רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/יבמות/פרק יג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד | תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

בית שמאי אומרים אין ממאנין אלא ארוסות וב"ה אומרים ארוסות ונשואות בש"א בבעל ובה"א בבעל וביבם בש"א בפניו ובה"א בפניו ושלא בפניו בש"א בב"ד ובה"א בב"ד ושלא בב"ד אמרו בית הלל לב"ש ממאנת והיא קטנה אפי' ד' וה' פעמים אמרו להם ב"ש אין בנות ישראל הפקר אלא ממאנת וממתנת עד שתגדיל ותמאן ותינשא:

גמ' א"ר הושעיא ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו מ"ט מאמר וביאה דאיהו עביד בה מצי עקרא זיקה דרחמנא רמא עלה לא מצי עקרא עולא אמר ממאנת אף לזיקתו ולא בעיא חליצה מ"ט נישואין קמאי קא עקרא איתיביה רבא לעולא כל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת ואמאי תמאן השתא ותעקרינהו לנישואין קמאי ותתייבם צרתה ומשני צרת הערוה שאני דתני רמי בר יחזקאל מיאנה בבעל מותרת לאביו מיאנה ביבם אסורה לאביו אלמא בשעת נפילה נראית ככלתו ה"נ בשעת נפילה נראית כצרת בתו והלכתא כעולא דרמי בר יחזקאל קאי כוותיה וכן כל אמוראי דלקמן דפליגי במיאנה ביה. א"ר מיאנה בזה אסורה לאחיו מידי דהוה אבעלת הגט לאו כי איתסר לה לחד איתסר לכולהו ה"נ ל"ש ושמואל אמר מיאנה בזה מותרת בזה ולא דמיא לבעלת הגט בעלת הגט הוא דקא דחי לה הכא איהי דקא דחיא נפשה דאמרה לא רעינא בך ולא צבינא בך בך הוא דלא רעינא הא באחוך רעינא והלכתא כשמואל דקאי ר' יוחנן כוותיה דכי אתא רבין א"ר יוחנן מיאנה בזה מותרת לאחיו: ובה"א בב"ד ושלא בב"ד ע"כ לא קאמרי ב"ה אלא דלא בעינן מומחין אבל שלשה בעינן דתנן החליצה והמיאונין בג' ותנא נמי במיאון בש"א בב"ד ובה"א בב"ד ושלא בב"ד אלו ואלו מודים שצריך ג' ר' יוסי בר יהודה ור' אליעזר בר שמעון מכשירין בשנים אמר רב יוסף בר מניומי א"ר נחמן הלכה כאותו הזוג פירוש לענין מיאון:

סימן ב

מתני' איזהו קטנה שצריכה למאן כל שהשיאוה אמה או אחיה לדעתה השיאוה שלא לדעתה אינה צריכה מיאון ר' אליעזר אומר אין מעשה קטנה אלא כמפותה בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה בת כהן לישראל תאכל בתרומה:

גמ' אמר רב יהודה ואמרי לה במתניתא תנא בראשונה היו כותבין גט מיאון לא רעינא ביה ולא צבינא ביה ולית אנא בעיא לאתנסבא ליה כיון דקא חזו דקא נפיש דיבורא אמרי אתי לאיחלופי בגיטין תקינו הכי ביום פלוני מיאנה פלונית בת פלוני באנפנא: ת"ר איזוהי מיאון כל שאמרה אי אפשי בפלוני בעלי אי איפשי בקידושין שקדשוני אחי ואמי יתר על כן א"ר יהודה אפילו הושיבה באפריון והוליכוה מבית אביה לבית בעלה ואמרה אי איפשי בפלוני בעלי ה"ז מיאון יתר על כן א"ר יהודה אפי' אורחין מסובין בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהם ואמרה אי איפשי בפלוני בעלי ה"ז מיאון יתר ע"כ א"ר יוסי בר' יהודה אפי' שיגרה בעלה אצל חנווני להביא לו חפץ ואמרה אי אפשי בפלוני בעלי אין לך מיאון גדול מזה ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר כל קטנה שאינה יודעת לשמור קידושיה אין צריכה למאן אר"י אמר שמואל הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס תנא קטנה שלא מיאנה ועמדה ונישאת משום ר' יהודה בן בתירא אמרו נישואיה הן הן מיאוניה איבעיא להו נתקדשה מאי ת"ש דתניא קטנה שלא מיאנה ועמדה ונתקדשה ר' יהודה בן בתירא אומר קידושיה הן הן מיאוניה והלכה כרבי יהודה בן בתירא ואפילו בנישואין דקמא:

סימן ג

תניא ר' אליעזר אומר אין מעשה קטנה כלום ואין בעלה זכאי במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה ואינו יורשה ואינו מטמא לה כללו של דבר אינה כאשתו לכל דבר אלא שצריכה מיאון ר' יהושע אומר מעשה קטנה כלום בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ויורשה ומטמא לה כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שיוצאה במיאון והלכה כר' יהושע חדא דהא קי"ל ר' אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע ועוד דהא רב ושמואל תרוייהו דחו להא דר' אליעזר וסברי להא דר' יהושע דגרסינן בכתובות פ' אלמנה ניזונית דף ק: רב אמר קטנה יוצאה בגט אין לה כתובה וכ"ש ממאנת ושמואל תני ממאנת אין לה כתובה אבל יוצאה בגט יש לה כתובה ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל ממאנת אין לה כתובה יוצאה בגט יש לה כתובה ממאנת לא פסלה על האחין ולא פסלה מן הכהונה יוצאה בגט פסלה עלהאחין ופסולה מן הכהונה ממאנת אינה צריכה להמתין ג' חדשים יוצאה בגט צריכה להמתין ג' חדשים מאי קמ"ל תנינא הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו וכו' צריכה להמתין שלשה חדשים איצטריכא ליה דלא תנן. לימא כתנאי ר' אליעזר אומר אין מעשה קטנה כלום וכו' ר' יהושע אומר מעשה קטנה כלום וכו'. לימא רב דאמר כר' אליעזר ושמואל דאמר כר' יהושע אליבא דר' אליעזר כ"ע לא פליגי כלומר לית הלכתא כוותיה כי פליגי אליבא דר' יהושע שמואל כר' יהושע ורב אמר ע"כ לא קאמר ר' יהושע אלא מדידה לדידיה אבל מדידיה לדידה לא ושמעינן מינה דבין לרב ובין לשמואל הא דר' אליעזר ליתא תניא נמי דף פט: מאימתי אדם יורש את אשתו בש"א משתעמוד בקומתה ובה"א משתכנס לחופה ור' אליעזר אומר משתגדיל ותבעל וקמו להו ב"ש וב"ה בחדא שיטתא דמעשה קטנה כלום ויורשה והוה ליה ר' אליעזר יחיד במקום רבים ותנן נמי בגיטין בפרק הניזקין דף נה. העיד ר' יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאוה אביה ואמה שיוצאה בגט ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומהואם מתה בעלה יורשה וכן הלכה שמעינן מהנהו כונהו דקטנה שלא מיאנה בעלה יורשה.

סימן ד

מתני' הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה נתן לה גט הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה נתן לה גט והחזירה מיאנה בו ונשאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה מותרת לחזור לו מיאנה בו והחזירה נתן לה גט ונשאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה אסורה לחזור לו ד' קח ע"ב זה הכלל גט לאחר מיאון אסורה לחזור לו ומיאון אחר גט מותרת לחזור לו הממאנת באיש ונשאת לאחר וגירשה לאחר ומיאנה בו לאחר וגירשה לאחר ומיאנה בו כל שיצאה ממנו בגט אסורה לחזור לו במיאון מותרת לחזור לו:

גמ' הא מתני' מקשינן סיפא ארישא דקתני רישא מיאנה בו והחזירה ונתן לה גט ונישאת לאחר ונתארמלה או שנתגרשה אסורה לחזור טעמא דנתארמלה או נתגרשה אסורה לחזור לו הא מיאנה מותרת לחזור לו אלמא אתא מיאון דחבריה ומבטל גיטא דידיה וקתני סיפא הממאנת באיש ונישאת לאחר וגרשה לאחר ומיאנה בו וכו' כל שיוצאה ממנו בגט אסורה לחזור לו במיאון מותרת לחזור לו אלמא לא אתי מיאון דחבריה ומבטל גיטא דידיה וא"ר אלעזר תברא מי ששנה זו לא שנה זו עולא אמר כגון ששילשה בגיטין דמיחזיא כגדולה ומש"ה לא אתי מיאון דחבריה ומבטל גיטא דידיה ומאן תנא דאמר ר' אלעזר ת"ק ור' ישמעאל בר' יוסי היא דאמר ר' יהודה אמר רב מאי דכתיב מימינו בכסף שתינו בשעת הסכנה נתבקשה הלכה זו הרי שיצאת מן הראשון בגט ומשני במיאון מהו שתחזור לראשון שכרו אדם אחד בארבע מאות זוז ושאלו את ר"ע בבית האסורין ואסר את ר' יהודה בן בתירא בנציבין ואסר א"ר ישמעאל בר יוסי לא לזה הוצרכנו לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ"ש ברם כך היתה שאלה הרי שהיתה אשת אחי אמו שהיא שניה לו ונשאה אחיו מאביו ומת מהו שתמאן עכשיו ותעקור נישואין הראשונים ותתייבם יש מיאון אחר מיתה במקום מצוה או לא שכרו אדם אחד ב' מאות זוז ושאל את ר"ע בבית האסורין ואסר את ר' יהודה בן בתירא בנציבין ואסר פי' אע"ג דקי"ל דיש מיאון לאחר מיחה הכא בשניה לא דהא בתו לא ממאנת לאחר מיתה ותתייבם צרתה משום דרמי בר יחזקאל ה"נ אי שרית להאי שניה למאן אחר מיתה אתי למישרי צרת בתו וסוגיא דשמעתא דמיאון דידיה מבטל גיטא דידיה אבל מיאון דחבריה לא מבטל גיטא דידיה דכיון דמכרת ברמיזותיו ובקריצותיו אזיל ומשבשה ועביד לה דממאנת בחבריה ומהדר לה איהו הלכך לא אתי מיאון דחבריה ומבטל גיטא דידיה א"ר יצחק בר אשיאן אמר רב כשם שאסורה לו כך אסורה לאחיו אע"ג דאיהו הוא דמכרת ברמיזותיו ובקריצותיו אבל אחיו אינה מכרת ברמיזותיו ובקריצותיו אפ"ה גזרה אחיו אטו הוא:

סימן ה

מתני' המגרש את האשה והחזירה מותרת ליבם ור"א אוסר וכן המגרש את היתומה והחזירה מותרת ליבם ור"א אוסר קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה והיא יתומה בחיי האב והחזירה אסורה ליבם:

גמ' מ"ט דר"א דגזר הני אטו יתומה בחיי האב וקי"ל כרבנן. תניא מודים חכמים לר' אלעזר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה והיא יתומה בחיי האב והחזירה שאסורה ליבם מפני שגירושיה גירושין גמורים ואין חזרתה חזרה גמורה בד"א בזמן שגירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה אבל גירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא גדולה או החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו ומת או חולצת או מתייבמת משום ר' אלעזר אמרו חולצת ולא מתייבמת בעיא מיניה רבא מרב נחמן צרתה מה היא ומסקנא צרתה או חולצת או מתייבמת. תמיה לי למה כתב רב אלפס בעיא זו שהיא אליבא דר' אלעזר דלא כהלכתא ויש הלכות רב אלפס שכתוב בהן וה"ה לצרתה של יתומה בחיי האב לרבנן והשיב עליו הראב"ד ז"ל הא מלתא לא מחוורא שפיר משום דלר' אלעזר גופיה הא לא שרינן לצרה אלא משום דהיא גופא גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזירה אבל יתומה בחיי האב בין לרבנן בין לר' אלעזר ערוה היא מן התורה הלכך צרתה נמי צרת ערוה היא ושתיהן חולצות ולא מתייבמות ולכאורה היה נראה כדבריו דהיינו דתנן בפ"ק דף ב: כל שיכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת וה"נ צרתה של ערוה קטנה היא. ומיהו נוכל לקיים דברי רב אלפס ז"ל דשאני ערוה זו שיש לה היתר לעצמה אם גדלה אצלו הלכך לר' אלעזר דגזר אפילו בגדולה דעלמא אטו יתומה בחיי האב שמא יטעה אדם לומר דקידושי קטנה כלום כ"ש דגזר בצרה דידה אבל לרבנן דלא גזרו אפי' בדידה אם גדלה אצלו כ"ש דבצרתה לא גזרו ומתייבמת וכן כתב הרמב"ן ז"ל ופלוגתא היא בירושלמי ה"ח דגרס התם מודים חכמים לר"א בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה שהיא יתומה בחיי האב קידושיה וגירושיה תורה חזרתה אינה תורה צרתה מהו רב אמר אסורה ר' יוחנן אמר צרתה אסורה ר"ל אומר צרתה מותרת א"ר אלעזר חזרתי בין על רבנן דהכא בין על רבנן דתמן ולא אשכחית בר נש דכוותיה אלא ר"ל דאמר צרתה מותרת רב המנונא הוה קאי קמיה דרב אחא בר אחוה א"ל צרתה מהו א"ל צרתה מותרת א"ר אבא בר ממל מסתברא כמ"ד צרתה מותרת ותמהתי על מ"ש הראב"ד ז"ל שיתומה בחיי האב חולצת הואיל ואסורא ליה מן התורה אי לאו משום דאיכא מאן דלא ידע בגירושין ואתי למישרי יבמה לשוק וסברא גדולה היא והכי אמר לעיל בפ' החולץ דף לו. דלמא איכא דהוה בחליצה ולא הוי בהכרזה ואתי למישרי חלוצה לכהן. וכן משמע לישנא דמתני' אסורה ליבם ולא קתני מותרת לשוק והכי איתא בתוס' פי"ג ומודים חכמים בקטנה שהשיאה אביה וגירשה והחזירה ומת שחולצת ולא מתיבמת:

סימן ו

מתני' שני אחין נשואין שתי אחיות יתומות קטנות ומת בעלה של אחת מהן הלזו תצא משום אחות אשה וכן שתי חרשות גדולה וקטנה מת בעלה של קטנה תצא הקטנה משום אחות אשה מת בעלה של גדולה ר' אליעזר אומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו ר"ג אומר אם מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה ר' יהושע אומר אי לו על אשתו ואי לו על אשת אחיו מוציא אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה:

גמ' אר"י אמר שמואל הלכה כר' אליעזר וכן א"ר אלעזר הלכה כר' אליעזר:

סימן ז

איתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני ושמואל אמר צריכה גט משני. ואוקימנא להא דאמר רב אין צריכה גט משני כשבעלה הראשון אחר שגדלה אצלו אבל אם לא בעלה אחר שגדלה אצלו צריכה גט משני ושמואל סבר אע"ג דבעלה משגדלה אצלו צריכה גט משני שכל הבועל על דעת קידושין הראשונים הוא בועל ואותבינן עליה דרב מהא דתניא המקדש את הקטנה קידושיה תלויין מאי קידושיה תלויין לאו דכי גדלה גדלי בהדה אע"ג דלא בעל ופריק לה מלתא דקטנה מיתלא תלי וקיימא אי בעל אין ואי לא בעל לא ולא איפסיקא הכא הלכתא בהדיא. וחזינן מאן דכתב דהא מלתא ספיקא היא ועבדי בה לחומרא דהא תניא המקדש את הקטנה קידושיה תלויין ואע"ג דשנינן לה אשינויא דחיקא לא סמכינן ואי לא בעל משגדלה ונתקדשה לאחר צריכה גט מזה ומזה והאי סברא סברא מעליא היא דגרסינן בהדיא בפ' יוצא דופן דף מו. בענין ב' שערות של בת אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא חוששין שמא נשרו וה"מ דקדיש תוך זמן ובעיל לאחר זמן דהוי ספיקא דאורייתא אבל מעיקרא לא. כגון דקידש ובעל תוך זמן אבל קידש תוך זמן ולא בעל אחר זמן לא חיישינן שמא נשרו אלא בדקינן להאי אי אייתה שתי שערות אמרינן גדולה היא ולא ממאנת ואי לא אשכחן שתי שערות אמרינן עדיין קטנה היא ותצא במיאון ומשום דנישואי קטנה מדרבנן נינהו והוה לה ספיקא דרבנן ולקולא. ושמעינן מינה דקטנה שלא מיאנה והגדילה אע"פ שלא נבעלה לאחר שגדלה אינה יוצאה במיאון אלא צריכה גט מדרבנן וכיון דמדרבנן הוא דצריכה גט תפסי בה קידושי שני וצריכה ממנו גט ומסתברא לן שאם רצה השני לכונסה שמגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא כי האי דגרסינן בגיטין דף פט: לא מצאו דבר על בוריו מהו אמר רב הונא מגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא גזירה דלמא אתו למימר מחזיר גרושתו מן האירוסין והא נמי כיוצא בה ודוקא היכא דלא בא עליה קודם גירושי ראשון אבל בא עליה קודם גירושו ראשון אסורה לתרווייהו וצריכה גט מתרווייהו דהויא לה כאשה שהלכה בעלה למדינת הים שהיא אסורה על זה ועל זה וצריכה גט מזה ומזה אבל ממזר לית בה דנישואי דרבנן נינהו ולא נישואי תורה והיכא דבעל לאחר שגדלה קנאה קנין גמור מדאורייתא ואינה צריכה גט משני כרב וליתא לדשמואל דאמר כל הבועל על דעת קידושין הראשונים הוא בועל דהא תניא המקדש הקטנה קידושיה תלויין מכל מקום הויא תיובתא דשמואל והראב"ד ז"ל כתב דליכא שום ספיקא ביה דודאי דוקא בעל לא בעל לא דשינויא דשני רבין בריה דרב נחמן שינויא מעליא דרב ששת גופיה קבל דבריו והודה לו ואמר הוא עדיף ממנו שיודע לתרץ הברייתא לדעתו של רב וסוגיא דגמרא שקיל וטרי אליביה דרבין ועוד הכא מאי ספיקא איכא מי לא מודה רב דבעיא גט מדרבנן ולא נפקא במיאון ודבר ברור הוא דאם לא בעל ונתקדשה לאחר צריכה גט מראשון מדרבנן ומשני מן התורה וכולהו מודו בהא מלתא לבר משמואל ומה שכתב רב אלפס ז"ל אבל אם בא עליה קודם גירושי ראשון אסירא לתרוייהו וצריכה גט מתרוייהו דהויא לה כאשה שהלך בעלה למדינת הים השיב עליו הראב"ד ז"ל כדאי הוא הרב לסמוך על דבריו אף אם הוא יאמר על המותר אסור כמו בכאן אין איסור מחוור ואין לגזור בה משום אשה שהלך בעלה למדינת הים שאם גזרו במקום שיש שם איסור ערוה או איסור לאו דבר תורה ניגזור במקום שאין בו לא איסור ערוה ולא איסור לאו דבר תורה הלכך אם יש מי שמורה בה להתיר נשמע לו והרמב"ן בא לחזק דברי רב אלפס והביא ראיה מכל פסולי גיטין של דבריהם כגון גיטין עט: כתב לשם מלכות שאינה הוגנת היה במזרח וכתב במערב וכן שם פא: כנסה בגט קרח שבכל אלו לא עשתה לא איסור ערוה ולא איסור לאו דבר תורה ואין בהן אלא פסולי תקנות של דבריהם משום שלום מלכות ומשום דמיחזי כשיקרא ואע"פ כן תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה שם פו. ע"ש חוץ מממזר לדברי חכמים ולר' מאיר הולד ממזר כ"ש בזו שיש כאן קידושין שלימים מדבריהם שהיא יוצאה מזה ומזה ואינו ענין לכאן כלום דהתם טבעו חכמים מטבע בגיטין וקנסי כל המשנה מטבע שלהם אבל בנדון זה שאין תקנה לחכמים בדבר זה אלא לפי שבא עליה באיסור יש לקנסו אין לחדש קנס זה מדעתינו אם לא שנמצא שקנסו כיוצא בזה:

סימן ח

מתני' מי שהיה נשוי שתי יתומות קטנות ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה וכן שתי חרשות קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה פקחת וחרשת ביאת הפקחת פוטרת את החרשת ואין ביאת החרשת פוטרת את הפקחת גדולה וקטנה ביאת הגדולה פוטרת את הקטנה ואין ביאת הקטנה פוטרת את הגדולה:

גמ' וכן שתי חרשות וחרשת בת חליצה היא והא תנן חרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה אמר רב גידל אמר רב כי קתני וכן שתי חרשות אביאה אבל חרשת ודאי לאו בת חליצה היא: קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה כיצד התרתן אמר רב חסדא אמר רב כונס את החרשת ומוציאה בגט וקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ ולרבי אליעזר אומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו ומיבם לחרשת וכן הלכה כתב הראב"ד ז"ל גם זו אינה מחוורת דלא אמר רבי אליעזר מלמדין אותה למאן אלא כדי לקיים בחברתה מצות יבום דאורייתא אבל הכא יבום דחרשת דרבנן הוא והא קיים לה בביאה ראשונה הלכך אין מלמדין אותה למאן מטעמא דאמרינן לעיל דף קט. ובנוסחא דילן לא גרסינן בדברי רבי אליעזר בכולן מלמדין את הקטנה למאן ורבי אליעזר אבתרייתא בלחוד קאי דאיכא גדולה וקטנה וסוגיא דשמעתין נמי הכי משמע דקאמר ואי אשמועינן בהא משום דגדולה רמי קמיה מעיקרא וכו' עכ"ל והרמב"ן ז"ל כתב למה לא תמאן הא טעמיה דבר קפרא משום דלמא גדלה ומיחרטא בה וזו יוצאה על כל פנים למה תתעגן עד שתגדיל ותחלוץ ותיפסל מן הכהונה שופך מי בורו ואחרים צריכין לו ותאסר חרשת על בעלה שכנסה בהיתר ועד כאן לא הוצרכו לומר בגמ' ואי אשמועינן אלא בסיפא דמתני' דבא על הקטנה וחזר ובא על הגדולה דאקיים מצות ייבום והוא פוסלן על עצמו בפשיעה לפיכך היה ראוי שלא לחזור ולהתיר לו כלום וכן ברישא משום דגדולה לא רמיא קמיה דמעיקרא כאחות אשה דמיא ומוטב שתצא משתתייבם אבל הכא שאין תקנה אלא להוציא שתיהן למה לא ילמדוהו למאן לתקנתה ולתקנת חברתה וכ"ש שנמצא בנוסחאות בכולן מלמדין את הקטנה והכי איתא בתוספתא ונראין דבריו:

מתני' מי שהיה נשוי שתי יתומות קטנות ומת ובא יבם על הראשונה וחזר ובא על השניה או שבא אחיו על השניה לא פסל את הראשונה וכן שתי חרשות קטנה וחרשת בא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת או שבא אחיו על החרשת לא פסל את הקטנה בא יבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה או שבא אחיו על הקטנה פסל את החרשת ר"א אומר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו:

גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי אליעזר וכן אמר רבי אלעזר הלכה כר"א:

סימן ט

מתני' יבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה בא על יבמה גדולה תגדלנו:

סימן י

היבמה שאמרה בתוך שלשים יום לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ לה לאחר ל' יום מבקשין הימנו שיחלוץ לה ובזמן שהוא מודה אפי' לאחר יב"ח כופין אותו שיחלוץ לה הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה לאחר מיתת בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה ואם נתכוונה לכך אפי' בחיי בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה:

גמ' ועד שכופין אותו לחלוץ נכפנו ליבם אמר רב כשגיטה יוצאה מתחת ידה ואח"כ יבמה שעל ידי הגט פסלה על עצמו וצריכה גט וחליצה תניא יבמה שאמרה בתוך שלשים יום לא נבעלתי בין שהוא אומר בעלתי בין שהוא אומר לא בעלתי כופין אותו שיחלוץ לה לאחר שלשים יום מבקשין ממנו שיחלוץ לה היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי הרי זו יוצאה בגט הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי אע"פ שחזר ואמר לא בעלתי צריכה גט וחליצה הנהו שניהם מודים דאתו לקמיה דרבא אמר לה רבא חלוצו לה ושרו לה תיגרא לאלתר א"ל רב שרביא לרבא והתניא צריכה גט וחליצה א"ל אי תניא תניא. בעא מיניה הון בריה דרב נחמן מרב נחמן צרתה מהו א"ל וכי בשביל שאנו כופין ומבקשין נאסור צרתה פרש"י וכי מפני שאנו כופין בתוך ל' יום ומבקשין לאחר שלשים נאסור צרתה דכיון דנסתרה עמו הרי היא בחזקת בעולה מיד והותרה מיד משמע מתוך פירושו אע"פ שהיא אומרת לא נבעלתי וגם הוא אומר לא בעלתי לא מהימנה לאסור הצרה מדפירש שאחר שנסתרה הרי היא בחזקת בעולה מיד והותרה צרה ודוקא לגבי דידה אהני דיבורא דשויתא לנפשה חתיכה דאיסורא אבל לא לגבי צרה וכן משמע בירושלמי ה"ט דגרסי' התם ר' ירמיה בעי מהו שיהא נאמן על דעתיה דר"מ העמדתי על עצמו ל' יום לעשות הולד שתוקי נשמעינן מן הדא היבמה שאמרה בתוך ל' יום לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ לה לאחר ל' מבקשין ממנו שיחלוץ לה וא"ר אלעזר דר"מ היא וא"ר אלעזר ל"ש אלא אצלה אבל צרתה לא וכמה דאיתמר תמן לא כל הימנו לחוב לצרתה אף הכא לא כל הימנו לחוב לבנה ונראה לי לדקדק מתוך פרש"י דאם אמר בתוך ל' יום לא בעלתי דהצרה אסורה שהרי פי' שהוא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי דיוצאה בגט דלאחר ל' איירי ולכך לא בעיא חליצה דהיא נאמנת דכולי האי לא מוקי אנפשיה אבל תוך ל' דהוא נאמן ובעיא חליצה ומדנאמן לאוסרה אע"פ שהיא מכחישתו כ"ש שהוא נאמן לאסור הצרה והירושלמי מייתי ראיה ממתני' דבתוך ל' יום כשהיא אומרת לא נבעלתי והוא אומר בעלתי כופין אותו שיחלוץ לה דהיא מהימנה תוך ל' ומדקאמר ר' אליעזר דלא מהימנה אצרתה דלא כל הימנה לחוב לצרתה אפילו בתוך ל' כיון דהוא אומר שבעל ה"ה נמי לעשות הולד שתוקי והוא אומר שלא בעל והאשה אומרת שבעל לא כל הימנה לחיב לבנה דהא דקאמר ר"מ דתלתין יום מוקי איניש אנפשיה ה"מ לטעון טענת בתולים להפסידה כתובה להחזיק ממון שבידו אבל לפסול את בנה לאו כל כמיניה ומה שפרש"י דכיון שנסתרה הרי היא בחזקת בעולה אכופין בתוך ל' ומבקשין אחר ל' קאי דמיירי כשהוא אומר בעלתי ואהא קאמר שהיא נאמנת לשוויא נפשה חתיכה דאיסורא אבל לא אצרה אבל לאחר ל' אפילו שניהם מודים צרה מותרת דלא מוקים איניש אנפשיה כולי האי ותימה למה לא הביא הרב אלפס ז"ל זו הבעיא:

סימן יא

תנן התם בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך השמים ביני לבינך ונטולה אני מן היהודים חזרו לומר שלא תהא נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה אלא האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים איבעיא להו נטולה אני מן היהודים לגבי יבם מאי מי מסקה אדעתא דמיית בעלה ונפלה קמיה דיבם ואין כופין אותו שיחלוץ לה או לא רב אמר יבם אינו כבעל וכופין אותו שיחלוץ לה וכן הלכה ונ"מ דלא הויא מורדת וטעמא דנדרה בחיי בעלה הא לאחר מיתת בעלה לא ושמעת מינה דליתא דשמואל דאמר כתובות סד. אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם השיב עליו הראב"ד ז"ל מהא לא שמעינן מידי דבין בחיי בעלה בין אחר מיתת בעלה הרי אנו נזקקין להתירה או בכופין או במבקשין ואם איתא דמורדת הויא איבעיא לך למישבקה בעיגונא ולא להתירה בכופין או במבקשין וא"ת דנאסרה עליו בנדר מש"ה מבקשין מ"מ מהא ליכא למישמע מידי דהא בעלמא בין דהויא מורדת בין דלא הויא מורדת לא כופין אותו ולא מבקשין ממנו והכא משום דנדרה ומיתסרא עליה כופין ומבקשין ולא שמעינן מינה מידי וכן הקשה עליו הר"ר אפרים ז"ל תלמידו דא"כ קשיא דשמואל אדשמואל דאיהו גופיה הוא דקאמר הכא יבם הרי הוא כבעל ואין כופין אותו לחלוץ ואם איתא דכופין ומבקשין דהכא שייך במורדת א"כ קשיא דשמואל אדשמואל ואמאי שתיק גמרא מיניה אלא ודאי ליתא להאי דיוקא וליכא למישמע מינה דהויא מורדת ולא שמעינן מינה אלא הא דלאחר מיתת בעלה אין כופין לחלוץ כפשטא דמתני' אבל להפסיד כתובתה מלתא אחריתי היא ולא שייכא בכופין או מבקשים דהכא כלל:

הדרן עלך בית שמאי