שבועות מז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אי אמרת בשלמא אביו כי האי גוונא מיחייב איצטריך קרא למיפטר גבי יורשין אלא אי אמרת אביו כי האי גוונא נמי פטור קרא גבי יורשין למה לי ורב ושמואל האי שבועת ה' מאי קא דרשי ביה מיבעי ליה לכדתניא שמעון בן טרפון אומר שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם שמעון בן טרפון אומר אאזהרה לעוקב אחר נואף מנין ת"ל (שמות כ, יג) לא תנאף לא תנאיף (דברים א, כז) ותרגנו באהליכם שמעון בן טרפון אומר תרתם וגיניתם באהלו של מקום (דברים א, ז) עד הנהר הגדול נהר פרת שמעון בן טרפון אומר קרב לגבי דהינא ואידהן דבי רבי ישמעאל תנא עבד מלך כמלך:
והחנוני על פינקסו כו':
תניא אמר רבי טורח שבועה זו למה א"ל ר' חייא (בר אבא) תנינא בשניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית קיבלה מיניה או לא קיבלה מיניה ת"ש דתניא רבי אומר פועלין נשבעין לחנוני ואם איתא לבעל הבית מיבעי ליה אמר רבא גפועלים נשבעין לבעל הבית במעמד חנוני כי היכי דליכספו מיניה איתמר שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו אמר רב הונא דזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה רב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי שני מלוין ושני לווין ושני שטרות היינו פלוגתייהו מלוה ולוה ושני שטרות היד בעל השטר על התחתונה שני מלוין ולוה אחד ושני שטרות והיינו מתניתין ב' לווין ומלוה אחד ושני שטרות מאי זתיקו מתיב רב הונא בר יהודה
רש"י
עריכהאביו כי האי גוונא מיחייב - שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע דהא אינו יודע קאמר לישלם היינו דאיצטריך קרא למעוטיה למיפטר היורש בטוען טענה זו:
לעוקב אחר המנאף - נעשה לו אפוטרופוס להרגיל לו נשים לניאוף:
תרתם - את הארץ:
וגיניתם - את המקום שהשכין את שכינתו ביניכם:
קרב לגבי דהינא ואידהן - אם נגעת במשוח בשמן תהא. גם משוח בנגיעתו כלומר פרת הוא קטן משלש נהרות שהוא מנוי אצלם לבסוף והנהר הרביעי הוא פרת (בראשית ב) וכאן הוא קורא אותו נהר גדול בשביל שהוא נזכר כאן על שם א"י שהיא חשובה נזכר גם הוא בחשיבות דהינא לשון שמן ומשיחה (ישעיהו לד) הודשנה מחלב מתרגמינן אתדהינא:
מתני' לא שאמר לו כתוב על פינקסי כו' - אלא בזמן שיש רגלים לדבר שבעל הבית מודה שאמר לו תן כו':
שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית - דאמר ליה פועלים לא מהימנו לי בשבועה את האמנתינהו דלא אמרת לי בסהדי הב להו וכן פועלין אמרי ליה לא מהימן לן חנוני בשבועה:
גמ' טורח שבועה זו למה - ששניהן באין לבית דין שתצא שבועת שוא מביניהם ולא פירש (לי) רבי מאי סבירא ליה אי נוטלין בלא שבועה כבן ננס או יפסיד חנוני בשבועת פועלים:
תנינא שניהם נשבעין ונוטלין - כבר שנית לנו וסתמת במשנה שניהן נשבעין ונוטלין:
קיבלה מיניה - רבי מר' חייא והדר ביה או לא:
ת"ש - כי פריש רבי מאי סבירא ליה בגווה קאמר פועלים נשבעים לחנוני שלא קבלו ממנו כלום אלמא לא קיבלה וסבירא ליה חנוני יפסיד שהיה לו לתת להם בעדים:
ואם איתא - דקיבלה נשבעין לבעל הבית מיבעי ליה דמה להן אצל חנוני לשבועה הואיל וחוזר וגובה מבעל הבית:
אמר רבא - לעולם קיבלה מיניה והכי קאמר פועלין נשבעין לבעל הבית במעמד חנוני כלומר לפני חנוני כדמפרש ואזיל:
המכחישות זו את זו - שנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג:
זו באה בפני עצמה ומעידה - בעדות אחרת וכן זו ואע"פ שהאחת פסולה אין לך לפסול לא זו ולא זו הואיל ואינך יודע איזה מהן פסולה אבל אחד מכת זו ואחד מכת זו אין נאמנין בעדות אחת דמה נפשך אחד מהן פסול והיינו דנקט ביה האי לישנא באה בפני עצמה ומעידה:
בהדי סהדי שקרי למה לי - הואיל והאחת פסולה אין אחת מהן נאמנת לשום עדות: ה"ג שני מלוין ושני לווין ובשני שטרות היינו פלוגתייהו ול"ג דכ"ע:
ב' מלוין וב' לווין וב' שטרות - וא' מב' כיתות הללו חתומה על זה והב' חתומה על זה דלרב הונא שניהן השטרות כשירין ולרב חסדא שניהן פסולין:
מלוה ולוה ושני שטרות - שיש לו לאדם אחד שני שטרות על שתי הלואות על חבירו וא' מהן חתומה על זה וא' על זה יד בעל השטר על התחתונה בין לרב הונא בין לרב חסדא אין חולקין בזו שהרי זה בא עליו מכח שתי כיתות אחת כשירה ואחת פסולה אין אתה יכול לפסול את שניהן ולא להכשיר את שניהן הלכך שטר קטן שבהם גובה הימנו והגדול יפסיד לפי שאומר לו זו היא הפסולה דמספיקא לא מפקינן ממונא מיניה אבל ממה נפשך הקטן גובה דיש בכלל מאתים מנה:
שני מלוים ולוה אחד - היינו מתני' שני מלוין הוציאו איש שטרו על לוה אחד ואחת משתי כיתות הללו אחת חתומה בזה ואחת בזה לא קמבעיא לן מאי קאמר רב הונא בה דהיינו מתניתין דקתני נשבעין ונוטלין מבעל הבית ואע"פ שאנו יודעין שאחד מהן שקר אין אנו יכולין להפסיד את אחד מהן ונזקקין להן ב"ד להגבותן והכי נמי לרב הונא דאית ליה גבי שני מלוין ושני לווין זו באה ומעידה וזו באה ומעידה הוא הדין לשני מלוין ולוה אחד ואע"פ שממה נפשך הלוה העני הזה לוקה באחד מן השטרות הללו על ידי עדות פסולה אין אתה יכול להפסיד את אחד מן המלוין שאינך יודע איזה הפסולה:
שני לווין ומלוה אחד - הוציא מלוה זה שני שטרות זו חתומה בזה וזו חתומה בזה:
מאי - אמר רב הונא בזה מי אמרינן כיון דחד גברא הוא דמייתי להו לקמן לא מזדקקינן ליה דמה נפשך בשטר פסול בא לפנינו זה דוחה אצל זה וזה אצל זה ויפסיד או דלמא כיון דעל שני לווין הוא מוציא זו באה ומעידה וזו באה ומעידה לרב חסדא לא מיבעיא ליה דהא אפי' בשני מלוין ושני לווין ושני שטרות פסול וכל שכן בשני לווין ומלוה אחד:
תוספות
עריכהולא בפוגם את שטרו כדאמרינן לקמן הבו דלא לוסיף עליה ור' אבא נמי סבירא ליה לדרב נחמן בשניהם חשודין דהלכה כרבי יוסי דאמר יחלוקו מטעמא דפרישית והא דקאמר רבותינו שבארץ ישראל ר' אבא לאו משום דסבר כר' מאיר אלא דר' אבא אית. לן לפרושי מילתא דר' מאיר דחזרה למחויב לה ומשלם כדאשכחן דסבר ר' אבא בעלמא: (הגה"ה) ועוד י"ל דטעמא דרב נחמן בששניהם חשודים משום כיון דמחויב התובע נמי שבועה מדרבנן ואין יכול לישבע מפסיד החצי וזה התירוץ אין נראה דאם כן היתומים מן היתומים נמי יסבור רב נחמן ור' אבא כשמואל מתוך שאין יכולין בני המלוה לישבע יפסידו ובכולה שמעתין משמע דפליגי ואם בני הלוה נמי חשיבי דאין יכולין לישבע מכל מקום לא יפסידו כי אם החצי ואמאי לרבי אלעזר נשבעין ונוטלין הכל ומשמע דר' אלעזר הוי כר' אבא ורב נחמן (ע"כ הגה"ה): אבל קצת קשה דמנא ליה להש"ס בסמוך דרב ושמואל לית להו דר' אבא בנסכא ובחמשין לא ידענא דקאמר האי שבועת ה' מאי דרשי ביה ונראה דאם איתא דאית להו מתוך שאינו יכול לישבע משלם היה להם לבני לוה לפרוע החצי מתוך שאינן יכולין לישבע שפרעו כדפי' בקונט' אלא ודאי לית להו האי סברא לענין לשלם אלא לענין להפסיד וצ"ע:
אי אמרת בשלמא אביו כי האי גוונא מיחייב. תימה למ"ד בפ' השואל (ב"מ דף צז: ושם) מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב דברי עדיף היכי מוקי לה האי קרא אי בנ' ידענא ובנ' לא ידענא בהא ליכא חיוב שבועה לאבא אלא חיובא דממון דברי עדיף וי"ל דמוקי לה כרב ושמואל דבסמוך א"נ ה"ק הכתוב שבועת ה' תהיה בין שניהם היכא דשייכא ומי שאינו יכול לישבע משלם ולא כן היורשין דפטורין כשאין יכולין לישבע:
חלה על שניהם. ונענש המשביע אפי' הדין עמו כדפי' בקונטרס בריש הדיינין (לעיל דף לט:) וכן נראה דהא דריש התם בברייתא ובאה אל הגנב זה הגונב דעת הבריות שתובע ממון ממי שאינו חייב לו ובתר הכי פריך משביע אמאי קאי בסורו ומשני משום דר' שמעון בן רבי טרפון ומדאיצטריך לאתויי הך ושביק ברייתא גופה משום דמיירי אפי' הדין עמו:
בהדי סהדי שקרי למה לי. תימה דרבא אומר במרובה (ב"ק דף עב: ושם) ובמכות (דף ד ושם)) דעד זומם חידוש הוא דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אדרבה הא דמכשרינן למזים הוי חידוש דהא בהכחשה תרוייהו פסולים לרב חסדא ואומר ר"י דרבא סבר כרב הונא דבריש חזקת הבתים (ב"ב דף לא: ושם) מסיק אדרב נחמן ורבא דכ"ע כרב הונא ובסמוך דמשני רבא אליבא דרב חסדא ליה לא סבירא ליה ולמאי דבעי לאוקומי התם רבא כרב חסדא הוה מצי למימר וליטעמיך ועוד דלטעם אחר דלגבי עד זומם דמפרש משום פסידא דלקוחות מצי למיסבר כרב חסדא והלכה כרב הונא מדמוקי רב נחמן ורבא כוותיה בחזקת הבתים וכן פסק ר"ח משום דרב הונא היה רבו של רב חסדא כדאמרינן באלו מציאות (ב"מ דף לג.) ועוד דמתניתין דאחד אומר גבוה כו' דייק לכאורה כרב הונא:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק ז (עריכה)
לט א סמג לאוין קג:
מ ב ג מיי' פט"ז מהל' מלוה הלכה ה', סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' צ"א סעיף א':
מא ד מיי' פכ"ב מהל' עדות הלכה א', סמג עשין קי, טור ושו"ע חו"מ סי' ל"א סעיף ב':
מב ה ו מיי' פכ"ב מהל' עדות הלכה ב' והלכה ג, טור ושו"ע חו"מ סי' ל"א סעיף ב':
מג ז מיי' פכ"ב מהל' עדות הלכה ד', טור ושו"ע חו"מ סי' ל"א סעיף ג' וע"ש:
ראשונים נוספים
אלא לאו בדטעין מנה לאבא ביד אביך וא"ל ג' ידענא וגו' לא ידענא:
אי אמרת אביו כי האי גוונא מיחייב שבועה וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. האי נמי כיון דאמר לא ידענא מספקא ליה. ושבועה בספק ליכא הלכך משלם. איצטריך קרא למיפטר בכי האי גוונא היורש אלא אי אמרת כי האי גוונא פטור איצטריך קרא למיפטר גבי יורשין:
ורב ושמואל דאמרי מחויב שבועה שאינו יכול לישבע פטור שאין אדם מוריש שבועה לבניו. האי שבועת ה' תהיה בין שניהם מאי דרשי ביה. ואמרינן דרשי ביה (כר' דתניא) [לכדתניא] שמעון בן טרפון אומר שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם כלומר אי אפשר שאין אחד מהן על שקר או התובע תובע מה שאין לו עליו ומשביעו בחנם לפיכך השבועה חלה על המשביע בחנם. או הנשבע כופר ונשבע על שקר. ועוד [אמר] שמעון בן טרפון תשלום הברייתא אזהרה לעוקב אחר המנאף. פירוש מכין לו מקום ונשים לניאוף מניין שחייב.
ת"ל לא תנאיף לא תגרום ניאוף.
ותרגנו באהליכם שמעון בן טרפון אומר תרתם וגיניתם באהלו של מקום והאי דכתיב באהליכם בכינוי הוא.
עד הנהר הגדול נהר פרת. שמעון בן טרפון אומר קרב לגבי דאהינא ואידהן. פירוש כיון שנעשה פרת (גדול) [גבול] ארץ ישראל נקרא הנהר הגדול:
והאי דאמר בפרק השואל את הפרה ובזולתי זה המקום בתלמוד היכי דמי עסק שבועה כדרבא דאמר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם. עיקר דברי רבא בזה המקום הן והוא שאמר רבא כוותיה דר' אבא מסתברא דתני ר' אמי וכו' עד איצטריך קרא למיפטר יורש:
וחנוני על פנקסו כיצד כגון שאמר בעל הבית לחנוני תן לבני או לפועלים שלי כך וכך הוא אומר נתתי והן אומרים לא לקחנו. ישבע החנוני ויטול. אבל אם טוען כי לך נתתי או לשלוחך. וכך כתוב בפנקסי ובעה"ב אינו מודה בזה הרי הם כשאר כל הטענות:
ירושלמי לא במקיף אמרו שיכול לומר לו כתבתה בזו היד מחוק בזה היד ר' אומר אני שיהו נשבעין הפועלין בפני החנוני מפני [הבושה] הדאמר בשלא העמידן אצלו אבל אם העמיד את הפועלין אצל החנוני אין בעה"ב חייב לפועלין כלום:
תניא א"ר טורח שבועה זו למה א"ר חייא תניא שניהן נשבעין ונוטלין מבעה"ב.
ואסקה רבא פועלין נשבעין לבעה"ב במעמד חנוני. דלמא מיכספי מיניה:
ירושלמי בפרק האיש מקדש בתחילתו א"ר בא אתא עובדא קמיה רב ועשה שליח עד חד בר נש אפקיד גרבוי גבי קרפיפא דחבריה וכפר ביה א"ר פינחס אתא עובדא קומיה דר' ירמיה ועשה שליח עד וחייבו על ידי הכתף. אית מתניתא אמר (שלא) [שלוחו של] אדם כמותו:
איתמר שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה. ורב חסדא אמר בהדי שהדי שקרי למה לי פירוש רב הונא פסלם באותה העדות שהוכחשו בה ומכשירם בעדות אחרת כל כת בפני עצמה. ועד מכת זו ועד מכת זו בעדות אחרת פסולה. ורב חסדא פסלם בכל עדות שבעולם בין כל כת בפני עצמה ובין אחד מזו הכת ודייקי מדקתני רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה זו באה בפני עצמה ומעידה ולא קתני פסולין לעדות זו שהוכחשו וכשרים לעדות אחרת. ש"מ כת כת בפני עצמה כשירה. אבל עד אחד מזו הכת ועד אחד מזו הכת פסולין ואפי' לרב הונא הלכך שני לוין וב' לוין וב' שטרות. ובכל שטר כת בפני עצמה היינו פלוגתייהו. רב הונא מכשר ב' שטרות כדאמרן ורב חסדא פוסל ב' שטרות דסבר מכל מקום כת אחת מהן פסולה. וכל שטר ספק פסול הוא ומספיקא לא מפקינן ממונא.
מלוה ולוה ושני שטרות יד בעל השטר על התחתונה פירוש ראובן הוציא עד שמעון ב' שטרות באחד ק' ובאחד ר' ואלו שני כתות המכחישות כת האחת חתומין בשטר האחד והכת האחרת חתומין בשטר השני אומר ראובן מכל פני כת אחת מהן פסולה ברר אתה איזו כת מהן פסולה. וכיון שאינו יכול לברר אומר לו עדים החתומים בשטר של ר' הן הפסוליו. הלכך גובה שטר של ק' ובשטר של ר' נשבע הלוה ומיפטר:
שני מלוין ולזה אחד ושני שטרות היינו מתניתין דתנן שניהן נשבעין ונוטלין מבעה"ב הלכך שני מלוין נשבעין וגובין מן הלוה אע"פ שודאי א' מהן [פסולה] כמו הפועל והחנוני ששניהן נשבעין ונוטלין מבעה"ב:
שני לוין ומלוה אחד וכל אחד אומר השטר שעלי הוא הפסול והמלוה אינו יכול לברר אליבא דרב הונא דינא מאי ועלתה בתיקו וקי"ל כל תיקו דממונא לקולא ונשבעין שניהן ומיפטרי וי"א תיקו כי האי גוונא חולקין ומותבינן על רב חסדא אחד אומר גבוה שתי מרדעות היתה הלבנה ואחד אומר שלש עדותן קיימת.
שני מלוין ולוה אחד היינו מתני'. פרש"י ז"ל דכי היכי דבמתני' אחד מהם נוטל ממנו שלא כדין ואפ"ה משלם לשניהם ה"נ לא שנא ולפי זה לא למדנו שישבע אא"כ אמר אשתבע ליה ח) כשאר כל השטרות אבל רבינו הגדול ז"ל כתב דהיינו מתניתין לגמרי ונשבעין ונוטלין ולפ"ז אפי' כתוב בו נאמנות.
ורב ושמואל שבועת ה' מאי דרשי ביה: נ"ל קושטא דהדין שמעתא כך היא, דרב ושמואל לית להו דר' אבא אלא כל שמחויב שבועה ואינו יכול לישבע זוזי היכא דקיימי קיימי, ולא עוד אלא במקום שהוא נוטל בלא שבועה אלא שמן התקנה חייב שבועה כמת לוה בחיי מלוה ואחוכ מת מלוה דאין בני מלוה יכולין לישבע וזוזי היכא דקיימי קיימי, וכ"ש לדידהו בששניהם חשודים דמדינא כל שחשוד לוה חזרה שבועה לסיני אלא שהתקינו שיהא שכנגדו נשבע ונוטל וכי חשוד מוקמינן ליה אדיניה וזווי היכא דקיימי קיימי, וכן הדין לרב ושמואל בכל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע כמודה מקצת ואומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אי נמי עד אחד מעידו שהוא חייב לו והלה אומר איני יודע וכן בנסכא דר' אבא חזרה שבועה לסיני, ולדידהו שבועת המשנה כשכנגדו חשוד על השבועה תקנת מלוה היתה דכיון דהלוה חשוד כדי שלא יהא חוטא נשכר תקנו למלוה שישבע ויטול.
וא"ת א"כ לרב ושמואל כל מודה מקצת ואומר חמשין אית לך בידי וחמשין לית לך למה ישבע ליהמניה במגו דאי בעי אמר חמשין לא ידענא והיא טענה יפה לו טפי מחמשין לית לך דהוא מעיז טפי, לא היא דאף הוא נשבע שאינו יודע. ומסתברא דלדידהו נשבע בנקיטת חפץ דאי לא אתי לאערומי.
וא"ת השתא דאמרת דרב ושמואל לית להו דר' אבא כלל אף ר' אבא ע"כ לית ליה דרב ושמואל, וא"כ קשיא לן דהא ר' אמי דאית ליה דר' אבא איהו ניהו דאמר לקמן גבי הא דרב ושמואל נימא בה מילתא אם עמד בדין כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו אלמא כל שאינו יכול לישבע שבועת התקנה פקע ממונא ואע"ג דמדין תורה אית ליה, א"כ אף כשכנגדו חשוד שהתקינו שלא יטול המלוה עד שישבע כל שאינו יכול לישבע כגון ששניהם חשודים ליפקע ממדנא ולמה העמידוהו על דין תורה ואמרו חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. ויכולני לומר דר' אמי לית ליה דרב ושמואל והאי דקאמר נימא בה מילתא לטעמייהו דרב ושמואל קאמר וטעמייהו קא מפרש וליה לא ס"ל, אלא דאכתי לא ניחא דאנן אית לן דר' אבא ואית לן דרב ושמואל אלא דלא מוספינן עלה, ואם א"א לר' אבא ור' אמי דאית להו הא דרב ושמואל ורב ושמואל נמי א"א דאית להו דר' אבא ור' אמי אנן היכי מזכינן שטרא לבי תרי.
אלא ע"כ נראה דר' אבא ור' אמי אפשר דאית להו דרב ושמואל במת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה, ואע"ג דרב ושמואל לית להו דר' אבא ור' אמי, ומסתברא לי טעמא משום שאינו דומה שבועה שהתקינו שישבע שכנגדו של חשוד לשבועה שהתקינו שישבע הבא ליפרע מנכסי יתומים, לפי שתקנת הבא ליפרע מנכסי יתומים תקנה קבועה היא לכל מי שבא ליפרע מנכסיהן, ועשאוה לדברי רב ושמואל תקנה קבועה בין בחיי מלוה בין לאחר שמת מלוה והלכך כל שאינו יכול לישבע פקע וזוזי היכא דקיימי לוקמי, ולדברי רב ושמואל הוא הדין לכל השבועות הקבועות כגון זו דפוגמת כתובה ומתה וכן בעד אחד מעידה שהיא פרועה ומתה ואע"פ שדבר תורה נפרעין הן בלא שבועה, ואפשר דר' אבא ור' אמי אפי' בהני ס"ל כוותייהו וסבירא להו דבמקום תקנה קבועה מסיעין אותה מדברי תורה ומעמידים אותה על התקנה כאילו היא שבועת התורה, אלא דרב נחמן אמר בהני הבו דלא להוסיף עלה ואנן קיי"ל כוותיה בהא אבל כששניהם חשודים אינו כן לפי שהלוה מחויב שבועה דאורייתא ואינו יכול לישבע, ומדינא משלם, ותקנת שבועה כנגדו אינה קבועה אלא מטולטלת שהרי בכל שאר חביריו לא תקנו שבועה זו כלל אלא כל שמודה במקצת ואומר בשאר איני יודע וכן בעד אחד מעידו שהוא חייב לזה והוא אומר איני יודע וכן בנסכא דר' אבא כולן נוטלין בלא שבועה, וכדמוכח בהדיא בפ' שבועת העדות גבי הכל מודים בנסכא דר' אבא שהוא חייב, אלא שבחשוד תקנו מפני שחשו לו כדי שלא יהא כל אחד ואחד תובע יותר ממה שהוא חייב לו ולא שבקת לי' חיי, הלכך בשאפשר לשכנגדו לישבע ישבע אבל נל ששניהם חשודים מחזירין אותו אצל חבריו שמשלמין בלי שישבע שכנגדו, כך נ"ל.
וא"ת א"נ נא ונאמר דאף רב ושמואל אית להו בששניהם חשודין כר' אבא ולמה אמרו דלדבריהם שאמרו ביתומין מן היתומין כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו אף כששניהם חשודין חורה שבועה לסיני, דלמא לא היא אלא אפילו לדידהו נמי ישלם, וי"ל דאין ה"נ דהכי הוה לן למימר אלא דהכא לאו חדא מגו חבירתה נפקא להו אלא בפירוש שמיע להו מדרב ושמואל דטעמא דידהו משום דקא סברי דכל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע חזרה שבועה לסיני, ולפיכך אמרו דאפי' בשבועת התקנה כי הא דרב ביתומין מן היתומין זוזי היכא דקיימי לוקמי ואע"ג דמדינא שקלי בלא שבועה מסיעין אותם מדבר תורה מפני ביטול שבועת התקנה, וכ"ש כששניהם חשודין דמדינא חזרה שבועה לסיני ולא משלם כלל אלא שהתקינו לשכנגדו שישבע ויטול אבל כשכנגדו נמי חשוד לא התקינו, דכל שאינו יכול לישבע מעמידין אותן על דבר תורה וזוזי היכא דקיימי לוקמו.
ורב נחמן דעבד עובדא יחלוקו ע"כ נמי לית ליה דרב ושמואל, והיינו דאמרי' לקמן אמר רב נחמן אי איתא לדרב ושמואל איתא ואי ליתא ליתא ואקשינן אם איתא איתא ומי מספקא ליה והא עבד רב נחמן עובדא יחלוקו כלומר וכל מאן דאמר יחלוקו אי אפשר דאית ליה דרב ושמואל, וטעמא דמילתא דהא רב נחמן דעבד כר' יוסי הוא דעבד וכדאיתא לעיל ורב ושמואל כר"מ ס"ל דאמר חזרה שבועה למקומה ומפרשי ליה אינהו חזרה לסיני, וכן פרש"י ו"ל לקמן גבי ההיא דאם איתא איתא. ועוד דהא טעמיהו דרב ושמואל משום דכל שהטילו עליו שבועה ואפי' שבועת התקנה ואינו יכול לישבע פקע וזוזי היכא דקיימי לוקמו, ואם איתא דרב נחמן אית ליה דרב ושמואל בששניהם חשודין נמי הוה ליה למימר שלא יטול כלום שהרי הוטלה על הלוה שבועה ואינו יכול לישבע, אלא ודאי דרב נחמן לית ליה דרב ושמואל אלא מעמידין אותם על דברי תורה אלא מיהו בהא דיתומין מן היתומין חייש ליה הואיל ונפקא מפומיהו ולא מוסיף עלה.
ומסתברא דעיקר דברי ר' יוסי ורב נחמן דס"ל כותיה משום דמספקא להו דינא בכל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע אי אמרי' חזרה שבועה לסיני או חזרה שבועה למחויב לה הלכך מספק דיני' יחלוקו, כך נ"'ל, וכן בנסכא דר' אבא וכן בכל מקום שהוא מחויב שבועה מדאורייתא אינו יכול לישבע לר' יוסי ולרב נחמן דס"ל כותיה יחלוקו מספק דיני' דחזרה שבועה לסיני או למחויב לה.
אבל משמו של ר"ת ז"ל אמרו דרב נחמן אית ליה דר' אבא אלא דקסבר דהכא שניהם מחויבין שבועה וכיון שאינן יכולין לישבע זה מפסיד מחצה וזה מפסיד מחצה, והביא ראיה מדתנן בפרק השואל זה אומר שאולה מתה וזה אומר איני יודע חייב ואמרי' בגמ' לימא תיהוי תיובתא דרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ופרקי' הכא בשיש עסק שבועה ביניהם כדרבא דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא חייב דהוה ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם אלמא רב נחמן כר' אבא ס"ל, ואינו מחוור דהא אמרי' הכא דהא דרב נחמן כר' יוסי אמרה ומשום דאית ליה כר' יוסי הוא דעבד עובדא יחלוקו ור' אבא כר"מ דאמר חזרה שבועה למקומה, ועוד דא"כ אפשר דרב נחמן אית ליה כרב ושמואל ביתומין מן היתומין דלגבי שניהם וושודין מתוך ששניהם מחוייבין שבועה זה מפסיד מחצה וזה מפסיד מחצה, ואע"ג דלוה מדינא משלם ואין על המלוה אלא שבועת התקנה, אם כן לגבי יתומין מן היתומין דשבועה לגבי יתומין של מלוה היא דכשאין יכולין לישבע דינא שיפסידו הכל וא"כ מאי קא מקשי' לקמן אי איתא והא עבד רב נחמן עובדא יחלוקו כלומר דלדידיה ליתא לדרב ושמואל, אלא ודאי ליתא להאי טעמא, וההיא דפרק השואל לאו ראיה היא דהתם מתני' היא ור"מ היא דאמר הכא חזרה השבועה למקומה, ור"נ לפום מאי דאמרי' התם פריש לה חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם אבל לדידיה לא סבירא ליה אלא כר' יוסי דאמר יחלוקו, ועל כן פסק הרי"ף ז"ל כר' אבא ודלא כרב נחמן אלא מתוך שאינו יכול לישבע משלם את הכל.
גמ' אמר רבי טורח שבועה זו למה כו': פי' קס"ד דרבי דהא דקתני במתני' שניהם נשבעין ונוטלין לאו נוטלין מבעה"ב קאמר שאין בעה"ב חייב אלא סלע אחת אלא ה"ק שניהם נשבעין ונוטלין סלע אחת כיצד החנוני נשבע לבעה"ב ונוטל כיון שהמחה הפועלים אצלו ואמר לו שילוה לו ויתן להם ולא[] אמר בעדים תן להם, וחוזרין פועלין ונשבעין לחנוני ונוטלין ממנו, ולפיכך אמר רבי טורח שבועה זו למה כיון דסוף סוף הוא חייב ליתן לפועלים ישבעו עכשיו הפועלים ויטלו ולא ישבע חנוני כלל דאפוכי מטרתא ל"ל, ואמר ר' חייא תנינא שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית דשניהם אית להו תביעה עליה, דפועלים אמרי לי' [עבידתא[ גבי דידך היא וחנוני א"ל אפסידת אנפשך דלא אמרת לי בסהדי הב ליה.
אמר רבא פועלין נשבעין לבעה"ב במעמד חנוני כי היכי דליכספו מיניה: ודוקא בדאיתיה לחנוני הא ליתיה לחנוני אמרי לי' פועלים אייתי את לחנוני, וה"ה לחנוני שנשבע בפני פועלים דהוא הדין והוא הטעם ובדאיתנהו לפועלים.
שני מלוים ולוה אחד היינו מתני': כתב הרמב"ן ז"ל פרש"י ז"ל דכי היכי דבמתני' אחד מהם נוטל ממנו שלא כדין ואפ"ה משלם הוא לשניהם ה"נ לא שנא, ולפי זה לא למדנו שישבע אא"כ אמר לי' אישתבע לי כשאר כל השטרות, אבל רבינו הגדול כתב דהיינו מתני' לגמרי ונשבעין ונוטלין, ולפ"ז אפי' כתוב בו נאמנות נשבע.
החנוני על פנקסו כיצד לא שיאמר לו כתוב בפנקסי שאתה חייב לי מאתים זוז פירוש איצטריך תנא למיתני לא שיאמר לו וכו' משום דדילמא קס"ד דאפילו בהא תקון רבנן שישבע חנוני ויטול מפני תקון העולם שימצאו בני אדם הקפות בחנויות. אלא שא"ל תן לבני סאתים חטין ולפועלי בסלע מעות והא דקתני בנו וקתני פועלים איצטריך דאי קתני בנו ולא קתני פועלים נהי דאשמעינן דין חנוני עם ב"ה מ"מ לא הוה ידעינן דין פועלים עם ב"ה והוה אמינא דפועלים לא משתבעי דכאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך הוא שחייב כדאיתא בפרק הגוזל קמ"ל דאף פועלים אין מטלין אלא בשבועה ואי קתני פועלים ולא קתני בנו דילמא הו"א דוקא כי איתא פועלים דהדרי ושקלי מבעל הבית ובעל הבית מפסיד ודאי או עם חנוני או עם פועלים תקנו חכמים שלא יהא כל א' מהם נוטל מבעל הבית בלא שבועה אבל היכא דליכא פועלים דשקלי מבעל הבית אלא בנו למוד הרי חנוני נוטל בלא שבועה כיון דברשות עבד ואיהו ידע ובעל הבית לא ידע דב"ה פשע בנפשיה דלא א"ל הב לי' בסהדי קא משמע לן דאפילו בניו דליכא פועלים והבנים אומרים לא נתן לנו נשבע חצוני. הוא אומר נתתי והם אומרים לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והם נשבעים ונוטלים פירוש שבועה בנקיטת חפץ וטעמא דחנוני נשבע ונוטל פירוש בעל הלכות ז"ל בבב"מ משום דא"ל לב"ה לא הימנתינהו את הימנתינהו עלך ופשעת בנפשך דלא אמרת לי בסהדי הב ליה והכי אמרינן בפרק הכותב בעובדא דבריה דאבימי דכל היכא דלא א"ל לשליח בסהדי הב ליה או דלא א"ל במלוה בשטר שקול שטרא לאו פושע הוי שליח ופטור. והם נשבעים ונוטלים כבר פירשתי לעיל דהאי שבועה חומרא דפועלים היא ודכולי עלמא לא מיפטר בעל הבית מן הפועלים משום דאמחינהו אצל חנוני דהא ליכא הכא דין מעמד שלשתן מדלא קתני תן לבני זה ולפועלי אלו או משום דלית ביה מעמד שלשתן אלא בשאותו שהעמיד לו היה לב"ה אצלו מלוה או פקדון וכדאמרינן התם מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן חנה אבל הכא דלא הוה לבעל הבית כלום אצל חנוני והלואה הוא דעביד ליה חנוני פשיטא דליכא מעמד שלשתן ואלו רצה חנוני לחזור בו שלא לתת כלום הרשות בידו ואם כן פשיטא דפועלים לא פטרי לב"ה הא בשהמחה ב"ה לפועליו אצל מי שהיה אצלו מנה במעמד שלשתן שהמקבל עליו אינו יכול לחזור בו בזה מחלוקת רבותינו ז"ל בדין פועלים במעמד שלשתן ולדעת הרמב"ם ז"ל דהתם כשם שהמקבל עליו לתת אינו יכול לחזור בו כך מי שיש לו לקבל המעות אינו יכול לחזור בו על מי שהומחה אותו אלא אם כן היה המחאה דטעות אבל י"א והיא דעת מורי הרא"ה ז"ל דהתם נמי פועלים לא פטר ולב"ה אלא רצה מזה גובה רצה מזה גובה ובפרק קמא דגיטין וכן בפרק המקבל הארכתי בענין זה בס"ד. אמר בן ננס כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא יש שפירוש אלו או אלו דודאי חד מינייהו בקושטא משתבע ויש לפרש אלו ואלו כלומר כלם ביחד באין לב"ד שתצא שבועת שוא מביניהם ושבועת שוא פירוש רש"י ז"ל דלאו דוקא דהא שבועת שקר היא אלא דלשקר קרי שוא ושוא ושקר א' הם ומשום דבחומרא דשבועה דכתיב בה לא ינקה כתיב שוא נקט הכי כלומר היאך נביא עצמנו לעונש שבועת שוא ויש לפרש עוד דקרי ליה הכי משום דלבן ננס ליכא שבועה גבי פועלים כלל דכאיני יודע אם פרעתיך הוא. וסברי רבנן דהכא תקנתא ובן ננס סבר דליכא למיעבד תקנתא להחמיר על הפועלים ומעתה הויא שבועת פועלים שבועה שאינה צריכה וכשבועה לבטלה שהיא שבועת שוא כנ"ל והלכתא כרבנן:
תניא אמר רבי טורח שבועה זו למה מתוך מה שהשיב לו ר"ח לרבי יש ללמוד מאי דק"ל לרבי דמשום דבמתני' לא קתני שהפועלים נשבעים לבעל הבית אלא דקתני הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין יש במשמע לפום פשטא דפועלים לחנוני הן נשבעין וממנו הן גובין והחנוני מפסיד לפי שלא נתן לפועלים בעדים ונמצאת שבועת חנוני לבטלה כי למה ישבע הוא ישבעו פועלים לב"ה במעמד שניהם ויטלו ממנו ויפסיד חנוני ולא ישבע והיינו דאהדר ליה ר"ח תנינא שהן נשבעין ונוטלים מבעל הבית ובעל הבית הוא לבדו מפסיד ואמרינן קבלה רבי או לא קבלה מיניה ותמיהא זו לי היאך ס"ד דלא קבלה והא מתרץ ליה קושיא דמתני' ועוד וכי רבי חייא שקורי משקר דלא תני הכי אם רבי לא שנאה לרבי חייא רבי חייא מנין לו ומתוך הדוחק יש לפרש דשפיר ידעינן דקבלה רבי מרבי חייא שכך שנה לו ברייתא אבל אנו מסופקים דרבי חייש דדילמא מסברא דידיה תנייה לר"ח בברייתא אבל רבותיו ששנו לו משנתינו לא כך דעתם מכיון ששנאוה לו סתם ולא ספרו לו שנשבעין ונוטלין מב"ה ועל זה אומרין קבלה רבי מר"ח שכך פורש לו משנתינו ממש ושכך היה דעת רבותיו או לא קבלה מיניה שכך פירשו לו רבותיו במשנתינו ואתינן למימר דלא קבלה מיניה מדקתני במתניתא אחריתי פועלים נשבעיו לחנוני וההיא מתניתא אליבא דתנא דמתני' תנייה רבי והא דידיה והא דרביה ומשנינן דלעולם קבלה שכך פירשו רבותיו ומאי לחנוני במעמד חנוני כנ"ל. כי היכי דליכספו מיניה פירוש וה"ה דחנוני נשבע במעמדם כי היכי דליכסיף מינייהו וחדא מנייהו נקט ומיהו ה"מ היכא דאפשר דאיתנהו לכולהו בעיר אבל אי ליתנהו לכולהו לא יפסיד הנמצא בשביל מי שאינו נמצא ואומר לבעל הבית הביאוהו לאידך וישבע בפני וכן דעת שני רבותי ז"ל וכן דעת הרמ"ה ז"ל וכי אמרינו נמי דלא שקלי אלא בשבועה הני מילי היכא דאיכא הכחשה בין חנוני ופועלים וכדקתני בהדיא זה אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו הא כל דליכא הכחשה ואתי חנוני ואמר (לא נטלתי) [נתתי] או אתו פועלים ואמרי (לא נתן) [לא נטלנו] שקלי בלא שבועה וליכא עלייהו אלא חרם סתם:
איתמר ב' כתי עדים המכחישות זו את זו אמר רב הונא זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה פי' זו באה בפ"ע ומעידה לעדיות דעלמא וזו באה בפ"ע ומעידה ולאפוקי שאין ע"א מכת זו וע"א מכת זו מצטרפין דהא חד מנייהו סהדא שקרא ואילו באותה עדות שבה הוכחשו פשיטא דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מאריה לא נחלקו אלא בשכל א' בעצמה מעידה בעדיות דעלמא דר"ה סבר דכיון דלא ידעינן מאן מנייהו שקרנית כל חדא וחדא מוקמינן בחזקת כשרה ור"ח אמר בהדי סהדי שקרי למ"ל והאי לישנא משמע דרב חסדא בדרך חומרא א"ל לבער עדות שקר מן העול' דכיון דידעינן ודאי דחדא מנייהי שקרנית למה לנו לקבל מהם שום עדות ואמרי' ב' מלוין וב' לווין וב' שטרות היינו ודאי פלוגתייהו דהכא ליכא שום טעמא דמה נפשך הוא אבל מלוה א' ולוה א' וב' שטרות פי' דהשתא ודאי אם המלוה הזה גובה אותן ב' מן הלוה הזה חד מן ב' שטרות גובה שלא כדין ובגזל הלכך לד"ה יד בעל השטר על התחתונה פי' דכיון דבע"כ אין לו לגבות אלא א' מן השטרו' ולא ידעי' הי מנייהו יד בעל השטר על התחתונה ואין לו לגבות אלא הקטן שבהם ואפי' לר"ה וכ"ש לרב חסדא ומשום הודאה דר"ה איצטרך למינקט טעמא דיד בעל השטר על התחתונה והא פשיטא ומיהו אפילו לר"ח גובה הוא הקטן שבהם ממ"נ ולא אמרינן בהא בהדי סהדי שקרי למ"ל שהרי אם הלוה הזה מעכב ב' הפרעונות אצלו א' מהם גזל אצלו בודאי ויש שפי' דה"מ כשתובעם המלוה שניהם ביחד אבל אם תובע' בזה אחר זה לר"ה גוב' אותן שתיה' ולר"ח אינו גובה כלום ואין זה מחוור כי היאך יגבה ב' לר"ה והא ידעינן ודאי דחד מנייהו גובה שלא כדין א"ו אף לר"ה יפסיד מנה שאם הגדול תבע בתחלה בחזקת כשר שוב אינו גובה הב' ממ"נ שאם הב' הזה שקר אין לו כלום ואם הוא אמת והא' שקר לא סגיא לו שלא יגבה לו זה החוב הב' מפני מה שגבה ממנו שלא כדין בשטר הא' ואם השטר גדול הוציא באחרונה מנכה לו ממ"נ מנה שאפילו יהא זה האחרון כשר הא' הוא פסול וגבאו בגזל ולר"ח לא יגבה כלום דהא אמר אפילו בשטר הא' בהדי סהדי שקרי למ"ל וא"כ לר"ח עדיפא ליה שיתבעם ביחד ולר"ה עדיפא ליה בזה אחר זה דהשתא גובה הגדול שבהם ואפשר נמי דלרב הונא לעולם אינו גובה האחרון דכיון דהא אודי אנפשיה דשטרא קמא קושטא אידך בתרא כמאן דאודי עליה דשטרא דשקרא הוא ומיהו עדיפא לרב הונא כשהוציא הגדול בתחלה. ב' מלווין ולוה א' וב' שטרות היינו מתני' דתנן שניהם נשבעין ונוטלין מב"ה פי' דאע"ג דחד מנייהו שקיל שלא כדין כיון דכל חד וחד אתי בטעמא על ב"ה שקלי תרווייהו ה"נ ל"ש כן פי' רש"י ז"ל ולפי' זה לא למדנו שישבע כל א' מהם אלא א"כ א"ל לוה אשתבע לי כדין שטרא דעלמא כשאין בו נאמנות הוא אבל רבינו אלפאסי ז"ל כתב דהיינו מתני' לגמרי ושניהם נשבעים ונוטלים מב"ה כדין משנתינו ולפי' זה אפילו בשטר שיש בו נאמנות ג"כ אין א' מהם גובה אלא בשבועה ואע"ג דלא א"ל אידך אשתבע לי ונראין דברים כדברי מי שפי' דהא לרב הונא דוקא אבל לר"ח כיון דב' לווין וב' מלוין וב' שטרות אינו גובה כלום כ"ש בזו שהלוה א' והוא מפסיד ואע"ג דבמתני' ב"ה מפסיד מתני' לאו מכח עדות שקר היא אלא משום דכל חד וחד אית ליה טענתא עלייהו דפועלים אמרי ליה את ידעת דאחייבת לן ולא ידעת אי פרעתן וחנוני אמר ליה את פשעת בנפשך דלא אמרת לי בסהדי הב ליה אבל הכא בהדי סהדי שקרי למ"ל והא דנקטה הכא סתם ולא נקט היינו פלוגתייהו משום דמאידך קמייתא שמעינן לה בכל דכן אבל יש שפי' דכיון דנקטינן סתם היינו מתני' לכ"ע אמרינן לה ואפילו לר"ח וטעמא דמלתא דהא אמרי' לעיל דר"ח לאו מדינא אמר בהדי סהדי שקרי למ"ל אלא לתיקון העולם והכא כיון דאיכא דכוותה במשנתינו דעבוד רבנן תקנת' דלישקלו תרווייהו הכא נמי מוקמינן להו אדינא בדרב הונא ושקלי תרווייהו ואין זה מחוור ואליבא דהלכתא אין בזה כלום בעיקר הדין דהא הלכתא כרב הונא לגבי רב חסדא וכדכתי' בפ' חזקת וכן פסקו הגאונים ז"ל. ב' לווין ומלוה א' לרב הונא מאי פי' דאלו לרב חסדא פשיטא דלית ליה כלום תיקו והו"ל חומרא לתובע וקולא לנתבע ולא גבי מחד מנייהו דכל חד וחד מן הלווין מדחי ליה ואם תפס אפילו מתרווייהו לא מפקינן מני' דלכל חד וחד מדחי ואמר דמניה תפס כדין עד דעבדי הרשאה זה לזה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה