רבינו אשר על הש"ס/פירוש הרא"ש/נדרים/פרק ח
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י (ריב"ן) |
ר"ן |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
פירוש הרא"ש |
תוספות רי"ד |
הרשב"א |
הריטב"א |
מאירי |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
ליגזור ביום אחד. שיהא אסור למחרתו עד שתחשך גזירה משום היום שמא יבא להתירו קודם שתחשך:
היום ביום אחד מיחלף. כי יהיה סבור שיום אחד דינו כמו היום:
אבל בהיום. לא טעו אינשי להתירו קודם שתחשך כי פחות מעד שתחשך אי אפשר לפרש יום:
כמאן אזלא שמעתא דרב ירמיה בר אבא כו' כרבי נתן כו'. נראה דלאו מהאי טעמא לחודיה קאמר דאם כן בכל הנדרים נמי אחר שקיימם נקנסיה להצריכו שאלה אלא להוסיף על טעמו של רב יוסף בא דמשום גזירה לחודה לא הוה מצרכינן שאלה אלא כיון דאיכא נמי הא דרבי נתן קנסינן ליה ונפקא מינה שאם היה נדר של מצוה כגון לשנות או לטרוח במצוה אחרת לא צריך שאלה:
פשיטא. שאסור בשבת הבא:
מהו דתימא יומי דקמי שבתא קאמר. ולא כוון לאסור עצמו אלא ימי החול. ולאידך פי' פשיטא שהוא אסור גם בשבת שהוא עומד בה מהו דתימא יומי דקמי שבתא אחרינא קאמר ולא זה השבת:
פשיטא. שהוא מותר בר"ח הבא:
כי איצטריך בחדש חסר. לראש חדש של חדש חסר הוא דאיצטריך דכיון דחדש הבא הוא חסר נמצא שזה הוא מלא שכן דרך רוב החדשים אחד מלא ואחד חסר וכיון שזהו מלא ראש חדש הבא הוא שני ימים והראשון הוא לתשלום חדש זה ואימא יאסר בו:
קא משמע לן דלא. דהולכין אחר לשון בני אדם וקרו ליה ריש ירחא. ולאידך פירוש פשיטא שהוא אסור ביום החדש שהוא עומד בו בחדש חסר בחדש שנדר בו הוא חסר נמצא זה שעבר הוא מלא ויום זה שהוא עומד בו הוא לתשלום חדש שעבר ולא יאסר בו:
קונם יין שאני טועם. כגון שעמד באמצע היום ואמר היום:
אלא מהא ליכא למשמע מינה. דחד מינייהו דוקא ולא ידעינן הי מינייהו:
למה לי למימר. פשיטא דחדש העיבור הוא בכלל השנה דבין פשוטה ובין מעוברת קרויה שנה:
אלא לאו דאמר שנה. ואגב אורחיה קא משמע לן דשנה כהשנה ואינו אסור אלא עד תשלום השנה דאי הוי כמו שנה אחת כיון דנאסר עד תוך שנה אחרת בזמן הזה מאי נפקא מינה בעבורה:
מהו דתימא הלך אחר רוב השנים. ולא היה בדעתו אלא עד תשלום אלול:
יובל מאי. אם אמר יובל זה מותר בשנת היובל או לא:
תא שמע. דפלוגתא דר' יהודה ורבנן היא:
שנת חמשים אתה מונה ואי אתה מונה שנת חמשים ואחד. כלומר שנת חמשים אתה מונה לתשלום יובל שעבר ואי אתה מונה אותה להיות אחד ליובל הבא שתהא נקראת תחילת שנת השמיטה הבא:
ורבי יהודה סבר דיובל היא תחלת שביעית הבאה. הלכך לרבנן אסור בשנת היובל ולר' יהודה מותר:
ואין כאן אלא חמש. בשמיטה ראשונה של יובל:
אמר להם לדבריכם. דבעיתו לפרושי דשבע שנים בכל השמיטות איירי ואמטו להכי אקשיתו לי תקשי נמי לדידכו ועשת את התבואה לשלש השנים דלא מציתו לאוקומי בכל השנים דשנה שלפני היובל צריכה לעשות לארבע השנים לעצמה ולשנה שביעית ולשנת היובל ולשנה שלאחר היובל עד הקציר:
מתני' עד הפסח אסור עד שיגיע. משום דבסיפא שייך למתני אסור נקט ברישא נמי אסור:
עד שיהא אסור עד שיצא. דמשמע כל זמן שהוא הווה:
עד פני הפסח. ויש במשמעות זה שלשה עניינים איכא למימר עד פני ימים הראשונים דהיינו עד שיגיע ואיכא למימר עד פני ימים האחרונים ויהיה מותר בימים האחרונים ואיכא למימר עד פני פסח והיינו עד שיצא וקאמר רבי מאיר עד שיגיע דלא מעייל איניש נפשיה
[1]לספיקא ודבר המבורר לקרות פני הפסח קאמר והיינו עד שיגיע; ור' יוסי סבר מעייל איניש נפשיה, ליאסר בכל מה שיוכל להסתפק:
עד הקציר כו'. אינו אסור אלא עד שיגיע:
בין שאמר עד שיהא [כו'] אינו אסור אלא עד שיגיע דכל הני אין זמנן קבוע כמה נמשכין ומפרש בתר הכי כל שידוע זמן משיכתו ואמר עד שיהא עד שיצא קאמר כי (אין) זמן הוייתו קצובה אבל דבר שאין זמן הוייתו קצובה אפי' אמר עד שיהא אין בדעתו להכניס עצמו באיסור זמן שאין ידוע לו כמה ימשך ועד שיגיע קאמר:
עד הקיץ עד שיהא קיץ. גם קיץ אין זמנו קצוב הלכך בכל ענין עד שיתחיל קאמר והרב רבי אליעזר ממיץ דקדק מדקתני גבי קיץ עד הקיץ עד שיהא וגבי קציר ובציר ומסיק לא קתני עד שיהא אלמא דוקא קתני דקציר ובציר ומסיק זמן משיכתן ידוע כמו פסח ואי אמר עד שיהא עד שיעבור קאמר אבל קיץ אין לקיטת תאנים כאחת ואין קצב לזמן הקיץ.[2] ודבר שאין זמנו קבוע, פי' אם תלה נדרו בלכת פלוני למקום פלוני או עד מלחמת פלוני שאין ידוע כמה יהיה באותו מקום וכמה תמשך המלחמה הילכך לא נתכוון לומר כל זמן היות פלוני באותו מקום וכל ימי היות המלחמה ולא נראה האי פירושא כי הדבר ידוע שלפעמים ימי הקציר וימי הבציר מועטין ופעמים מרובין לפי ברכת השנים ועוד דמשמע דזה הכלל קאי אדברים השנויים במשנה והאי דלא קאמר בקציר ובציר ומסיק עד שיהא כיון דתנא אינו אסור אלא עד שיגיע הוי כאילו תנא עד שיהא דהכי משמע לישנא באיזה לשון שאמר אינו אסור אלא עד שיגיע:
עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות. לא שיקוצו עראי אלא עד שיקצצו הרבה ומכניסין בכלכלות:
עד שיקפילו המקצועות. היינו סכינין שנקפלין ונכנסין לתוך קתיהם כגון תער ולאחר שעבר הקיץ מקפלין אותן ונכנסין לתוך הקתא ומצניעין אותן לשנה הבאה וע"ש כך נקראין התאנים אחר שדרסום בעיגול קציעות ויש מפרשים מקצועות היינו מחצלאות שמיבשין עליהם התאנים בשדה ולאחר שמכניסין התאנים מקפלין המחצלאות לשמרם:
הכל לפי מקום נדרו. ואם רוב תבואות המקום שעורים עד קציר שעורים ועוד קאמר אם היה בהר ואם היה בבקעה גם בזה הולך אחר מקום נדרו:
גמ' למימרא דר"מ סבר לא מעייל איניש נפשיה לספיקא. כדפרשינן במתני' דבהא פליגי:
מי שיש לו שתי כתי בנות. משנה היא בקדושין בפרק האומר (דף סד:) כגון שנשא שתי נשים זו אחר זו והיה לו בנות משתיהן וכולן קטנות ובידו לקדשן:
ואיני יודע. לא בררתי כוונתי:
כולן אסורות. אף אמצעיות שבכתות דמעייל איניש נפשיה לספיקא ורבי יוסי סבר שאין דעתו אלא דבר המבורר שאין להסתפק:
והתניא. שהחליפו משנתינו ומתני' דקדושין דוקא:
ולא כלכלה של ענבים. לקיטתן לא מיקרי קיץ דלשון קיץ משמע דבר הנלקט ביד:
ורבן שמעון בן גמליאל סבר ענבים נמי כי מירדדן מיקצצן בידא. כשהם מבושלין עומדין לירדות מחיבורן כמו הרודה חלות דבש:
לישנא אחרינא מיזרדן. נתייבשו הזמורות נוחות ליקצץ כדתנן בשבת חבילי קש וחבילי זרדין:
מותרות מן הגזל. דמסתמא הפקירום הבעלים והפקר פטור מן המעשר:
משום סניות מילתא. דבר שנוי וגנאי היה לו אם לא יאמר להם שיאכלו ולא מנדיבות לב אמר כן:
אוי לי שנשתמשתי בכבוד תורתי. על שנפטר מאותו האיש בשביל כבוד תורתו:
בה בליליא. באותו הלילה ששתו בכלי בית המקדש הוא ושריו:
אמאי צעריה ההוא גברא. דמסתמא כל בעלי נכסים בקיאין בדין זה:
א"ה אמאי ציער נפשיה. דכיון דשמע שרצה להרגו על שגנב תאניו היה לו לירא שבודאי יעשה כן וא"ה אמאי מצטער והלא יפה עשה שהציל את עצמו מן המיתה ואף בלא מיתה נמי אמרינן לקמן שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעין ליה: ומשני כיון דעשיר גדול הוה היה לו לפייסו בדמים ולשלם לו כל התאנים שגנבו לו:
עשה דברים לשם פעלם. לשמו של הקב"ה שפעל הכל למענהו:
ודבר בהן לשמן. כל דבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות:
ולא תעשם עטרה להתגדל בהם. שתלמוד כדי להתעטר ולהתגדל:
ולא קרדום לחתוך בהם. שתלמוד כדי שתהיה כלי מלאכתך להתפרנס בה:
באתרא דלא ידעי ליה. כדי שלא יזלזלו בכבוד תורתו ויענשו:
שרו לי תגראי ברישא. פסקו לי דיני כדי שלא אתבטל מלמודי:
לכל דבר שבקדושה. בכל דבר שיראה גדול ומקודש:
לפתוח ראשון. להיות ראש המדברים בכל קבוץ עם לדבר ולדרוש תחלה:
ולברך ראשון. בתורה ובברכת המזון וכשיושב בסעודה יביאו לו מנה יפה תחלה:
מנדה בלו והלך. כורש מלך פרס צוה שלא ישאלו מס לאנשי כנסת הגדולה וכיון שמן הדין פטור שרי ליה למימר כדי שלא יגזלו ממונו:
מנת המלך. קצוב על הקרקעות:
זו ארנונא. עשור בהמות:
עבדא דנורא אנא. עבודת כוכבים שעובדים לאש:
לצורבא דרבנן. דלא חיישינן שמא יתפקר לזלזל יותר התירו לו לומר שהוא עבד של המשרתים העובדים עבודת כוכבים:
הוה ליה אבא. יער:
לפני עור לא תתן מכשול. דעובדי כוכבים מצווים על עבודת כוכבים ושמא יעשו ממנה צלמים ונויי עבודת כוכבים:
רוב עצים להסקה ניתנו. וכיון דאיכא למתלי שקנו לדבר היתר תלינן והכי אמרינן במסכת ע"ז:
מתני' עד הגשמים עד שיהיו גשמים. באיזה לשון שאמר מותר כיון שהתחילו הגשמים לירד ברביעה שניה לפי שאין זמן קבוע למשך ירידתן ורשב"ג מיקל טפי ואמר עד זמן רביעה אע"פ שלא ירדו גשמים ובגמרא מפרש זמנן:
גמ' אסור עד שיגיע הקיץ בגליל. דבתר מקום נדרו אזלינן ומסתברא דה"ה לקולא:
מחלוקת עד הגשמים. דת"ק בעי ירידה של רביעה שנייה ורשב"ג סבר זמן רביעה שנייה דגשמים משמע לת"ק ירידת גשמים וגם משמע לשון רבים ומיעוט רבים שנים:
אבל עד הגשם. לשון זמן גשם וגם משמע לשון זמן רביעה ראשונה:
הבכירה בג' כו'. וכולם במרחשון:
היחידים. ת"ח שמיוחדים במעשיהם:
רביעה ראשונה לשאול. שאז מתפללין ותן טל ומטר חוץ מן הגולה:
שלישית להתענות. אם לא ירדו גשמים:
אמר ר' זירא לנודר. כדאמרי' במתני':
ואמרינן עלה כו'. מייתי ראיה דאף לרשב"ג בעי זמן רביעה שניה בכל ענין דסלקא דעתך דאיירי אף בשאמר עד הגשם:
כמאן כר' יוסי דאמר ראשונה בי"ז ושניה בכ"ג. והא דמצריך רשב"ג ירידת רביעה שניה לאו לנודר אלא שמאז אסור להלך בשבילי הרשות. ומשני ההוא דאמר עד הגשמים:
מתני' עד ר"ח אדר אדר הראשון. עד סוף אדר אדר הראשון. ובאיזה לשון שאמר לעולם נקרא הראשון אדר סתם:
גמ' אדר הראשון כותב. בשטרות ובגיטין אדר הראשון:
הא דידע דמעברא. כשהוא יודע שהיא מעוברת סתם אדר שני משמע וכל כותבי שטרות מכירין בעבור השנה הילכך כותבין אדר סתם ומתני' בשלא ידע בעבורה:
מכלל דרישא לאו במעוברת עסקינן. אם כן מאי אדר ראשון דקאמר אלא ודאי ה"ק אם היה יודע שהיא מעוברת ורישא בדלא ידע:
מתני' אינו אסור אלא עד ליל פסח. שלא נתכוין לאסור עצמו בד' כוסות כיון שכל העולם שותין יין והא דאמרי' לעיל עד שיהא אסור עד שיצא היינו בשאר דברים חוץ מיין:
וכן בשר בערב יום כפור רגילין לאכול כדאמרינן (ברכות ח:) כל האוכל ושותה בט' בו מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי ותנן במסכת חולין (דף פג.) וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל וכן שום בע"ש כתקנת עזרא (ב"ק פב.):
זהו כבודי. שאפרנס בני משלי:
ר"מ אוסר. לעיל פירשתי דר"מ מודה ברישא:
את בת אחותו. שהיא בת גילו:
שלא נתכוין זה אלא לשם אכילה ושתיה. ומיהו גם באכילה ושתיה מותר כיון שלא הוציאם מפיו ובנדר בעינן שיוציא בשפתיו כדכתיב כל היוצא מפיו יעשה ולא דמי לרישא דאישות בכלל הנאות איתיה:
הדרן עלך קונם יין