רבינו אשר על הש"ס/פירוש הרא"ש/נדרים/פרק ז


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נד עמוד אעריכה


הנודר מן הירק. והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין. ואם מין ירק הוא למה לא לקחו:

אמר להם כן הדבר. ומשם אני מביא ראיה שמא אומר לא מצאתי אלא קיטנית אלא הוא אומר לא מצאתי ירק אבל על הדלועין הוא צריך לימלך אלמא מין ירק הוא:

ואסור בפול המצרי לח. דלכולי עלמא מין ירק הוא:

גמ' והא מן ירק נדר. וסתם ירק בלשון בני אדם הוא ירק הנאכל חי:

באומר ירקי קדרה עלי:

ודילמא ירק הנאכל בקדרה. ע"י כבישת קדרה כדתנן האשה שהיתה כובשת ירק בקדרה ובלשון בני אדם יותר נקרא ירק מירק המתבשל בקדרה: ומשני שאמר בפירוש ירק המתבשל בקדרה:

מודה ר"ע לענין מלקות שאינו לוקה. דלחומרא אסר ליה כיון שהשליח נמלך עליו מ"מ כיון שאינו לוקחו בלא המלכה לא בריר לן שהוא מינו:

תנן התם. במעילה:

השליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל. אע"ג דבכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה ילפינן לה במעילה חטא חטא מתרומה דמתחייב ע"י שליח:

מאן תנא. דסבר דבשינוי כל דהו ששינה השליח נתבטל השליחות:

ונתן להם כבד כו' השליח מעל. והאומר לשלוחו קנה לי בשר ולא מצא אלא כבד נמלך אם יקנהו:


דף נד עמוד בעריכה


מי לא מודה ר"ע דצריך אמלוכי. ומטעם זה חשיב ליה מינו שהרי על דבר שאינו מינו כלל אינו נמלך ומכל מקום לענין שליחותו לא חשיב עשה שליחותו שהרי שינה שהרי דרך השליח לימלך עליו ואין לו לעשות בלא דעת המשלחו:

מאן תנא דפליג עליה דרבי עקיבא. מה שם התנא דפליג על ר"ע במתני' אבל במעילה כולהו מודו:

אסור בכל מיני בשר. בקר וצאן וחיה:

לאו בר איניש הוא. אלא הדיוט:

אוכליהון כבשר לענין זביני. מי שמניח בשר וקונה אלו:

כגון שהקיז דם דלא אכיל דגים. ומסתמא לא נדר אלא מדבר שדרכו לאכול ביום נדרו:

ע"י שליקה. דלא פרח לבו אלא כשאוכלהו צלי:

ההוא בסוף אוכלא. כשפסק כאב החולי:


דף נה עמוד אעריכה


מתני' אסור בפול המצרי יבש. דדגן כל מיני דמידגן משמע שעושין ממנו כרי והנודר מן הדגן אסור בכל מיני קטניות שעושין מהם כרי:

גמ' וכפרוץ הדבר. מקרא הוא בדברי הימים על חזקיהו שתקן לעשר מפירות ירק וכאשר נתחזקה התקנה הרבו בני ישראל להביא מעשר מכל:

אי אמרת דגן כל דמידגן משמע. בלשון בני אדם:

מאי וכפרוץ הדבר. רישיה דקרא נקט ומסיפיה קא פריך והאי ראשית דגן דכתיב בקרא היינו מה שנקרא דגן בלשון בני אדם ואי כל דמידגן משמע מאי האי כל תבואת השדה דכתיב בסיפיה דקרא ומה בא להוסיף:

לאיתויי פירות האילן וירק. דליתנהו בכלל דגן ומיקרו תבואת השדה:

(פיסקא) הכל מודים בנודר מן התבואה שאינו אסור אלא בחמשת המינין. דלא תימא לרבנן אע"ג דדגן לא משמע להו אלא חמשת המינין תבואה כל מילי משמע כדקאמר בתר הכי ותהיה סברת רבנן ורבי מאיר הפוכה בתבואה ודגן:

דעללתא כל מילי משמע. שם דעללתא משמע כל דבר מעולה ומשובח:

שכר בתים ושכר בהמות. כיון דפחתי שלפעמים נשכרים בזול:

כיון דלא ידיע פחתייהו. אין ניכר בהם פחיתות השכר:

דמי האי מזיגא כו'. שהיה רגיל ליתן הרבה מים ביין כדאיתא בתחלת פרק המוציא יין (דף עז.) אמר רבא כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא:

שהוא מופקר לכל. ללמוד תורתו לכל:


דף נה עמוד בעריכה


שנאמר כל גיא ינשא וגו'. קרא אחרינא הוא ודריש ליה אהאי קרא זה שהושפל כגיא ינשא:

ומותר באורז. דאין עושין ממנו כרי:

בחילקא בטרגי' ובטיסני. חילקא חטה שנחלקת לשנים:

טרגיס לשלשה. טיסני לארבעה. ואע"פ שקודם שנחלקו היה אסור בחטים עתה שנחלקו ליתנהו בכלל דגן ולא אסר עצמו אלא במה שנקראת חטה מיירי אי נמי הא דקאמר מותר שנחלקו קודם נדרו ויצאו כבר מכלל דגן:

בכל פירות הארץ. פרי עץ ופרי האדמה:

ועל הזומית. שלמור"א בלע"ז:

מירבא מארעא קא רבו. מלחלוחית הארץ הם גדילים אע"פ שאינם נוגעים בקרקע:

מתני' שק ויריעה וחמילה. מיני בגדים הם:

מותר לכסות בגיזי צמר. שלא נתכוין אלא לבגדי צמר:

הכל לפי הנודר. לפי שעת הנדר כיון שניכר שמחמת כובד משאו נדר מותר לכסות:

גמ' פונדא ופסקיא. וכן כל אלו מיני מלבושים הם יש שהם של עור ויש שהם של בגד:

יוצאים בשקים. בשבת ואין בהם משום משוי כי דרך לצאת בהם מפני הגשמים והוא הדין בלא גשמים נמי שרו:

אבל לא בקופה. דלאו דרך מלבוש הוא אלא משוי:

היה לבוש צמר והצר כו'. מחמת כובד המלבוש:

היה טעון פשתן והזיע. והוא הדין נמי אם היה טעון צמר והזיע:


דף נו עמוד אעריכה


מתני' הנודר מן הבית. שלא יכנס לבית:

מותר ליכנס לעלייה. דלאו בכלל בית הוא:

וחכמים אומרים עלייה בכלל בית. נראה דחכמים מודים בחדר ויציע דלא הוו בכלל בית דהמוכר את הבית לא מכר את החדר ואת היציע [ב"ב סא.] אלמא בלשון בני אדם לא הוו בכלל בית:

גמ' לרבות את היציע. לגבי נגעים מיתניא:

ר"מ היא. ולהכי איצטריך קרא לרבויי דבלשון בני אדם לא הוו בכלל בית:

לימא ר"מ היא. דמשמע משום שאמר בית בביתי דמשמע בית כל דהו הא אמר בית סתם אינו יכול ליתן לו עלייה והיינו כר"מ דאמר עלייה ליתא בכלל בית דאי רבנן אפילו אמר לו בית סתם נמי:

מאי עלייה מעולה שבבתים. ודאי אם א"ל בית סתם מראהו עלייה אבל השתא דאמר ליה בית בביתי האי לישנא משמע לאפוקי עלייה דגריעא משום עלייה וירידה וצריך ליתן לו המעולה שבין שני בתים דהיינו בית ועלייה מיהו בית הגרוע שיש לו יכול ליתן לו והכי מסיק בשלהי מנחות דיד בעל השטר על התחתונה:

ערסא דגדא. מטה העשויה למזל הבית כדאיתא בפסחים גד גדי וסינוק לא כי שרא דעתירותא נקיר שמיה ומצוי בבית השומרים אותו בנקיות לכך מכינים תמיד מטה מוצעת לנקיות:

כשהיו מברין אותו. גבי כהן גדול [צ"ל מלך] מיתניא כשהוא אבל ומאכילים אותו סעודה ראשונה:

כל העם. המברין אותו:

ההוא יומא. שיש לו להתנהג בהכנעה ובנזיפות יתיב עליה:

דרגש לא היה כופהו אלא זוקפו. כלומר מניחו כמו שהוא זקוף ואין לפרש זוקפו על צדו דא"כ הוה ליה למימר זוקפו ודיו כדקאמרינן לקמן גבי מטה שנקליטיה יוצאין ועוד לקמן ניחא שמן הדין היתה צריכה כפיה אלא שאינו יכול מפני הנקליטין הקבועין בה אבל הכא יכפה אם היא טעונה כפיה ואם אינה טעונה למה צריך לזוקפה:


דף נו עמוד בעריכה


מידי דהוה אמטה מיוחדת לכלים. והא דאמרינן שכופין כל המטות היינו מטות המיוחדות לשכיבה ולישיבה:

דרגש מתיר קרביטיו. לולאות שהוא קשור בה:

בשוקא [ס"א דגלדאי] דצלעי. רצענים הבקיאים במלאכת עור:

ערסא דצלא. מטה של עור ולפי שהעור מתקלקל בנגעו בארץ פטרוהו מכפיה:

מסרגין אותה על גבה. על גב הארוכות:

מסרגין אותו מתוכו. מחברו לארוכות המטה:

משישופם בעור הדג. להחליקם ואז נגמרה מלאכתם לקבל טומאה:

למה לי שיפת עור הדג. והלא הארוכות מכוסות בסריגי המטה:

אעולי ואפוקי בבזיוני. בנקבי הארוכות:

באבקתא. לולאות התלויות בארוכה:

שנקליטיה יוצאין. עץ יוצא מאמצע המטה א' במראשותיה ואחד במרגלותיה והן גבוהין ונותנין עץ ארוך על שניהן ופורסין עליו סדין לאהל על המטה ואינם קבועין במטה ואם יש מטה שנקליטיה יוצאין מגופה וקבועין בה ואין יכול לכפותה מפני אותן נקליטין זוקפה על צדה ודיו:

מתני' ואסור ליכנס לעיבורה. שבעים אמה ושירים שנותנים אותם עיבור לעיר ומהם והלאה מודדין תחום שבת:

מן האגף ולפנים. ממקום הגפת הדלת:

גמ' הכתיב ומדותם מחוץ לעיר. אלמא תחום העיר מיקרי חוץ לעיר:

יכול ילך לביתו ויסגיר. על ידי חבל ארוך או על ידי שליח:

ת"ל אל פתח אי אל פתח הבית יכול יעמוד תחת המשקוף ויסגיר. דהיינו מן האגף ולחוץ אלמא קרינן ביה פתח הבית:


דף נז עמוד אעריכה


מתני' קונם פירות האלו עלי כו' אסור בחילופיהן ובגידוליהן. אם החליפן לכתחלה אסור המחליף בדמיהן מדרבנן אסרו דמי כל אסורי הנאה וגדולי קונם אסורים כגדולי הקדש והוא הדין אפי' לא אמר אלו דכיון דאמר קונם ולא הזכיר אכילה אסר עצמו בחלופין וגדולין והא דקאמר אלו משום דבעי למימר ובגידוליהן דאי אסר עצמו בכל הפירות מאי נפקא מיניה בגידולין של אלו בלאו הכי אסר עצמו בכל הפירות שבעולם אי לאו דאמרי בגדולין קודם שהגיעו לכלל פירות:

שאני אוכל שאני טועם כו'. דלא אסר עליו אלא אכילה וטעימה מהם:

אבל בדבר שאין זרעו כלה. כגון בצלים וכיוצא בהם אפילו גדולי גדולין הוו כמו גוף האסור כיון שאין הזרע כלה:

קונם מעשה ידיך עלי. אסר כל מה שהיא עושה ומכינה לו לאכול ואם נטעה אילן הגידולין אסורין:

שאת עושה איני אוכל עד הפסח כו' מותר לאכול ולהתכסות אחר הפסח. שלא אסר על עצמו מעשה ידיה כי אם עד הפסח ולא אמרינן עד הפסח לא קאי כי אם על שאת עושה אבל איסור אכילה וכיסוי הוא לעולם:

שאת נהנית לי עד הפסח אם הולכת את לבית אביך עד החג. היה עומד אחר החג ואסר עליה הנאתו עד הפסח אם תלך לבית אביה עד החג:


דף נז עמוד בעריכה


לאחר הפסח בלא יחל דברו. אם הלכה לאחר הפסח עוברת בבל יחל למפרע על מה שנהנית ממנו קודם הפסח:

גמ' איש כפר ימא. היה בכפר שעל שפת הים:

כפר דימא. כך שם העיר:

העלה בידו בצל. הלכה זו כדאמרי' בגיטין (דף סו:) זו הלכה העלה חנניה איש כפר אונו:

גידוליו היתר ועיקרו אסור. פשיטא לי דגדוליו מותרין אפי' לא רבו כי העיקר אינו יכול לבטל הגידולין כדדרשינן בחולין כתיב המלאה וכתיב הזרע הא כיצד זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא אלמא אע"ג שגדל האיסור מעט מעט לא אמרינן קמא קמא בטיל וה"ה נמי גידולי היתר בעיקר האיסור לא בטלי כי קא מבעיא לי אם רבו גידולי היתר על העיקר אם מבטלין אותו ברוב ואע"ג דעיקר לא מבטל גידולין היינו משום שגידולין חשיבי שתמיד גדלין והולכין או דילמא כי היכי דלא מבטל עיקר לגידולין הכי נמי לא מבטלין גידולין לעיקר ולא דמי לשאר איסורין שמבטלין ברוב משום דהנך לא מתערבי לגמרי יחד אלא נתוספו גידולין על העיקר:

בצל של תרומה. אף על פי שהוא דבר שאין זרעו כלה אם נטעו ורבו גידוליו על עיקרו שהבצל יכול לעלות [באחד ומאה] של הגידולין מותר אלמא גידולין מבטלי לעיקר:

ילדה שסבכה בזקנה. ייחור של ערלה שהרכיבה בענף זקנה:

ובה פירות. של ערלה:

אף על פי שהוסיף מאתים של היתר אסור. וגידולי היתר לא מבטלי לאיסור:

בצל ששתלו בכרם. ונאסר בהשתלה:

ונעקר הכרם. אע"פ שהוסיף מאתים של היתר אסורה:

ליטרא בצלים שתקנה. שהפריש ממנה תרומה ומעשרות והאי דנקט ליטרא שהמשקל גורם לידע מה ניתוסף בהם:

וזרעה מתעשרת לפי כולה. כי העיקר בטל בגידולין וחזר כולו להיות טבל:

דלמא לחומרא. לחייבו במעשר מדרבנן ויעשר עליו מעציץ שאינו נקוב וכן התוספת הוי כטבל שנתערב בחולין וצריך לעשר עליו ממקום אחר מלקוח מן העובדי כוכבים למאן דאמר יש קנין או מעציץ שאינו נקוב כדאיתא בהקומץ רבה [מנחות לא.] אבל לא מן הדמאי כי נתרמה ממנו תרומה גדולה ומיהו לא דמי להך דסתם טבל שנתערב בחולין הוי רובא חולין ומדאורייתא בטלי אבל הכא דאיכא רובא תוספת מחייב מדאורייתא ונראה דאפילו למאן דאמר אין בילה בדבר היבש הכא מודה דיש בילה כי היניקה ולחלוחית הקרקע מבלבל ומערב יחד ותורם ומעשר מן החיוב שבו על החיוב שבו ומן הפטור שבו על הפטור שבו:


דף נח עמוד אעריכה


כל דבר שיש לו מתירין. דכיון שיכול להתיר את האיסור שבו אמרו חכמי' דלא בטיל ודוקא במינו כגון טבל אם נתערב בחולין יש לו היתר לעשר עליו מעציץ שאינו נקוב ומעשר שני להעלותו לירושלים או בפדיה:

וכן ההקדש. בפדיה:

וחדש. שהאיר המזרח מתיר:

שביעית אין לה מתירין. כל מה שגדל בשביעית צריך לבער:

דתנן השביעית אוסרת. אין זה מלשון הברייתא אלא הש"ס קבעה בבריית' ובמשנה היא בסוף כלל גדול בשביעית והוא סיום דברי ר"ש:

אף אני לא אמרתי אלא לביעור. כלומר שעומדין בקרקע ולא הגיעו לכלל אכילה כגון פירות ששית שנכנסו לשביעית וגדלו מעט חייבין בביעור כפירות שביעית דגידולי איסור חשיבי ומבטלין את העיקר:

אבל לאכילה. שהביאה לבית לאכול ונתערבו פירות שביעית עם פירות שמינית בנותן טעם אלמא גידולי איסור אוסרים את העיקר בתוספת כל שהוא הכא נמי גידולי היתר מתירין את העיקר ברוב:

ודלמא הכא נמי לחומרא. לאסור את העיקר בכל שהוא אבל גידולי היתר אינן מתירין את העיקר אפילו ברוב:

בצלים שירדו עליהם גשמים. בצלים של ששית שנכנסו לשביעית וצמחו:

אם היו עליהן שחורין אסורין. כשהבצלים גדולין עלין שלהן משחירין ונפשטין הלכך אם השחירו בידוע שגדלו מעט וגידולי איסור אוסרין את העיקר בתוספת כל שהוא:

הוריקו מותרין. עמדו במקומם ולא השחירו:

אם יכולין ליתלש בעלין שלהן. אע"פ שלא השחירו אם העלין שלהן חזקין שאוחזין בעלין ותולשין אותן מן הקרקע בידוע שגדלו בצלים מן הגשמים ונתחזקו שאלמלא כן היו העלין נפרכים:

וכנגדן למוצאי שביעית מותרין. האי כנגדן לאו בשוה להם ממש דאילו גידולי איסור אוסרין בכל שהן וגדולי היתר אינן מתירין אלא ברוב אלא הכי קאמר וכנגדן למוצאי שביעית היתר מבטל האיסור האי כדיניה והאי כדיניה ורבינו שמשון ז"ל פירש בפירוש המשנה דסיפא קאי ארישא בצלים של ששית שנכנסו לשביעית והשחירו עלין שלהן ונאסרו ועקרן וחזר ושתלן בשמינית והשחירו עלין שלהן חזרו להיתרן הראשון דעיקרו היתר ונאסר בתוספת כל שהוא הותר נמי בתוספת כל שהוא להצטרף עם העיקר לעוקרו מאיסורו ולחזור להיתרו הראשון:

ודלמא במדוכנין. הא דאמר כנגדן למוצאי שביעית מותרין כגון שדרכן ועירבן יחד הגדולים והעיקר ובטלים בששים כשאר איסורין שבתורה אבל בלא דיכה לא חשבינן להו מעורבין לפי שכל אחד עומד לבדו ואינן מתערבין יחד:


דף נח עמוד בעריכה


המנכש עם הכותי בחסיות. ברייתא היא בתרומות בפ' [הזורע תרומה]. הזורע פשתן עוקר ותולש מהם להרחיב לנותרים כדי שיגדלו היטב:

אוכל מהן אכילת עראי. כדין פועל שאוכל במלאכתו שהוא עושה ומותר לאכול עראי מדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולא חיישינן שמא כותי זרע טבל גמור וקיימא לן דגידולי טבל טבל ואסור אף באכילת עראי:

ומעשרן ודאי. אם בא לאכול מהם קבע או אם לקח מן הכותי דאינו מעשר מה שהוא מוכר:

אם היה ישראל חשוד על השביעית. ויש לחוש שמא פירות אלו גדלו בשביעית:

למוצאי שביעית מותרין. כי נתבטלו ברוב גדולי היתר ולאו דוקא חשוד והוא הדין נמי אם היו פירות שביעית ודאי אלא אורחא דמילתא נקט שביד חשודים נמצאים פירות שביעית דאי הוה אסרינן בודאי לא הוה מקילינן בחשוד:

כי קאמר ר"ש בדבר שזרעו כלה. כגון תבואה אבל בצל דישמעאל דאין זרעו כלה לא מבטלין גדולין את העיקר:

הלוף. מין קטנית הוא ואין זרעו כלה:

ודלמא במדוכנין. שדרכן וערבן עם פירותיו ובטלין בנותן טעם:

חשוד קתני. ואין דרכו לטרוח ולבטל האיסור על ידי דיכה:

ודלמא בתערובת. הא דקתני במוצאי שביעית מותרין היינו לאכול עמו בביתו פירותיו תלושין ועירב כל פירותיו יחד דהיינו דבר שאין בו טורח ורוב פירותיו של היתר הם:

המנכש קתני. דמשמע שאוכל בשעת ניכוש והכי נמי הוה מצי לשנויי אקושיא דמדוכנין:

לימא תיהוי תיובתיה דרבי יוחנן ודרבי יונתן. דאמרי לעיל גבי ערלה וכלאי הכרם דאין גידולי היתר מעלין את האיסור:

שניא שביעית הואיל ואיסורה על ידי קרקע בטילתה נמי על ידי קרקע. כלומר בעודו מחובר לקרקע יוצא מהיתר לאיסור שיוצא מששית לשביעית וכן מאיסור להיתר משביעית לשמינית והואיל ואיסור והיתר מתערבין מעצמן חשבינן להו מעורבין וגדולי היתר מעלין את האיסור אבל ערלה וכלאי הכרם שאי אפשר להתערב יחד איסור והיתר מעצמו במחובר בלא מעשה ידי אדם כגון בערלה על ידי שסבכה בזקנה ובכלאים על ידי עקירת הכרם לא חשבינן להו מעורבין ודמי למבטל איסור בידים הלכך אין גידולין מעלין את העיקר:

והרי מעשר דאיסורו על ידי קרקע הוא. דהזורע סאה תבואה מתוקנת חזרה להיות טבל:

ואין בטילתה על ידי קרקע. כשמתערבין ממילא גדילין מן העיקר:

ליטרא מעשר טבל. מעשר ראשון שלא הופרש ממנה תרומת מעשר:

חייבת. אותה ליטרא במעשר בשני המעשר ובשביעית אם זרעה בשביעית אבל הזורע בשביעית פטור מן המעשר ואף על פי שאותה ליטרא הופרש ממנה תרומה גדולה ומעשר הדרה לטבלה וצריך לתקן אותה כבתחלה לפי שנתבטלה בגידולין:

ואותה ליטרא מעשר עליה לפי חשבון. כלומר מפריש עליה עשירי מליטרא ממעשר הטבול לתרומת מעשר ואף על פי שחייבנוה כדין טבל להפריש עליה תרומה ומעשר היינו מדרבנן בעלמא לחומרא דגדולין לא מבטלין לעיקר מדאורייתא הלכך עומד בטבלו וצריך להפריש עליו תרומת מעשר אלמא לא מבטלי גדולין לעיקר אף על גב דמתערבין ממילא:


דף נט עמוד אעריכה


אמרי מעשר דיגון קא גרים לה. הא דאמרת דמעשר איסורו על ידי קרקע הא ליתא דתבואה הזרועה אינה חוזרת לטיבלה עד שתמרח בכרי הלכך אין איסורו על ידי קרקע ואינו בטל נמי על ידי קרקע דהעיקר והגידולין שלו חיובן בשעת המירוח והיינו על ידי אדם:

קונם פירות האלו. מפורש למעלה:

אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין. אלמא אין גידולי היתר מעלין את האיסור דאי מעלין אמאי אסור בגדולין הרי לא אסר עצמו אלא בגוף הפרי ולא בגדולים וניתו גידוליו [ויבטלו] העיקר אלא שמע מינה דלא מבטלי גידולין לעיקר הלכך טעם העיקר מתפשט בגידולין והכל אסור ונהי דלא דמי לשביעית לגמרי דאיסורייהו תלוי בקרקע מכל מקום תערובתו היא ממילא דעל ידי גידוליו מתערבין יחד מעצמן ולא דמי למעשר דאין איסורו כלל כשמחובר לקרקע אלא עד שעת דיגון:

הוה ליה כדבר שיש לו מתירין ואינובטל ברוב. דאפילו באלף לא בטיל:

והרי תרומה דאי בעי מתשיל עלה. אף על גב דאי מתשיל עלה הדרא לטבלה מכל מקום מכלל תרומה יצאה ע"י שאלה:

ובטלה ברובא דתנן סאה תרומה. מברייתא דלעיל הוה מצי לאתויי דקרי בהדיא לתרומה אין לה מתירין אלא דניחא ליה לאיתויי ממתני':

שנפלה לפחות ממאה חולין תרקב. אין זה לשון המשנה ודרך הש"ס לקצר לשון המשנה ומביא מה שהוא צריך ממנה והא דלא אמרינן תשרף בירושלמי פריך לה אליבא דרבי יוחנן דאמר בפרק כל שעה דמדליקין בחטין של תרומה טמאה דלא חיישינן לתקלה ומשני דדמוע קיל להו לאינשי והכא חייש לתקלה דלמא אתי למיכל מיניה:

הא למאה תעלה. דאפילו תרומה טהורה עולה באחד ומאה כדיליף לה בספרי מקל וחומר הא דמהדר לאקשויי ולא מקשי מכמה [משניות] ששנו בהם בפירוש שתרומה עולה באחד ומאה משום דכולהו איכא לאוקמינהו בתרומה ביד כהן אבל הכא אסיפא קסמיך דעל כרחך לא ביד כהן הוא:

בתרומה ביד כהן דלא מצי למיתשיל עלה. כיון דיצאה מרשות ישראל וקיים בה מצות נתינה תו לא מצי לאפקועי שם תרומה מינה על ידי שאלה והרב רבי אליעזר ממיץ פירש דלא מצי למיתשיל עלה שהרי לא קרא עליה הוא שם תרומה משמע דאכהן קאי אבל ישראל שהפרישה מצי מיתשיל עלה וצריך לומר לפירושו דאף על גב דיכול הישראל להחזירה לחולין הוי ליה דבר שאין לו מתירין דלא שכיח כלל שישאל עליה אבל כל זמן שהיא ביד ישראל זימנין דלית ליה תבואה לאכול ומתשיל עלה ומתקן לה ואכיל לה:

אימא סיפא אם היתה טהורה תמכר לכהן. אלמא אכתי לאו ביד כהן הוא:

תמכר לכהן. חוץ מדמי אותה סאה ואם נפלה לו מבית אבי אמו כהן אפילו דמי אותה סאה יכול ליקח דשלו היא:

אלא אימא בשלמא קונמות מצוה לאיתשולי עלייהו. הלכך נקרא דבר שיש לו מתירין דסתמייהו עומדים לישאל:

היתר שבהן להיכן הלך. ולית ליה דגידולין מבטלין את העיקר:


דף נט עמוד בעריכה


מי סברת על עיקר קתני על תוספת קתני. ואם היה ניכר העיקר בין התוספת היה מותר ואם נתערבו באחרים אין צריך לבטל אלא התוספת והוה מצי לאקשויי מההיא דהמנכש דחזינן דגידולי היתר מעלין את האיסור והכל מותר:

אי הכי מאי אתא רשב"ג למימר. דתניא רשב"ג אומר הגדל בחיוב חייב והגדל בפטור פטור לא מצינו רשב"ג חולק על משנה דבצלים וגם לשון חיוב ופטור לא שייך למימר בשביעית אלא איסור והיתר וצריך לפרשו בדוחק דהכי פריך אי הכי דמפרשת דאיסור אתוספת קאי וסבר האי תנא דבנטע אחד יש איסור והיתר הא דקאמר רשב"ג גבי אילן שמקצתו עומד בארץ ומקצתו עומד חוצה לארץ דהגדל בחיוב חייב ובפטור פטור ואשמועינן דבאילן אחד יש איסור והיתר הא האי תנא נמי הכי אית ליה ומדקאמר התם רשב"ג אומר משמע דאיהו לחודיה ס"ל הכי:

ת"ק נמי ה"ק. הא דקאמר ת"ק לאו דוקא אלא דהוזכר תחלה בהך שמעתין קרי ליה קמא:

כולה מתניתא רשב"ג קתני לה. ודאי רשב"ג לחודיה הוא דאית ליה הך סברא וכל משנה שתמצא שנוי בה שאיסור והיתר גדילין במקום אחד רשב"ג קתני לה:

ועד כאן לא שמעת ליה לרשב"ג כו'. שנויא אחרינא קא משני וה"פ הא דקשיא לך דהאי תנא דבצלים ורשב"ג אית להו חדא סברא ומדקתני רשב"ג אומר משמע דאיהו לחודיה אית ליה הך סברא ודאי רשב"ג לא סבר דהך תנא דבצלים דעד כאן לא שמעת ליה לרשב"ג דישנן לאיסור והיתר במקום אחד ולא מבטלי להדדי אלא היכא דלא טרח כגון באילן דאיירי ביה אבל בצלים דטרח לזרען חשו חכמים על טרחו וסבירא ליה הך סברא:

ופריך מליטרא מעשר טבל. דאע"ג דטרח לזרעה לא בטילא מדאורייתא:

עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו'. שצריך לעשר את כל מה שגדל בשדה ולא ינכה מן חשבון התבואה שזרע שהיתה כבר מתוקנת דהדרא לטבלה ודוקא מתוקנת שדרך אדם לזרוע אבל איסורא דלא זרעי אינשי לא הדרא לטבלה:


דף ס עמוד אעריכה


והתנן גידולי תרומה [תרומה]. משנה היא בפ"ט דתרומות (מ"ד) ומפרש טעמא בפ"ק דשבת (דף יז:) דילמא משהי ליה ואתי לידי תקלה:

הא נמי תנינא. אי איירי נמי בגידולי גידולין אכתי איכא לאקשויי מאי קמ"ל משנה שלימה שנינו גידולי גדולין מותרין סיפא דהך מתני' דגידולי תרומה תרומה היא:

והא תנן הטבל גידוליו תרומה כו'. וכיון דאפילו גידולי גידולין של טבל אסורים בדבר שאין זרעו כלה כל שכן של תרומה דהא בדבר שזרעו כלה גידולי תרומה תרומה וגידולי טבל חולין:

רבויא דרבו גידוליו על עיקרו דמותר קמ"ל. דהא דאסור גידולי גידולין בלא רבו אבל רבו אפי' גידולין מותרין דגידולי היתר מעלין את האיסור:

הדרן עלך הנודר מן הירק