בבא מציעא קיב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שכיר בזמנו נשבע ונוטל וכו':
שכיר אמאי תקינו ליה רבנן למשתבע ושקיל אמר רב יהודה אמר שמואל הלכות גדולות שנו כאן הני הלכתא נינהו הני תקנות נינהו אלא אמר רב יהודה אמר שמואל תקנות גדולות שנו כאן גדולות מכלל דאיכא קטנות אלא אמר רב נחמן אמר שמואל תקנות קבועות שנו כאן שבועה דבעל הבית היא ועקרוה רבנן לשבועה דבעל הבית ושדיוה אשכיר משום כדי חייו דשכיר ומשום כדי חייו דשכיר מפסדנא ליה לבעל הבית בעל הבית גופיה ניחא ליה דמשתבע שכיר ושקיל כי היכי דליתגרו ליה פועלים שכיר גופיה ניחא ליה דמשתבע בעל הבית ויפקע כי היכי דליגרוהו בעל הבית על כרחיה אגר שכיר נמי בעל כרחיה איתגר אלא אבעל הבית טרוד בפועלים הוא אי הכי ניתב ליה בלא שבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית וניתב ליה בעדים טריחא להו מילתא וניתב ליה מעיקרא שניהם רוצים בהקפה אי הכי אפי' קצץ נמי אלמה תניא באומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המוציא מחבירו עליו הראיה קציצה ודאי מידכר דכירי ליה אינשי אי הכי אפי' עבר זמנו נמי אלמה תנן עבר זמנו אינו נשבע ונוטל חזקה אין בעל הבית עובר משום בל תלין והא אמרת בעל הבית טרוד בפועליו הוא הני מילי מקמיה דלימטייה זמן חיוביה
רש"י
עריכההלכות גדולות שנו כאן - כאותם שמנו חכמים בנשבעין ונוטלין במסכת שבועות (דף מד:) דשכיר ונגזל ונחבל וחנוני על פנקסו:
הני הלכה נינהו - בתמיה וכי הלכות למשה מסיני הם והלא אינם אלא תקנות חכמים כדמפרש התם:
תקנות קבועות - ראוי לעשותן קבע לעקור עליהם דבר מן התורה דמדאורייתא מי שיש עליו לשלם הוא נשבע דכתיב (שמות כב) ולקח בעליו ולא ישלם והכא שקלוה לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר:
ויפקע - יפסיד שכרו:
כי היכי דליגרוהו - שלא ימנעו מלשוכרו שידאגו לומר חשוד הוא זה לתבוע שכרו משקבלו:
על כרחיה אגר - כשהוא צריך לפועלין על כרחו שוכרם:
על כרחיה מיתגר - נשכר שצריך למזונות:
טרוד בפועליו - וסבר שנתן לו ולא נתן:
ליתיב ליה בעדים - ויתן לו בלא שבועה לתקנו להן לכל שוכרי פועלין שיתנו שכרם בעדים ואם יאמר פרעתיו שלא בעדים יתן בלא שבועה:
טריחא להו מילתא - לחזר בתר עדים כל היום:
וניתיב ליה מעיקרא - לתקון לבעל הבית דיהיב אגריה בצפרא מקמי עבידתייהו דאי אתי שכיר לא מהימן:
שניהם רוצים בהקפה - בעל הבית פעמים שאין לו ופועל שמא יפלו ממנו:
אי הכי - דבעל הבית טרוד ושכח:
אפי' עבר זמנו נמי - ותבעו למחר להימנוהו לפועל:
תוספות
עריכהשכיר בזמנו נשבע ונוטל. בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מה: ושם ד"ה מתוך) מפרש לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך תימה דהיכי נאמן במגו דהא מפרש בגמ' דטעמא דשכיר נשבע משום דבעה"ב טרוד בפועליו ואנן חושבין אותו כאילו אמר איני יודע מדפריך בגמ' אי הכי ניתיב ליה בלא שבועה וא"כ מה מועיל מגו דאילו אומר איני יודע לא הוה מהני שום מגו והוה חייב דהוה ליה כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דחייב כדתנן בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיח.) וביבמות בפרק האשה שהלכה (דף קיד:) משמע נמי דלא מהני מגו בכי האי גוונא דאמר אינה נאמנת לומר מת בעלי במלחמה משום דאמרה בדדמי לה ואינה יודעת בברור שמת ולא מהני לה מגו דאי בעיא אמרה מת על מטתו:
מכלל דאיכא קטנות. אע"ג דבפרק השולח (גיטין דף לו.) אמרינן תקנה גדולה התקינו שיהיו מפרשין שמותיהן בגיטין וכן בהגוזל קמא (ב"ק דף קג:) תקנה גדולה התקינו שאם יציאה יתירה על הקרן כו' לא פריך אלא הכא דקאמר שנו כאן דמשמע ולא במקום אחר:
תקנות קבועות. הא דנקט לשון רבים משום דקאי אכל הנהו דנשבעין ונוטלין בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מד:) דשכיר ונגזל ונחבל ושכנגדו חשוד על השבועה וחנוני על פנקסו וקרי להו קבועות משום דעקרו לשבועה ממקומה וקבעוה לשכנגדו שיהא נשבע ונוטל והגמרא לא הוצרכה לפרש טעם כולם אלא טעמא דשכיר:
שקלוה רבנן לשבועה מבעה"ב ושדיוה אשכיר. וא"ת והלא אף בכופר הכל איירי ת"ק מדפליג עליה ר' יהודה ואמר דשכיר אינו נשבע אלא במודה מקצת ובכופר הכל מי מיחייב בעל הבית שבועה דאורייתא ומאי קאמר דשקלוה רבנן מבעל הבית וי"ל דאמודה במקצת קאמר דשקלוה מבעל הבית ואפי' היכא דכופר הכל טפי הוה לן לחיוביה בעל הבית שעליו לשלם שהרי אם מודה מקצת הוא נשבע ולפי שהיתה ראויה להיות על בעל הבית קאמר דשקלוה:
טרוד בפועליו הוא. וחשוב כמו איני יודע דחייב אפי' כופר הכל כדתנן בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיח.) הלויתני ואיני יודע אם פרעתי לך חייב ולא פליג בין אם יש לו פועלים הרבה בין אין לו:
אי הכי ניתיב ליה בלא שבועה. וא"ת מאי פריך וכי לעולם ישכח פעמים שאומר בעל הבית אמת ולכך לא רצו לתקן שיטול בלא שבועה תדע דאי חשוב בודאי שכח אמאי פטר ר' יהודה כופר הכל אלא ודאי חששא בעלמא דחיישינן שמא שכח ולהכי פטר ר' יהודה בכופר הכל דליכא שבועה דאורייתא אבעל הבית דלא חשבינן ליה לבעה"ב כאומר איני יודע כי רגילות הוא שיודע יפה אבל כשמודה מקצת חששו לשמא שכח כי פעמים שהוא שוכח מחמת שהוא טרוד בפועליו וישבע לשקר לפי שסבר שפרע וה"נ לרבנן דלא מחזקינן ליה בודאי שכח וי"ל דנראה לגמ' דלת"ק מחזקינן ליה בודאי שכח ואומר איני יודע מדמחייב בכופר הכל שאם לא היתה אלא חששא בעלמא אמאי שקיל שכיר אפי' בשבועה כיון דאיכא למימר דבעה"ב יודע יפה שפרע אלא ודאי דחשיב ליה כאומר איני יודע ומשני להפיס דעתו של בעה"ב לפי שסבר בדעתו בברור שפרע אבל בהלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אין צריך שבועה דלא שייך הספק כיון שהוא מודה שאינו יודע אם פרע:
וניתיב ליה בעדים. פי' נתקן שלא יתן לו אלא בעדים ואם יפרע בלא עדים איהו דאפסיד אנפשיה ולא נצטרך להפיס דעתו דכל כמה שנוכל לתקן שלא ישבע על חנם יש לתקן וכן ניתיב ליה מעיקרא פריך דנתקן אם לא יקח שכרו מתחלה שיפסיד קודם שנתקן שבועה על חנם:
אי הכי אפילו קצץ נמי. וא"ת והא קציצה הוי כאומר איני יודע אם הלויתני דפטור לר"נ ור' יוחנן דאמרי (לעיל דף צז:) מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור וי"ל דהכא שמודה מקצת יש לחייבו דהוה כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא (שם צח.) וא"ת לוקי כגון שאותה אחת שמודה כבר פרע דהשתא הוי כופר הכל וי"ל דניחא ליה לשנויי קציצה מידכר דכירי שהוא מתורץ גם לרב הונא ורב יהודה . ועוד אפי' לר"נ ור' יוחנן ניחא ליה לשנויי הכי כדי לאוקמי בכל ענין אפי' לא פרע אותה אחת שמודה ועוד דהפשט משמע שלא פרע דומיא דמילתיה דר' יהודה:
שתים קצצת לי כו'. המוציא מחבירו עליו הראיה ואם לא הביא ראיה ישבע בעה"ב ויפסיד אומן דבלא שבועה אינו יכול להפטר כיון שמודה במקצת והכי מפרש לה בהדיא בריש כל הנשבעין (שבועות דף מו.) וא"ת דהכא קתני המוציא מחבירו עליו הראיה ובחזקת הבתים (ב"ב מה: ושם ד"ה נתנה) תניא דבקציצה נמי נשבע ונוטל וי"ל דבריש כל הנשבעין פריך כי האי גוונא ומשני דהך ברייתא דחזקת הבתים ר' יהודה היא:
קציצה מידכר דכירי אינשי. לא מצי לשנויי דהכא משום הכי אין שכיר נשבע ונוטל משום דאיירי כששכרו שלא בעדים דאי איכא עדים נחזי עדים מאי קאמרי כמה קצץ דהכי פריך בפ' חזקת הבתים (שם דף מה:) בהלכה דאומן דהא ע"כ איירי כשיש עדים דומיא דרישא דקתני שכיר בזמנו נשבע ונוטל דמוקי לה רב ושמואל ששכרו בעדים כדאמרי' התם בשבועות (דף מה:) בהדיא וה"נ סיפא איירי בשכרו בעדים ולא שמעו הקציצה או שמעו ושכחו ובחזקת הבתים דפריך רבא לאביי דאמר אי לא ראה אע"ג דאיכא עדים יש לאומן חזקה ואי ראה אע"ג דליכא עדים אין לו חזקה מהנותן טליתו לאומן ואומר שתים קצצת לי ובעל הבית אומר לא קצצתי לך אלא אחת כל זמן שהטלית ביד אומן על בעה"ב להביא ראיה ואי דאיכא עדים ניחזי מאי קאמרי אלא לאו דליכא עדים ואע"ג דראה אומן נאמן התם לא הוה מצי למימר דאיכא עדים וכגון ששכחו או לא שמעו הקציצה דא"כ אף לדידיה תקשי דכיון דמשמע ליה דאיירי בכל ענין אפילו בראה אי מיירי נמי דאיכא עדים אמאי נאמן אומן דבאיכא עדים וראה לכולי עלמא אין לו חזקה כדתנן במתני' ורבא דקאמר אלא לאו דליכא עדים (ולא ראה) אינו אומר כן אלא כדי שלא יקשה לו למה שרצה להעמידו אף בראה ואביי דמשני ליה לא דליכא עדים ולא ראה הוי מצי לאוקמה בדאיכא עדים ולא ראה וכגון שלא שמעו הקציצה אלא משום דרבא אוקמה בדליכא עדים אוקמה איהו הכי ועוד נראה דאי משום מגו בעל הבית נאמן אמאי נקט שחולקין בקציצה ושבק לומר שחולקין בפריעה זה אומר נתתי וזה אומר לא נתת כדתנן בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מד:) ועוד יש לתרץ דאפילו איירי בששכרו שלא בעדים אין נאמן במגו כיון שהוא מודה במקצת שלא היה יכול להעיז ולכפור ולומר לא שכרתיך מעולם כדין כל מודה מקצת דאין נאמן במגו דאי בעי כפר הכל ועוד אומר ר"י דודאי כי איכא עדים רגילות שיודעים וזוכרין הקציצה כדאמרינן בחזקת הבתים וברייתא כולה בדליכא עדים איירי ורישא דקתני נשבע
עין משפט ונר מצוה
עריכהקכה א מיי' פי"א מהל' שכירות הלכה ו', ועיין בהשגות ובמגיד משנה, ומיי' פ"ט מהל' טוען הלכה ב', סמ"ג לאוין קפא, טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ט סעיף א':
קכו ב מיי' פי"א מהל' שכירות הלכה ח', טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ט סעיף ה':
ראשונים נוספים
עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר משום כדי חייו. לאו למימרא דמעיקרא הוא מחייב בעל הבית דהא אכתי לא אתקינה שבועת היסת דבימי רב נחמן תקנוה כדאמרי' במס' קידושין הן הן שלוחיו הן הן עדיו והאידנא דתיקנו רבנן שבועת היסת משתבע וכו' אלא ה"ק דהכא ודאי הוה להו לרבנן לתקוני שישבע בעל הבית משום דאלימא טענתיה דשכיר הוחיל יאיכא עדים ששכרו ונתחייב לו ועדיין הוא בתוך זמנו ועוד דשכיר דאיק טפי ובעל הבית לא דאיק כולי האי אי משום טרדא או שהשכיר כנושא נפשו על שכרו והיי להו לרבנן לתקוני שישבע בע"ה והוי כעין שבועה דאוריתא ואפ"ה עקרוה רבנן מבע"ה ששורת דין של תקנה עליו לישבע ולא ישלם משום כדי חייו דשכיר ואקשי' ומשום כדי חייו דשכיר קנסי' ליה לבע"ה היה לנו לומר שישבע בע"ה ודיו שנחמיר עליו שבועה ומפרקי' אלא בעל הבית טרוד בפועליו הוא ומשום כדי חייו דשכיר ראוי שישבע בע"ה וכיון שהוא טרוד בפועליו שדייה אשכיר.
וכן כתב רבי' הגדול ז"ל בפ' כל הנשבעין (שבועות כו. ברי"ף) עקרוה רבנן לשבועה מבע"ה משום דטרוד בפועליו הוא ושדיוה אשכיר משום כדי חייו דשכיר פי' לפירושו משום כדי חייו דשכיר ראוי שישבע בע"ה וכיון שראו שעסקיו מרובים ואינו יכול לישבע תקנו שישבע השכיר, ופי' טרוד בפועליו לאו דוקא שאפי' לא שכר אלא פועל זה בלבד, וכן בנותן טליתו לאומן קאמרי' נשבע ונוטל, אלא טרוד בעסקיו קאמר ולישנא דירושלמי ע"י שבעל הבית עסקיו מרובין תקנו בשכיר לישבע וליטול, ואקשי' תו וליתן לו בלא שבועה פי' ליתקין רבנן שיתן לו בלא שבועה מפני שזה טרוד ואינו טרוד והוא בתוך זמנו ושכרו מועט ואיכא משום כדי חייו אבל מן הדין ודאי אפי' בשבועה אין לו הואיל ובע"ה אומר בריא לי אלא משום תקנה קאמרי':
סתם קציצה מידכר דכירי לה אינשי. לאו למימר' דפטור אלא לומר שאינו נשב' ונוטל אלא ב"ה נשבע ולא משל' וה"נ אוקימנ' בשבועו' להא דקתני המע"ה לצדדין קתני או יביא ראיה ויטול או ישבע ב"ה ויפסיד פי' דתקינו לי' רבנן שבוע' אפי' היכי דליכ' מ"מ דאוריתא כגון דפרע א"נ א"ל הילך והיינו משום כדי חייו כדפרישנ' וכך הסוגי' מוכחת שם, וכן פי' ה"ר יהוסף הלוי.
ותמהני על רבי' הגדול שכ' כאן סתם המע"ה והא לצדדין קתני כדפרישי', והת' כתב בזו ישבע ב"ה ויפסד ולדידיה משמע דלא חדיתו הכא מידי אלא כדין כל מ"מ דעלמא ולפיכך כתבה סתם ואין זה נכון כמו שפרשתי שא"כ למה הקשו שם ואמאי ישבע ב"ה ויפסיד וכי תעלה על דעתך דמ"מ לא ישבע.
ושמא קס"ד דרבנן האמינוהו לב"ה במאי דהוא דכיר משום דאלימא להו חזקה דידיה ושכיר נמי לא ניחא ליה להביא אותו לבית השבועה כי היכי דליגרוה ולמאי דלא קאי במסקנא דלא דייקינן טפי. א"נ אקציצה מדכר דכירי לה אינשי פרכי' דקס"ד דמ"מ בקציצ' פטר רבה בר שמואל שאין מוסרין שבוע' לב"ה משו' דטרוד הוא ולא ראה לומר בקציצ' נשב' ונוטל דליכ' בקציצה משום כדי חייו דהא שקיל כדי חייו דשכר אומנות מידע ידיעי ולא שכיחא דכפר ביה בע"ה בפחות מחייו דשכיר כנ"ל.
והא דאקשי'וכי שכיר עובר משו' בל תגזול, איכ' למידק כיון דאמרת רמי שמוחל ז"לאנפשי' ומדכר דכיר הדר דינא אדאורית' ופטור ולפי פירושנו אין זו קושי' דה"ק כיון דאיכא חזקה נמי גבי שכיר נימ' שישבע ב"ה משום כדי חייו דשכיר אע"פ שאינו טרוד אלמא תנן שאין א' מהם נשבע אלא פטור לגמרי ומפרקי' משום דגבי ב"ה איכא תרי חזקי ולא חיישי' לכדי חייו דבשכיר. ואי קשיא גבי ב"ה נמי איכא בלא תגזול וחמשה שמות כתוב בו. לאו מילת' היא דאפושי לאויה לאו חזקה הוא אלא חזקה אחרת בעינן דהיינו שאין שכירמשה' שכרו:
עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר משום כדי חייו. לאו למימרא דמעיקר דינא מיחייב בעל הבית דהא אכתי לא התקינו שבועה היסת וכו'. אלא הכי קאמר דהכא ודאי הוה להו לרבנן שישבע בעל הבית משום דאלימא טענתיה דשכיר הואיל ואיכא עדים ששכרו ונתחייב לו ועדיין הוא בתוך זמנו ועוד דשכיר דאיק טפי ובעל הבית לא דאיק כולי האי או משום טרדא או משום שהשכיר נושא את נפשו על שכרו והוה להו לרבנן לתקוני שישבע בעל הבית והוי כעין שבועה דאורייתא ואפילו הכי עקרוה רבנן מבעל הבית ששורת דין של תקנה עליו לישבע ולא ישלם משום כדי חייו דשכיר. ואקשיה ומשום כדי חייו דשכיר קנסינן ליה לבעל הבית היה לנו לומר שישבע נעל הבית ודיו שנחמיר עליו שבועה. ומפרקינן אלא בעל הבית טרוד בפועליו. הרמב"ן ז"ל. עוד נראה לי דלהכי נקט עקרוה לאשמועינן דאפילו היכא דבעל הבית מודה מקצת דמחוייב שבועה דאורייתא עקרוה רבנן מינלה ושדיוה אשכיר שלא תאמר כי תקינו רבנן דמשתבע ושקיל דוקא בכופר בכל שהוצרכו בו לתקן דאלו מדינא היה בעל הבית פטור לגמרי בלא שבועה ושכיר הולך לו בפחי נפש וכיון שהוצרכו לתקן שדיוה אשכיר משום כדי חייו ועוד דבאומר נתתי שכיחא מילתא דאמר ולא דאיק אבל במודה מקצת סלקא דותך אמינא כיון דבעל הבית מחייב שבועה אין כאן צורך לתקנה ואוקמוה אדיניה ועוד דכל כהאי גוונא כיון דמתחזיא מילתא דדאיק ואמר דהא אודי במקצת סלקא דעתך אמינא לישתבע בעל הבית כדיניה קמשמע לו דאפילו כהאי גוונא עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית. וכך מטין דברי רש"י שכתב תקנות קבוצות ראוי לעשותן קבע ולעקור עליהן דבר מן התורה דמדאורייתא מי שעליו לשלם הוא נשבע דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם והכא שקלוה לשבועה מבעל הבית ושויוה אשכיר. ואסיקנא אלא בעל הבית טרוד בפועליו הוא כלומר דלאו משום כדי חייו כלל הוא אלא שראו חכמים לתקן שבועה על בעל הבית מפני שהשכיר מוסר נפשו על שכרו וכיון דטרוד בפועליו הוא לא רצו להטילה עליו ושדיוה אשכיר. הר"ן.
הא דאמרינן סתם קציצה מידכר דכירי לה אינשי. לאו למימר דפטור אלא לומר שאינו נשבע ונוטל אלא בעל הבית נשבע ולא משלם והכי נמי אוקימנא בשבועות להא דקתני המוציא מחברו עליו הראיה לצדדין קתני או יביא ראיה ויטול או ישבע בעל הבית ויפסיד פירוש דתקינו ליה רבנן שבועה אפילו היכא דליכא מודה מקצת דאורייתא כגון דפרעיה אי נמי אמר ליה הילך והיינו משום כדי חייו כדפרישנא וכך הסוגיא מוכחת שם וכן פירש הרב רבי יוסף הלוי. ותמהני על רבינו הגדול שכתב כאן סתם המוציא מחברו עליו הראיה והא לצדדין קתני כדפרישית והתם כתב בזו ישבע בעל הבית ויפסיד ולדידיה משמע דלא חדיתו הכא מידי אלא כדין כל מודה מקצת דעלמא ולפיכך כתבה סתם. ואין זה נכון כמו שפירשתי שאם כן למה הקשו שם ואמאי ישבע בעל הבית ויפסיד וכי תעלה על דעתך דמודה מקצת לא ישבע. ושמא קסלקא דעתך דרבנן האמינוהו לבעל הבית כמאן דהוא דכיר משום דאלימא להו חזקה דידיה ושכיר נמי לא ניחא ליה להביא אותו לבית השבועה כי היכי דליגרוהו ולמאי דלא קאי במסקנא לא דייקינן טפי. אי נמי אקציצה מדכר דכירי לה אינשי פרכינן דקא סלקא דעתך דמודה מקצת בקציצה פטר רבה בר שמואל שאין מוסרין שבועה לבעל הבית משום דטרוד הוא ולא ראה לומר בקציצה נשבע ונוטל דליכא בקציצה משום כדי חייו דהא שקיל כדי חייו דשכר אומנות מידע ידיעי ולא שכיחא דכפר ביה בעל הבית בפחות מחייו דשכיר כן נראה לי. והא דאקשיה וכי שכיר עובר משום בל תגזול איכא למידק כיון דאמרת רמי אנפשיה ומדכר דכיר הדר דינא אדאורייתא ופטור. ולפי פירושנו אין זו קושיא דהכי קאמר כיון דאיכא נמי חזקה גבי שכיר נימא שישבע בעל הבית משום כדי חייו דשכיר אף על פי שאינו טרוד אלמה תנן שאין אחד מהם נשבע אלא פטור לגמרי. ומפרקינן משום דגבי בעל הבית איכא תרי חזקה ולא חיישינן לכדי חייו דשכיר. ואי קשיא גבי בעל הבית נמי איכא בל תגזול. לאו מילתא היא דאפושי לאויה לאו חזקה הוא אלא חזקה אחרת בעינן דהיינו שאין שכיר משהה שכרו. הרמב"ן. עיין בהר"ן פרק כל הנשבעין.
אי הכי אפילו עבר זמנו נמי. הכי פירושו אי אמרת בשלמא דהא דעקרוה רבנן לשבועה שהיה להם לתקן על בעל הבית מפני שהשכיר מסר נפשו על שכרו וכו' כמו שכתוב בפרק כל הנשבעין בפירוש ההלכות. ומשני חזקה אין בעל הבית עובר משום בל תלין. פירוש וכיון שכן כי היכי דאמרינן בעבר זמנו דאינו נשבע ונוטל הכי נמי דבעל הבית לא מיחייב שבועה כלל דכיון דחזקה דאינו עובר משום בל תלין אין כאן מקום לתקנה כלל. ומקשינן וכי שכיר עובר משום בל תגזול. כלומר דנהי דליכא למימר דליעקרו רבנן שבועה מבעל הבית ולשדיוה אשכיר כיון דליכא הכא טרדת פועלים דרמי אנפשיה ומדכר דכיר מכל מקום הוה לן לתקוני מיהת דלישתבע בעל הבית דלא מצית אמרת דבעל הבית ודאי פרע דחזקה אינו עובר משום בל תלין דהכי נמי איכא חזקה גבי שכיר דאינו עובר משום בל תגזול וכיון שטענות הללו שקולות הן הוה לן למימר דלישתבע בעל הבית שבועת התקנה. ומשני גבי בעל הבית איכא תרי חזקה וכו'. זהו דרך שנראה לי מחוור בהלכה זו. וכללא דמילתא דבכל האי שקלא וטריא מודינן דשבועת בעל הבית מפני שהשכיר מסר נפשו על שכרו היא ולא שקלינן וטרינן אלא במאי דעקרוה לשבועה מיניה ושדיוה אשכיר אי משום כדי חייו או משום דטרוד בפועליו ובזה השמועה עולה יפה אף על פי שלא נראה כן בדברי הראשונים.
נמצא עכשו לענין הלוה דבעבר זמני לא תקנו חכמים כלום אלא הרי הוא כשאר הטענות של ממון. אבל בקציצה אף על פי שבעל הבית כופר בכל נשבע ואינו משלם אבל אין השכיר נשבע עליה ונוטל וכך הם דברי הרמב"ם בפרק י"א מהלכות שכירות. הר"ן.
כתוב בתוספות וברייתא כולה בדליכא עדים איירי ורישא דקתני נשבע ונוטל הכי פירושו וכו'. ואם תאמר לפירוש זה למה לי למתני סיפא כלל כיון דמיירי בדליכא עדים כלל פשיטא שעליו הראייה להביא עדים שאפילו מעיקר השכירות הוא צריך להביא עדים קודם שיהא נאמן בשבועה כדפירש רישא. יש לומר דסלקא דעתך אמינא דכיון שהוא מודה שקצץ אחת ומודה שאחת חייב לו הוה ליה מודה מקצת הטענה ולא יצטרך עדים לקציצה אלא כיון שיש כאן שבועה על בעל הבית והפכה על השכיר ויהא נאמן השכיר ליטול בשבועה ולא תהא השבועה על בעל הבית משום דטריד בפועליו הוא ושוכח גם הקציצה קמשמע לן דקציצה ודאי מידכר דכירי אינשי. ועל זה אין להאמין השכיר ליטול בשבועה. מפי רבי. תוספות שאנץ.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה