רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/יבמות/פרק ז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד | תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה עבדי צאן ברזל יאכלו בתרומה ואלו הן עבדי מלוג אם מתו מתו לה ואם הותירו הותירו לה אע"פ שהוא חייב במזונותיהן לא יאכלו בתרומה ואלו הן עבדי צאן ברזל אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו הואיל וחייב באחריותן הרי אלו יאכלו בתרומה:

גמ' איתמר המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן הדין עם מי רב יהודה אמר הדין עמה ר' אמי אומר הדין עמו רב יהודה אומר הדין עמה משום שבח בית אביה דידה הוו ר' אמי אמר הדין עמו כיון דאמר מר אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו ברשותיה קיימי וכדידיה דמו תניא כוותיה דרב יהודה ותניא כוותיה דר' אמי תניא כוותיה דרבי אמי עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה תניא כוותיה דרב יהודה המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור ולא עוד אלא אפי' הכניס לה שום משלו אם רצה הבעל למכור לא ימכור מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות מכרו שניהם פרש"י או זה או זה הבעל מוציא לא מיבעיא אם מת הוא או גירשה שהיא מוציאה מיד הלקוחות אם מכר הוא בלא דעתה אלא אפי' מתה היא הוא מוציא מיד הלקוחות דבשעת מכירה לאו מכירה ודאית הואי שמא ימות הוא ונמצאת מכירתו שלא כדת. ומשמע מתוך לשונו שכל זמן שהאשה קיימת אין הבעל יכול להוציא ולבטל מה שמכר אבל כשמתה אז יורש כחה וכמו שהיתה היא יכולה לבטל המקח ולהוציא מן הלקוחות בכל עת שתרצה כך הוא יכול לעשות עתה. ותימה הוא לומר דכל זמן שהאשה שותקת יהא המקח קיים וכשתמחה יתבטל המקח אם המקח נתקיים שעה אחת למה תבטלהו האשה בחנם קודם שהגיע זמנה לגבות אותה או יתקנו חכמים שיתבטל המקח מיד או יהא קיים עד שעת טריפה ועוד קשה דאפי' יכולה האשה להוציא מחיים נראה שאין הבעל יכול להוציא לאחר מיתתה ולא אמרי' במקום אשתו קאי מידי דהוה אההיא עובדא דכתובות פרק מי שהיה נשוי דף צא: ההוא גברא דזבן לכתובתה דאימיה בטובת הנאה וא"ל אי אתיא אימא וקא מערערא לא מפצינא לך שכיבא אימיה ולא עירערא אתא איהו וקא מערער סבר רמי בר חמא למימר איהו במקום אימיה קאי א"ל רבא נהי דאחריות דאימיה לא קבל עילויה אחריות דנפשיה מי לא קביל עילויה. ונראה לפרש הבעל מוציא מיד הלקוחות לאלתר דתקון רבנן שלא יתקיים המקח בדבר זה כלל שלא תהא האשה צריכה לטרוח ולהוציא מן הלקוחות לאחר מיתת בעלה ולא דמי לנכסי בעלה שהוא מוכר והמקח קיים עד שתטרוף כתובה מהם דהתם לא חשו חכמים על טורח האשה שמא יפרעו לה כתובה ולא תצטרך לטרוף אבל בנכסים הללו שאפי' אם ימצא לבעל נכסים הרבה יכולה לומר איני רוצה אלא אלו חשו חכמים לטורח האשה ובטלו המקח לאלתר וכן פירש רבינו גרשון ז"ל מכרו שניהם או זה או זה דאם מכר הבעל עצמו שהאשה מוציאה ואם מכרה האשה הבעל מוציא. ורבינו חננאל ז"ל פירש דאפילו אם מכר הבעל הוא עצמו מוציא דתיקון רבנן שלא יתקיים המקח כלל דרשב"ג לטעמיה כדאמרינן בגיטין בפרק השולח דף מא. תניא העושה שדהו אפותיקי לכתובת אשה ולבעל חוב גובה משאר נכסים כלומר אם רצה מוכר אותה שדה וגובין משאר נכסים רשב"ג אומר בעל חוב גובה משאר נכסים. כתובה אינה גובה משאר נכסים כלומר אינו יכול למכור אותה שדה כלל ואם מכרה המכר בטל לאלתר ואין לפרש אינה גובה משאר נכסים אם שטף נהר שדה אפותיקי דהא תנן כתובות דף נא. לא כתב לה כל נכסי אחראין לכתובתיך חייב שהוא תנאי ב"ד אלא על כרחך הכי פירושו שאינו מוכר אותה שדה אלא על סמך שהיא תגבה משאר נכסים שאינה רוצה לגבות משאר נכסים הלכך המכר בטל לאלתר והבעל מוציא מיד הלקוחות אף אם האשה שותקת והכי איתמר בירושלמי העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו מכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו רשב"ג אומר לאשה בכתובתה אינה מכורה שלא עלתה על דעתו שתהא האשה מחזרת על בתי דינין וכל שכן הכא בשום שהכניסה וכן נמי בשום שהכניס לה דעדיף מאפותיקי ויכול הבעל לבטל את המקח שמכר. ורב אלפס ז"ל כתב והאי מכרו שניהם לפרנסה דקאמר רשב"ג הבעל מוציא מיד הלקוחות לא איפשיטא שפיר דנעביד בה מעשה וכתב הרמב"ן ז"ל דהיינו ספיקו דרב אלפס משום דרשב"ג לטעמיה כדפרישית ושמא קי"ל כרבנן דפליגי עליה ואמרי דהמקח קיים עד שתבא האשה ותטרוף מן הלקוחות וכ"ש שאין הבעל מוציא מיד הלקוחות וקשיא לי כיון דמייתי מהך ברייתא סייעתא לרב יהודה ופסיק רב נחמן הלכה כרב יהודה א"כ הלכתא נמי כהך ברייתא דהא מייתי מינה סייעתא לרב יהודה וי"ל דבלאו מלתא דרשב"ג מייתי סייעתא לרב יהודה מדקתני המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור והיינו טעמא משום שבח בית אביה דלר' אמי דאמר הדין עמו ויכול לסלקה בדמים יכול הבעל למכור ואחריות הדמים על נכסיו ובהא לא פליגי רבנן ובירושל' דפרקין ה"א גרס ר' יעקב בר אחא אמר בעבדי צ"ב פליגי ר' יוחנן אמר מכרן אינן מכורין א"ל ר"א אוכלין תרומה מכחו ואת אמרת אינן מכורין מה פליגי כשמכרו לעולם או שמכרו לשעה אם תימא כשמכרו לעולם אבל לשעה דברי הכל מכורין ואם תימא שמכרן לשעה אבל לא מכרן לשעה דברי הכל אינן מכורין נשמעיניה מן הדא העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו ומכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו רשב"ג אומר אינה מכורה שלא עלתה על דעתו שתהא האשה מחזרת על בתי דינין אמרין אתיא דר"א כרבנן ודר' יוחנן כרשב"ג הוי כשמכרו לשעה אנן קיימין אבל לא מכרן לשעה ד"ה אינן מכורין ור' יוחנן סבר כרשב"ג דאפילו לשעה אינן מכורין והמכר בטל לאלתר וכיון דר' יוחנן סובר כרשב"ג היה נראה דהלכה כרשב"ג. ורב אלפס ז"ל הביא בהלכותיו בפ' השולח סי' ל"ד ההיא ברייתא העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה וכו' פלוגתא דרשב"ג ורבנן ואח"כ הביא הירושל' דפירקין העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה וכו' פלוגתא דרשב"ג ורבנן ואחר שהביא מחלוקתן כתב הוי כשמכרן לשעה אנן קיימין אבל לא מכרן לשעה דברי הכל אינן מכורין ומתוך זה משמע דפוסק כרבנן דאי ס"ל הלכה כרשב"ג מה הוצרך לו לכתוב אבל לא מכרן לשעה דברי הכל אינן מכורין כיון דרשב"ג סבר דאפילו מכרן לשעה אינן מכורין. ובכתובות פרק האשה דף פא. על ההיא ברייתא דהרוצה למכור בנכסי אחיו פרש"י והא דתנן בפרק הניזקין דף נה: לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אוקימנא באותן שלש שדות והקשה עליו רשב"ם דכל שכן בשאר נכסים מקחו בטל כדאמרי' בפרק חזקת הבתים דף נ. למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים כ"ש דהויא ליה איבה דאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה אלא למעוטי נכסי מלוג אלמא דווקא למעוטי נכסי מלוג נקט שלש שדות ופר"י מקחו בטל בשעת טריפה ואמקח שלקח מן האשה קאי אבל כל זמן שהיא תחתיו אינה יכולה לבטל המקח בשביל שיעבוד כתובתה אלא ביבם דוקא הוא דאינו יכול למכור כלל נכסי אחיו המת משום דאחריות כתובתה עליהן ולא על נכסי היבם ואינה גובה מנכסי היבם כל זמן שהיא מוצאה מנכסי המת אף מן הלקוחות אבל באשתו מכרן קיים עד שתטרוף. וכן משמע התם בפרק האשה דף פא: דקאמר אשתו אי בעיא לזבוני מי לא מצי מזבן אלמא דמצי מזבן עד שעת טריפה וג' שדות דנקט לאו למעוטי שאר נכסים אלא לאשמועינן דאף בשלש שדות המקח קיים עד שעת טריפה. ויש שהיו רוצין ליישב פירוש רש"י דמקחו בטל דגיטין משמע שבטל לגמרי שאינו קיים כלל ודוקא באותן שלש שדות אבל בשאר נכסים יבטל לכשתטרוף והכי פירושא בחזקת הבתים למעוטי מאי דלא מציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי אילימא למעוטי שאר נכסים לענין זה דלא הוי מקחו בטל אלא קיים לגמרי דאף בשעת טריפה לא תטרוף כ"ש דהויא לה איבה אבל לא בעי גמרא למימר למעוטי שאר נכסים לענין זה דלא הוי מקחו בטל מיד דמלתא דפשיטא היא דליכא למימר דמקחו בטל מיד אלא בשלש שדות דהא כל אדם יכול למכור קרקעות המשועבדים וממילא ידענא דדוקא בג' שדות הוא דבטל מיד ולא איצטריך ליה למימר בג' שדות אלא למעוטי מלתא דצריכנא כגון נכסי מלוג כדאמר התם. ואינו נראה לר"י דהיכי מצי למימר פשיטא ליה בשאר נכסים דלא הוי מקחו בטל לגמרי והא מעיקרא מקמי דשנינן מתני' דגיטין התם לא נצרכה אלא לאותן ג' שדות הוה ס"ד דמיירי בשאר נכסים אע"ג דקתני מקחו בטל דמשמע לגמרי. והנך ג' שדות ה"ג ר"ח בפ' חזקת הבתים אחת שכתב לה בכתובתה למנה ולמאתים דמה שאדם נותן משלו לאחרים שייך לשון כתיבה ולא לשון יחוד כגון הכותב נכסיו לבנו ואחת שייחד לה בכתובתה תחת הנדוניא שהביאה מבית אביה שגם היא נקראת כתובה בפרק נערה דף מז: דקתני קבורתה תחת כתובתה והיינו תחת נדוניא ולא תחת מנה ומאתים דאמר התם ארוסה אין לה קבורה אע"ג דאית לה מנה ומאתים ואחת שהכניס לה שום משלו ששם לה שדה כנגד תוספת שהוסיף לה משלו והיינו הכניס לה שום משלו דהכא ובהא פסק ר"י דהמקח קיים עד שעת טריפה כרבנן. ויראה דדוקא בקרקע הוא דאמר דמכר הבעל קיים עד שעת טריפה שהארץ לעולם עומדת ואין לאשה הפסד אלא טורח שצריכה לחזר אחרי בתי דינין ולטרוף אבל המכנסת נדונייתא במטלטלין של כסף וזהב ובגדים אין הבעל יכול למוכרן אע"פ שיש לבעל נכסים כנגד נדונייתא דהיא חפצה יותר בשבח בית אביה דקי"ל כרב יהודה וכ"ש שאין ב"ח נוטלן: אמר רבא אמר ר"נ הלכה כרב יהודה:

סימן ב

ההיא איתתא דעיילא ליה לגברא איצטילא דמלתא שכיב שקלוה יתמי פרסוה אמיתנא אמר רבא קנייה מיתנא א"ל נאינאה בריה דרב יוסף בריה דרבה לרב כהנא הא אמר רבא אמר רב נחמן הלכה כרב יהודה א"ל מי לא מודה רב יהודה דמחוסר גוביינא אילו מיגניב לאו יורשין מיחייבי לשלומי כיון דאילו מיגניב יורשין חייבין לשלומי ברשותייהו קיימי רבא לטעמיה דאמר הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד:

סימן ג

אמר רב יהודה הכניסה לו שני כלים באלף זוז ושבחו ועמדו על ב' אלפים זוז אחד נוטלתו בכתובתה ואחד נותנת דמים ונוטלתו משום שבח בית אביה וכן הלכתא. ודייקי רבותינו מדקתני במתני' בעבדי צאן ברזל הוא הדין בנכסי צאן ברזל אם מתו מתו לו ולא קתני אם פחתו פחתו לו דדוקא כעין מתו ממש דלא משמשי מעין מלאכתן כלל כמאן דליתנהו דמי וחייב באחריותן ומשלם דמים אבל אי איתנהו אע"ג דבלו טובא ופחתו אי משמשי מעין מלאכתן נוטלתן האשה ואינו משלם דמים שדין עבדי צאן ברזל ודין נכסי צאן ברזל אחד הוא כדין אלו כך דין אלו. ואנן לא חזינן להאי דיוקא דהא קא מקשינן בגמ' דף סו: למאן דאמר כל היכא דמחייבי באחריותן אכלי בתרומה מהא דתנן כהן ששכר פרה מישראל אע"פ שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה וקא מפרקינן נהי דמחייב באונסה בכחשא וביתירות דמי' מי מחייב ומדקא מפרקינן הכי גבי שכירות פרה מכלל דלגבי צאן ברזל מיחייב אף בכחישה וביתירות דמיה ולהכי אכלי בתרומה ושמע מינה דליתא להאי דיוקא דדקו קמאי ז"ל ומיהו אע"ג דדינא דגמ' הכי לא מחייבינן ליה לבעל השתא בכחישה וביתירות דמיה כיון דלא נהגי עלמא הכי כל מאן דמקבל נכסי צאן ברזל וכתיב ליהוי עליה אחריות אדעתא דמנהגא הוא דמקבל להו עליה הלכך לא מקבל אלא לפום מנהגא:

סימן ד

מתני' בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל הרי אלו יאכלו בתרומה בת כהן שנשאת לישראל בין עבדי מלוג ובין עבדי צאן ברזל הרי אלו לא יאכלו בתרומה בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניח בנים והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל ואין מאכיל דברי ר' יוסי וכו':

גמ' דקסבר עובר במעי זרה זר הוא ואית ליה קנייה ולפיכך פוסל בעבדים מלאכול בתרומה מפני חלקו של זר. ולית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דאמרי אין לעובר קנייה ואין לו חלק עד שיולד הלכך. אפילו במעי גרושה לא פסיל לעבדים עד שיולד ותנן נמי בפ' יוצא דופן דף מד. תינוק בן יום אחד פוסל בתרומה פירוש בן גרושה שהוא חלל אינו פוסל את העבדים מלאכול בתרומה אלא אוכלין בשביל אחיו הכשרים עד שיהא בן יום אחד אבל עובר במעי גרושה לא פסיל דלית ליה קנין בגוייהו וכן הלכתא. כתב הראב"ד ז"ל גם כי אני איני כדאי להשיב על דברי הרב ז"ל אלא כל כי האי מלתא לימא איניש ולא לישתוק כיון דקי"ל כרבי יוחנן דאמר המזכה לבנו אפילו במעי אמו קנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו והכי איתא בנזיקין בפרק מי שמת דף קמב: והתם אמרינן דף קמא: דירושה הבאה מאיליה עדיפא מן המזכה לעובר ואי במזכה אמרינן דקני כל שכן בירושה הבאה מאיליה וא"כ היכי לידחי למילתיה דרבי יוסי דהכא מהאי טעמא דאמרינן דעובר אין לו זכיה הא קיימא לן דעובר אית ליה זכיה עכ"ל. והשיב עליו הרמב"ן ז"ל לקיים דברי רב אלפס ז"ל דלית הלכתא כר' יוסי אפילו בירושה הבאה מאליה משום דיחידאה הוא ורבנן פליגי עליו ואפילו שמואל דס"ל כוותיה קאמר אבל חכמים אומרים יש לו בנים אוכלין בשביל בנים אין לו בנים אוכלין בשביל אחים והא דשמואל סבר כוותיה שמואל לטעמיה דאית ליה המזכה לעובר קנה והא איפסיק התם בפרק מי שמת דהמזכה לעובר לא קנה וסוגייא דהתם מוכח דלא שנא מתנה ולא שנא ירושה דחזינן בפלוגתא דאמוראי התם במזכה לעובר דרב נחמן אמר לא קנה לכשתלד קנה ורב הונא אמר אף לכשתלד לא קנה ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה קנה ואמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ושמעו שיש לו בן או שאשתו מעוברת חייבין להחזיר החזירו ואח"כ שמעו שמת בנו או שהפילה אשתו החזיק בשניה קנה בראשונה לא קנה אמר אביי ירושה הבאה מאיליה שאני רבא אמר שאני התם דרפויי מרפי' בידייהו אלמא פליגי אביי ורבא בהא אביי סבר דמודו רב נחמן ורב הונא בירושה הבאה מאליה דאית ליה זכייה בגוויה ורבא סבר דאף בירושה הבאה מאליה סברי דלית ליה זכייה. והא דאמרי' הכא החזיק בראשונה לא קנה משום דלא היתה חזקה בריאה אלא הדבר היה רפוי בידם שמא הניח בן או אשתו מעוברת ואם היתה החזקה בריאה וברורה כגון ששמעו בו שמת ולא מת ואח"כ מת קאמר התם דלרבא המחזיק בראשונה קנה וקי"ל כרבא. ותו אמרי' התם תא שמע תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל בן יום אחד אין עובר לא ופרקא רב ששת לטעמיה משום דהוא מיית ברישא אלמא לרב הונא ורב נחמן ירושה כמתנה בן יום אחד אין עובר לא. ולענין הא דמסקינן בהאי שמעתא וא"ת משנתינו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו לא דמיא לירושה דאי בר זכייה הוא מה לי דעתו קרובה מה לי דעתו רחוקה אלא אין דינינו אלא בשכיב מרע ולא שיזכה מעצמו אלא לכשיולד זוכה כעין ירושה משום תקנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו להורישו חששו בשכיב מרע שמא תטרף דעתו עליו ואין דין זה בבריא וכן כתבו מקצת המחברים ובהלכות נמי כתב שם מתני' בשכיב מרע ולפיכך סמך לו שדעתו של אדם קרובה אצל בנו שאינו אלא בשכיב מרע אבל בבריא אע"ג דזיכה לא קנה הלכך אין משם ראיה לדין תורה בירושה ע"כ לשון הרמב"ן ז"ל. ומה שהביא ראיה מרבא דפליג אאביי וסבר דאין חילוק בין ירושה הבאה מאליה ובין מתנה נראה דרבא לא פליג אאביי בהא דסברא גדולה היא לחלק בין מתנה לירושה דמזכה לעובר לא גמר ומקני כיון דאין העובר בעולם לא גמר בדעתו להקנות לו חוץ מבנו שדעתו של אדם קרובה אצל בנו וגמר ומקני אבל ירושה ממילא זכי דאי לא תימא הכי אדקא מיפלגי אמוראי במזכה לעובר ליפלגי בעובר אם יש לו זכיה בנכסי אביו וכל שכן שהמזכה לו לא קנה אלא ודאי כולהו אמוראי סברי דירושה הבאה מאליה עובר זוכה בה כדקא משני סתמא דגמרא התם בפרק מי שמת דקאמר ולימא ר' יוסי היא דאמר עובר קנה דתנן עובר פוסל ואינו מאכיל דברי ר' יוסי שאני ירושה הבאה מאליה וסברי כולהו אמוראי דאף רבנן דר' יוסי סברי דעובר אית ליה זכיה כמו שאפרש לבד משמואל דאמר אליבא דחכמים דאוכלין בשביל המשפחה אבל במזכה לעובר פליגי רב נחמן ורב הונא מפלגי בין מתנה לירושה ורב ששת לא מפליג ורבא דמשני משום דרפוייא מרפייא בידייהו לאו משום דלא מפליג בין ירושה למתנה אלא אדרב ששת קאי דבעי לאוכוחי דמזכה לעובר קנה ממה שזוכה בירושת אביו ודחי לה אביי דירושה הבאה מאליה שאני וקאמר רבא הא מלתא דפשיטא היא דיש לחלק בין ירושה הבאה מאליה למתנה שנותנין לו אלא צריכין אנו לדחות ראייתו אף לפי סברתו שאינו מחלק ביניהן ונוכל לומר דאף ירושה הבאה מאליה אין ללמוד מכאן דזכי בה דאיכא למימר דהא דאמרינן דהחזיק בראשונה לא קנה משום דלא היתה חזקה בריאה ונפקא מינה בהאי שינוייא לחכמים אליבא דשמואל דאית להו דעובר אין לו זכייה כששמעו בו שהפילה דאז היתה החזקה בריאה ולא הפילה ואח"כ הפילה דאז מי שהוחזק בראשונה קני. ואם תאמר כיון דלא אייתי רב ששת ראייה אלא מירושה הבאה מאליה ועל כרחין ר' יוסי היא א"כ אמאי לא מייתי מילתיה דר' יוסי גופיה דהעובר פוסל ואינו מאכיל וי"ל דרב ששת סבר דהך ברייתא דברי הכל היא דאף רבנן סברי דעובר אית ליה זכיה ולא פליגי עליה דר' יוסי אלא היכא דיש בנים וטעמייהו משום דלא חיישינן למיעוט כדקאמר ר' שמעון בן יוחי דכל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקיבות וסמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות והוו להו זכרים מיעוטא ולית ליה לרב ששת הא דאמר שמואל דלרבנן אין לו בנים אוכלין בשביל אחין דעובר אין לו זכיה. תדע דרב ששת מייתי נמי ראייה מרבנן דאי לא מייתי ראייה אלא מר' יוסי מאי קאמר רבא שאני התם דרפויי מרפיא בידייהו וכי בעי רבא למימר דלר' יוסי לא זכי עובר בירושה הבאה מאליה הא קתני העובר פוסל אלא ודאי אף מדרבנן מייתי ראייה ודחי רבא דלרבנן מצינו למימר דעובר אין לו זכייה כדשמואל וכן צריך לומר דרב ששת סבר דלרבנן זוכה עובר בירושתו דבפ' יוצא דופן מד. קתני דבן יום אחד פוסל בתרומה ומאכיל בתרומה ופריך עלה בגמ' מאי איריא בן יום אחד אפילו עובר נמי ומשני רב ששת הכא במאי עסקינן בכהן שיש לו שתי נשים אחת גרושה ואחת שאינה גרושה ויש לו בנים משאינה גרושה ויש לו בן אחד מן הגרושה דפוסל בעבדי אביו אבל עובר לא ולאפוקי מר' יוסי דאמר עובר נמי פוסל. והקשה רבינו אפרים ז"ל למה לי למימר שיש לו שתי נשים הוה מצי למימר שיש לו אשה אחת גרושה ואין לו בנים הימנה ועובר אינו פוסל כרבנן דר' יוסי דאוכלין בשביל המשפחה אלא על כרחך צריכנא למימר דלרב ששת סברי חכמים דעובר לית ליה זכייה היכא דיש לו בנים אבל היכא דאין לו בנים אית ליה זכייה הלכך אם אין לו בנים מאשה אחרת היה העובר פוסל. ולשינויא דלרב ששת ליתא להך ראיה שהביא רב אלפס ז"ל ממתני' דיוצא דופן דעובר אין לו זכייה ומסתבר כרב ששת דסבירא ליה דאף לרבנן זוכה העובר בירושתו כדפרישית טעמא לעיל. ומ"ש הרמב"ן ז"ל ממתניתין דהאומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה איירי בשכיב מרע ומשום שלא תטרף דעתו עליו אבל בבריא לא הא ליתא דחכמים לא ייפו כח ש"מ בדיבור אלא בזה שאמרו דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו וכל דבר הנקנה בבריא בקנין נקנה בשכיב מרע בדיבור אבל דבר שאין בו קנין לבריא גם בשכיב מרע אינו קונה כדאמרינן בפרק מי שמת דף קמז: אמר רבא א"ר נחמן ש"מ שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו משום דמלתא דליתיה בבריא ליתיה בשכיב מרע. ולענין פסק הלכה נראה דעובר יש לו זכייה ופוסל בעבדי אביו אם אין לו אחים אבל אם יש לו אחים אינו פוסל כר"ש בן יוחי דאמר כולן זכרים יאכלו דכל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוט מפילות וסמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות והוו להו זכרים מיעוטא והכי אמרינן לקמן בפרק האשה דף קיט. היתה לה חמות אינה חוששת אע"ג דרוב נשים מתעברות ויולדות משום דכל המתעברות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוטן מפילות וסמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות והוו להו זכרים מיעוטא והכי נמי אמרינן בפ' בהמה המקשה דף עז. המבכרת שהפילה ישליכנה לכלבים משום דכל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוטן יולדות דבר שאינו קדוש בבכורה ומאי ניהו נדמה וסמוך מיעוטא דנדמה למחצה נקבות והוו להו זכרים מיעוטא:

סימן ה

מתני' העובר והיבם והאירוסין והחרש ובן תשע שנים ויום אחד פוסלין ולא מאכילין ספק שהוא בן תשע שנים ויום אחד ספק אינו בן תשע שנים ויום אחד ספק הביא שתי שערות ספק לא הביא שתי שערות נפל הבית עליו ועל בת אחיו ואין ידוע איזה מת ראשון צרתה חולצת ולא מתייבמת:

נמ' האי עובר אי בת כהן לישראל היא. פסיל לה כנעוריה פרט למעוברת אי בת ישראל לכהן היא לא מאכיל לה ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל. והיבם אי בת כהן לישראל היא פסיל לה ושבה אל בית אביה פרט לשומרת יבם ואי בת ישראל לכהן היא לא מאכיל לה קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא. והאירוסין אי בת כהן לישראל היא פסיל לה דקני לה דכי תהיה אמר רחמנא והא קנייה בהא הויה אי בת ישראל לכהן היא לא מאכיל לה מ"ט משום דעולא דאמר עולא דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו והאי קנין כספו הוא ומה טעם אמרו אינה אוכלת בתרומה גזירה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחיותיה. והחרש אי בת כהן לישראל היא פסיל לה דהא קנייה בתקנתא דרבנן ואי בת ישראל לכהן היא לא מאכיל לה קנין כספו אמר רחמנא והאי לאו בר קנין הוא. בן תשע שנים ויום אחד קא סלקא דעתך ביבם בן תשע למאי אי למיפסל קטן בן יומו נמי פסיל ואי להאכיל גדול נמי לא מאכיל. אמר רבא בן תשע שנים ויום אחד דהנך פסולין קתני דפוסלין בביאתן וכדתניא בן תשע שנים ויום אחד גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי נתין וחלל וממזר שבאו על הכהנת ועל הלויה ועל בת ישראל פסלוה והא מדקתני סיפא אם אינן ראוין לבא בקהל הרי אלו פוסלין מכלל דרישא לאו בפסולים עסקינן רישא פסולי כהונה סיפא פסולי קהל. וא"ת כיון דתנא רישא אפי' פסולי כהונה פוסלין כ"ש פסולי קהל סיפא דפסולי קהל למה לי וי"ל דתני סיפא לגלויי ארישא דלא תימא רישא בפסולי קהל דוקא: גופא בן תשע שנים ויום אחד גר עמוני וכו' מנה"מ אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה. אשכחן כהנת לויה וישראלית מנלן מבת ובת אשכחן לתרומה לכהונה מנ"ל ק"ו מגרושה ומה גרושה שמותרת בתרומה פסולה לכהונה זו שאסורה בתרומה אינו דין שפסולה לכהונה וכי מזהירין מן הדין גלוי מלתא בעלמא היא. ועובד כוכבים ועבד פסלי מדר' יוחנן דאמר ר"י משום ר"ש מנין לעובד כוכבים ועבד שבאו על הכהנת ועל הלויה ועל בת ישראל שפסלוה שנא' ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה מי שיש לו אלמנות וגירושין בה יצאו עובד כוכבים ועבד שאין להן אלמנות וגירושין בה. אשכחן כהנת לויה וישראלית מנ"ל הכא נמי בת ובת:

סימן ו

מתני' האונס והמפתה והשוטה לא פוסלין ולא מאכילין ואם אינן ראוין לבא בקהל הרי אלו פוסלין כיצד הרי ישראל שבא על בת כהן תאכל בתרומה עוברה לא תאכל בתרומה נחתך העובר במעיה תאכל בתרומה היה כהן שבא על בת ישראל לא תאכל בתרומה עיברה לא תאכל בתרומה ילדה תאכל נמצא כחו של בן גדול משל אב:

גמ' והשוטה תנינא להא דתנו רבנן שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו נשותיהן פטורות מן החליצה ומן היבום:

סימן ז

איתמר הבא על ארוסתו בבית חמיו רב אמר הוולד ממזר ושמואל אמר הוולד שתוקי הך פלוגתא מפרש לה בתלתא ענייני בפ' בתרא דקידושין דף עה. בלישנא קמא מפרש רב אמר הוולד ממזר ומותר בממזרת דסבירא ליה ספיקן בודאן מותר ושמואל אמר הוולד שתוקי ואסור בממזרת דספיקן בודאן אסור ולהך לישנא מסיק איפוך דבהדיא פוסק רב דהלכה כר"א דאמר ספיקן בודאן ספקן בספקן אסור ושמואל פוסק כהלל דתני הלל עשרה יוחסין עלו מבבל וכולן מותרין לבא זה בזה ולהאי לישנא הלכתא כרב דקי"ל כר"א כדפרישית לעיל בפ' החולץ סי' ז'. ועוד שם לשון אחר דקאמר לעולם לא תיפוך וממזר דקאמר רב לאו דמותר בממזרת אלא דאסור בבת ישראל ושמואל אמר משתקין אותו מנכסי אביו ואע"ג דתפס ולעולם אסור בבת ישראל ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכשלא בדקו את אמו איירי שמואל דאי בדקוה נאמנת לומר לכשר נבעלתי דשמואל פסיק בפ"ק דכתובות דף יד. הלכה כר"ג דאמר נאמנת וסוגיא דשמעתא דהתם מוכח דקי"ל הכי דפריך מינה הלכתא אהלכתא. ועוד יש שם לשון שלישי דמפרש מאי שתוקי בדוקי שבודקין את אמו ואם אומרת לכשר נבעלתי נאמנת ולהאי לישנא פליג רב עליה דשמואל ופסיל ליה אפילו בדקו את אמו ואמרה דמארוס הוא ולא קי"ל בהא כרב אלא כדשמואל כדפרישית וגם בפרק עשרה יוחסין דף עד. פוסק רבא כאבא שאול שהיה קורא לשתוקי בדוקי. איכא דאמרי בבא עליה כולי עלמא לא פליגי דבתריה דידיה שדינן ליה אלא כי איתמר הכי איתמר ארוסה שעיברה רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי פירוש בדוקי ואם אמרה אמו לארוס נבעלתי נאמנת ואע"ג דרוב פסולין אצלה אבל אי בדקינן לה ואמרה לא ידענא או אי ליתה קמן דניבדקה מודה שמואל דהולד ספק ממזר. גרסינן בפ"ק דכתובות דף יג: ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף הוא אמר מינאי והיא אומרת מיניה א"ר יוסף למאי ניחוש לה חדא דהא קא מודי ועוד האמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג דאמר נאמנת א"ל אביי ובהא כי לא מודי מי מכשר ר"ג והא אמר ליה שמואל לרב יהודה הלכתא כר"ג ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרין אצלה והכא רוב פסולין אצלה וליטעמיך תיקשי לך היא גופא הלכה ואת לא תעביד עובדא אלא הא לכתחלה והא דיעבד והכא כדיעבד דמי:

סימן ח

מתני' העבד פוסל משום ביאה ואינו פוסל משום זרע. כיצד בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל וילדה הימנו בן והלך הבן ונכבש על השפחה וילדה הימנו בן הרי זה עבד היתה אם אביו בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה בת כהן לישראל תאכל בתרומה:

גמ' מאי טעמא אמר קרא האשה וילדיה תהיה לאדוניה:

הדרן עלך אלמנה לכהן גדול