רבינו אשר על הש"ס/פירוש הרא"ש/נדרים/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י (ריב"ן) | ר"ן | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | פירוש הרא"ש | תוספות רי"ד | הרשב"א | הריטב"א | מאירי | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: פירוש הרא"ש | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א

כל כנויי נדרים כנדרים. כל שאינו עיקר השם נקרא כנוי כמו המכנה שם לחבירו. נדרים עיקר נדר האמור בתורה הוא שמתפיס החפץ בדבר הנאסר ע"י איסור פה כגון קרבן או הקדש או שנשבע עליו ובפ"ג דשבועות דריש ליה מקרא כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור. והכנוי הוה כעיקר הנדר ולקמן מפרש הי נינהו ובגמרא מפרש טעמא:

וחרמים כחרמים. חרם אדם (כנוי) שהחרים נכסיו או מקצתם ואומר הרי זה [נ"א אלו] חרם. ותרי גווני חרמים נינהו חרמי גבוה וחרמי כהנים חרמי גבוה לבדק הבית ומועלין בהם ויש להם פדייה. חרמי כהנים אין להם פדייה אלא ניתנין לכהנים ועד שלא באו לידי כהנים מועלין בהם ומשבאו ליד כהן הרי הם כחולין לכל דבריהם ופליגי תנאי בפרק [המקדיש שדהו] בערכין (דף כח:) איכא מאן דאמר סתם חרמים לבדק הבית ואיכא מאן דאמר סתם חרמים לכהן:

האומר לחבירו מודר אני ממך. כל הני מקרו ידות כמו בית יד הכלי שאינו עיקר הכלי והאוחז בו הכלי עולה עמו וכך הנך ידות אינו גומר דבריו לפרש הנדר אלא התחלה בעלמא ומתוכן ניכר שדעתו לידור ומחשבינן ליה כאילו גמר דבריו ובגמרא מפיק להו מקראי ואע"ג דגמר בלבו לידור אי לאו דחשבינן להו כאילו הוציא בשפתיו לא הוי נדר כדאמרינן בפרק ג' דשבועות (דף כו:) אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו:

דף ב עמוד ב

גמ' משום דנדר ושבועה כתיבי גבי הדדי. דכתיב כל נדר וכל שבועת איסר:

נדרים מידי דמיתסר חפצא עליה. דאיסור נדר הוא שמתפיסו בדבר הנדור ונאסר כמוהו וכן חרמים כדמפרש במתני':

לאפוקי שבועה דאסר נפשיה מן חפצא. דכתיב (ויקרא ה) נפש כי תשבע שנשבע שלא יעשה דבר זה ונזיר אע"פ שנאסר ביין אינו נאסר היין עליו אלא בגופו תלוי הנזירות שאומר הריני נזיר וממילא נאסר ביין ובתגלחת ובטומאה:

ותו ידות אינשי. כלומר שכח התנא מלשנותן ברישא דכיון דפריש להו במתני' היה לו לשנותן ברישא ולומר שהם כנדרים וכיוצא בזה בשאר דוכתי לישנא דש"ס ידות מאן דכר שמיהו אלא שלשון נדרים משונה:

ואית ספרים דגרסי ידות אינשי איירי בהו כלומר מי דבר בהם שהם כנדרים דמפרש להו וליפרוש כנויים ברישא כיון דפתח בהו:

יש טעונות וכו'. יש מנחות טעונות שמן ולבונה:

יש בכור לנחלה. דמקרי ראשית אונו:

ואין בכור לכהן. דלא הוי פטר רחם:

הלין משום דאוושן מפרש ההוא דפתח בהו ברישא. שבכל אחת יש ד' בבות ואי פתח במאי דסליק לפי שהדברים ארוכים היה שוכח מקצתן:

דף ג עמוד א

ואיבעית אימא ידות איידי דאתיין מדרשא כו'. כלומר ודאי האי טעמא איתיה דלא דק תנא זמנין דפריש במאי דפתח וזימנין במאי דסליק ומיהו הכא איכ' טעמא אמאי פתח בידות:

כינויין לשון נכרי' הם. הרי עיקר הדבר כלשונם:

לשון שבדו להם חכמים. כמו (מלכים א יב) בחדש אשר בדא מלבו תקנו לידור בל' הזה כדי שלא ירגילו להזכיר ל' קרבן כדי שלא יאמר קרבן לה' כי רוב המתפיסים בנדר היו מתפיסין בקרבן לכך תקנו לו כנויי:

וידות היכא כתיבן. דקאמרת דאתיין מדרשא:

נזיר להזיר לעשות ידות נזירות כנזירות. כנוי נזירות כדי נסבה דלמאן דאמר שבדו להם חכמים הוי מדרבנן ולמ"ד ל' נכרים לא בעי קרא ועוד דתרוייהו לא נפקי מחד קרא וכן לא קתני אלא מה נזירות עשה ידות נזירות כו' וכנויי לא מדכר:

עובר בבל יחל. דכתיב לא יחל דברו:

ובבל תאחר. דכתיב בנדר לא תאחר לשלמו:

אי כתיב נדר לנדור כדכתיב נזיר להזיר כו'. והוה דרשינן מיניה ידות אבל השתא דכתיב לנדור נדר דברה תורה כלשון ב"א שכך דרך המקרא לכתוב המקור ואחר כך שם הדבר ופירושו כמו לעשות מעשים ולשון ב"א לכפול דבריהם על דרך זה ולית כאן לישנא יתירא לדרשא:

הניחא למ"ד ד"ת כו'. פלוגתא בפ' אלו מציאות (דף לא:) ובפ"ק דקידושין (דף יז:) ובפ' ד' מיתות (דף סד:):

דף ג עמוד ב

מלמד שהנזירות חלה על הנזירות. שאם אמר הריני נזיר היום וחזר ואמר הריני נזיר היום צריך למנות ב' נזירות של ל' ל' יום דסתם נזירות ל' יום ואי לאו קרא ה"א כיון דכבר הוי נזיר לא חייל תו נזירות עליה ולקמן בפרק ב (דף יח.) תניא שיכול ומה שבועה חמורה אין שבועה חלה עליה נזירות קלה לכ"ש ת"ל נזיר להזיר:

במערבא אמרי אית תנא דמפיק להון לידות מן לנדור נדר כו'. היינו מאן דלית ליה דברה תורה כלשון בני אדם ומקיש נזירות לנדרים ונזיר להזיר דריש שנזירות חלה על נזירות ומאן דאית ליה דברה תורה כו' דריש נזיר להזיר שנזירות חלה על נזירות וידות מפיק מן ככל היוצא מפיו יעשה דכיון דהוציא מקצת הנדר מפיו מייתורא דכל דרשינן דהוי כאילו הוציא לכולו מפיו יעשה כיון דהוציא מקצת הנדר:

בל יחל דנזירות היכי משכחת לה. קס"ד דקאמר שיעבור בבל יחל בלא איסור אחר:

בל תאחר דנזירות היכי משכחת לה. בשלמא בנדרים משכחת לה כגון דאמר הרי עלי עולה ושהה מלהקריבה ג' רגלים אבל בנזיר אי אמר הריני נזיר הוי נזיר לאלתר ומאי בל תאחר איכא:

ואי אמר לכשארצה ליכא בל תאחר. כיון שתלה הדבר ברצונו:

לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר דמן ההיא שעתא הוה ליה נזיר. ולא שיהא אסור לשתות יין מיד כמו הדמיון שמביא מתרומה דהתם כל שעתא ושעתא אמרינן דילמא השתא מיית אבל הכא כל כמה דלא אמר הריני נזיר לא חלה עליו נזירות אלא הכי מייתי מתרומה דכיון דאסרוה בתרומה מיד משום חששא דשמא ימות ה"נ מן ההיא שעתא ראוי לו לקבל עליו נזירות מיד משום חשש שמא ימות ולא יקיים דבריו ואפי' מאן דפליג בפרק כל הגט (דף כח.) ואמר לא חיישינן שמא ימות הכא לזמן מרובה דלימי נזירות חיישינן הילכך כיון דראוי לקבל עליו נזירות לאלתר אם ישהה נזירותיו ג' רגלים עובר בבל תאחר וי"מ ומן ההיא שעתא הוה ליה נזיר בלשון קושיא כלומר מיד חלה עליו נזירות מידי דהוה אתרומה דאסורה לאכול בתרומה מיד ומאי בל תאחר איכא וגרסינן אלא אמר רב אחא בר יעקב כגון שנזר כו' ולא מסתברא שיהא נזיר בלא קבלה דמשום חשש שמא ימות לא הוי כאילו קבל עליו ודאי אם אמר הריני נזיר ל' יום לפני מותי אז היה אסור לשתות יין מיד ויראה לי שיעמוד בספק נזירות כל ימיו אבל לא לקי:

דף ד עמוד א

כגון שנזר והוא בבית הקברות. ועובר בבל תאחר אם עמד באותה טומאה ג' רגלים ולא נטהר למנות נזירות:

לאלתר חיילא עליה נזירות מאי איכא למימר. מאי בל תאחר איכא ופלוגתא דרבי יוחנן ור"ל היא בפ"ב דנזיר [צ"ל בפ"ג דנזיר דף טז:]:

וכי פליגי לענין מלקות. אם התרו בו לצאת ולא יצא ואליבא דמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו א"נ איסור מלקות איכא:

אמר רב אשי הואיל וכך. דמשהה נזירות טהרה עובר בבל תאחר:

נזיר טהור שטמא עצמו במזיד עובר בבל תאחר דנזירות טהרה. אם נשתהה בטומאתו ג' רגלים וה"ה אם נטמא באונס אם השהייה היתה במזיד ושטמא עצמו במזיד דקאמר היינו ששהה עצמו בטומאתו במזיד:

עובר משום בל תאחר תגלחתו. ואפי' הביא כל קרבנותיו ואינו מחוסר רק גילוח:

ולא מבעיא למ"ד תגלחת מעכבת. מלשתות יין ומליטמא למתים אז ראוי שיעבור בבל תאחר ופליגי בה ר' אליעזר ורבנן בשלהי פרק ג' מינין (דף מו.):

בל תאחר קרבנותיו. שהנזיר מביא שלשה קרבנות עולה חטאת ושלמים ואם שהה ג' רגלים ולא הביאם עובר בבל תאחר:

דרוש ידרשנו אלו חטאות ואשמות. דליתנהו בכלל כי תדור נדר ורבינהו קרא דאשכחן בחטאת דרישה ואת שעיר החטאת דרוש דרש ואשם כחטאת דכתיב כחטאת כאשם אי נמי חטאת ואשם נדרשין ממנו וכופין אותו להביאם:

והרי חטאת חלב. כל החטאות נקראו על שם חטאת חלב כדאיתא בסוטה (דף טו.) בדין הוא שתהא חטאת חלב טעונה נסכים כי רוב שגגת כרת שנכשל בה אדם היא על ידי חלב המצוי בתוך הבית ואין אדם מתנדב להביא חטאת:

עד שיזיר מכולן. פירוש עד שיאמר הריני נזיר בסתם דהיינו מכולם:

ועוד האי חידושא לחומרא הוא. וכ"ש שיש לו לעבור בבל תאחר:

דף ד עמוד ב

ואם גילח על אחת משלשתן יצא. ומותר לשתות יין וליטמא למתים וישלים קרבנותיו ומשנה היא בפ' ג' מינין (ד' מה.):

חטאת חלב אתיא לכפרה. ועל איחור כפרתו ראוי הוא שיעבור בבל תאחר:

קא שריא לה למיכל בקדשים. שאכילת קדשים מצוה היא דכתיב ואכלו אותם אשר כפר בהם ועוד שלא יבואו לידי נותר:

תיתי נזירות במה מצינו. מנדרים האי מה מצינו לאו דוקא הוא אלא בנזירות היינו נדרי ענוי נפש עצמן: ומשני דילמא גזירת הכתוב היא דדוקא גבי נדרים דלית להו קיצותא ואם קבע זמן אסור עד שיגיע הזמן ואם בסתם אסור לעולם והקפידה תורה שלא תתגנה על בעלה:

שאני אוכל לך. כלומר בקונם יהא עלי מה שאוכל לך ול"ג שאיני אוכל לך שאין לנדר מקום לחול עליו:

בכולן עד שיאמר שאני אוכל לך כו'. בכל ג' לשונות האמורין ברישא אם אמר אחד מהם אינו כלום עד שיאמר עם אחד מהם שאני אוכל לך או שאני טועם לך ומיהו שאני אוכל שאני טועם לחודיה מודה שמואל דאסור והאי דנקט הני שלשה לשונות דרישא לאשמועינן דאינן מועילים בלא שאני אוכל שאני טועם:

מיתיבי מודרני ממך מופרשני ממך כו'. מברייתא קא פריך משום דקתני בה תרי זימני הרי זה אסור ואהא קא משני בד"א קתני:

ופריך והתניא איפכא. מדלא קאמר והתניא סיפא מכלל דברייתא אחריתי היא ובהך ברייתא לא שייך לשנויי בד"א כיון דקתני ברישא שאני אוכל לך ודחיק לשנויי וכבר אמר מודרני ממך לאשמועינן דמודרני ממך לא אמר כלום עד שיאמר שאני אוכל ומיהו אם אמר שאני אוכל לחודיה אסור:

אי הכי הייו רישא. כלומר היינו ברייתא קמייתא ואמאי שני לשונו מל' ברייתא קמייתא ומתוך זה הוצרך לדחוק ולתרץ וכבר אמר ויותר היה ראוי לשנות מודרני ממך תחלה ומתוקמא ברייתא כפשטה בלשון בד"א אלא ש"מ ליתא לדשמואל ובמודרני ממך תחלה לחודיה מיתסר ולהכי שנאו באחרונה כדי שלא תוכל לפרשה בלשון בד"א ועוד כיון דבכל חדא לחודא מיתסר אין קפידא היאך שנאם ועוד משום דבמודרני ממך אסור ואפילו בהנאה שנאה באחרונה להוסיף איסור הנאה:

ועוד אסור אסור למה לי. אקמייתא ואבתרייתא קא פריך:

דף ה עמוד א

אבל מודרני ממך לחודיה שניהם אסורין. דמשמע מודרני ממך מליהנות לך וגם הנאתי מודרת לך שלא תהנה ממני א"נ בדלני ממך מכל וכל שלי שלי ושלך שלך. והא דקתני בברייתא מודרני ממך ה"ז אסור ולא קתני הרי אלו אסורין אגב דבעי למתני בסיפא שאני אוכל לך כו' ה"ז אסור והוי מצי לאקשויי כדפריך לק' א"ה לימא שמואל ואם אמר מודרני ממך לחודיה שניהם אסורין כיון דלהחמיר בא שמואל אלא דשפיר פריך ליה ממתניתין כדלקמן:

תנן הריני עליך חרם המודר אסור. משנה היא לקמן בפרק השותפין:

אבל המדיר מותר. ולדידך דאמרת מודרני ממך אע"ג דלישנא משמע לאסור עצמו על נכסי המודר ולא לאסור נכסיו על חבירו מכ"מ מפרשת לה לחומרא א"כ הריני עליך חרם אע"ג דמשמעות הלשון משמע לאסור נכסיו על חבירו היה לו לפרש לחומרא דאני והנאתי עליך חרם קאמר:

כגון דפריש ואת עלי לא. אבל אי אמר ואני עליך לא לא אע"ג דאי לא פריש תרוייהו אסירי מכל מקום עיקר הלשון משמע לאסור נכסיו על חבירו אלא שאנו מפרשים לחומרא לאסור גם נכסי חבירו עליו הילכך אהני האי דפריש ואת עלי לא שלא נחמיר עליו אבל אי פריש ואני עליך לא לא אהני לסתור הלשון שאסר כבר נכסיו על חבירו:

את עלי חרם הנודר אסור. אבל מודר מותר וה"נ הוה לן להחמיר את והנאתך עלי חרם:

מדקא תני סיפא הריני עליך ואת עלי שניהם אסורים הא סתמא כו'. ולא שייך הכא לפרש טעמא דפריש ואת עלי לא או אני עליך לא הא סתמא נעשה כאומר הריני עליך ואת עלי משום דבמתניתין לא קתני ואת עלי לא אלא דמפרש לה הכי:

והא מתני' ממך קתני. תחלה פריך ממתניתין לר' יוסי בר חנינא ושני והדר תו פריך לשמואל א"ה נימא שמואל הכי ואי לא אמר אלא שאני אוכל לך שאני טועם לך אין אסור אלא באכילה כך נמצאת הגירסא בספרים ואינה מכוונת דהא לא אתא לאשמועינן עיקר מילתיה דשמואל [אלא] לאשמועינן דבמודרני ממך לחודיה אסור אפי' בהנאה ועוד דמשמע טעמא דלא אמר אלא שאני אוכל לחודיה דאין אסור אלא באכילה הא אמר בהדיא מודרני ממך אסור אפי' בהנאה והא ליתא דאינו אסור בהנאה עד שיאמר מודרני ממך לחודיה הילכך נראה דהכי גרסי' ואם לא אמר שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור אפי' בהנאה:

אבל אמר מודרי ממך לא. משמע דאמר אסור מאי טעמא דילמא מודרני ממך דלא משתעינא בהדך (אלא) ואינו אוסר עצמו מהנאתו עד שיאמר גם שאני אוכל לך וגם לדבר עמו מותר שאינו מוכיח לזה יותר מלזה ולא הוי יד כלל אבל אין לפרש דלדבר עמו אסור דיותר הוי מוכיח להיות לאסור דבור מלאסור הנאה דהא בתר הכי אמר ליה רב פפא לאביי לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים פי' מדלא אסר במודרני ממך איסור הנאה מכלל דלמ"ד הויין ידים אסור בהנאה ומותר לדבר אלמא יותר הוי הוכחה לאסור הנאה מלאסור דבור:

דף ה עמוד ב

אין שמואל מוקי למתני' כר' יהודה. כלומר אין ודאי שמואל סובר כן ולהכי פי' המשנה להתיר מודרני באכילה ומוקי לה כר' יהודה דבעי ידים מוכיחות:

דתנן. בפ' המגרש (דף פה.) גופו של גט. עיקרו שאמרה תורה וכתב לה ספר כריתות הרי את מותרת לכל אדם שבזה הוא כורתה ומפרישה ממנו ומתירה לכל אדם:

ר' יהודה אומר עוד צריך לכתוב ודין דיהוי ליכי מנאי. אבל אי לא כתב מנאי לא מוכח שהוא מגרשה ורבנן סברי בלא מנאי נמי אין אדם מגרש אשת חבירו ובפרק המגרש משמע דר' יהודה בעי נמי ודין להוכחה דלא תימא בדיבורא בעלמא מגרש לה וגט לראיה בעלמא ותרוייהו איתנהו אלא דדייק ממנאי דהוי דומיא דשאני אוכל לך:

ומאי דוחקי' דשמואל לאוקומי למתני' כרבי יהודה. ולפיכך במודרני לחודיה ליכא איסור:

לוקמה כרבנן. דלא בעו ידים מוכיחות ולימא דבמודרני לחודי' נמי אסיר כדמשמע פשטא דמתני' וכדתניא בברייתא דלעיל:

מתני' קשיתיה. דליתני שאני אוכל גרידא וממילא ידענא דלאותו שמדבר אליו ומסרהב בו שיאכל עמו קאמר אלא מדתני לך ש"מ דסברה מתניתין ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וברייתא דלעיל קסברה ידים שאין מוכיחות הוויין ידים כן פירש רבי אליעזר ממיץ בשם ר"ת:

נזיר להזיר מקיש ידות נזירות לנזירות. כלומר כיון דמיתורא רבינן ידות מסתמא לדין נזירות איתרבו מה נזירות בהפלאה כלומר כשאומר הריני נזיר הרי יש כאן הוכחה גמורה שהוא נזיר אף ידות נמי לא הוו יד אי לאו דאיכא הוכחה גמורה:

אלא גבי גט. דבעי כריתות וליכא דכיון שהיתה כבר אשתו אינה כרותה ומופרשת הימנו אם לא בהוכחה גמורה:

דף ו עמוד א

הרי הוא עלי כו'. כגון שהיה ככר מונח לפניו ואמר באחד מן הלשונות:

מפני שהוא יד לקרבן. פי' למתפיס בקרבן:

דדלמא הרי הוא דהפקר קאמר. ואפי' יד גרידא לא הוי:

והא מפני שהוא יד לקרבן קתני. ועל כרחיך אהרי הוא ואהרי זה קאי דעלי לא הוי יד אלא גורם להרי הוא שיכול להיות יד וכיון דקאי אהרי הוא ואהרי זה משמע דפשיטא ליה דיד לקרבן הוי וליכא לספוקי במידי אחרינא דהמקדיש קרבן (או) [אומר] הרי זה לקרבן או הרי הוא הלכך המתפיס בלשון זה דעתו נמי אקרבן ואפ"ה קתני עלי אלמא טעמא דקאמר עלי דאיכא הוכחה אבל בלא הוכחה לא הוי יד אע"ג דדעתיה אקרבן וליכא לספוקי במידי אחריני:

אלא אימא טעמא דאמר עלי. דבלא עלי נמי הוי יד אלא עלי הוא דמוכח דלחברו מותר אבל אמר הרי הוא דלמא הרי הוא הקדש קאמר ולא קאמר הרי הוא קרבן דמיירי בככר דלא חזי לקרבן:

הרי זו אשם לא אמר כלום. שאין אדם מתנדב אשם ומיירי בשפירש אשם ודאי דאילו אשם סתם בנידר ונידב הוא דתנן בשלהי כריתות פרק המביא ר"א אומר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום והוא נקרא אשם חסידים ותנן בפ"ב דחולין (דף מא:) השוחט לשם אשם ודאי שחיטתו כשר' דלאו נידר ונידב הוא לשם אשם תלוי שחיטתו פסולה ופירושו לשם אשם סתם דהיינו אשם תלוי ורישא דהתם דוקא וסיפא לאו דוקא דאי לאו הכי קשיא דיוקא דרישא אדסיפא:

אע"פ שהוא מחוייב חטאת לא אמר כלום. ולא תלינן דלשם חטאתו קאמר כיון דלא אמר לשם חטאתי אלמא בעיא ידים מוכיחות:

אלא לימא רבא דאמר כרבי יהודה. דכיון דהעמדנו אביי דלא כתנאי וחזר בו נימא נמי דרבא כתנאי דמדרבי יהודה לא אמר גבי גט דוקא רבנן נמי לאו דוקא: ומשני אע"ג דלרבי יהודה לאו דוקא גבי גט לרבנן דוקא ולא חזר בו רבא:

דף ו עמוד ב

יש יד לקידושין. מי ילפי' מנדרים דנדרים ל' הקדש הן שמתפיס בדברים הנדורים וקדושין נמי ל' הקדש כדאמרי' בקדושין (דף ב:) דלהכי קרי להו קדושין דאסר לה אכ"ע כהקדש הלכך מהני בהו יד כנדרים או דילמא קדושין ונדרים תרי מילי נינהו וחדוש הוא בנדרים ולא ילפינן מנייהו ולא הוה ילפינן נזירות מנייהו אי לאו הקישא:

אלא כגון דאמר לה לאשה הרי את מקודשת ואת. מי אמרי' ואת נמי אמר לה לחברתה כו'. לאו משום דמספקא ליה אי מוכח למימר ואת נמי או דלמא מוכח נמי למימר ואת חזאי דאי מספקא לן בהי מוכח טפי אפי' את"ל דיש יד לקדושין הכא לא הוי יד כדאמרי' לעיל גבי מודרני ממך כיון דמספקא לן אי מוכח לאסור הנאה אי לאסור דבור לא הוי יד כלל אלא ודאי פשיטא ליה דמוכח טפי למימר ואת נמי הלכך אם יש יד לקדושין הוי מקודשת או דלמא אין יד לקדושין ומפרשינן ליה ואת חזאי דאם אי אפשר לפרשו בענין אחר אפילו אין יד לקדושין ע"כ מקודשת היא ומסתברא דמיירי כגון שנתן לראשונה שתי פרוטות ואי יש יד הרי קבלה הראשונה ע"י השניה כדאמרינן בקידושין בא' שקדש חמש נשים וקבלה אחת מהן ע"י כולם דאם נתן גם לשניה פרוטה פשיטא דהוי כמו ואת נמי:

והא מדאמר ליה רב פפא לאביי מי סבר שמואל דידים שאין מוכיחות הויין ידים. בפ"ק דקדושין (דף ה:) גבי הא דאמר שמואל הרי את מקודשת ולא אמר לי מקודשת:

חדא מגו דסבירא ליה לשמואל כו'. משרבו סברות שסובר שמואל ורב פפא אינו מסכים לשום אחת מהן קאמר ליה לאביי דשמואל סבר יש יד לקידושין וגם מוכיח לא בעיא קאמר רב פפא לדידי אפי' ביש יד מספקא לי ומיהו בהא דקאמר שמואל דלא בעיא מוכיח קשיא לי מדידיה אדידיה:

או דלמא לנפקותא. להוצאות בית:

מכלל דכי אמר תהוי שדה כולה פאה הויא פאה. דמשמע ליה דמיירי שלא נשאר לו עוד בשדה מדמספקא ליה ודלמא הדין לנפקותא קאמר אלמא שלא נשאר לו עוד בשדה להוצאות ביתו כ"א זה דאי נשאר לו יותר לא הוה תלינן דלנפקותא קאמר כיון שנשאר לו עוד בשדה להוצאתו והוי כאילו אמר ואת נמי:

אוגיא. ערוגה כההיא דפ"ק דברכות (דף ו.) קיימי עלן כי כסלא לאוגיא פי' כתלמים סביב הערוגה וכמו אין עושין עוגיות לגפנים פ"ק דמ"ק (דף ב.) וכן עג עוגה [דחבקוק] (תענית דף כג.):

מנין שאם רצה לעשות כל שדהו פאה שעושה. אע"ג דכתיב לא תכלה דמשמע שכבר התחיל לקצור ואמרה תורה לא תכלה הפאה אבל אם יעשה כל שדהו פאה קודם שיתחיל לקצור לא קרינן ביה לא תכלה בירושל' משני לה דגרסי' בירושלמי דפ"ק דפאה עד שלא קצר שבלת הראשונה לא נתחייבה שדהו בפאה משקצר שבלת הראשונה נתחייבה שדהו בפאה בקש לעשות כל שדהו פאה עושה והיינו דקאמר ת"ל פאת שדך דכיון דהתחיל לקצור קרינן בכולה פאת שדך:

או דלמא כי איתקש לבל תאחר הוא דאיתקש. דדוקא לבל תאחר דכתיב בקרא ולא למילי אוחרי דכמה דברים כתיבי בהאי קרא דליכא לאקושינהו לכל מילי:

דף ז עמוד א

מעמך זו לקט שכחה ופאה. דבכולהו כתיב את העני עמך:

מאי והדין לנפקותא בעלמא. ושמא לית ליה זוזי אחריני:

בפיך זו צדקה. ובפ"ק דר"ה (דף ו.) דרשינן מהכא בצדקה בל תאחר:

יש יד לבית הכסא. מדרבנן קא בעי ומקרא דוהיה מחניך קדוש לא ידעינן אלא בית הכסא עצמו ומיבעיא ליה אי עבוד רבנן הרחקה לאסור גם יד בית הכסא:

מתני' חוכך בזה להחמיר. כמו אדם ששואלין לו דבר ואינו פשוט לו להתירו גם טעם פשוט לאסור אינו יודע והוא חוכך בשפתיו ושותק ומתוך כך מבינין שהוא מחמיר בדבר ועושין לחומרא:

גמ' ליתני ר"ע מחמיר. דמשמע ראה טעם להחמיר ביה ולעשותו יד גמור אבל חוכך להחמיר משמע דמספקא ליה:

בנדינא ממך לכ"ע אסור. דמשמע מתנודד אני ומובדל ממך והוי טפי ממרוחקני ממך אליבא דשמואל והא דתנא לא מני להו בהדי ידות דמתני' איכא למימר תנא ושייר ועוד ידות טובא איכא דלא תנא:

משמתנא לכולי עלמא שרי. דלשון שמתא הוא ולא יד לנדר אבל נדינא משמע נודר ולא לשון נדוי אי נמי בלשון המון עם בבבל היו קורין לנדוי דוקא שמתא ולא נדוי:

דף ז עמוד ב

ובמנודה. הוא דפליגי דר"ע סבר כיון דלא אפקיה בלשון שמתא לאו דעתיה אנדוי:

נדהו בפניו. מי שנתחייב נדוי ונדהו בפניו אין מתיר לו אלא בפניו דכמו שנדהו בפניו צריך לכבדו בפניו ולכבוד המנודה קפיד רב ואם התירו שלא בפניו הוי מותר:

נדהו שלא בפניו מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו. בפניו אתי לאשמעי' סד"א לא יתירו לו בפניו דמתבייש טפי קמ"ל דאין בושת יש מפרשים דאין מתירין לו אלא בפניו שמא לא ידע שהתירו לו וגם אחרים שואלין לו אם התירו לו והוא אומר לא וכשרואין שמקרבין אותו מזלזלין בנדוי ולא יחושו עוד על נדוי חכמים ז"ל ולהאי פירושא אם התירו לו שלא בפניו אינו מותר [אבל] בנדהו שלא בפניו כשרואה שמקרבין אותו יאמר בלבו כמו שנדוהו שלא בפניו כך התירו לו שלא בפניו:

השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו. דאמרינן בריש תמורה (דף ג:) אזהרה למוציא שם שמים לבטלה שנאמר את ה' אלהיך תירא ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי פי' ראוי להתנדות:

שכל מקום שהזכרת השם מצויה שם עניות מצויה. דכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך וברכה היינו עושר דכתיב וברכך בכל מעשה ידיך ומדהזכרת מצוה מעשרת מכלל דהזכרת עבירה מדלדלת:

ועניות כמיתה דכתיב כי מתו כל האנשים. והאי קרא בדתן ואבירם כתיב ולקמן בפ' ר"א מוכח דע"כ האי מתו ר"ל שירדו מנכסיהם ולפי שהזכרת השם דבר שגורם עניות ומיתה החמירו בה יותר מבשאר עוברי עבירה ואמרו שאם לא נדהו השומע יהא בנדוי:

ותניא רשב"ג אמר כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני. ומייתי עוד ראיה שעוני שקול כמיתה כדאמרינן בכמה דוכתי [ברכות נח. שבת לד. ב"ב עה. סנהדרין ק.] נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות עוני בפרק במה מדליקין (שבת לג:) ר"ש ור' אלעזר בנו כשיצאו מן המערה כל מקום שנתנו עיניהם בו היה נשרף:

ש"מ אין בין נדוי להפרה כלום. ואפילו לאפקירותא ולאפוקי ממ"ד במ"ק (דף טז.) וה"מ לממונא אבל לאפקירותא עד דחיילא עליה שמתא דרבנן תלתין יומין:

ומיפר. לאו דוקא דחכם בעי לשון התרה:

מהו דתימא אין החבוש מתיר עצמו מבית האסורין. כי היכי דמצינו גבי התרת נדרים דהוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו:

משמת נפשיה והדר משמת צורבא מרבנן. דמשום כבוד תורה היה קשה בעיניו לנדותו וכדאמרינן בפ' מקום שנהגו (פסחים נב.) במערבא ממנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא ממנו אשמתא והוא היה המנדה והיה קשה בעיניו ומנדה א"ע תחלה א"נ כדי שלא יתעצל וישכח מלהתיר:

שרי לנפשיה. שלא יכשלו אנשי ביתו בדברם אליו ויבא זכאי ויתיר זכאי:

דף ח עמוד א

מנין שנשבעין לקיים המצוה. ול"ח שמא יבא לידי תקלה ויעבור על שבועתו:

והלא מושבע ועומד הוא. לקיים המצוה ואין שבועה חלה על שבועה דדרשינן ליה בשבועות מלהרע או להיטיב דבהטבת רשות איירי ולא בקיום מצוה:

אלא הא קמשמע לן דשרי לזרוזי נפשיה. ולא הוי מזכיר שם שמים לבטלה אם נשבע בשם ואם נשבע בלא שם נמי סד"א דאסור כדי שלא יתרגל אדם בשבועות ויבא לישבע גם על דברים אחרים:

נדר גדול נדר לאלהי ישראל. לאו היינו נדר ממש דלא איקרי נדר אלא שמתפיס בדבר הנדור אלא מחשבינן ליה כאילו נדר צדקה דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף ו.) בפיך זו צדקה:

והלא מושבע ועומד הוא. דכתיב והגית בו יומם ולילה ואע"ג דתנן לקמן בפ"ב (דף טז.) שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות היינו בנדר גמור שמתפיס בדבר אסור דילפינן לה מכי ידור נדר לה' מלמד שחלין על דבר מצוה אבל נדר כי האי דדמי לצדקה ליכא רבויא דיחול על דבר מצוה וגמרינן משבועה דאינה חלה על דבר מצוה וליכא למפרך מידי בשבועה [צ"ל דשבועה] חמורה א"נ הא דנדרים חלין על דבר מצוה היינו בטול מצוה כגון דאמר קונם ישיבת סוכה עלי אבל אם אסר נבלה עליו בקונם לא חייל דאין איסור חל על איסור הוא הדין אם נדר לקיים לא חייל:

מאי קמ"ל דשרי ליה לאינש לזרוזי ננפשיה. ולא חיישינן שמא יתרגל נדרים:

היינו דרב גידל קמייתא הא קמ"ל כיון דבעי פטר נפשיה כו' משום הכי חיילא שבועה עליה. דלא הוי חובה אלא רשות והויא הטבה דומיא דהרעה:

עליו להשכים. על האומר להשכים תחלה כמו שמצינו שאמר הקב"ה ליחזקאל קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך וכשבא שמה כבר היה כבוד השם עומד:

נידוהו בחלום. יש לחוש שמא בשליחות המקום נתנדה:

צריך עשרה ב"א להתיר לו. ועל כל בי עשרה יש שכינה והרי הותר לו באותו ב"ד שנתנדה:

והוא דמתנו הלכתא. ששונין לאחרים:

ואי ליכא. דלא תנו ולא מתנו אל יקח הדיוטות וטוב לו שישב בפרשת דרכים ויקבל שלום מבי עשרה דגמרי הלכתא:

ידע מאן שמתיה מהו דלישרי ליה. שכל מי שמנדה בידו להתיר כדאמרינן במ"ק גבי ר"ל דשמתיה ההוא גברא דא"ל ר' יוחנן זיל לגביה דלישרי לך:

כשם שא"א לבר בלא תבן. פסוק הוא (בירמיה כג) גבי חלום דכתיב הנביא אשר אתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת מה לתבן את הבר נאום ה':

דף ח עמוד ב

בלא דברים בטלים. ושמא ההיתר דברים בטלים:

הוה ליה נדרא לדביתהו. וקיים לה הנדר או שמא לא היה נדר של ענוי נפש:

אתא לקמיה דרב אשי. ולא היה רוצה להתיר לה במקום רב אשי שהיה רבו והיה יכול להתיר לה כדתנן בפ"ב דנגעים כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ואף לר' יהודה דאמר אף לא נדרי אשתו היה יכול להתיר בג' אחרים אלא לחלוק כבוד לרב אשי:

בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו. דודאי אחר נעשה שליח לחרטת חברו אבל בעל מתוך שקשה בעיניו נדר אשתו אולי יש לחוש שמא יוסיף מדעתו על חרטת אשתו ויאמר דלדעת כן לא נדרה:

א"ל אי מכנפי אין ואי לא מכנפי לא. אם מצאן מכונסים ועומדים נעשה שליח אבל אי כנפינהו איהו לשם כך לא דאיכא למיחש מתוך שטרח לכנפם שיוסיף על החרטה שאמרה לו אשתו:

ש"מ תלת. ש"מ בעל נעשה שליח לחרטת אשתו וש"מ אי מכנפי אין ואי כנפינהו איהו לא וש"מ לא ליבעי למשריה באתרא דרביה:

ושמתא אפי' באתרא דרביה. דקיי"ל בפ' הדר עם העובד כוכבים (דף סג.) דתלמיד מנדה בפני הרב במקום שיש חלול השם וקאמר הכא דאפילו באתרא דרביה נמי שרי שמתא דלא מאחרים לטותא גביה עד דאזיל קמי רביה:

ויחיד מומחה שרי שמתא. פי' אם נדהו חכם ותיק וכיוצא בו יכול יחיד מומחה כיוצא בו להתירו ולא למעוטי נדר אתא דאמר לקמן בסוף נערה המאורסה ראשי המטות כתיב אפי' יחיד מומחה:

מאי דכתיב וזרחה לכם יראי שמי. אגב דאיירי לעיל בהוצאת ש"ש לבטלה נקטיה הכא:

חירגא דיומא. עפרורית שבזהרורית חמה כההיא דפ"ק דיומא (דף כ:) חירגא דיומא לא שמיה. תימה אמאי לא אמר חמה גופא מסיא כדאמרינן בב"ב (דף טז:) אדלי יומא אדלי קצירא בשביל אבן שהיתה לא"א ותלאה בכנפי החמה:

ופליגא דר"ל. הא דאמרן דבחמה דבזה"ז איירי קרא דאיהו מוקי לה בחמה דלעתיד:

דף ט עמוד א

מתני' כנדרי רשעים. ידות קא מפרש שאם אמר כנדרי רשעי' נדר בנזיר בקרבן ובשבועה. ובגמ' מפרש היכי משמע כולהו ורשעים רגילין לידור בכל הני:

כנדרי כשרים לא אמר כלום. אפי' כנדרי כשרים ככר זה קונם עלי לא אמר כלום דמה שתולה בכשרים בטל את הקונם דכשרין לא נדרי כלל:

כנדבתם. של כשרים:

נדר בנזיר ובקרבן. שהכשרים דרכן לנדוב דלא אתי לידי תקלת בל תאחר דנדבה היינו שאמר הרי זו אבל נדר דאמר הרי עלי אתי לידי תקלת בל תאחר אבל שבועה לא דלענין שבועה לא שייך למימר נדבה הלכך כשרים אין נשבעין כלל אף על גב דאמרינן לעיל שנשבעין לקיים את המצוה ההיא לאו שבועה הוא אלא לזרוזי בעלמא:

גמ' ודלמא כנדרי רשעים לא נדרנא. ס"ד דלא אמר אלא כנדרי רשעים גרידא:

כנדרי רשעים הריני עלי הימו. הריני (בנזירות) הוי יד לנזירות שפתח ולא השלים דבריו וחשבינן ליה כאילו אמר הריני נזיר:

עלי בקרבן. אם היתה [בהמה] מונחת לפניו ואמר (עלי) כנדרי רשעים עלי חייב להביאה עולה:

הימנו בשבועה. כגון שהיה ככר מותר מונח לפניו ואמר כנדרי רשעים (שלא אוכל) ממנו:

ודלמא ממנו דאכילנא קאמר. ופשטא דמתניתין לענין אסור מתניא דומיא דנזיר וקרבן:

מהו דתימא הא לא מפיק שבועה מפיו. קמ"ל כיון דאמר כנדרי רשעים הוי כאילו אפיק שבועה מפומיה:

טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם. [פי' הקונטרס דאדלעיל מיניה קאי] וקשה לרבינו תם דאם כן הוה ליה לאיתויי האי קרא דאת אשר תדור שלם כיון דעיקר דרשת ר"מ מיניה נפיק ומפרש ר"ת דכולה מילתא קא דריש מהאי קרא דהוה ליה למכתב טוב אשר לא תדור משתדור ואנא ידענא דמשתדור ולא תשלם אלא להכי כתב ולא תשלם לגלויי משתדור דכדרך הנודרים קאמר שנודרין ומשלמין כמו שכיר ותושב בא זה ולמד על זה (קדושין דף ד.):

טוב מזה ומזה. מי שנודר ומקיים קרא כפשטיה קא דריש הא נודר ומשלם טוב יותר ממה שלא תדור:

דף ט עמוד ב

כי קאמר ר"מ בנדר בנדבה לא קאמר. ולהכי תנא נדר לאפוקי נדבה: ופריך היכי משמע לה דמשום דתנא נדר בא למעוטי נדבה והא קתני כנדבתם נדר בנזיר ובקרבן והאי נדר ע"כ נדבה היא משום דכשרים אינם נודרין:

ומשני תני נדב. ודרך התנא לטעות בין נדר לנדבה אבל לעולם לא קרי לנדר נדבה:

מ"ש נדר דלא דלמא אתי בה לידי תקלת בל תאחר נדבה נמי דלמא אתי לידי תקלה למעול בה:

כהלל הזקן. ראיתי מפרשים שפירשו וכיון דמשכחת לה נדבה בכשרים כי אמר כנדבתם בנדבת כשרים תלינן ולי נראה כיון דכשרים אינם מתנדבים אם אין הבהמה עומדת בעזרה כי אמר כנדבת כשרים לא אמר כלום אלא כשהבהמה עומדת בעזרה:

שאגלחך לשמים. שאקבל עלי נזירות ותהיה תגלחתי לשם שמים:

עליך אמר קרא איש כי יפליא וגו'. וכתיב קדוש יהיה כיוצא בך קראו הכתוב קדוש:

משום דאתי על חטא. וגנאי הוא לאדם חשוב לאכול דבר שקרב על חטא:

כל אשמות נמי. וכ"ש חטאות אלא משום דאיירי באשם נקט אשמות:

כשהן תוהין. נבהלין על פורענותם ותולין אותו בעונותיהם ומהרהרין תשובה בלבם ונודרין:

ונמצאו מביאין חולין בעזרה. לאו דוקא חולין בעזרה דהנדר [נ"א דבנזיר] אינו נעקר בחרטה אלא על ידי התרת חכם אלא כעין חולין בעזרה וה"ה נמי דלא הוה אכל קרבנותיו שהביא אחר שמנה נזירות טהרה דכיון שנתחרט בטומאתו הוי כאילו נעקר נדרו ואף קרבנות סוף נזירות הם כחולין בעזרה אלא נקט אשם דפסיקא ליה לפי שאין נזיר טהור מביא אשם אבל זה שהיה צדיק גמור הוה קים ליה ביה שלא נתחרט בהאריך ימי טומאתו:

תני נודב. ואע"ג דבקרא כתיב תדור נדבה נמי קרי תדור דלאו אורחיה דקרא למימר תנדוב:

דף י עמוד א

היו מתאוים להביא חטאת. שלא יהיה קרבן נעדר מהם:

שמעון הצדיק הא דאמרן. מדקאמר עליך אמר קרא איש כי יפליא וגו' משמע דוקא כזה ראוי לנזור נזירות אבל כל אדם לא:

דשנה בחטא הוא. פעמים נצטער אי נמי שנה בחטא בצער ובטומאה:

מתני' הרי אלו כנויין לקרבן. להתפיס בקרבן דאכנויין דרישא קאי לפרושי ומשום דסתם נודר מתפיס בקרבן שהוא דבר הווה ומצוי נקט הרי אלו כנויין לקרבן:

נדר במוהי. פי' נשבע ומשום דקאי בנדרים נקט לשון נדר כדלעיל (דף ח.) האומר אשנה פ' זה נדר גדול נדר וע"כ לאו נדר גמור הוא דאין נדר אלא מתפיס בדבר הנדור אלא שיש מפרשי' דנשבע לשנות פרק זה קאמר ואעפ"כ נקט נדר דקאי בנדרים ומשום דבמוהי אינה מענין שבותה שבוקה דהוו להו לשון אומות או לשון שבדו להם חכמים ובמוהי אינה מענין אותן כינויין אלא לפי שהוא לשון שבועה הפסיק ושנה ביניהם נדר ומה שהקדים נזירות לשבועה משום דבעי למתני גבי הדדי אותם שיש בהם ג' לשונות של כנויין:

גמ' לשון אומות הם. בלשונם קורין לקרבן קונם או קונח או קונס:

לשון שבדו להם חכמים. כדי לעשות הרחקה דלא לימא קרבן לשם זה עלי ופעמים יקדים השם לקרבן ונמלך מלגמור דבריו ולידור ונמצא שהזכיר שם שמים לבטלה ובאלה הלשונות ראו חכמים שהיו לעגי שפה שלא היו בקיאין לדבר עברית מדברים בהם ותקנו אותם לכנויים ולא בשביל שאלו האותיות קרובין ללשון יותר משאר האותיות:

מ"ד כינויי כינויין אסורין קסבר לשון אומות הם. וכיון דדאורייתא נינהו אסרו ואפי' כינויי כינויים ועוד כיון דלשון אומות הם אין לכל העם שפה אחת שאותם הרחוקים מעיקר הלשון אין להם שפה ברורה כמותם ומשנים הלשון במקצת:

קסבר לשון שבדו חכמים הם. ואין לנו אלא מה שתיקנו וגם לא גזרינן בהא אטו כינויין:

הכי מי משתעי אומות. אותם הרחוקים מעיקר הלשון כדפרישית:

דף י עמוד ב

וב"ה סברי. דאין לנו לתפוס אלא עיקר הלשון:

תני רב יוסף מקנמנא. יראה שכך היה מקובל רב יוסף שלעגי השפה שבאותו הלשון מדברים כן וכן הנך לשונות דמבעיא ליה יש שהיו אומרים שהמופלגים בעלוג היו המדברים כן:

מפשאה. שם חכם:

שבואל שבואל בן גרשם משמע. ואין דרך לעשות שבועה שם של אדם:

במוהי לא אמר כלום. שנראה שהבי"ת היא משם התיבה ואין במשמעותיה כלום והיינו טעמא דבמומתא אבל מוהי ומומתא הן כנויין לשבועה דשבועה מתרגמינן מומתא ומוהי דומה לאומי וישבע מתרגמינן ואומי:

מתני' לחולין שאוכל לך. הלמ"ד נקוד בפתח והוי כמו לא חולין ומשמעו לא חולין אלא קרבן ליהוי מה שאוכל לך:

לא כשר. משמע לא כשר אלא פסול והיינו קדשים דשייך בהו כשרות ופסלות:

לא דכי. לא מותר כמו איל קמצא דכן (עדיות פ"ח מ"ד) משמע לא מותר אלא אסור והיינו קדשים אע"ג דנבלה וטרפה נמי אסורין התנן לקמן בפ"ב (דף יח:) דסתם נדרים להחמיר דכיון דדעתו להתפיסו בנדר אמרינן דלדבר הנדור נתכוון:

טהור טמא נותר ופגול אסור. אם אמר טהור או טמא שאוכל לך דהיינו קדשים שנוהג בהם טומאה וטהרה ואע"ג דתרומה נמי שייך בה טומאה וטהרה סתם נדרים להחמיר:

נותר. קדשים שנתותרו:

פגול. שחשב עליהם בשעת עבודה לאכלם חוץ לזמנן או חוץ למקומן:

אסור. לפי שהתחיל בכ"ף הפסיק באיסורא:

כאימרא. כטלה הקרבן:

כדירים. כלשכת העצים או כלשכת הטלאים:

כעצים. שני גזרי עצים:

כאשים. כקרבנות. ירושלמי כאש המזבח:

כהיכל כירושלים. קסבר חומת העיר ומגדלותיה משירי הלשכה אתו. ירושלמי כמזבח כקרבנות המזבח כהיכל כקרבנות ההיכל כירושלים כקרבנות ירושלים והכי מסתבר דהא לא קאמר כחומת ירושלים:

באחד מכל משמשי המזבח. מזרקות מחתות ומזלגות:

הרי נדר זה בקרבן. כאילו התפיס בקרבן וסתם נודר בקרבן מתפיס:

האומר ירושלים. בלא כ"ף לא אמר כלום:

דף יא עמוד א

גמ' כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן כו'. אע"ג דבלא כפילות הוה משמע תנאה לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן:

אלא ר' יהודה היא. דהוא בר פלוגתיה דר' מאיר בכל מקום:

מדסיפא ר' יהודה רישא לאו ר' יהודה. ס"ד אין חילוק בין ירושלים בלא כ"ף לירושלים בכ"ף:

האומר כירושלי' לא אמר כלום. דסבר חומת ירושלים לא אתו משירי הלשכה ולפי' הירושלמי לא משמע ליה כקרבנות ירושלים כיון שאינן קרבין בירושלי':

דף יא עמוד ב

חולין החולין כחולי כו'. קמ"ל דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן דמשמע כחולין יהיה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא כהקדש:

לא חולין שאוכל לך אסור. דמשמע לא חולין ליהוי אלא קרבן מה שאוכל לך וכר"מ אתיא מדפריך מרישא לסיפא ולא פריך ממציעתא ואע"ג דמתניתין לחולין שאוכל לך אוקימנא כר' יהודה שאני הכא כיון דקאמר לא חולין כאילו אמר בהדיא קרבן יהא ומתניתין לחולין בפתח קתני דאי הוה אמרינן לא חולין ליהוי אלא קרבן הוה משמע מכלל ולא אמרינן לא חולין כו' ואי הוה תני במתניתין לחולין שלא אוכל לך הוה ניחא טפי דההוא ודאי הוי מכלל לאו וכו' דהוי משמע לחולין ליהוי מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל יהא קדש אבל לשון הגמרא דקאמר סברוה לא חולין ליהוי אלא קרבן לא משמע הכי וגם מתניתין לא מוכחא כן דכל הני דמתניתין אשאני אוכל לך דרישא קיימי:

לחולין לא אוכל לך מותר. מה שנתן חטף תחת הלמ"ד לא משמע לפרש לא חולין:

וקשיא לן הא לית ליה לר"מ מכלל לאו וכו'. הילכך אי אפשר לפרש לא קרבן יהא מה [שלא] אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא קרבן:

עשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל. ואע"ג דאמר לקרבן בפתח מפרשינן ליה כאילו אמר בחטף הכי נמי נימא לא חולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך ואע"ג דלר"מ כי אמר לחולין בפתח לא אמרינן מכלל לאו ה"מ כי קא מסיים שאוכל לך אבל הכא דמסיים למילתיה (כי) לא אוכל לך משמע שפיר דלאסור בא ומכלל לאו כי האי דמוכח אית ליה שפיר לר"מ:

רב אשי אמר הא דאמר לחולין. בחטף הא דאמר לחולין בפתח כלומר אי הוה אמר לחולין בפתח היה ר' מאיר אוסר דמשמע לא חולין ליהוי אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך:

כבשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים. שכבר הותר הבשר דכתיב ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל ואע"ג דכל כמה דלא מקטרי אימורים לא משתרי בשר באכילה לא פסיקא ליה למימר לאחר הקטרת האימורים דאמרי' בפסחים (דף נט:) כי ליתנהו כגון שנטמאו או אבדו לא מעכבי:

אי דקאמר בהדין לישא בהיתירא קא מתפיס. דאם לא כן למה הזכיר אחר זריקת דמים:

כגון דמחית בשר זבח שלמים לאחר זריקת דמים ומחית דהיתירא גביה. אגב דנקיט דמחית בבשר כו' נקט נמי מחית דהיתירא גביה דא"צ שיהא דבר הנדור אצל הדבר שהוא נתפס בו:

בעיקרו קא מתפיס. כמו שהיה קודם זריקה:

דף יב עמוד א

והא נותר ופגול לאחר זריקת דמים הוא. דלא מקרי נותר אם לא שהותר לכהנים תחלה או למזבח דכתיב ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר ממנו וגו' ופגול נמי לא מקבע בפגול עד שיקריבו כל מתיריו וכי מתפיס בהו לאו באיסור נותר ופגול קא מתפיס דדבר האסור הוא אלא בעיקר הזבח קא מתפיס וכבר יצא הזבח מידי מעילה אלמא בעיקר קא מתפיס:

בנותר ופגול של עולה. שלא יצא מידי מעילה ששמו עליו לעולם עד שיתוך הבשר:

אם כן לית ני כבשר עולה. אלא ודאי נקט נותר ופגול לאשמועינן דבעיקרו קא מתפיס ולא איירי בעולה:

מיתיבי איזהו איסר כו'. ה"ר אליעזר ז"ל גורס ת"ש מיהו לא קשיא אי גרסינן מיתיבי דפריך לרב הונא בריה דרב נתן שבא לדחות דברי רבא שפשט לו דבעיקרו קא מתפיס:

איזהו איסר האמור בתורה. בפ"ג דשבועות מוכח לה איזהו איסר נדר האמור בתורה:

כיום שמת בו אביו כו'. אורחא דמילתא להצטער ביום שמת בו אביו ורבו:

היכי דמי לאו דקנדר בההוא חד בשבא דמת בו אביו. כגון שמת אביו באחד בשבת ובאותו היום אסר עצמו באכילת בשר ואחר זמן אומר אכילת בשר עלי כחד בשבא והא דקתני בברייתא כיום שמת בו אביו לא שאמר כן בפירוש אלא אמר באחד בשבא (עד) היום הזה כמו חד בשבא שמת בו אביו אע"ג דאיכא מאותו חד בשבא עד היום הזה כמה חד בשבא שאכל בשר אמרינן בעיקרא קא מתפיס באותו חד בשבא שאסר עליו אכילת בשר משום דהנודר לאסור קא מכוין הילכך תלינן באיסור ובזבחי שלמים נמי תלינן דבעיקרא קא מתפיס:

והוא שנדור ובא מאותו היום ואילך. דהוו להו כולהו דאיסורא ולא מספקא לן דילמא בחד בשבא קודם שמת אביו קא מתפיס דהא מילתא דפשיטא היא דשלמים קודם זריקת דמים לא מספקא לן אי מתפיס כדמעיקרא קודם שהקדיש הבהמה והכי נמי הוה מצי לשנויי כגון שאמר בפירוש כיום שמת בו אביו:

כחלת אהרן וכתרומתו. ואע"ג דמתסר על ידי פיו לא הוי דבר הנדור דהא מעיקרא נמי הוא אסור משום טבל ופיו לא אסר אלא התיר שהוציא השירים מידי טבל:

הא כתרומת לחמי תודה. המביא תודה מביא עמה ארבעה מיני לחמים חלות ורקיקין ורבוכה והם מצה ומכל מין עושה י' לחמים ועוד מביא עשרה של חמץ ומכל מין ומין נותן אחד לכהן והם נקראים תרומת לחמי תודה כדכתיב והרים ממנו אחד מכל קרבן:

דף יב עמוד ב

והא תרומת לחמי תודה דלאחר זריקת דם הוא. דאין רגילות ליתנם לכהן עד אחר זריקת הדמים שכבר הותרו לאכילה:

הא כתרומת הלשכה אסור. דכולה איסורא הוא:

הכי גרסינן תרומת לחמי תודה [נמי] תרומתו היא וכולם בכלל תרומתו:

כגון דאפרשן בלישה. והיינו ע"כ לפני זריקת דמים שהלחם קדוש בשחיטת הזבח ואין שוחטין הזבח עד שיקרימו פניהם בתנור דאז מיקרי לחם והאי דקאמר דאפרשן בלישה לאו דוקא $דקודם שחיטת הזבח לא שייך לקרותם תרומת לחמי תודה ועדיין לא קדש הלחם ומה תרומה שייך בהו אלא מיירי שהפרישן בין שחיטה לזריקה ונראה דאמרינן בפרק קמא דפסחים (דף יג:) שני דברים הם מתירין מעלין זה בלא זה והלחם קדוש בשחיטה לבדה והאי דנקט דאפרשן בלישה אגב דמייתי עלה הא דרב טובי בר קסנא:

הכי גרסינן והא בעי למישקל תרומה וכי תימא דשקיל פרוסה מכל חד וחד כו':

אלא דאפרשינהו בלישה. אחר שעשה מכל מין ומין עשר חלות ונתן אחת מכל מין לכהן ומתשעה הנותרים עשה חלה אחת ומסתמא נתן לכהן חלקו מדקאמר שאפאן ארבע חלות ולא הזכיר אפיית חלות הקטנות:

אי לפני זריקת דמים. כלומר שאמר בפירוש לפני זריקת דמים והוא הדין נמי אי אמר כבכור סתמא הוה קשיא ליה דמ"ט דמאן דשרי אלא משום דבעי למימר ואי לאחר זריקת דמים והיינו כגון שפירש לאחר זריקת דמים נקט נמי לפני זריקת דמים:

דף יג עמוד א

דמחית בשר בכור גביה. אחר זריקת דמים:

לאפוקי בכור דדבר האסור הוא. דקדושתו מרחם לשם:

לרבות דבר האסור. פירוש כי האי שהוא לשם ואינו נדור אבל בנבלות וטרפות מודה דלא הוי נדר:

חטאת ואשם שהם מתפיסין בנדר. דאע"פ שהוא מחוייב להביאם צריך מיהא להקדישן:

מאן שמעת ליה דלא שני ליה אימרא כו' ר' מאיר. דמסתמא בר פלוגתיה דר' יהודה דמתניתין הוא ר' מאיר:

הא דאמר לאימרא. בשב"א הא דאמר לאימרא בפתח ולאימרא בשב"א לאימרא שאוכל לך לר' מאיר שרי דהוי כמו חולין שאוכל לך [ולאימרא בפתח אסור דהוי] כמו לא חולין שאוכל לך דאסר ר' מאיר לעיל (דף יא:):

מתני' האומר קרבן עולהומנחה חטאת תודה שלמים. כל הני בקרבנות חובה איירי תודה כללא בהדייהו דדמיא לחובה דד' צריכין להודות וסד"א כיון דזקוק להביאם בעל כרחו לא הוי כדבר הנדור:

ר' יהודה מתיר. משום דאמר בלא כ"ף והאי כדפלגינהו בתרתי בבי רישא קמ"ל רבותא דרבנן דאפי' בירושלים פליגי רבנן עליה דר' יהודה וסיפא קמ"ל דאפי' בקרבן שרי ר' יהודה:

קרבן הקרבן כקרבן שאוכל לך אסור. כל הני שמעינן להו כבר והקרבן איצטריך ליה דסד"א בחיי קרבן קאמר והא דתנן לקמן בפ' שני הקרבן שאוכל לך מותר התם [הא] קרבן קאמר דמשמע חיי קרבן:

לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר. בגמרא מפרש טעמא:

קונם פי מדבר עמך כו'. בגמרא מפרש דלא הוי דבר שאין בו ממש:

גמ' סתמא תנא כר' מאיר דלא שני ליה בין אימרא לכאימרא. סוגיא דהש"ס אגב רהטיה דדייקא לעיל מאן שמעת דלא שני ליה בין אימרא לכאימרא נקטיה נמי הכא אע"ג דלא צריך ליה דבין אתיא כר' מאיר ובין אתיא כר' יהודה קשיא ליה מהקרבן:

והתניא מודים חכמים לר' יהודה באומר הא קרבן. אע"ג דחכמים מחמירין באומר קרבן הכא מודו לרבי יהודה באומר הא קרבן. הא דלא פריך ממתני' דבפ"ב (דף טו:) הא קרבן שאוכל לך מותר והך מתני' ע"כ ר' מאיר היא כדפרישית לקמן משום דברייתא מפרשי' דלא נדר אלא בחיי קרבן פי' בחיי הבהמה:

דף יג עמוד ב

שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות. פירוש לעבור על דבר מצוה מה שאין כן בשבועות ולקמן בפ' שני מיפרשא שפיר:

משא"כ בנדרים. שהנודר תולה האיסור בחפץ ודבר שאין בו ממש אין יכול לאסרו עליו ודיבור והילוך דבר שאין בו ממש הוא:

באומר יאסר פי לדבורי כו'. ויש ממשות באיברים לאסרן עליו:

הדרן עלך כל כנויי