בבא מציעא קיג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לא שליח ב"ד כמלוה ת"ש (שמות כב, כה) אם חבל תחבל שלמת רעך בשליח בית דין הכתוב מדבר אתה אומר בשליח בית דין הכתוב מדבר או אינו אלא בבעל חוב כשהוא אומר (דברים כד, י) לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו הרי בע"ח אמור הא מה אני מקיים אם חבל תחבל שלמת רעך בשליח ב"ד הכתוב מדבר תנאי היא דתניא אשליח ב"ד שבא למשכנו לא יכנס לביתו למשכנו אלא עומד מבחוץ והלה מוציא לו משכון שנאמר (דברים כד, יא) בחוץ תעמוד והאיש ותניא אידך בע"ח שבא למשכנו לא יכנס לביתו למשכנו אלא עומד בחוץ והלה נכנס ומוציא לו משכונו שנאמר בחוץ תעמוד ושליח ב"ד שבא למשכנו הרי זה נכנס לביתו וממשכנו בולא ימשכננו דברים שעושין בהן אוכל נפש גונותן מטה ומטה ומצע לעשיר מטה ומטה ומפץ לעני לו דאבל לא לאשתו ולא לבניו ולבנותיו כדרך שמסדרין לבע"ח כך מסדרין בערכין כלפי לייא עיקר סידור בערכין כתיב אלא אימא כדרך השמסדרין בערכין כך ומסדרין בבע"ח אמר מר נותן מטה ומטה ומצע לעשיר מטה ומטה ומפץ לעני למאן אילימא לאשתו ולבניו ולבנותיו הא אמרת לו אבל לא לאשתו ולבניו ולבנותיו אלא אידי ואידי לדידיה תרתי למה לי חדא דאכיל עלה וחדא דזג עלה כדשמואל דאמר שמואל כל מילי ידענא אסותייהו לבר מהני תלת מאן דאכיל אהינא מרירא אליבא ריקנא ומאן דאסר מיתנא דכיתנא רטיבא אחרציה ומאן דאכיל נהמא ולא מסגי ארבעה גרמידי תני תנא קמיה דרב נחמן כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בבע"ח א"ל השתא זבוני מזבנינן ליה סדורי מסדרינן ליה ומי מזבנינן ליה והתנן מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום תנא כרשב"ג תנא קמיה והכי קאמר ליה השתא לרשב"ג זבוני מזבנינן ליה סדורי מסדרינן ליה דתנן רשב"ג אומר אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד שלשים יום מכאן ואילך מוכרן בב"ד וממאי דכי קאמר רשב"ג זבוני לגמרי קאמר דלמא הכי קאמר עד שלשים יום הדר ליה בעיניה מכאן ואילך מיהדר ליה למאי דחזי ליה ומזבנינן מאי דלא חזי ליה אי סלקא דעתך אית ליה לרשב"ג האי סברא ליכא מידי דלא חזי ליה דאמר אביי רשב"ג ורבי שמעון ורבי ישמעאל ורבי עקיבא כולהו סבירא להו כל ישראל בני מלכים הן רשב"ג דתנן זלא את הלוף ולא את החרדל רשב"ג מתיר בלוף מפני שהוא מאכל לעורבין רבי שמעון דתנן חבני מלכים סכין שמן וורד על גבי מכותיהן בשבת שכן דרכן לסוך בחול ר' שמעון אומר כל ישראל בני מלכים הן רבי ישמעאל ורבי עקיבא דתניא טהרי שהיו נושין בו אלף זוז ולבוש איצטלא בת מאה מנה מפשיטין אותה ממנו ומלבישים אותו איצטלא הראויה לו ותנא משום רבי ישמעאל ותנא משום רבי עקיבא כל ישראל ראוין לאותה איצטלא ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דיהיב ליה מאי דחזי ליה ומזבנינן מאי דלא חזי ליה בשלמא כר וכסת חזי ליה דביני ביני אלא מחרישה למאי חזיא אמר רבא בר רבה מחרישה דכספא מתקיף לה רב חגא ולימא ליה לאו עלי קרמית אמר ליה אביי
רש"י
עריכהלא שליח ב"ד כמלוה - והכי קאמר בחוץ תעמוד אתה והאיש שהוא שליח ב"ד ואשר אתה נושה בו יוציא אליך:
הרי בעל חוב אמור - שאינו רשאי:
הכתוב מדבר - שהוא רשאי ליכנס לחובלו והכי קאמר קרא אם חבול תחבול על ידי שליח ב"ד עד בוא השמש תשיבנו לו:
שנאמר בחוץ תעמוד והאיש - שהוא שליח בית דין גם הוא יעמוד בחוץ:
לא ימשכננו כלים שעושין בהן אוכל נפש - דאיתרבו מכי נפש הוא חובל:
מטה ומטה - לקמן הוא מפרש אחת לאכול ואחת לישן:
מצע - של לבד שקורין פולטר"א במקום שאין כסתות:
לעשיר - שהורגל במצעות:
ומפץ - לעני. לפי מה שהורגל דגבי ערכין כתיב ואם מך הוא מערכך ודרשינן (ערכין דף כד.) החייהו מערכך גזבר הבא למשכנו כשאין ידו משגת והוא נידון בהשגת יד דכתיב (ויקרא כז) והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן משייר לו כדי חייו ונוטל השאר ויצא ידי הקדש ואפי' העשיר לאחר שאמדוהו ונטל מה שבידו ומינה נמי גמרינן לבעל חוב שמשיירין לו כדי חייו כדאמר לקמן (דף קיד.) דגמר מיכה מיכה:
לו - הוא צריך ליתן מטה אבל לא לאשתו ולבניו דהחייהו כתיב ולא הוטל על המלוה להחיות את בני ביתו:
שמסדרין - שמין להניח לו צרכי חייו לשון והעריך אותו לישנא אחרינא שמשרדין לשון שריד ושתיהן שמעתי:
אדרבה עיקר סידור בערכין כתיב - כדפי' לעיל:
למאן - המטה השנית:
מיתנא רטיבא דכיתנא אחרציה - חבל לח של פשתן על מתניו:
אהינא - תמרא:
אליבא ריקנא - קודם אכילה:
ולא מסגי ארבעה גרמידי - קודם שישן הלכך יהבינן ליה מטה שניה ומושיבה ברחוק ארבע אמות ממקום אכילתו ועל כרחו ירגיל לעמוד וללכת במשכב ולא יישן על מטה שאכל:
זבוני מזבנינן ליה - לאחר שלשים יום אף כלים הצריכין לו כדתנן משלשים ולהלן מוכרן:
תנא כרבן שמעון תני תנא קמיה - דרב נחמן להך מתני' רשב"ג אומר כדרך שמסדרין וכו':
זבוני לגמרי - שלא ישאיר לו לפי צרכו בצמצום:
בעיניה - כמות שהיא חשובה אם חבל כסות של מעיל יחזיר לו הוא בעצמה:
מהדר ליה מאי דחזי ליה - ימכור לו של שיראין ויתן לו אחת של צמר ואחת של קנבוס:
אי אית ליה לרבן גמליאל האי סברא - לסדר לבעל חוב:
ליכא מידי דלא חזי ליה - מאחר שהורגל בו דהא שמענא ליה דאמר כל ישראל בני מלכים הם דאמר אביי וכו':
לא את הלוף ולא את החרדל - מטלטלין בשבת שאינם ראוים היום לא זה לבשל ולא זה לטחון לוף מין קטנית ואינן ראוין למאכל כשהוא חי ואפילו לעופות:
לעורבים - וישראל בני מלכים ויש להם לגדל עורבים לנוי ולשחוק:
שכן דרכן לסוך בחול - בלא שום מכה הלכך כי איכא מכה נמי לא מוכחא מילתא דלרפואה עביד (דכי גזרו) רבנן משום שחיקת סממנין:
מפשיטין אותה ממנו - לפרוע לבעל חוב את חובו:
בשלמא כר וכסת - דתנן במתניתין איכא למימר מוכרן דקאמר רשב"ג לביני ביני קאמר לקנות גרועה הימנו וביני ביני יטול בחובו:
אלא מחרישה - דקתני במתניתין ועלה קאמר רשב"ג מוכרן מאי ביני ביני איכא:
ונימא ליה - מלוה:
לאו עלי דידי רמית - לפרנסך:
תוספות
עריכהמטה ומטה. בפ' שום היתומים (ערכין דף כג:) לא תני אלא מטה המוצעת משום דמוצעת לא שבקינן ליה אלא אחת כדאמר נמי הכא מטה ומטה ומצע ובפ' אע"פ (כתובות דף סד:) גבי משרה אשתו על ידי שליש בעני שבישראל דלא יהיב לה אלא מטה ומפץ משום דהתם קודם שנשאת לו לא היה לה אלא חדא מטה: השתא זבוני מזבנינן הכסת והכר שיש לו בעין סדורי מסדרינן בתמיה פירוש ואנן נסדר לו להניח מן המעות כדי לקנות כסות לצורך שנים עשר חדש כמו שעושין בערכין:
נימא ליה לא עלי דידי רמית. לאו אמתני' פריך אמאי מחזיר לו הכר דא"כ למה המתין עד כאן ועוד דמה צריך טעם על מצות המקום ועוד וכי לא ידע דכתיב (דברים כד) ולך תהיה צדקה אלא על כרחך ידע ואפילו הכי מקשה ליה וא"כ מה מתרץ לו אלא נראה דארבי עקיבא ורבי ישמעאל פריך דאמרי כל ישראל בני מלכים הם וכולן ראוין לאותה איצטלא ואמאי כיון דאינו לובשה אלא לכבוד ולנוי בעלמא למה יש לנו לומר שכל זה הטיל הכתוב על המלוה כיון שלא פירש הכתוב בהדיא ולא היה שייך עליו יותר מעל אחר כיון דסגיא ליה בלאו הכי ומשני גם באיצטלא שייך לומר לך תהיה צדקה והטיל עליו הכתוב שלא למנוע ממנו הנוי והכבוד והתענוג שהורגל בו עד עתה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהקלג א מיי' פ"ג מהל' מלוה ולוה הלכה ד', סמג לאוין קעא, טור ושו"ע חו"מ סי' צ"ז סעיף ו':
קלד ב מיי' פ"ג מהל' מלוה ולוה הלכה ב', טור ושו"ע חו"מ סי' צ"ז סעיף ו' ובסעי' יז:
קלה ג מיי' פ"ג מהל' מלוה ולוה הלכה ו', ועיין בהשגות ובמגיד משנה, טור ושו"ע חו"מ סי' צ"ז סעיף י"ז וסעי' כג:
קלו ד מיי' פ"א מהל' מלוה ולוה הלכה ז', טור ושו"ע חו"מ סי' צ"ז סעיף כ"ג:
קלז ה מיי' פ"ג מהל' ערכין הלכה י"ד, סמג עשין קלא:
קלח ו מיי' פ"א מהל' מלוה ולוה הלכה ז', סמ"ג לאוין קפא, טור ושו"ע חו"מ סי' צ"ז סעיף כ"ג:
קלט ז מיי' פכ"ו מהל' שבת הלכה ט"ז, סמג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ח סעיף כ"ט:
קמ ח מיי' פכ"א מהל' שבת הלכה כ"ג, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שכ"ז סעיף א':
קמא ט מיי' פ"א מהל' מלוה הלכה ז', סמ"ג לאוין קפא, טור ושו"ע חו"מ סי' צ"ז סעיף כ"ג:
ראשונים נוספים
גמרא ולא ימשכננו וכו' ונותן מטה ומטה ומצע לעשיר. פי' שאין לו לשליח ב"ד למשכנו כל מה שמניחן לו ב"ד בדין סדור אלא מעכשיו מסדר לו שליח ב"ד ומניחן הראוי לו ומניח מצע לעשיר בשלא הורגל לישן בכר וכסת אבל היו לו כר וכסת ורגיל לישכב בהן מניח לו כר וכסת, וכן פרש"י ז"ל:
תני תנא קמיה דר"נ כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בכעל חוב. פי' שמניחין לו כלי' כדי חייו שאין ב"ד מוכרין אותן להגבות לזה חובו ואין שליח ב"ד הבא למשכן ממשכן אותם כלים אבל מלוה אם משכן הכל מהני ליה ונוטל ומחזיר א"ל ב"ח זבוני מזבנינן ליה לאות' כלי' שמשכן המלו' ממנו לאח' ל' יום אע"פ שהם כלי' הצריכי' לו כגון כסות יום וכסו' ליל' סדורי מסדרינן ליה על כרחך כיון שמוכרן לאחר ל' כסו' יום וכסו' ליל' ואע"ג דליכ' ביני ביני כגון כר בינוני ש"מ אין מסדרין.
ואקשי' ומי מזבנינן ליה והא קתני מחזי' את הכר בליל' ואת המחריש' ביו' אלמ' לעול' מחזירין וכיון שמחזירין לעול' ש"מ מסדרין שאלו משו' מצות השבת עבוט בל' יום סגי שהוא בתורת משכון אבל הבא לגבות בב"ד לאח' זמן ב"ד אין מחזירין אלא מדין סידור שא' אתה אומר אין מסדרין בא מלו' לגבו' נוטלין כל מה שיש לו משכנו על ידו או ע"י שליח ב"ד מחזיר לעולם אלא ודאי מינה שמעי' מסדרין.
ומפרקי' תנא כרשב"ג תנא קמי' דאמ' מכאן ואילך מוכרין אלמ' אין מסדרין ואקשי' ודילמ' עד ל' יום מחזירין בעיניהו משו' דכת' השב תשי' לו מכאן ואילך מזבין מאי דלא חזי ליה כלומ' שאם היה לו כר וכס' של משי וכלי מילת מוכרן ולוק' לו כר וכסת של כל אדם ולת"ק מחזירין לעולם בעינן משום דס"ל כל ישראל בני מלכים הם ומסדרין ומשום דין סדור מחזירין לעולם כדפרישי' ולתרויהו מסדרין.
ומיהו למאי דס"ד השתא דרשב"ג במחרישה דכספא לת"ק ודאי לא מחזיר בעינא דליכא מלכות אלא לכלי תשמישו וה"נ מוכח בפ' מציאת האשה דליכא למימ' במחריש' דכספ' לא מקבלא עילוה אלא (בדידה) אנא הכי תנן מחזיר את הכר ואת המחרישה לעולם ארשב"ג מל' ואילך אם יש מותר ביניהן מוכרן ולת"ק לית ליה מותר בראוי לו כגון כר וכסת ולעול' לתרויהו מסדרין ומפרקי' שא"א לומ' כן כדמפ' ואזיל כך הוא פי' השמוע', וכך נר' פרש"י.
ושוב ראיתי בתו' שהם נסכמי' לפרש דלרבנן אם משכנו בתור' משכון בין על ידו בין ע"י שליח ב"ד מחזיר לו לעול' דרחמנא אמר השב ואפילו מחרישא דכספא וזו היא תורת תזרה ואינו בכלל סידור אבל אם מתחלה בא לגבות נכסי לוה בתורת גוביינ' גובה את כלן ולדברי האומרי' מסדרין מניח מטה ומטה וכו' ורשב"ג סבר אע"פ שבתורת משכון בא לידו מל' יום ואיל' מוכרן בב"ד ולפי לשון זה רבנן דמתני' לא מוכחי אי ס"ל מסדרין או לא.
ואם תשאל לרבנן וכי בשביל שנטלו בתורת משכון הפסיד אה"נ דרחמנא אמר השב את העבוט אלא אם רצה מחזיר את הכר אפילו ביום וירד לב"ד ויגבוהו חובו. ואם תשאל א"כ למה ממשכנין פעמים שב"ד נותנין לו זמן או שהמלו' מתיר' שמא יברי' נכסיו ומצאו בשוק ומנתחו או שהוא רוצה ליפרע ממנו מעות או קרקע ובין כך ובין כך ממשכן שלא תהא שביעית משמטתו, ולשון הגון הוא:
ונותן לו מטה ומטה וכו': הא דלא חשיב הכא נמי כלי אומנות, תנא הני והוא הדין לכל הנך השנויים בערכין (כג, ב), (ופרק) [ופרט] אלו ואח"כ תנא הנך דרך כלל לקצר, וכדתנא בסיפא כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בב"ח. והרמב"ם פסק (פ"א מהל' מלוה ולוה ה"ז) כמאן דאמר מסדרין, ואפילו הכי כתב שאין שליח בית דין מניח לו אלא כלים שאי אפשר לו בלא הם, כגון מטה ומצע ובגדיו שהוא לבוש ונראה לי שהזקיקו לומר כן, מה שראה כאן גבי שליח בית דין שמניח לו אלו ולא מנה כל שאר הכלים שמסדרין לו בית דין, ואינו מחוור כלל כמו שאמרנו. (שיטמ"ק).
כללא דשמעתא. קיימא לן כשמואל דאמר מלוה לא ימשכן ולא ינתח, ושליח בית דין לא ימשכן אבל ינתח, דאע"ג דפליגי בהא תנאי הא פסק שמואל כמאן דאמר אפילו שליח בית דין לא יכנס ולא אשכחן אמורא דפליג עליה. ואין שליח בית דין נוטל מה שבית דין מסדרין ומניחין ומה הן הכלים שמסדרין, בגדים שהוא לבוש אם ראויין, ואם לאו כגון שהוא לבוש איצטליתא דמילתא, מפשיטין אותה ממנו ומוכרין אותה ולוקחין מתוכה איצטלית הראויה לו, וכן כסות יום וכסות לילה, ולא כולן אלא נוטל אחד ומניח ואם כלי אומנות הם מניח לו שנים שנים מכל מין ומין, ואם שליח בית דין ממשכן כך מניח לו, זולתי שאינו מוכר עכשיו בשעת משכונא שלום, אלא מניח לו בגדיו שהוא לבוש וכליו כמו שהן כר וכסת ואפילו מוזהבת עד שיבא לגבות, ובית דין מגבין מה שאינו ראוי לו ומניחין מה שראוי לו.
וכן כששליח בית דין ממשכן לא ימשכן כלים שעושין בהן אוכל נפש, ואפילו הן מאה והוא שצריך לכולן, אבל אם אינו צריך לכולם, מניח לו את שהוא צריך ונוטל השאר, ודוקא בשעת משכונא, אבל בשעת גבייה גובין מהן כמו שגובין משאר כלים, דלא אמרה תורה אלא לא תחבול ריחים ורכב אבל לגבות מהן לא אסרה, אלא שמסדרין לו בהן כבשאר כלי אומנות, וזהו ששנינו. ומחרישה ביום, רשב"ג אומר אף לעצמו אינו מחזיר וכו', ולא פליגי רבנן אלא בחזרה דמשכון ואמרו שמחזיר לעולם. ולא אמרו דברים שעושין בהם אוכל נפש אלא בכלים, כגון מחרישה וצמד של פרות וסכין דאשכבתא, אבל פרה החורשת וחמור וספינה וכיוצא בזה לא, דנכסים נינהו (ערכין כב, א). וכשמחזירן מחזירן לעולם כל ימי חיי הלוה כתנא קמא דמתניתין, וכל אלו שאמרנו שאין ממשכנין, אם נתנן לוה מעצמו נוטלן ומחזירן, כסות יום ביום וכסות לילה בלילה, והוא הדין לכלים שעושין בהן אוכל נפש.
משכנו חייב להחזירו לו לעולם כמו שאמרנו, ואם בא לגבות מחזירו אצל בעלים כסות יום אפילו בלילה וכסות לילה אפילו ביום, ויורד לבית דין ומגבין לו חובו. כיצד נותנים זמן לבעל חוב שלושים יום שהוא זמן בית דין (לקמן קיח, א), הביא מעות פורע, ואם לאו מגבין לו מהם את חובו כלים שאין עושים בהם ממש אוכל נפש, כגון כוסות וצלוחיות, ואע"פ שהם צריכים לו, וכן סכינים ממשכנים אותם וגובים מהם ואין מניחים לו מהם כלום. ואם משכן ממתין שלושים יום ומוכרם בבית דין, ואינו מוכרם מיד, דהרי זה כמלוה על המשכון סתם וסתם מלוה שלושים יום, וכן כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' מלוה ולוה ה"ו). ערב ממשכנין אותו וכן לשכר כתף וכו', ואם זקפן עליו במלוה הרי הם כמלוה. וכל אלו שאמרנו במשכנו שלא בשעת הלואתו, אבל בשעת הלואתו נוטל ואינו מחזיר, ונוטל ממנו אפילו דברים שעושים בהם אוכל נפש. (שיטמ"ק).
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/בבא מציעא (עריכה)
מפשיטין אותה ממנו כו' נרא' לי דהא מתנית' אתי' אף למ"ד אין מסדרין ומשום השבת העבו' תני הכי שגם בהשבת העבוט אינו חייב לאהדורי בעיני' אלא מאי דחזי לי' ומאי דאמרן דעיל ודילמא עד שלשי' יום מהדר לי' בעיני כו' דחית' הות ולא איתוקמא הכי:
תא שמע אם חבל תחבול שלמת רעך וגו' בשליח בית דין הכתוב מדבר שהוא רשאי לחבול או אינו אלא אפילו בבעל חוב כשהוא אומר לא תבא אל ביתו לעבוט וגו' הרי בעל חוב אמור הא מה אני מקיים אם חבל תחבול בשליח בית דין אבל בעל חוב לא אלמא שליח בית דין מיהא ממשכן. כתבתי זאת הברייתא כולה משום דקשיא לי עילוה מאי דגרסינן בריש תמורה אמר אביי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד מהני. דאי לא מהני אמאי לקי ורבא אמר לעולם לא מהני ואמאי לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא. ואקשינן והרי משכון דאמר רחמנא לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ותנן מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום אלמא קני ליה למשכון. ושני ליה שאני התם דאמר רחמנא עד בא השמש תשיבנו לו. משמע התם דתרווייהו סבירי להו דהאי אם חבל אפילו בבעל חוב והכא לא אשכחן תנא דאמר הכין אלא ההוא תנא דסבירא ליה כשמואל. ולהאי תנא דמוקי ליה בשליח בית דין וקסבר שליח בית דין ממשכן מנא ליה דבעל חוב אף על גב דעבר עליה בלאו מהני ליה מאי דעבד וכסות יום שקיל בליליא וכסות לילה ביום דילמא לא הדר ושקיל כלל. ואיכא למימר דסבירא ליה כאביי דאמר דאי עבד מהני והכי נמי מסתברא דהא האי תנא אחרינא דאידך ברייתא כי האי תנא סבירא ליה דשליח בית דין ממשכן ואפילו הכי אמר לא ימשכננו דברים שעושין בהן אוכל נפש.
ורבנן מחזיר את המחרישה ביום ומתניתין דברי הכל היא אלמא אף על גב דעבר עלה בלאו מהני ליה וקני. ואי קשיא לך הא דתניא לענין סדור נותן לו מטה ומטה ומצע לעשיר מטה ומטה ומפץ לעני ובמשנת ערכין גרסינן ומטה מוצעת לעשיר משמע מוצעת בכל צרכה בכר הכסת ושאר בגדים הצריכים לה כדאמרינן בעלמא מטה מוצעת לתלמיד חכם ובמנחות גרסינן הציעה שבע מטות וגרסינן נמי נותנים לו שני כלי אומנות מכל מין ומין והכא במתניתין היו לו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד ומחזיר את הכר בלילה ושני כלים משמע אפילו שני כלי אומנות וקאמר נוטל אחד וכן מחזיר את הכר בלילה וכיון דמטה מוצעת מניחין לו כר למה ליה לא קשיא מידי דהתם בסדור בית דין כשבית דין יורדין לנכסיו ופורעין את המלוה מניחין לו שתי מטות ושני כלי אומנות ואין שם חורת יום ולא חזרת לילה וכן הא דתניא הכא נותן לו מטה ומטה וכו' סדור בית דין הוא דהא בשליח בית דין קמיירי ואין שם עוד מצות חזרה והא דקאמר לא ימשכננו דברים שעושים בהם אוכל נפש הכי קאמר שלא ימשכננו אלא אם כן יניח לו מה שצריך לון דהיינו שני כלים. אי נמי רישא לא איירי בסדור וסיפא איירי בסדור במי שהוא חייב כשיעור כל נכסיו ובאין בית דין גובין ומסדרין. אי נמי כולה ברייתא שלא בסדור והאי נותן לו מטה ומטה דקתני מחזיר לו בלילה קאמר דשתים צריכות לו בלילה האחת בכר מכסת והשנית ריקנית לאכול עליו בהסבה כדרכו אבל מתניתין דהכא בזמן שהלוה מוציא לו משכונו אי נמי שנכנס הוא ומשכנו שאפילו הוציא לו כל ביתו או משכנו כל ביתו קנה הכל במשכון ואינו מחזיר לו כלום אבל מחזירו לו בשעת מלאכה וכסות יום ביום וכסות לילה בלילה. ובמקום שבית דין מסדרין שוב אינו חייב להחזיר אף על פי שאין נותנין מטה לאשתו ובניו אינו נזקק להם. כן נראה לי. הראב"ד.
תנאי היא דתניא שליח בית דין הבא למשכן וכו'. ואם תאמר ולהאי תנא קרא דאם חבל תחבל דמשמע מתוך הבית מאי עביד ליה וכי תימא דקרא איירי בשעבר ומשכן אם כן תפשוט מינה בכל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ואלו בתמורה לא גמרינן לה מהאי קרא אלא מדכתיב השב תשיב מכל מקום. יש לומר דאפשר דמוקי לה לשכר כתף ופונדק ודיוקני בממשכן אפילו מתוך הבית כדאיתא לקמן. אי נמי סבירא ליה להאי תנא דאפילו נתחו הוציאו בחוץ מיקרי חבלה. הר"ן.
ונותן לו מטה ומטה וכו'. הא דלא חשיב הכא נמי כלי אומנות תנא הני והוא הדין לבל הנך השנויים בערכין ופרט אלו ואחר כך תנא הנך דרך כלל לקצר וכדתנא בסיפא כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בבעל חוב. והרמב"ם פסק כמאן דאמר מסדרין ואפילו הכי כתב שאין שליח בית דין מניח לו אלא כלים שאי אפשי לו בלא הם כגון מטה ומצע ובגדיו שהוא לבוש. ונראה לי שהזקיקו לומר כן מה שראה כאן גבי שליח בית דין שמניח לו אלו ולא מנה כל שאר הכלים שמסדרין לו בית דין. ואינו מחוור כלל כמו שאמרנו. הרשב"א.
תני תנא קמיה דרב נחמן וכו'. פירוש שמניחין לו כלים כדי חייו שאין בית דין מוכרין אותן להגבות לזה חובו ואין שליח בית דין הבא למשכן ממשכן אותם כלים אבל מלוה אם משכן הכל מהני ליה ונוטל ומחזיר. אמר ליה בעל חוב זבוני מזבנינן ליה לאותם כלים שמשכן המלוה ממנו לאחר שלשים יום אף על פי שהם כלים הצריכים לו כגון כסות יום וכסות לילה סדורי מסדרינן ליה על כרחך כיון שמוכרן לאחר שלשים כסות עם וכסות לילה ואף על גב דליכא ביני ביני כגון כר בינוני שמע מינה אין מסדרין. ואקשינן ומי מזבנינן ליה והא קתני מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום אלמא לעולם מחזירין וכיון שמחזירין לעולם שמע מינה מסדרין שאלו משום מצות השבת עבוט בשלשים יום סגי שהוא בתורת משכון אבל הבא לגבות בבית דין לאמר ומן בית דין אין מחזירין אלא מדין סידור שאם אתה אומר אין מסדרין בא מלוה לגבות נוטל כל מה שיש לו משכנו על ידו או על ידי שליח בית דין מחזיר לעולם אלא ודאי מינה שמעינן מסדרין. ומפרקינן תנא כרבי שמעון בן גמליאל תנא קמיה דאמר מכאן ואילך מוכרן אלמא אין מסדרין. ואקשינן ודילמא עד שלשים יום מחזירן בעינייהו משום דכתיב השב תשיב לו מכאן ואילך מזבין מאי דלא חזי ליה כלומר שאם היה לו כר וכסת של משי וכלי מילת מוכרן ולוקח לו כר וכסת של כל אדם ולתנא קמא מחזירין לעולם בעינן משום דסבירא ליה כל ישראל בני מלכים הם ומסדרין ומשום דין סדור מחזירין לעולם כדפרישית ולתרווייהו מסדרין. ומיהו למאי דסלקא דעתין השתא דרבי שמעון בן גמליאל במחרישה דכספא לתנא קמא ודאי לא מחזיר בעינא דליכא מלכות אלא לכלי תשמישו והכי נמי מוכח בפרק מציאת האשה דליכא למימר במחרישה דכספא לא מקבלא עילוה אלא בדידה אלא הכי תנן מחזיר את הכר ואת המחרישה לעולם אמר רבי שמעון בן גמליאל משלשים יום ואילך אם יש מותר ביניהן מוכרן ולתנא קמא לית ליה מותר בראוי לון כגון כר וכסת ולעולם לתרווייהו מסדרין. ומפרקינן שאי אפשר לומר כן כדמפרש ואזיל. כך הוא פירוש השמועה וכך נראה מפירוש רש"י.
ושוב ראיתי בתוספות שהם נסכמים לפרש דלרבנן אם משכנו בתורת משכון בין על ידו בין על ידי שליח בית דין מחזיר לו לעולם דרחמנא אמר השב ואפילו מחרישה דכספא וזו היא תורת חזרא ואינו בכלל סידור אבל אם מתחלה בא לגבות נכסי לוה בתורת גוביינא גובה את כולן לדברי האומרים מסדרין מניח מטה ומטה וכו'. ורבי שמעון בן גמליאל סבר אף על פי שבתורת משכון בא לידו משלשים יום ואילך מוכרן בבית דין. ולפי לשון זה רבנן דמתניתין לא מוכחי אי סבירא להו מסדרין או לא. ואם תשאל לרבנן וכי בשביל שנטלו בתורת משכון הפסיד אין הכי נמי דרחמנא אמר השב את העבוט אלא אם רצה מחזיר את הכר אפילו ביום וירד לבית דין ויגבוהו חובו. ואם תשאל אם כן למה ממשכנין. פעמים שבית דין נותנין לו זמן או שהמלוה מתירא שמא יבריח נכסיו ומצאו בשוק ומנתחו או שהוא רוצה ליפרע ממנו מעות או קרקע ובין כך ובין כך ממשכן שלא תהא שביעית משמטתו ולשון הגון הוא. הרמב"ן.
וזה לשון הר"ן: ודילמא עד תלתין יומין מהדר ליה וכו'. עד מאי דחוי ליה. כלומר אבל לתנא קמא אפילו מאי דלא חזי ליה מחזיר לעולם משום דסבירא ליה דכל ישראל בני מלכים הם. ואם תאמר וכיון דאסיקנא במחרישה דכספא היכי אפשר דלתנא קמא מחזיר לעולם דהא בפרק מציאת האשה מוכח דלא שייך למימר לא מיקבלא עילואי במחרישה דנספא וליכא למימר בני מלכים בכהאי גוונא. ויש לומר דאין הכי נמי והכי קתני מחזיר את הכר ואת המחרישה בראויין לו לעולם ומשכחת לה בכר אפילו חשוב ביותר דכיון דכלי תשמישו הוא שייך למימר ביה בני מלכים ומחרישה משכחת לה דוקא בכדרכה ורבי שמעון בן גמליאל סבירא ליה ששניהם שוין ובין בזה ובין בזה מזבין מאי דלא חזי ליה ומהדר ליה מאי דחזי ליה ובמחרישה משכחת לה במחרישא דכספא. ולפי מה שכתבנו במשנתנו בשם התוספות אין אנו צריכין לכל זה דלתנא קמא משכחת לה דמחזיר לעולם אפילו במחרישה דכספא ולאו משום דכל ישראל בני מלכים הם אלא שכיון שבתורת משכון בא לידו מחזיר לעולם אבל אם בא לגבות גובה כדינו. עד כאן.
מתקיף לה רב חגא ולימא ליה וכו'. למאן דאמר מסדרין מקשים דלימא ליה לאו עלאי דידי רמית טפי מכולי עלמא. איברא אין דבר ברור הוא דעליה דידיה רמא רחמנא דכתיב ולך תהיה צדקה כלומר ועליך הצדקה הזאת לעשותה וכמו שהטיל עלי צדקת החזרה כך צדקת הסידור מוטלת עליו לבקש לו שותפים. הראב"ד. כללא דשמעתא קיימא לן כשמואל דאמר מלוה לא ימשכן ולא ינתח ושליח בית דין לא ימשכן אבל ינתח דאף על גב דפליגי בהא תנאי הא פסק שמואל כמאן דאמר אפילו שליח בית דין לא יכנס ולא אשכחן אמורא דפליג עליה. ואין שליח בית דין נוטל מה שבית דין מסדרין ומניחין ללוה ומה הן הכלים שמסדרין בגדים שהוא לבוש אם ראויין ואם לאו כגון שהוא לבוש איצטליתא דמילת מפשיטין אותה ממנו ומוכרין אותה ולוקמין מתוכה איצטלית הראויה לו וכן כסות יום וכסות לילה ולא כולן אלא נוטל אחד ומניח אחד. ואם כלי אומנות הם מניח לו שנים שנים מכל מין ומין. ואם שליח בית דין ממשכן כך מניח לו זולתי שאינו מוכר עכשיו בשעת משכונא כלום אלא מניח לו בגדיו שהוא לבוש וכליו כמו שהן כר וכסת ואפילו מוזהבת עד שיבא לגבות ובית דין מגבין מה שאינו ראוי לו ומניחין מה שראוי לו. וכן כששליח בית דין ממשכן לא ימשכן כלים שעושין בהן אוכל נפש ואפילו הן מאה והוא שצריך לכולן אבל אם אינו צריך לכולם מניח לו את שהוא צריך ונוטל השאר. ודוקא בשעת משכונא אבל בשעת גבייה גובין מהן כמו שגובין משאר כלים דלא אמרה תורה אלא לא תחבול ריחים ורכב אבל לגבות מהן לא אסרה אלא שמסדרין לו בהן כבשאר כלי אומנות וזהו ששנינו ומחרישה ביום רבי שמעון בן גמליאל אומר אף לעצמו אינו מחזיר וכו' ולא פליגי רבנן אלא בחזרה דמשכון ואמרו שמחזיר לעולם ולא אמרו דברים שעושין בהם אוכל נפש אלא בכלים כגון מחרישה וצמד של פרות וסכין דאשכבתא אבל פרה החורשת וחמור וספינה וכיוצא בזה לא דנכסים נינהו וכל אלו שאמרנו שאין ממשכנין הני מילי בשעה שהם ראוים לה וכשמחזירן מחזירן לעולם כל ימי חיי הלוה כתנא קמא דמתניתין. וכל אלו שאמרנו שאין ממשכנין אם נתנן לוה מעצמו נוטלן ומחזירן כסות יום ביום וכסות לילה בלילה והוא הדין לכלים שעושין בהן אוכל נפש. משכנו חייב להחזירו לו לעולם כמו שאמרנו ואם בא לגבות מחזירו אצל בעלים כסות יום אפילו בלילה הכסות לילה אפילו ביום ויורד לבית דין ומגבין לו חובו כיצד נותנים זמן לבעל חוב שלשים יום שהוא זמן בית דין הביא מעות פורע ואם לאו מגבין לו מהם את תובו כלים שאין עושים בהם ממש אוכל נפש כגון כוסות וצלוחיות ואף על פי שהם צריכים לו וכן סכינים ממשכנים אותם וגובים מהם ואין מניחים לו מהם כלום ואם משכן ממתין שלשים יום ומוכרם בבית דין ואינו מוכרם מיד דהרי זה כמלוה על המשכון סתם וסתם מלוה שלשים יום וכן כתב הרמב"ם. ערב ממשכנין אותו וכן לשכר כתף וכו' ואם זקפן עליו במלוה הרי הם דמלוה. וכל אלו שאמרנו במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואתו נוטל ואינו מחזירן ונוטל ממנו אפילו דברים שעושים בהם אוכל נפש. הרשב"א ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה