רבינו אשר על הש"ס/פירוש הרא"ש/נדרים/פרק ה


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מה עמוד בעריכה


השותפין אסורין ליכנס לחצר. דבחצר קפדי כולי עלמא אדריסת הרגל ואתיא אפילו כרבנן ובחזקת הבתים (דף נז:) אית דמוקי להך כר' אליעזר דאמר ויתור אסור במודר הנאה משום דשותפין לא קפדי אהדדי:

רבי אליעזר אומר זהננכנס לתוך שלו כו'. דקסבר יש ברירה והאי מהלך בדידיה [והאי מהלך בדידיה]:


דף מו עמוד אעריכה


אסורים להעמיד תנור ורחים כו'. דבכל הני יכולין שותפין לעכב זה על זה כדאיתא בפרק חזקת הבתים הלכך לא דמי להלוך ולא שייך להתירו מטעם ברירה כיון דיכול לעכב עליו ואינו מעכב:

היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו לא יכנס לחצר. משום דבעי למתני כופין נקטיה דכופין את הנודר למכור חלקו לחבירו דחיישינן כיון שרואה את חבירו נכנס גם הוא ישכח נדרו ויכנס אבל ברישא ששניהם אסורים לא חיישינן שמא יכנסו:

היה אחד מן השוק מודר כו'. משום רבותא דרבי אליעזר בן יעקב נקט ואף על פי שאין לו חלק בחצר מתירו ליכנס מטעם ברירה:

אם יש לו בהם תפיסת יד. בגמ' מפרש כמה:

אין לו בהן תפיסת יד מותר. דברשות השוכר קיימא ואין המשכיר יכול לאסרה עליו:

מת או שמכרם לאחר מותר. דכיון דאמר ביתך שדך לא אסרם עליו אלא בזמן שהם שלו אבל אם אמר לבית זה או שדה זו אסרם עליו לעולם:

גמ' בנדרו הוא דפליגי רבנן. דכיון דמדעתם נדרו הנאה זה מזה קנסו אותם ולא סמכינן אברירה אבל בהדירו דאנוסין היו סמכינן אברירה או דילמא אפי' בהדירו פליגי רבנן דלית להו ברירה:

היה אחד מהם מודר כו'. משמע שחבירו היה מדירו:

אלא אי אמרת דאדריה אמאי כופין. מה פשע המודר שיכפוהו למכור חלקו שאם אתה אומר כן כל אחד ידור חבירו כדי שיכפוהו למכור חלקו:


דף מו עמוד בעריכה


מחלוקת שיש בה כדי חלוקה. ד' אמות לכל א' כיון דאפשר בחלוקה לא סמכינן אברירה:

מחלוקת בשאין בה כדי חלוקה. דכיון דאי אפשר לחלוק אית ליה לראב"י דסמכינן אברירה:

למחצה לשליש ולרביע. שחולקים כך השכר ביניהן:

אבל בבציר לא. אם יש למשכיר פחות משליש בשכר לא מקרי תפיסת יד ויס"ג אבל בביצים לא וה"פ אם שייר המשכיר לעצמו שיש לו כח ליבש בבית המרחץ ביצים של יוצר כדאמרינן באיזהו נשך (ב"מ דף עד.) על הביצים של יוצר משישקעם בכבשן וכנגד זה מלאכה קטנה דבית הבד לא מיקרי בהם תפיסת יד:

דמקבל בטסקא. שהשוכר נותן גם מס של המרחץ ובית הבד דהוי שכירות בריא' כדאמר בפרק הדר עם העובד כוכבים (עירובין דף סב.) היכי דמי שכירות בריאה במוהרקי ואבורגני פי' שנותן השוכר מס ואז נסתלק בעל הבית לגמרי ואית דגרסי בפסקא שנותן השוכר דבר קצוב למשכיר ואין לו בחלק שמרויח השוכר:


דף מז עמוד אעריכה


קונם לבית זה שאתה נכנס ומת או שמכרו לאחר כו'. ולא דמי לבית זה שאני נכנס דכיון דמודר קאמר זה פשיטא דלעולם אסריה עילויה דאינה ברשותו ומה לי ברשות זה ליצאה מרשותו אבל הכא אע"ג דמדיר קאמר זה דילמא אין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו אבל לעיל בפ' אין בין המודר כו' לא מפליג בין היכא דקאמר מודר שדך ובין היכא דקאמר מדיר נכסי משום דאין חילוק ביניהם בדבר התלוי בלשון ומיירי כגון דאמרינן בפרקין לבית זה שאתה נכנס בחיי ובמותי ולהכי פשיטא ליה מהך מתניתין דהגוזל ולא דחי כדלעיל שאני הכא דקאמר בחיי ובמותי:

אסור בחלופיהן. אם מכרן הדמים אסורין:

ובגידוליהן. אם נטען הגדל מהם אסור דחשבינן ליה כהקדש:

אוסר דבר שלא בא לעולם. דכיון שלא הוחלפו עדיין וכמו שאינו אוסר פירות חבירו על חבירו דאיכא תרתי שהפירות אינן ברשותו וגם חבירו אינו ברשותו לאסור דבר עליו גם אינו יכול לאסור דבר שלא בא לעולם כיון דאיכא תרתי:


דף מז עמוד בעריכה


או דילמא חליפי מיתסרי מידי דהוה אגידולים. אף על גב דליתנהו בעולם וגידולים פשיטא כיון דיוצא מגוף האיסור אין חילוק בינו לבין חבירו:

לוה ובעלי חובין באין ונפרעין. אפילו לחנן דאמר הניח מעותיו על קרן הצבי הני מילי במפרנס מעצמו אבל לותה חייב הבעל לשלם כדאמרינן בכתובות (דף קז:) גבי ממאנת דאין לה מזונות כגון לותה ואכלה ועמדה ומיאנה משמע הא אם לא מיאנה חייב הבעל לשלם מה שלותה ואין זה כמו פורע חובו דאסרינן אליבא דרבנן דמיירי הכא דבשעה שלותה אמרה שלא יפרעו אלא מבעלה:

לאו משום דחליפין לאו כגידולין דמו. דאיחלפו אותן מעות שקבל מן הבעלים שאסורין עליה וכיון שחייב הבעל לפרוע למלוה הרי נעשו כבר המעות שנותן לאשה חליפי קונם ומהא דתנן לעיל בפרק אין בין המודר (דף מג.) שמותר המדיר לפרוע לחנוני ולפועלים אינו יכול להביא ראיה דשאני התם דאין המדיר חייב לפרוע להם הילכך מה שהם נותנים לו למודר לא הוי חליפי קונם דמתנה בעלמא יהבי למודר ומה שהמדיר נותן להם אינו אלא מתנה בעלמא דאי בעי לא יהיב ליה מידי:

דילמא לכתחילה הוא דלא הא דיעבד עבד. הא דמיבעיא ליה אי חליפין אסורים היינו אם לכתחילה אסור להחליפן וליהנות מן הדמים אבל אם החליפן בדיעבד הדמים מותרים והכא בדיעבד קאמר אם לותה בעלי החובין באין ונפרעין ונראה לפרש דאפילו לכתחילה לוה כדמשמע לישנא דברייתא דקתני לוה ולא קתני לותה וחשיב ליה בדיעבד כיון שהמלוה נותן לה המעות קודם שקבל תמורתו מן הבעל דאיסורא דרבנן בעלמא הוא ולא אסרו אלא היכא שהוא מחליפן ממש:

אם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. אלמא חלופי אסורי שרו דאי אסירי הא לא יהיבי לה מידי ומשני הכא נמי כיון דמכרן בדיעבד שרו דמיה:

מתני' הריני עליך חרם המודר אסור. אבל לא הנודר אע"ג דלא אמר ואנא עליך לא:

שניהם אסורים. הא לא אצטריך אלא אגב דבעי למתני שניהם מותרים בדבר של עולי בבל לאשמועינן דהפקר הוי ולא דשותפין:


דף מח עמוד אעריכה


והבאר שבאמצע הדרך. שבין בבל לארץ ישראל ומצאוהו עולי גולה:

הרחבה והשווקים. שבעיר:

והתיבה. שנותנין בה ספרים:

והספרים. שקנאום בני העיר ללמוד בהם:

והכותב חלקו לנשיא. בגמרא מפרש:

אלא שהכותב לנשיא אין צריך לזכות. מפני כבודו של נשיא תקנו שיקנה בלא קנין בדבר זה:

ואין לו מה יאכל. לעיל (דף מג.) קתני היה מהלך בדרך והכא קא משמע לן דאפילו בעיר אם אין לו מה יאכל מותר:

כל מתנה. שלא נגמרה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ויש ספרים גרסי שאם הקדישה מקודשת וה"פ שאינה מתנה לענין זה שאם הקדישה מקודשת אינה מתנה:

גמ' אמאי מיתסר. המודר כיון שהמדיר כתב חלקו לנשיא:

מעשה לסתור. מעיקרא תנא דשרי והדר מייתי עובדא דאסור:

ואם הוכיח סופו על תחילתו. שלא היתה מתנה גמורה אסור:

אבל אמר לו והן לפניך שיבא אבא מדעתו הוא דא"ל. תלה הדבר בו אם הוא רצונך פייס לאבא שיאכל עמך כי הכל שלך:


דף מח עמוד בעריכה


דהוה שמיט כיפי דכיתנא. גוזל תכשיטי נשים ששמן כיפי והם של פשתן כדאמרינן בשבת (דף נז:) כיפה של צמר:

אסרינהו לנכסיה עלויה. בחייו ובמותו והעביר נחלתו ממנו ונתנה לאחיו:

ואי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי. לא ירש חלק הראוי לאביו:

אמר להון לקני הדין כו'. ע"מ שיקנה לבנו אי הוי צורבא מרבנן:

כל קני על מנת להקנות לא קני. דכיון דהוא אינו קונה לעצמו לא חשיב להקנות לאחר זמן כיון דאינו זוכה לו עתה בקנין זה:

דהא סודרא קני על מנת להקנות הוא. שהקונה מקנה סודרו למקנה שיתן לו חפץ אחר חליפי הסודר והוא אינו קונה הסודר אלא מחזירהו לקונה ומקנה לו החפץ וה"נ אע"פ שזה אינו קונה מה שנותנים לו יכול הוא להקנותו לאחר:

מאן לימא לן דהאי סודרא דאי בעי לא תפיס ליה. אלא ודאי מנהגא בעלמא הוא מה שנהגו להחזיר הסודר ואי בעי תפיס ליה דקני ליה לגמרי אבל הכא שהבן לא קנה כלום לא מצי לקנויי לבר בריה:

הלין נכסין לאימת קנה. אימת יקנה בר בריה לכי הוי צורבא מרבנן באותה שעה כבר הדר סודר למריה. כלומר בקנין סודר לא היה מועיל אם היה אומר קנה חפץ זה בחליפי סודר לאחר ל' יום אם לא א"ל מעכשיו ולאחר ל' יום הילכך ה"נ לא קני:

והא מתנת בית חורון דקני על מנת להקנות הוא. שמקנה לו החצר והסעודה ולא שיהו שלו אלא שיוכל אביו לאכול בהיתר ולא קני זה על מנת לעשות מה שאמר זה כאילו קני ויצאו החצר והסעודה מרשות הבן ויוכל האב לאכול בהיתר אלא ודאי קני על מנת להקנות אינו קונה הלכך ה"נ לא יצאו החצר והסעודה מרשות הבן:

משום דסעודתו מוכחת עליו. שלא היה קנין כי אם להערים ולא כוון לשם מתנה כלל:

הא מני רבי אליעזר היא דאמר אפילו ויתור כו'. הלכך ה"נ אע"ג דמדינא שרי דקנין על מנת להקנות קנה מחמיר הוא במודר הנאה:

לאתויי הך דשמיט כיפי. דלא הויא מתנה ואית דגרסי דשדיא בכפילה לשון המושלך בכפל שכפל דבריו ואמר קני על מנת להקנות:

לישנא בתרא דרבא. ואפילו אמר והן לפניך אסור:

הדרן עלך השותפין