בבא מציעא קו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
חזינא קשיא אתני חדא פעם ראשונה ושניה זורעה ושלישית אינו זורעה ותניא אידך שלישית זורעה רביעית אינו זורעה לא קשיא הא כרבי הא כרשב"ג הא כרבי דאמר בבתרי זימני הוי חזקה הא כרשב"ג דאמר בתלת זימני הוי חזקה אמר ריש לקיש גלא שנו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל זרעה ולא צמחה מצי אמר ליה בעל הקרקע כל ימי זרע זרעא לה ואזיל ועד אימת אמר רב פפא עד דאתו אריסי מדברא וקיימא כימה ארישייהו.
מיתיבי: רבן שמעון בן גמליאל משום רבי מאיר אומר, וכן היה רבי שמעון בן מנסיא אומר כדבריו: חצי תשרי, מרחשון, וחצי כסליו – "זרע". חצי כסליו, טבת, וחצי שבט – "חורף". חצי שבט, אדר, וחצי ניסן – "קור". חצי ניסן, אייר, וחצי סיון – "קציר". חצי סיון, תמוז, וחצי אב – "קיץ". חצי אב, אלול, וחצי תשרי – "חום".
רבי יהודה מונה מתשרי, רבי שמעון מונה ממרחשון. מאן מיקל בכולהו? ר' שמעון, וכולי האי לא קאמר? לא קשיא: הא דקבלה מיניה בחרפי, הא דקבלה מיניה באפלי.
רבי יהודה אומר אם קבלה ממנו במעות:
ההוא גברא דקביל ארעא למיזרעה בהו תומי אגודא דנהר מלכא סבא בזוזי איסתכר נהר מלכא סבא אתא לקמיה דרבא אמר ליה נהר מלכא סבא לא עביד דמיסכר מכת מדינה היא זיל נכי ליה אמרו ליה רבנן לרבא הא אנן תנן ר' יהודה אומר אם קבלה הימנו במעות בין כך ובין כך אינו מנכה לו מן חכורו אמר להו לית דחש לה לדר' יהודה:
מתני' דהמקבל שדה מחבירו בעשרה כור חטים לשנה ולקתה נותן לו מתוכה היו חטיה יפות לא יאמר לו הריני לוקח מן השוק אלא נותן לו מתוכה:
גמ' ההוא גברא דקביל ארעא לאספסתא בכורי דשערי עבדא אספסתא וחרשה וזרעה שערי ולקו הני שערי שלחה רב חביבא מסורא דפרת לקמיה דרבינא כי האי גונא מאי כי לקתה נותן לו מתוכה דמי או לא אמר ליה המי דמי התם לא עבדא ארעא שליחותא דמרה הכא עבדא ארעא שליחותא דמרה ההוא גברא דקבל פרדס מחבריה בעשר דני חמרא תקיף ההוא חמרא סבר רב כהנא למימר היינו מתני' לקתה נותן לו מתוכה אמר ליה רב אשי ומי דמי התם לא עבדא ארעא שליחותא הכא עבדא ארעא שליחותא זומודה רב אשי בעינבי דכדום ובשדה שלקתה בעומריה:
מתני' חהמקבל שדה מחבירו לזרעה שעורים לא יזרענה חטים חטים יזרענה שעורים רשב"ג אוסר טתבואה לא יזרענה קטנית קטנית יזרענה תבואה ורשב"ג אוסר:
גמ' א"ר חסדא מ"ט דרשב"ג דכתיב (צפניה ג, יג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית מיתיבי מגבת פורים לפורים ואין מדקדקין בדבר ואין העני רשאי ליקח מהן רצועה לסנדלו אא"כ התנה במעמד אנשי העיר דברי רבי יעקב שאמר משום ר"מ רשב"ג
רש"י
עריכהפעם ראשונה ושניה - זרעה ואכלה חגב או נשדפה חוזר וזורעה שנית ואם אינו זורעה אינו מנכה לו אפילו היא מכת מדינה:
פלוגתא דרבי ורשב"ג - גבי נשואה לראשון ומת לשני ומת במסכת יבמות:
מצי אמר ליה בעל הקרקע כל יומי זרע זרע ואזיל - כלומר כל זמן הזריעה חזור וזרעה שמא לא הגיע זמן:
ועד אימת - הוי משך זמן הזריעה:
עד זמן דכי אתא אריסא מדברא - ונכנס לבית בזמן שהן רגילין ליכנס דהיינו לאחר תשע שעות ביום קרוב לסוף העשירית קיימא כימה שהוא זנב טלה להדי רישייהו בראש כל אדם דהיינו באמצע הרקיע שנראה לכל אדם כאילו הוא על ראשו והן הן ימי אדר לפי שבגלגל קבועין בו שנים עשר מזלות וזהו סידרן טש"ת סא"ב מע"ק גד"ד ולעולם ששה עולין וששה שוקעין בניסן לעולם בתחילת עלות השחר טלה מתחיל לעלות ומאזנים שוקע ושתי שעות המזל שוהה לעלות לאחר שתי שעות העולה גמר עלייתו והשוקע גמר שיקועו נמצא הששה עולים בשתים עשרה שעות ביום וששה בלילה כל ימי ניסן ראש טלה מתחיל לעלות ובאייר שור ובסיון תאומים וכן הסדר נמצא באדר מזל דגים מתחיל לעלות בבוקר סוף שתי שעות טלה מתחיל לעלות ולסוף ארבע גמר עלייתו ושור עולה לסוף שש גמר שור עלייתו ומתחיל תאומים לסוף שמנה גמר תאומים ומתחיל סרטן ונמצא ראש טלה באמצע שהרי עברו שש שעות משהתחיל ובשש שעות ראשו מגיע לאמצע שהרי מתחילת עליית המזל עד תחילת שיקועו שנים עשר שעות נמצא שמשעה שמתחיל לעלות עד שש שעות מגיע לאמצע הרקיע ולסוף שמנה שעות משעלה הוי זנבו באמצע הרקיע נמצא באדר זנב טלה בסוף שעה עשירית באמצע הרקיע הוא והכי אמרינן במסכת ברכות בפרק הרואה (דף נח:) שכימה בזנב טלה הוא:
חצי תשרי וכו' - שש תקופות שהובטחו לנח ובניו קמפרש:
קציר - כנגד זרע זה בתחילת גשמים זה בתחילת החמה וקיץ כנגד חורף וחורף הוא חוזקו וחורפו של סתיו וימי צינה לשון (איוב כט) כאשר הייתי בימי חרפי חוזקי ועיקרי קיץ הוא חוזקו של יבש ועל שמייבשין באותו פרק תמרים ותאנים לקציעות והן נקראין קיץ כדכתיב (שמואל ב טז) הלחם והקיץ לאכול הנערים וגו' קור הוא סופו של סתו וכן חום סופו של שמש וכן כל אחד שני חדשים י"ב חדשים לששה עתים:
מתחילת תשרי - מתחיל למנות שני חדשים בכל עת:
מאן קמיקל - במשך ימי הזרע למי שבא לאחר זריעותיו:
רבי שמעון - שמנה מן מרחשון ואומר מרחשון וכסלו זרע:
בחרפי - חטין ושיפון הנזרעין בתחילת החורף:
באפלי - שעורין וקטנית הנזרעין באדר:
איסתכר - לשון (בראשית ח) ויסכרו מעינות תהום נסתמה הליכתו שעכבוהו העליונים העליונים הסיבוהו דרך אחרת ואין ירק מצליח אלא בקרקע נרבצת בארץ לחה:
מכת מדינה - לא עליו לבדו עברה ולאסוקי אדעתיה נמי לא הוה ליה דלא הוי עביד למיסתכר:
מתני' ולקתה - שהיו חטין שדופות וגם כחושות וזו בחכירות הוצרכה לשנותה ולא בקבלנות דאי בקבלנות פשיטא דכל אחד זוכה ומתחייב בחלקו:
גמ' עבדא אספסתא - היא נקצרת לשלשים יום כדאמר בריש ח"ה (ב"ב כח:) וחזר וזרעה שעורים:
עבדא ארעא שליחותא - בעליה לא חכרה אלא לאספסתא ואילו זרע לה אספסתא ואזיל היה מצליח והוא פסק עמו ליקח שעורין מן השוק:
פרדיסא - כרם:
תקיף - החמיץ:
עבדא ארעא שליחותא - הענבים לא לקו אלא משנעשה יין בחביותיו בביתו לקה ואמר בבבא בתרא (דף צו:) חמרא אכתפא דגברא שוור זה קונהו מזה טוב ומזלו גורם להחמיץ:
ענבי דכדום - ענבים שהתליעו:
בעומריה - בעודן שטוחות ליבש בימות הקיץ דכל [זמן] זה עודן צריכין לקרקע וכך הענבים שהתליעו בין בציר לדריכה וכגון דלא איחרו יותר מן המנהג:
מתני' המקבל שדה לזרעה שעורין - ובחכירות כך וכך חטין או שעורין או מעות:
לא יזרענה חטין - שהחטין מכחישות את הקרקע יותר מן השעורין והא לא מיתוקמא אלא בחכרנות דאי בקבלנות הא אמרינן תיכחוש ארעא ולא ליכחוש מרה והרי הוא נהנה בשינוי של זה:
ורבן שמעון בן גמליאל אוסר - וטעמא מפרש בגמרא:
תבואה לא יזרענה קטנית - שהקטנית מכחשת הקרקע יותר מן התבואה: גמ'
תוספות
עריכהוקיימא כימה להדי רישא. פי' בקונט' דכימה זנב טלה כדאמר בברכות (דף נח:) ולא דק אלא אמרינן התם דעש זנב טלה אלא שכימה סמוכה לה ואומר הב לי בניי ומה שפי' בקונטרס דביום ראשון של אדר בסוף שעה עשירית קיימא כימה באמצע הרקיע קשה דפועלים לא אתו מדברא עד צאת הכוכבים כדפי' בריש הפועלים (לעיל דף פג:) ותו דבסוף י' שעות הן עוד היום גדול ואין נראין הכוכבים ומשמע שבא ליתן סימן לאריסין להכיר שעה שיבאו מן השדה וזה דוחק לומר דה"ק כשיחשיך לילה אז רואין למפרע שבשעת הליכתן היתה כימה להדי רישייהו ונראה לפרש דאתו אריסי מדברא בתחילת הלילה וקיימא כימה להדי רישייהו היינו בתחילת שבט ואז כלה זמן הזרע והא דאמר בפ' כל הקרבנות (מנחות דף פה. ושם ד"ה וזורע) שהיו זורעים קודם הפסח ע' יום וזהו חמשה יומי בתוך שבט התם שקרקע חשובה היא שזורעין בה לצורך העומר נמשך שם ימי הזרע יותר א"נ דבתחילת שבט של חמה הוא דקיימא כימה להדי רישייהו ואין תחילת של שבט של חמה מתחיל ברוב שנים יותר מע' יום לפני הפסח.:
שדא ביה אספסתא ועבדא. לא הוה צריך למימר דשדא ביה אספסתא דבלאו הכי מצי למימר אילו הוה זרע אספסתא הוה עבדא אלא מעשה הוה הכי:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמא א מיי' פ"ח מהל' שכירות הלכה ה', סמ"ג עשין פט, טור ושו"ע חו"מ סי' שכ"ב סעיף ב' וע"ש במגיד משנה:
מב ב מיי' פכ"א מהל' איסורי ביאה הלכה ל"א, סמג לאוין קכו, טור ושו"ע אה"ע סי' ט' סעיף א':
מג ג מיי' פ"ח מהל' שכירות הלכה ה', סמ"ג עשין פט, טור ושו"ע חו"מ סי' שכ"ב סעיף ב':
מד ד ה ו ז מיי' פ"ח מהל' שכירות הלכה ז', סמ"ג עשין פט, טור ושו"ע חו"מ סי' שכ"ג סעיף א' וסעיף ב:
מה ח ט מיי' פ"ח מהל' שכירות הלכה ט', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' שכ"ד:
ראשונים נוספים
הא דתניא פעם ראשונה ושניה זורעה שלישי תאינו זורעה, פרש"י ז"ל כגון שזרעה וצמחה ואכלה חגב ואפי' מכת מדינה שלא אמרו מנכה לו מן חכירו אלא בשאכלה חגב לאחר שעבר זמנה של זריעה אבל כל זמן שאפשר לזורעה על החוכר לזורעה ומיהו כיון שזרעה שלש פעמים הוחזקה זו כמכת חגב וכמו שעבר זמן זריעה דמי, וזה תימה מה לו ולחזקת תלת זימני כיון שהיא מכת מדינה מעכשיו הפסיד ומנכה לו ואפשר מפני שאף בני מדינה חוזרין וזורעין שלהן ויש על החוכר לעשות בשל זה כמותן.
ובתוס' [ט, ו] מצאתיה בלשון אחרת המקבל שדה מחבירו זרעה שנה ראשונה ולא צימחה כופין אותו וזורעה שניה שניה ולא צימחה אין כופין אותו לזורעה שלישית, ובירושלמי [ט, ט] תני המקבל שדה מחבירו זרעה פעם ראשונה ולא צמחה כופין אותו לזרעה שניה שניה ולא צמחה אין כופין אותו לזורעה פעם שלישית. אמר רשב"ל הדא דתימ' בשדה שאינה בדוקה אבל בשדה בדוקה כופין אותו לזורעה פעם שלישית.
וזו היא הברייתא ששנויה בכאן בגמ' דילן אלא שדרך בעלי הגמ' לשנות לשון הבריתית למתנינהו בלישנא קלילא, ופעמים מוסיפין בהן פי', ומימרא דר"ל לאו היינו מימרא דאמרי' בני מערבא משמיה ובגמ' דילן אמתני' קאי וה"ק אבל זרעה ולא צמחה חייב לזרעה אע"ג דאשתדוף רובא דבגא וזרע לה ואזיל עד דאתו אריסי מדברא ואם זרעה עד דאתו אריסי מדברא ולא צמחה מנכה לו מן חכורו ואפי' לא זרעה אלא שתי פעמים ואע"פ שלא הוחזקה לרשב"ג משום דלא עבדא ארעא שליחותה ומילתא פשיטא היא בין שהיתה שנת שדפון בין שהיו שנים כתקנן שלעולם חייב לזורעה כן, ואם זרעה כל זריעותיה עד שכלה זמן הזרע מנכה לו חכורו ואם לא זרעה כל הזריעות הראויות לה עד שיכלה זמן הזרע אע"פ שזרעה ג' פעמים אינו מנכה לו מן חכורו, וה"מ בשדה בדוקה אבל בשדה שאינה בדוקה אם זרעה ג' פעמים קודם שכלה זמן הזרע שוב אינו זורעה או שנים לר'.
ופי' הברייתא כך הוא המקבל שדה מחבירו לשנה אחת או לשבע שנים וזרעה פעם ראשונה ושניה בשנה אחת קודם שיכלה זמן הזרע או שזרעה שנה ראשונה ושנייה ולא צמחה הוחזקה שדה זו שאינה ראויה לזרע ואין כופין אותו לזרעה פעם ג' בין היתה שנת שדפון וירקון בין שהיו שנים כתקנן, ותמהני על רבינו הגדול ז"ל למה לא כתב זו הברייתא בהלכות, ונראה שהלכה כדברי האומר זורעה פעם ג' דקאי כרשב"ג ור' ורשב"ג הלכה כרשב"ג דרביה ואבוה הוה כן כתב רבי' הגדול ז"ל במס' גיטין וביבמות בגמ' נשואין ומלקיות כר', וסתות ושור המועד כרשב"ג, אבל בעלמא לא איפסיק הלכתא כמאן הילכך הל' כרשב"ג:
תני חדא, פעם ראשונה ושניה זורעה שלישית אינו זורעה: פרש"י כשזורעים ואכלה חגב כעין משנתנו, וכן משמעה לכאורה ודבר למד הוא, מדאמרינן בתרה (א"ר שמעון בן לקיש) אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל זרעה ולא צמחה מזרע זרע לה ואזיל, ובודאי משמע דאהאי ברייתא דקתני זורעה פעם ראשונה ושניה קאי, וקאמר דההיא בשאכלה חגב, אבל זרעה ולא צמחה לא מנכה ליה עד דזרע ליה ואזיל כל זמן הזריעה, וכשזרעה ואכלה חגב אע"ג דהיא מכת מדינה לא מנכה ליה אלא אם כן זרעה שתים לרבי וג' לרשב"ג, שכן דרך בני באגי נמי לזרוע בשלהן כן, ואם זרעה שתים לרבי או ג' לרשב"ג אינו צריך לזרעה עוד, ואף על פי שעדיין לא כלה זמן הזריעה, לפי שהוחזקה זו באכילת חגב. וכן נמי משמע בירושלמי (דפרקין ה"ט) דהא דריש לקיש אברייתא קאי, דגרסינן התם תני המקבל שדה מחברו זרעה פעם ראשונה ולא צמחה כופין אותו לזרעה פעם שניה, פעם שניה ולא צמחה אין כופין אותו לזרעה פעם שלישי, אמר ר"ל הדא דתימר בשדה שאינה בדוקה אבל בשדה בדוקה כופין אותו לזרעה פעם שלישי, והיינו הברייתא השנויה כאן, אלמא ריש לקיש אברייתא קאי, ומדפריש בגמרין ואכלה חגב אלמא ברייתא אאכלה חגב קיימא כדברי רש"י ז"ל.
אבל בתוספתא (פ"ט, ה"ו) משמע דברייתא לא אאכלה חגב קיימא אלא שזרעה ולא צמחה בלבד, דתניא התם, המקבל שדה מחבירו זרעה שנה ראשונה ולא צמחה כופין אותו וזורעה שנייה, שנייה ולא צמחה אין כופין אותו לזרעה שלישי, ודאמר בירושלמי במה דברים אמורים בשדה שאינה בדוקה אהא נמי קאי, דאי שדה שאינה בדוקה היא אין כופין אותו לזרוע יותר משתי שנים, דהוחזקה זו שאינה מצמחת, אבל אם היא שדה בדוקה זורע והולך כל ימי הזרע ואם לא רצה כופין אותו. ובקבלנות היא דאי בחכירות למה כופין, אם ירצה יזרע או יעמוד ונותן חכירותו, ושמא כופין בנתינת חכירותו קאמר, ואפילו אם קבלה לשנה אחת בלבד יש לומר שכופין אותו לזרוע כל ימי הזריעה, ואם לא זרעה אפילו היא מכת מדינה אינו מנכה לו, וכן אם בקבלנות רואין כמה היא ראויה לעשות, ואם זרעה כל זריעותיה עד שכלה זמן הזריעה ולא צמחה, אם מכת מדינה היא מנכה לו ואפילו לא הספיק לזרעה אלא שתי פעמים לרשב"ג או פעם אחד לרבי שלא הוחזקה זו מנכה לו מן חכורו, שהרי זרעה כל צרכו ולא פשע בה בכלום. (שיטמ"ק).
לניסא זוטא מיהא חזינא קשיא פירוש קשה לשמואל דאמר לעיל דמצי למימר חזינא לניסא. וקשה מאי הקשה לשמואל מכיון שירדנו לסברא זו לחלק בין נס לנס מעתה לא תיקשי לשמואל דשמא נס דשמואל שהקדוש ברוך הוא ישמע תפלתו זוטר מניסא דגם את הארי גם את הדוב. ועוד קשה דהא אמרינן לעיל וכו' כמו שכתוב בתוספות. ויש לומר דהא דשמואל איירי כגון דאמר ליה זרע כל מה שתרצה וכו' כמו שכתוב בתוספות וקמשמע לן שמואל דאפילו על כל מינים שהייתי מתפלל עליהם אפשר שיעשה לי נס שתקבל תפלתי ודמי הא ניסא לנס דגם את הארי גם את הדוב וגו'. הרא"ש.
כתוב בתוספות ויש לומר דשמואל מיירי כגון שאמר לו זרע כל מה שתרצה וכו'. עד סוף. וכתוב בגליון ולפי זה נראה הא דקאמר בסמוך תני חדא פעם ראשונה ושניה זורעה איירי כשאמר לו מין זה זרע ולא אמר לו זרע כל מה שתרצה דהא שמואל עמד בקושיא. עד כאן.
תני חדא פעם ראשונה ושניה זורעה שלישית אינו זורעה פירש רש"י כשזורעים ואכלה חגב כעין משנתנו. וכן משמעה לכאורה ודבר למד הוא מדאמרינן בתרה אמר רבי שמעון בן לקיש לא שנו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל זרעה ולא צמחה מזרע זרע לה ואזיל ובודאי משמע דאהאי ברייתא דקתני זורעה פעם ראשונה ושניה קאי וקאמר דההיא בשאכלה חגב. אבל זרעה ולא צמחה לא מנכה ליה עד דזרע ליה ואזיל כל זמן הזריעה וכשזרעה ואכלה חגב אף על גב דהיא מכת מדינה לא מנכה ליה אלא אם כן זרעה שתים לרבי ושלש לרבי שמעון בן גמליאל שכן דרך בני באגי נמי לזרוע בשלהן כן ואם זרעה שתים לרבי או שלש לרבן שמעון בן גמליאל אינו צריך לזרעה עוד ואף על פי שעדיין לא כלה זמן הזריעה לפי שהוחזקה זו באכילת חגב. וכן נמי משמע בירושלמי דהא דריש לקיש אברייתא קאי דגרסינן התם תני המקבל שדה מחברו זרעה פעם ראשונה ולא צמחה כופין אותו לזרעה פעם שניה פעם שניה ולא צמחה אין כופין אותו לזרעה פעם שלישית אמר ריש לקיש הדא דתימר בשדה שאינה בדוקה אבל בשדה בדוקה כופין אותו לזרעה פעם שלישית והיינו הברייתא השנויה כאן אלמא ריש לקיש אברייתא קאי ומדפריש בגמרין ואכלה חגב אלמא ברייתא אאכלה חגב קיימא כדברי רש"י ז"ל. אבל בתוספתא משמע דברייתא לא אאכלה חגב קיימא. אלא שזרעה ולא צמחה בלבד דתניא התם המקבל שדה מחבירו זרעה שנה ראשונה ולא צמחה כופין אותו וזורשה שנייה שנייה ולא צמחה אין כופין אותו לזרעה שלישית ודאמר ריש לקיש בירושלמי במה דברים אמורים בשדה שאינה בדוקה אהא נמי קאי דאי שדה שאינה בדוקה היא אין כופין אותו לזרוע יותר משתי שנים דהוחזקה זו שאינה מצמחת אבל אם היא שדה בדוקה זורע והולך כל ימי הזרע ואם לא רצה כופין אותו. ובקבלנות היא דאי בחכירות למה כופין אם ירצה יזרע או יעמוד ונותן חכירותו ושמא כופין בנתינת חכירותו קאמר. ואפילו אם קבלה לשנה אחת בלבד יש לומר שכופין אותו לזרוע כל ימי הזריעה ואם לא זרעה אפילו היא מכת מדינה אינו מנכה לו וכן אם בקבלנות רואין כמה היא ראויה לעשות. ואם זרעה כל זריעותיה עד שכלה ומן הזריעה ולא צמחה אם מכת מדינה היא מנכה לו ואפילו לא הספיק לזרעה אלא שתי פעמים לרבי שמעון בן גמליאל או פעם אחת לרבי שלא הוחזקה זו מנכה לו מן חכורו שהרי זרעה כל צרכו ולא פשע בה בכלום. הרשב"א.
וזה לשון הרמב"ן: הא דתניא פום ראשונה ושנייה וכו'. פירש רש"י כגון שזרעה וצמחה ואכלה חגב וכו' ובתוספתא מצאתיה בלשון אחרת המקבל שדה מחברו זרעה שנה ראשונה ולא צמחה כופין אותו וזורעה שנה שניה שניה ולא צמחה אין כופין אותו לזרעה שלישית. ובירושלמי תני המקבל שדה מחבירו וכו' אמר ריש לקיש הדא דתימא בשדה שאינה בדוקה וכו'. וזו היא הברייתא ששנויה בכאן בגמרין אלא שדרך בעלי הגמרא לשנות לשון הברייתות למתנינהו בלישנא קלילא ופעמים מוסיפין בהם פירוש ומימריה דריש לקיש לאו היינו מימרא דאמרי בני מערבא משמיה. ובגמרא דילן אמתניתין קאי והכי קאמר אבל זרעה ולא צמחה חייב לזרעה אף על גב דאשתדוף רובא דבאגי וזרע לה ואזיל עד דאתו אריסי מדברא ואם זרעה עד דאתו אריסי מדברא ולא צמחה מנכה לי חכורו ואפילו לא זרעה אלא שתי פעמים לרבי שמעון בן גמליאל משום דלא עבדה ארעא שליחותה ומילתא פשיטא היא בין שהיתה שנת שדפון בין שהיו שנים כתקנן שלעולם חייב לזרעה כן ואם זרעה כל זריעותיה עד שכלה זמן הזרע מנכה לו חכורו ואם לא זרעה כל הזריעות הראויות לה עד שיכלה זמן הזרע אף על פי שזרעה שלש פעמים אינו מנכה לו מן חכורו והני מילי בשוה בדוקה אפל בשדה שאינה בדוקה אם זרעה שלש פעמים או שנים לרבי קודם שכלה זמן הזרע שוב אינו זורעה. ופירוש הברייתא כך הוא המקבל שדה מחברו לשנה אחת או לשבע שנים וזרעה פעם ראשונה ושנייה בשנה ראשונה קודם שיכלה זמן הזרע או שזרעה שנה ראשונה ושנייה ולא צמחה הוחזקה שדה זו שאינה ראויה לזרע ואין כופין אותו לזרעה פעם שלישית בין היתה שנת שדפון וירקון בין שהיו שנים כתקנן. ותמהני על רבינו הגדול ז"ל למה לא כתב זו הברייתא בהלכות. ונראה שהלכה כדברי האומר וזרעה פעם שלישית וכו' כמו שכתוב בפסקי הרא"ש ובנמוקי יוסף. עד כאן.
שלישית אינו זורעה וכו'. נראה לי דמלתא באנפי נפשא היא ולאו אלקתה מדינה קאי אלא אדרבה בשלא לקו אלא היא וכיון דהויא תרי זימני לא אמרינן מזליה גרם והיינו דקתני אינו זורעה לכתחלה דאי במכת מדינה מיירי מאי חזקה איכא לאו בדידה ולאו במדינה ואפילו תימא דהיינו חזקה דלא מקיים ביה לא יבושו בעת רעה וכו' מכל מקום אמאי לא יזרענה הנביא הוא שתלקה המדינה ותלקה עמה דהא במכת מדינה ליכא חזקה כלל ולא היה לו לומר אלא אם לא זרעה שלישית ולקתה מדינה פטור והיה נראה לי לומר דאף אם לקו כל שדות חוכר אותן שנים לא אמרינן שיזרענו דמזליה גרם דלאו אדעתא דהכי חכר דאי ידיע במזליה לא הוה חכר ולא מכרחינן ליה להגדיל בהפסדו וברוע מזלו. אלא שיש לומר דמזלא ליכא חזקה דבמילתא דאתי על דרך עונש ושכר ליתא ביה חזקה והוא שזרע שדות אחרות בימים אחרים וצמחו ולא לקו דלא להוי מזל קבוע בענין קבלנות למאן דאמר מזל גורם. ומכל מקום הראשון נראה לי עיקר דלא מיירי אלא בשלקתה זו ולא היתה מכת מדינה ואף לא לקו כל שדותיו של חוכר אם היו לו ורש"י לרבותא קאמר ואפילו היתה מכת מדינה והיינו לישנא דאפילו. שיטה.
מצי אמר ליה כל בי זרעא זרע וזיל. ואין זו מכת מדינה ואף על פי שזרעו גם אחרים ולא צמחו גם הם לא זרעו בזמן הזרע ואם חזרו וזרעו היה צומח. הרא"ש.
עד דאתו אריסי מדברא בערב וקיימא כימה ארישייהו והוא חצי ימי החורף. הראב"ד. ונשאל מורנו ה"ר יוסף טוב עלם הא דאמרינן עד דאתו אריסי מדברא וקיימא כימה להדי רישייהו היכא קיימא כימה להדי רישייהו ומה קצבה יש בדבר. והשיב וזה לשונו: תנן המקבל שדה מחברו ואכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו מחכורו. ואמר ריש לקיש לא שנו אלא שזרעה וצמחה דמאי אית ליה למימר לא טרחת שפיר הא מוכחא מילתא שהרי זרעה וצמחה אבל זרעה ולא צמחה כל בי זרעא ליזרע וליזיל דמצי אמר ליה בדידך קיימא דלא טרחת שפיר. ועד כמה מדחה ליה בהכי אמר רב פפא עד דאתו אריסי וכו'. ואתו אריסי מדברא בכ"ב בשבט והיכי משכחת לה כדתנן תמן אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים רבי יהודה אומר העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג הראשון אינו מזכיר האחרון מזכיר וכו'. וילפינן מהא שתחלת זכירת גשמים בכ"א בתשרי אבל מפני תקנת עולי רגלים אין שואלין אותן אלא עד שבעה במרחשון כדתנן רבי שמעון בן גמליאל אומר בשבעה בו חמשה עשר יום אחר החג וכו'. ומכל מקום תחלת גשמי שנה מכ"א בתשרי הוא והוא זמן ממשלתה של כימה שכימה וכסיל הם שני ממונים המנהיגים את העולם כסיל בימות החמה וכימה בימות הגשמים וכל אחד ואחד מושל ששה חדשים בשנה ומנא לן דכימה מושלת בימות הגשמים כדתניא בשנת ששת מאות שנה לחיי נח בחדש השני רבי אליעזר אומר אותו היום י"ז במרחשון היה יום שמזל כימה שוקע ביום ומעיינות מתמעטים ומתוך ששינו מעשיהם שינה הקדוש ברוך הוא עליהם מעשה בראשית ונטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם. מכאן אתה למד שמזל כימה ממונה על הגשמים ושני כוכבים הוא והוא שכתוב וארובות השמים נפתחו. ומהו יום שמזל כימה שוקע כימה שוקע ביום (לחדש) וזורח ביום ולא ישטפו שכשסידר המקום ירידת גשמים לחיים על בריותיו סדרן שיהא אדם עמל ביום וחורש וזורע ביום לא ישטפו עליו גשמים ובלילה הולך ונופש והגשמים באין ומשקין זריעתו שכן מצינו בימי הורדוס בזמן שעוסקים בבנין בית המקדש ירדו להן גשמים בלילות ולמחר נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה חמה ומשכימין למלאכתן להודיע שמלאכת שמים בידיהן וכן ראוי להיות כל עת ועת אלא מתוך שמקלקלין דרכי של עולם שיהא מזל כימה שוקע ביום ועולה בלילה במרחשון וכסלו שהן קרויין זרע כדי שיוכלו לחרוש ולזרוע ביום וגשמים בלילה. ותו הא דאמרינן בהרואה שמואל רמי כתיב עושה עש כסיל וכימה וכתיב כימה וכסיל הא כיצד אלמלא חמה של כסיל אין העולם מתקיים מפני צנה של כימה ואלמלא צנה של כימה אין העולם מתקיים מפני חמה של כסיל הרי שכסיל מושל בימות החמה וכימה בימות הגשמים וכי מנית לממשלתה של כימה משמיני של עצרת שהוא יום תחלת ממשלתה של כימה משכחת לה דהוא פלג כלה בכ"ב בטבת והן שלשה חדשים אותן שלשה חדשים ניתנו לבריות לזריעה ולתקן מלאכתן בשדה ומאותו יום ולמעלה אינו ראוי לזריעה ובאין כל האריסין מן השדה ועושין צרכן בבתיהם והיא שעתא דקיימא כימה להדי רישייהו שעומדת בחצי הרקיע כעין חמה שזורחת בבקר במזרח ובחצי היום נמצאת על ראשי בני אדם בחצי הרקיע חמה לפי מניינה וכימה לפי מניינה והיינו דאמר רב פפא דלא כייפינן ליה לבעל הבית שיהא מנכה מחכירו עד דטרח אריס והדר טרח עד שעה שדרך בני אדם לבא מן הזריעה ולנוח בבתיהם והיינו דקיימא כימה להדי רישייהו. עד כאן. ויש טעיות.
כתב מורנו הרב נר"ו בתשובה סימן אלף תס"ד וזה לשונו: שאלת לתרץ לך מה שהקשו התוספות על רש"י עלה דהא דאמרינן פרק המקבל אמר רב פפא עד דאתו אריסי וכו'. שנראה שהן קושיות חזקות. תשובה אנא קשיא לי נמי כיון דקושטא הוא דעש הוי זנב טלה כדאמרינן בברכות אמאי לא אמר רב פפא וקיימא עש ארישייהו. לפיכך אני אומר דנקט כימה משום דאית לה זוהרא רבא והיא מן הכוכבים הנראין ביום סמוך לערב אחר נטות השמש וחזקי הראות רואים אותם וכל שכן האריסין שהן רגילין בכך ואל תתמה כי אני ראיתי שנים שלשה כוכבים שעה אחת קודם הלילה. ומה שהקשו דפועלים לא אתו מדברא עד צאת הכוכבים. לא קשיא דדוקא פועלים דהוו שכירי יום אינן באים עד צאת הכוכבים אבל אריסי דלא הוו שכירי יום זמן ביאתם לבית הוי בשעה עשירית לפי שבאותו זמן כבר כלו ימי הזרע ולא נשאר להם עבודה בשדה עד הלילה. אי נמי נקט כימה לפי שהיא ניכרת יותר וכפי חשבון המזלות נודע דקיימא כימה ארישייהו לא שנראית ממש והוא סימן לאריסין כי באותה שעה הם נכנסים מן השדות שכבר כלה הזמן של הזרע ולא נשאר בשדות עבודה רבה כדי שיתעכב עד הלילה אבל הפועל בנל זמן אין יוצא ממלאכתו עד הלילה דכתיב ולעבודתו עדי ערב וכו'. עד כאן.
עד דאתו אריסי מדברא וכו'. ככתוב בתוספות. מיהו קצת קשה על זה דאמרינן במנחות בפרק כל הקרבנות שהיו זורעים קודם לפסח שבעים יום וזה היה בתוך שבט. ויש לומר שכימה משוכה לצד שור יותר מלצד טלה ולכך אף על פי שבתחלת שבט סוף זנב טלה ותחלת ראשו של שור להדי רישייהו כימה מיהא לא הויא להדי רישייהו שהיא משוכה כנגד אמצע ראשו של שור או כנגד גופו של שור ואי הכי נראית עש כאומר לה הב לי בנאי אף על פי שרחוקה ממנו כדפירשתי ולכך אין כימה בתחלת שבט להדי רישייהו עד שיעברו קצת מימי תחלת החדש. אי נמי בזה תלוי הדבר כי בתחלת שבט של לבנה אין עדיין תחלת שבט של חמה ואין תחלת שבט של חמה מתחיל ברוב שנים יותר משבעים יום קודם הפסח ובתחלת שבט של חמה הוא דקיימא כימה להדי רישייהו. אי נמי מחמת חשיבות אותה הקרקע שהיו זורעין בה לצורך העומר היו מושכין בה ימי הזרע יותר. ומה שאומר כאן עד דאתו מדברא עד אותו הזמן משוך זמן הזרע בכל מקומות. אי נמי ברוב מקומות אבל יש מקומות שמושך גם יותר מחמת חשיבות הקרקע. ועל תירוץ ראשון שכתבתי שכימה כנגד ראשו של שור או כנגד הגוף על זה יש להקשות אם כן אין זנב טלה רץ אחר כימה אלא כימה רצה אחר זנב טלה שהרי טלה הולך לפניו ושור הולך אחריו ובהרואה אומר התלמוד דעש דהיינו זנב טלה רהטא אבתרא דכימה וקאמרה לה הב לי בני ועל כן אינו נראה זה התירוץ ראשון. מפי רבי תוספות שאנץ.
מאן מיקל בכלהו רבי שמעון. פירוש הא דמאחר רבי שמעון זמן הזריעה קולא היא למי שלא זרעה כלל דאמרינן לעיל דחייב דמצי אמר אכתי זרענא לה. הראב"ד ז"ל.
נהר מלכא סבא לא עביד דמסתכר. משמע מהכא דאי עביד דמסתכר אף על גב דכלהו לקו בהדיה לא מנכה ליה. מאי טעמא דעליה דידיה רמיא מילתא לאתנויי וכיון דלא אתני איהו דאפסיד אנפשיה דבעל הקרקע ידו על העליונה משום דדמי למכר וכיון דנחית להכי כי איתרעי פסידא למוכר איתרעי ליה. הראב"ד ז"ל.
ההוא גברא דקביל ארעא לאספסתא בכורא דשערא. והיה יכול לזרעה אספסתא כמה פעמים בשנה כדאמרינן בפרק חזקת אכלה תלת פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא ולא זרעה אספסתא פעם שנייה וזרעה שיורים ולקו השעורים מי הוי כלקתה ונותן לו מתוכה או לא. הראב"ד.
דקביל ארעא לאספסתא. יש ספרים שכתוב בהם עבדא אספסתא. ולא הוה צריך למימר וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש. הכא עבדא ארעא שליחותיה אף על גב דאמרינן לעיל בפרק הרבית מעיקרא הא דחלא חלא היינו משבא לחבית אבל בכרם לא נתקלקל. הרא"ש.
ומודה רב אשי בענבי דכדום. כלומר שלא הספיק לעשות יין מהן עד שהחמיצו אי נמי שדה שלא לקתה בקמתה אלא אחר שנקצרה ולא הספיק לעשות מהן דגן עד שלקו העמרים אף על פי שלא לקו במחובר נמי כמי שלקתה בקמתה דמי דנותן לו מתוכה מאותו דגן שנרקב או שירדו עליו גשמים ונשחר או תפח הואיל ועדיין לא עשה מהן דגן כשלקו. ה"ר יהונתן. והרמ"ך כתב דקרום בגופנייהו ואי נמי בתר דבצרינהו לאלתר. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה