פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

אלמנה ניזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהם ואינן חייבין בקבורתה יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה:

גמ' אמר שמואל מציאת אלמנה לעצמה מאי טעמא אמור רבנן מציאת אשה לבעלה משום דלא תיהוי לה איבה הני תיהוי להו איבה א"ר יוסי בר' חנינא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליורשין חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו: ב אריב"ל כל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו חוץ מהתרת מנעל והנעלת (לו) מנעל אמר רבא לא אמרן אלא במקום שאין מכירין אותו אבל במקום שמכירין אותו לית לן בה א"ר אשי ובמקום שאין מכירין אותו לא אמרן אלא דלא מנח תפלין אבל מנח תפלין לית לן בה א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל המונע תלמידו מלשמשו מונע חסד ממנו שנאמר למס מרעהו חסד ר"נ בר יצחק אמר אף פורק ממנו יראת שמים שנאמר ויראת שדי יעזוב:

סימן בעריכה

אר"א אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה מה שתפסה תפסה וכן כי אתא רב דימי אמר מעשה בכלתו של רבי שבתאי שתפסה דסקיא מליאה מעות ולא היה כח בחכמים להוציא מידה אמר רבינא לא אמרן אלא למזונות אבל לכתובה מפקינן מינה מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא כתובה דממקרקעי ולא ממטלטלי מזוני נמי ממקרקעי ולא ממטלטלי אלא מאי דתפסה תפסה א"ל רבי יעקב בר נפתלי לרבינא הכי אמרינן משמיה דרבא כוותיך והאידנא דתקינו רבנן כתובה אפי' ממטלטלין כיון דמזוני תנאי כתובה נינהו ותנאי כתובה ככתוב' דמיא ניזונת נמי ממטלטלי בין שתפסה בין שלא תפסה ירושלמי (ה"ב) אלמנה שתפסה אלף זוז במזונותיה אין מוציאין אותן מידה מהו למימר לה חוי מה שבידך תלמידי דר' יונה אמרי אמרי' לה חוי מה שבידך אמר לון רבי יוסי בר בון מכיון שיש לה לישבע בסוף אפי' תיי מה שבידך לא אמרי' לה וריצב"א כתב לרבינו שמשון אחיו מה שכתבת אחי דאלמנה שתפסה למזונותיה כל מה שתפסה יכולה לעכב אפילו כמה וכמה מההיא ירושלמי דפ' אלמנה לפי זה לא שבקת חיי לכל בריה נשים גבירות ושולטות בממון בעליהן ויש להן בנים קטנים יקחו כל הממון ולא יתבעו לעולם כתובה ויתפסו הכל בשביל מזונות וכן נשים שאינן גבירות אם יש מטלטלין הרבה בתוך הבית או כסף וזהב יקחו הכל אלא יש לפרש הא דקאמר התם ר' יוסי בר' בון אמר מכיון שהיא עתידה לישבע בסוף אפי' חוי מה שבידך לא אמרי' לה. מתוך לשונו משמע דוקא בשביל שסופה לישבע הא אין סופה לישבע אמרי' לה חוי מה שבידך א"כ בנדון זה שלקחה הכל ואינה עתידה לישבע בסוף אמרי' לה חוי ומוציאין מידה כל המותר על מזונותיה לשנים עשר חודש כי יותר אין ראוי שישאר בידה ממה שראוי בפעם אחת למכור בקרקעות ובהא שיעורא אמרינן מה שתפסה תפסה ואלף זוז דקאמר לאו דוקא אי נמי בעשירה שראויה לכך בשנים עשר חדש אי נמי נראה מה שתפסה תפסה ראוי לומר אפי' ביתר משנים עשר חדש ובלבד שתפסה פחות מכדי כתובתה שסופה לישבע על כתובתה אבל אם תפסה יותר מכדי כתובתה שאין סופה לישבע על כתובתה לא והא דקאמר אפילו חוי מה שבידך לא אמרינן היינו היכא דידיע לן שלא תפסה כדי כתובתה לפי שסופה לישבע אבל אי לא ידעינן כמה תפסה לא ולכאורה אם היתה תובעת מזונותיה אחרי כן ואמרה שכבר אכלה כל מה שתפסה לא היו זנין אותה עד שתשבע כמה לקחה עד כאן דבריו ורבינו מאיר כתב השתא לפי דבריו אחרי שהיתומים אומרים שתפסה יותר מכתובתה היה לנו להשביעה אמנם לפי דברי רבינו שמשון אחיו שנחלק עליו אפילו בתפסה יותר אין להשביעה וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל (פ"יח מהל' אישות ה"י) שכתב אלמנה שתפסה מטלטלין כדי שתזון מהן בין שתפסה מחיים בין שתפסה אחר מיתה אפי' תפסה ככר זהב אין מוציאין מידה אלא שכותבין לה ב"ד מה שתפסה ופוסקין לה מזונות ומחשבין עמה והיא ניזונת ממה שבידה עד שלא יהא לה מזונות יותר או עד שתמות ויקחו היורשין את השאר וכו' ואחרי שכתב אפילו ככר זהב שמע מינה דסבירא ליה דתפיסה למזונות מהניא אפי' ביותר מכתובתה ולא מפקינן מינה ופשט הירושלמי דקאמר אלף זוז וגמרא דידן דקאמר דסקיא מליאה מעות משמע נמי הכי דאפילו טובא יותר מכדי כתובתה לא מפקינן מינה וטעמא הוי משום דלא ידעינן כמה תחיה וכמה תצטרך למזונות כי שמא יאבד מהן או שמא תחלה ותצטרך לרפואה שאין לה קצבה שהיא בכלל מזונות וכיון דאף אם תפסה למזונותיה הרבה יותר ממזונותיה לא מפקינן מינה א"כ למה היה לנו להשביעה השתא הרי לא מצינו שום שבועה כיוצא בזו מצינו נשבעין ולא משלמין נשבעין ונוטלין אבל בנדון זה שבועה זו למה לא ליטול ולא ליפטר מעכשיו אמנם אם אחר זמן תאמר שכלו כל המטלטלין שתפסה ותבוא לתבוע מזונות לא יהבינן לה מידי עד שתשבע שלא נשאר בידה ממה שתפסה ולא נתנה ולא בזבזה כלום דבהא מודה הרמב"ם ז"ל שהרי הוא כתב (פ"יח מהל' אישות ה"יט) אלמנה שבאה לבית דין לתבוע מזונות יש מי שהורה שפוסקין לה מזונות ואין משביעין אותה ואין ראוי לסמוך על הוראה זו מפני שנתחלף לו הדבר באשה שהלך בעלה למדינת הים ורבותי הורו שאין לה מזונות מד שתשבע שהרי זו באה ליפרע מנכסי יתומים ולזה דעתי נוטה וכן ראוי לדון עכ"ל ואפי' לדברי הגדולים האומרים דבכל ענין קאמר חנן לא תשבע בתחלה אפי' כי אתיא לאפוקי מזוני מיתמי נראה לי דכל כהאי גוונא שעכבה ממון היתומים יותר מן הראוי להגבותה בבית דין בפעם אחת דהיינו כדי מזון שלשים יום מודו כ"ע דלא יהבינן לה עד שתשבע כי צריך לתת טעם מאי שנא למזוני דלא משביעינן לה משום דסופה עתידה לישבע על כתובתה ואע"פ דשמא לא תבוא לעולם לידי גיבוי כתובה ובשאר דוכתי לא אמרינן הכי שהרי אפוטרופא ושותפין ואריסין הנשבעין שלא בטענה אי בעי משבעי אהדדי כל יומא ולא אמרי' ימתין עד לבסוף ואז ישבע על הכל אלא נראה דהיינו טעמא גבי אשה דאי ידעה שעתידין להשביעה מל מזונותיה בימי מיגר אלמנותיה שהיא יושבת לכבודו הויא לה קטטה מעיקרא בהדי בעלה ואין אדם דר עם נחש בכפיפה אבל בנדון זה שרגלים לדבר וראוי לחושדה לפי שתפסה ממון היתומים והיה ראוי להשביעה מיד אלא שלא מצינו שבועה כיוצא בזו כדפרישית לעיל מ"מ ודאי אם תתבע מזונות אח"כ ראוי להשביעה לכ"ע ע"כ דברי רבינו מאיר ומתוך דברי הרמב"ם ז"ל משמע שפסק כתלמידי דרבי' יונה דאמרי' לה חוי מה שבידך וכן מסתבר:

סימן געריכה

אמר רבי יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא אלמנה ששהתה שתים וג' שנים ולא תבעה מזונות איבדה מזונותיה השתא שתים איבדה שלש מיבעיא לא קשיא כאן בענייה כאן בעשירה א"נ כאן בצנועה כאן בפרוצה הלכך לא איבדה בשתי שנים עד שתהא עניה ופרוצה ירושלמי (ה"ב) ר' אלעזר בשם רבי יוסי בן זימרא בשלא לותה ואין בידה משכון אבל אם לותה או שיש ביה משכון גובה אפילו למפרע אמר רבא לא אמרן אלא למפרע אבל להבא אית לה:

סימן דעריכה

בעי רבי יוחנן יתומים אומרים נתננו לה מזונות עד היום הזה והיא אומרת לא נטלתי ולא שהתה עדיין שתים ושלש שנים על מי להביא ראיה נכסי בחזקת יתמי קיימי ועל האלמנה להביא ראיה או דלמא נכסי בחזקת אלמנה קיימי כיון דאלים כחה למכור שלא בבית דין ועל היתומים להביא ראיה ודלא כפירש"י שפירש נתננו דמי מזונות שנה הבאה דהא פשיטא דעל היתומים להביא ראיה דהא רבי יוחנן הוא דאמר בפ"ק דב"מ דף יז. הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום ואפילו מאן דלית ליה דר' יוחנן מודה הכא דאי מהימני לומר פרעתי מה הועילו חכמים בתקנתם שתקנו לה מזונות בכל שעה יאמרו פרענו מידי דהוה אכתובה במקום שאין כותבין כתובה דכולי עלמא מודו דלא מצי למימר פרעתי מטעמא דפרישית אבל מזונות שעברו מוכחא מילתא דקושטא קאמרי מדשתקה עד השתא וכן מוכח דפשיט מדתני לוי דאיירי במזונות שעברו. ת"ש דתני לוי אלמנה כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה נשאת עליה להביא ראיה מדלא משכח דעליה להביא ראיה אלא בנשאת שמע מינה דאם פרעו לה כתובתה בב"ד דעל היתומים להביא ראיה על מזונות שעברו: ו דף צז ע"

בעו מיניה מרב ששת מוכרת למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובתה קמיבעיא להו בדרב יוסף דא"ר יוסף ארמלתא דזבין אחריותא איתמי ובי דינא דזבין אחריותא איתמי מאי מי אמרינן כיון דאחריותא איתמי טרפא או דילמא מצי א"ל נהי דאחריותא דעלמא לא קבלית עלך אחריות דנפשך מי לא קבילית עלך אמר להו רב ששת תניתוה מוכרת והולכת עד כדי כתובתה וסמך לה שתגבה כתובתה מן השאר ש"מ שיירה אין לא שיירה לא:

סימן העריכה

וכתב רב אלפס ז"ל מהא שמעינן דלית לה לזבוני אלא עד כדי כתובתה אבל יותר מכדי כתובתה לא וקשיא לן הא דגרסינן בפרק שני דייני גזירות (דף קז:) האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאת ואמרה מת בעלי רצתה ניזונת רצתה נוטלת כתובתה אמרה גרשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה ואוקמא שמואל כששמעו בו שמת ומקשי' ומ"ש עד כדי כתובתה ופרקינן איהי דאפסדה אנפשה דאמרה גרשני ושמעינן מינה דאי לא אמרה גרשני בעלי ניזונת לעולם ותירץ הא דתניא מוכרת והולכת עד כדי כתובתה אבל יותר מכדי כתובתה לא בדלא אפשר לה לאיתזוני אלא בזביני דמקרקעי הלכך לית לה לזבוני אלא עד כדי כתובתה והא אחריתי דשמעת מינה דניזונת לעולם באפשר לה לאיתזוני מפירי דמקרקעי או מעמלא דבתי ומאי דדמי ליה ודייקינן מדקתני בהך מתניתא מוכרת ובהך לא קתני מוכרת אלא ניזונת ודברים של תימה הן היאך דקדקו מכאן דאינה מוכרת למזונות אלא עד כדי כתובתה הא בהדיא מוכח בברייתא שהשאר הוא כדי כתובתה שתגבה מהן כתובתה וקמ"ל דמה שמכרה למזונות אינה חוזרת וטורפת לכתובתה דאחריות דנפשה קבילת עילווה אבל אם אינה חוששת על גביית כתובתה יכולה להיות ניזונת לעולם:

סימן ועריכה

כיצד מוכרת אמר רב דניאל בר רב קטינא א"ר הונא מוכרת לשנים עשר חדש ולוקח מפרנס אחד לשלשים יום ורב יהודה אמר מוכרת לששה חדשים ולוקח מפרנס אחד לשלשים יום אמר אמימר הלכתא מוכרת לששה חדשים ולוקח מפרנס אחד לשלשים יום ויראה דוקא כשהיא מוכרת לא הרשוה למכור יותר מכדי מזון לששה חדשים אבל כשב"ד מוכרין לא נתנו להם קצבה אלא הכל לפי ראות עיניהם מה שהוא תועלת היתומים:

סימן זעריכה

איבעיא להו זבין ולא איצטריכו ליה זוזי הדרי זביני או לא הדרי זביני והלכתא זבין ולא איצטריכו ליה זוזי הדר זביני ודוקא בדגלי דעתיה בשעת המכר שלצורך כך וכך הוא מוכר אבל אי שתק בשעת המכר אע"פ שגילה דעתו קודם לכן הוו דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים ולא הדרי זביני כדגרסי' בקדושין בפ' האיש מקדש (דף מט:) ההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל בעידנא דזבין לא אמר ולא מידי אמר רבא הוו דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים ויש דברים שאין מועיל בהם גילוי דעת עד שיתנה בפירוש כגון היכא שאין הענין מוכיח על דעתו אי לאו דאתני וכיון דבעי תנאי בעי תנאי כפול. ויש דברים שאפילו גילוי דעת א"צ משום דאיכא אומדנא דמוכח דאפי' לא גילה דעתו בשעת המעשה לא הוו דברים שבלב משום דבלאו גילוי דעת אנן סהדי דלהכי איכוין כגון שטר מברחת דלעיל (דף עח:) ולקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דלעיל (דף צה.) והכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא בפ' יש נוחלין (דף קלא:) ושכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים בפ' מי שמת (דף קמו:) וההוא דשמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים אמר ר"ש בן מנסיא בידוע שאם היה בנו קיים לא היה כותבן לאחרים (שם) וכן המקדש אחותו (קידושין דף מו:) בין למאן דאמר פקדון בין למאן דאמר מתנה וכן סבלונות וקידושין דהדרי (שם נ:) וכן נדרי זרוזין בפ' ארבעה נדרים (דף כ:) כל אלו אומדנא דמוכח אינון הלכך אפילו גילוי דעת לא בעי לא בשעת מעשה ולא קודם לכן אבל זבין ולא אצטריכו ליה זוזי וההוא גברא דזבין נכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל אע"ג דגלי אדעתיה מעיקרא וידוע לכל שלדעת כן הוא מוכר בעינן גילוי דעת בשעת מעשה דליכא אומדנא דמוכח כולי האי בלא גילוי דעת דהרבה פעמים אדם מוכר קרקעותיו ואין ידוע למה הוא מוכרן והא דאמרי' הדרי זביני היינו דווקא היכא דלא איצטריכו ליה זוזי מחמת דבר שנתחדש אח"כ כגון בצורתא דהוה בנהרדעא זבנינהו לאפדנייהו למיזבן חיטי ולבסוף אתו חיטי או שמכר נכסיו לקנות דבר ידוע וחזרו בהם אותם המוכרין אבל אם חזר בו המוכר הנכסים ואין רוצה לקנות אע"פ שמוצא לקנותן לא הדרי זביני כההיא דבפרק האיש מקדש (דף נ.) ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה דבעא למיסק לארעא דישראל לסוף לא סליק א"ר אשי אי בעי סליק איכא דאמרי אי בעי לא סליק איכא בינייהו היכא דאיתיליד אונסא באורחא ותו גרסי' התם ההוא גברא דזבנינהו לנכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל סליק ולא איתדר ליה אמר רבא כל דסליק אדעתא למיתדר הוא והא לא איתדר ליה איכא דאמרי אדעתא למיסק הוא והא סליק ליה:

סימן חעריכה

מתני' אלמנה בין מן הנשואין בין מן האירוסין מוכרת שלא בב"ד ר"ש אומר מן הנשואין מוכרת שלא בבית דין מן האירוסין לא תמכור אלא בבית דין מפני שאין לה מזונות וכל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בב"ד. הא דאמר אינה צריכה ב"ד איתמר עלה בפרק אלו מציאות (דף לב.) אמר רב יוסף בר מניומי א"ר נחמן אינה צריכה ב"ד מומחין אבל צריכה ב"ד הדיוטות כגון גברי מהימני דבקיאי בשומא:

גמ' בשלמא מן הנשואין משום מזוני אלא מן האירוסין מ"ט עולא אמר משום חינא ר"י אמר לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין מאי בינייהו איכא בינייהו גרושה דמשום חינא איכא משום שלא תתבזה ליכא והלכתא כר"י דפשטא דמתני' כוותיה:

סימן טעריכה

אמר רבה ב"ר ירמיה אמר שמואל כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה והני מילי בחיי בעלה אבל לאחר מיתת בעלה לית לה:

סימן יעריכה

מתני' מכרה כתובתה או מקצתה משכנה כתובתה או מקצתה נתנתה לאחר או מקצתה לא תמכור השאר אלא בב"ד וחכמים אומרים מוכרת היא ואפי' ארבעה וחמשה פעמים ומוכרת למזונות שלא בב"ד וכותבת למזונות מכרתי וגרושה לא תמכור אלא בב"ד הא דקתני וכותבת למזונות אסיקנא לעיל (דף צו:) דעצה טובה קמ"ל דלא ליקרו לה רעבתנותא והוא הדין נמי אי לא כתבה אלא מכרה סתם נאמנת לומר למזונות מכרתי דנכסי בחזקת אלמנה קיימי ועל היתומים להביא ראיה כדתני לוי אלמנה כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה וכר' יוסי דאמר מוכרת סתם ובכך כחה יפה ובירושלמי (ה"ג) מפרש ייפוי כח דר' יוסי אם באתה מלוה בעדים אומרת למזונות מכרתי באתה מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי:

גמ' מתני' מני ר"ש היא דתניא מכרה כתובתה משכנה כתובתה עשתה כתובתה אפותיקי לאחר אין לה מזונות דברי ר"מ ור"ש אומר אע"פ שלא מכרה אלא מקצתה ולא משכנה אלא מקצתה לא תמכור אלא בב"ד וליתא לדר"ש דאמרי' ההיא איתתא דתפסה כסא דכספא בכתובתה אתאי לקמיה דרבא וקא תבעא מזוני אמר להו ליתמי זילו והבו לה מזוני לית דחש להא דר"ש דאמר לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף וראיתי לגדולים שפירשו דאע"פ שחייבין לזונה אם רצו היורשין פורעין לה מותר כתובתה ומסלקין אותה אפילו לאנשי גליל ודברים של טעם הם דאל"כ כל אשה תמכור כתובתה עד תשלום דינר ותתפרנס כל ימיה בחסרון הדינר:

סימן יאעריכה

שלח ליה רבה בריה דרבא לרב יוסף מוכרת שלא בבית דין צריכה שבועה או אינה צריכה שבועה במוכרת לכתובתה קא מיבעיא ליה דאי למזונות קי"ל כחנן דאמר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה וההיא בסוף היינו בשעת גיבוי כתובתה דהא לעיל בשילהי הכותב (דף פח.) מוקי ר' ירמיה הא דר' שמעון דאמר כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה כחנן אלמא דאין משביעין אותה שום שבועה עד זמן תביעת כתובתה אלא ודאי במוכרת לכתובתה קא מיבעיא ליה ולא מיבעיא ליה בשבועת צררי דפשיטא דמשביעין אותה כדתנן בפרק השולח (דף לד:) אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה אלא מיבעיא ליה אחר שמכרה הנכסים שלא בב"ד אם משביעין שלא גבתה יותר א"נ מיבעיא ליה אם משביעין אותה שלא זילזלה בנכסים וכן מוכח מדקאמר ותיבעי לך הכרזה דהאי נמי משום דלא תזלזל. ותיבעי לך הכרזה א"ל הכרזה לא מיבעיא לי דא"ר זירא אמר רב נחמן אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום היכי דמי אי דאכרוז אמאי לא עשתה ולא כלום אלא לאו דלא אכרוז לעצמה הוא דלא עשתה ולא כלום הא לאחר מה שעשתה עשתה לעולם דאכרוז דאמרי' לה מאן שם לך כלומר מי החזיקך באלו הנכסים שאין אדם יכול לזכות במקח אלא מיד המקנה לו ואין לפרש דשומא ממש קאמר דאע"ג דליכא ב"ד מומחין ב"ד הדיוטות מיהא איכא כדאיתא בפ' אלו מציאות (דף לב.) כדפרישית לעיל (סי' י) ומה שהחזיקוה ב"ד הדיוטות אינה חזקה דיושבי קרנות הן ואינם בקיאים אלא בשומא בעלמא כי ההוא גברא דאפקידו גביה כיסתא דיתמי אזל שמה לנפשיה בארבע מאה זוזי לסוף אייקור וקאי בשית מאה זוזי אתו לקמיה דרב יוסף א"ל מאן שם לך. והלכתא צריכה שבועה ואינה צריכרה הכרזה ואע"ג דאמרינן (לעיל דף פז.) לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא משמע הא לכל שאר מילי דאלמנה בעינן הכרזה ותנן נמי בערכין (דף כא:) שום היתומים שלשים יום אומר ר' היינו כשב"ד מוכרין דאי טעו בפחות משתות מכרן קיים הלכך צריכין הכרזה שלא להפסיד היתומים אבל אלמנה דתנן אפי' מכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל ואין יכול לבא לידי הפסד ליתומים מוכרת שלא בהכרזה והאי טעמא ליתא דאם כן אפילו שליח ימכור שלא בהכרזה ופי' ה"ר יונה זכרונו לברכה שהקלו על האלמנה שתמכור שלא בהכרזה כמה שהקלו עליה למכור שלא בבית דין רב אלפס ז"ל כתב דאם מכרה האלמנה או נתנה במתנה מנכסי יתומים קודם שתשבע מה שעשתה עשוי והביא ראיה ממתניתין (דף צז.) דקתני אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בבית דין ואמרינן עלה בגמרא בשלמא מן הנשואין משום מזוני. ומיירי בשלא נשבעה דאי נשבעה אין לה מזונות לפי שאינה נשבעת מד שתתבע כתובתה בבית דין ומשעה שתבעה כתובתה אין לה מזונות והא דקאמר הכא צריכה שבועה אחר המכירה קאמר דמשביעין אחר המכירה שבועת צררי וגם שלא זלזלה במכירה ולא מכרה יותר מן הצורך ואע"פ שהיו שם ב"ד הדיוטות בקיאין בשומא שמא לא דקדקו כולי האי דיושבי קרנות הן:

סימן יבעריכה

מתני' אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם מכרה קיים עד שיהא שם כדי שתשייר בשדה בית תשעה קבין ובגינה בית חצי קב וכדברי רבי עקיבא בית רובע היתה כתובתה ארבע מאות זוז ומכרה לזה במנה ולזה במנה ולאחרון יפה מנה ודינר במנה של אחרון בטל ושל כולן מכרן קיים: דין בטול מקח דקרקעות כתבתי בפרק הזהב (סי' כא):

סימן יגעריכה

גמ' מאי שנא שוה מאתים במנה דאמרינן לה את אפסדת שוה מנה במאתים נמי תימא אנא ארווחי אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה כאן שנה רבי הכל לבעל המעות כדתניא הוסיפו לו אחת יתירה הכל לשליח דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר חולקין והתניא רבי יוסי אומר הכל לבעל המעות אמר רמי בר חמא אמר רבי יצחק לא קשיא כאן בדבר שאין לו קצבה כאן בדבר שיש לו קצבה אמר רב פפא הלכתא בדבר שיש לו קצבה חולקין בדבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות ומתני' דבר שאין לו קצבה הוא פירוש דבר שיש לו קצבה כגון הפירות שנמכרים במנין ידוע או משקל ידוע או מדה ידוע בכך וכך אם נתן לו המוכר אותו דבר ידוע וחזר והוסיף לו אחת יתירה חולקין ולמה חולק השליח עם בעל הבית הואיל ובאתה לו הנאה ע"י בע"ה חולק עמו שאל ה"ר יעקב ישראל את ר"ת על ראובן ששלח את שמעון לקבל לו מעות מן העובד כוכבים והעובד כוכבים טעה ונתן לו יותר ולא נמצא העכו"ם להחזיר לו המותר. המותר למי והשיב שחולקין אותו ביניהם דמעות הוו כדבר שיש לו קצבה דאמרי' הוסיף לו אחת יתירה ר' יוסי אומר חולקין ומוקמינן לה בדבר שישלו קצבה וטעמא דחולקין לפי שבעל המעות כיון שקבל קצבתו מה לו בטעותו של שליח אלא דאמרי' הואיל וע"י מעותיו של זה נשתכר יהיב ליה פלגא והוא הדין נמי גבי טעות חשבון אע"ג דאיכא טעמא אחרינא גבי חולקין כמו שפירש רש"י די"ל לשליח נתנם וי"ל לבעל המעות נתנם והאי טעמא לא שייך גבי טעות מכ"מ גם האי טעמא עיקר וכיון דמוחזק ידו על העליונה וחולקין ואפי' אם היה נותן לו שכר אין הבעלים מקפידים על הגבהת מציאה עם המלאכה דאילו מצא ארנקי בשוק מי לא זכה בו ושוב חזר בו ואמר דכל טעות בין על ידי מקח בין ע"י שטעה במנין הכל לבעל המעות כמתני' ולא דמי להוסיפו לו אחת דהתם ליכא טעות ור"י אומר דהכל לשליח שהרי אם גנב ואם גזל והטעה מה טיבו של בעל הבית בו ואפי' חולקין לא שייך למימר ולא דמי לשאר טעות דאמרי' הכל לבעל המעות דהתם הוא סבור שהמקח שוה יותר מן המעות שקבל ונתן הכל לבעל המעות על סמך זה אבל הכא טעות בעלמא הוא שהעובד כוכבים ידע הסך שהוא חייב לו והיתרון דבר בפני עצמו הוא כאילו גנב לו היתרון תדע שאם היה רוצה אומר טעית בחשבון ומחזיר לו המותר ותימה הוא לומר שלא היה יכול להחזיר לו וכן נראה עיקר: איבעיא להו אמר לשלוחו זיל זבין מארעא דילי ליתכא ואזיל וזבין כורא מאי מי אמרי' מוסיף על דבריו הוי וליתכא מיהא קני או דלמא מעביר על דבריו הוי וליתכא נמי לא קני איכא דאמרי הא לא תיבעי לך דודאי ליתכא מיהא קני אם ירצה הלוקח אבל לוקח אי בעי מצי אמר אין אני רוצה לקנות אלא כור ביחד כי תיבעי לך דאמר ליה זבין כורא וזבין ליתכא מי אמרינן א"ל דטבא לך עבדי לך או דלמא מצי א"ל לא ניחא לי דליפשו שטרי עלואי וה"ה דמבעיא ליה אם מכר כור לשנים אע"ג דלא שייך למימר הכא דטבא לך עבדי לך דעיקר הטעם תלוי במאי דאמר ליה לא ניחא לי דליפשו שטרי עלואי דאית ליה ריעותא למשלח אבל לא בעינן דליהוי טיבותא למשלח תדע דמייתי ראיה מהביא לו בשלש חלוק ובשלש טלית והתם לא שייך למימר דטבא לך עבדי לך שהרי הוציא כל הדינר וגם מדקרי ליה מוסיף על דבריו מכלל דהוסיף על דבריו ומכרו לשני בני אדם דאם לא מכר אלא לתך מאי שייך למימר מוסיף על דבריו ולא איפשיטא בהדיא וסוגיין דמעביר על דבריו הוי משום דיוקא דמתני' דקתני מודה רבי יהודה בקטנית דמיירי בדאייתי ליה שוי שית בשלש והיינו דאמרי' מעביר על דבריו הוי דאי מוסיף על דבריו הוי אפילו אי אייתי ליה שוה שית בשלש בעל הבית מעל ועוד כיון דלא איפשיט לא קנה לוקח דאוקי ארעא בחזקת מריה קמא ועוד דטענה מעלייתא היא בכולי הש"ס לא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי הכי גריס רש"י פשיטא אמר לאחד ולא לשנים קפידא סתמא מאי פירוש אמר לאחד בסתם ולא אמר לו ולא לשנים מאי רב הונא אמר לאחד ולא לשנים רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי לאחד ואפילו לשנים ואפילו למאה תימה אפילו אמר לו סתמא לא איפשיטא בעיין לעיל אי חייש לאפושי שטרי והיכי פשיטא להו לרב חסדא ולרבה בר רב הונא דאפילו אמר בפירוש לאחד דאמרינן לאחד אפי' למאה ומפרש רבינו תם דהאי קפידא דאפושי שטרי דלעיל לאו משום זילותא דנכסי הוא אלא משום שיצטרך לחזור בכל שטר ושטר אחר חתימת עדים וקניין והכא איירי כשהחתים השלית את השטרות דליכא תו קפידא אלא באפושי בעלי דינין שטורח לו אם יצטרך היום או למחר לבא עם שניהם לדין ובטרחא כי האי פליגי הני אמוראי אי נמי איכא לאוקמי כשמכר בשטר א' וליכא אפושי שטרי אלא קפידת בעלי דינין כדפרישית והאי דפשיט לקמן מאלמנה שמכרה לזה במנה ולזה במנה מכל שכן קא פשיט דאפי' בשני שטרות קנו ורבינו חננאל ז"ל גריס לאחד קפידא סתמא מאי והא דקאמרי רב חסדא ורבה בר רב הונא לאחד ואפי' לשנים לאו משום דהמשלח הזכיר בדבריו לאחד אלא אגב דקאמר רב הונא לאחד ולא לשנים קאמרי אינהו לאחד ואפילו לשנים איקלע רב נחמן לסורא עול לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרו ליה כי האי גוונא מאי אמר להו לאחד ואפי' לשנים ואפי' למאה ואע"ג דטעה שליח אמר להן טעה שליח לא קאמינא והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות הני מילי היכא דטעה בעל הבית אבל טעה שליח אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכן הלכתא ורב אלפס זכרונו לברכה שפסק בבעיא דלעיל דמעביר על דבריו הוי והכא פסיק לאחד ואפילו לשנים צריך לחלק כמו שפירש ר"ת ורב האי גאון ז"ל בשער ששי של מקח וממכר פסק דמוסיף על דבריו הוי מדאמרינן פשיטא אמר לאחד קפידא סתמא מאי ואסיקנא לאחד ואפילו לשנים אלמא קיימא לן מוסיף על דבריו הוי והוא מפרש האי פשיטא על דרך מאי הוי עלה:

סימן ידעריכה

מתני' שום הדיינין שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל רשב"ג אומר מכרן קיים א"כ מה כח בית דין יפה אבל אם עשו אגרת בקורת אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים הא דקתני פחתו מכרן בטל ניחא דנתאנו היתומים אבל אם הותירו שתות שנתאנה לוקח אמאי בטל לא יהא כח יתומים גרוע מכח אחר דאין אונאה לקרקעות ומתוך פירוש רש"י משמע דכיון דלגבי אונאת יתומים אמרי' מכרן בטל הוא הדין נמי לגבי אונאת לוקח ולסברא זו גם בשליח הדין כן כי היכי דאי טעה שליח ונתאנה המקח בטל דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ה"נ אם נתאנה לוקח וכן כתב רב האי ז"ל דבשליח אם הותיר שתות מכרו בטל ותמיהני למה הזכיר שתות אם רוצה לדמות הותיר לפיחת אפילו בדינר נמי דהא קיימא לן שליח כאלמנה והרב ר' יונה ז"ל כתב דאם הותיר השליח דינו כאיניש דעלמא שמוכר את שלו וזכה המשלח ביתרון ואם פיחת א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל שומת בית דין כמו שהיתומים סומכין עליהם כך הלוקח סומך עליהם שלא יעשו עול ולא ירחמו בדין והוו ב"ד שלוחים של אלו ואלו הלכך בין פיחתו שתות בין הותירו שתות מכרן בטל אבל בפחות משתות מכרן קיים וכן מסתבר וכן היה נראה היכא דנתאנו יתומין דהמקח בטל אין ב"ד יכולין נקיים המקח אם ירצו ולהכריח הלוקח להחזיר האונאה דכיון שרצו ב"ד לבטל המקח הרשות ביד הלוקח נמי לבטלו ומסתבר הני טעמי דאי מיפות כח ליתומים טפי מלוקח הא ריעא ליתמי ולא זבנו מינייהו והרמב"ם ז"ל (פ"יג מהל' מכירה ה"י) כתב דאם רצו בית דין שלא לבטל המקח ויחזירו האונאה מחזירין:

סימן טועריכה

גמ' איבעיא להו שליח כמאן אמר רבא א"ר נחמן שליח כדיינין רב שמואל בר ביזנא אמר ר"נ שליח כאלמנה והלכתא שליח כאלמנה שאם טעה כל שהו מכרו בטל משמע הא דקתני במתני' מכרה שוה מנה ודינר במנה לאו דוקא דינר הוא הדין בפחות ויש מפרשים דינר דווקא ולא נהירא כיון דאפי' פחות מכדי אונאה בטל אין חילוק בין דינר לפחות פירש ר"ת דהאי שליח מיירי כשעשאוהו בית דין שליח למכור דאי בשליח שעשאוהו בעלים היכי קאמר רבא משמיה דרב נחמן שליח כדיינין הא אמר רב נחמן לעיל (דף צט:) אבל טעה שליח לא דאמר ליה לתקוני שדרתיך ועוד דבריש האיש מקדש (דף מב:) א"ר נחמן האחין שחלקו לקוחות הן פחות משתות נקנה מקח אמר רבא הא דאמרת פחות משתות נקנה מקח לא אמרן אלא דלא שוייה שליח אבל שוייה שליח א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אלמא בשליח אפילו בפחות משתות בטל מקח הלכך בשליח דיינין איירי הכא דאלים כחו ור"י פירש כיון דקאמר הש"ס שליח סתם משמע בסתם שליח שעשאוהו בעלים והא דא"ר נחמן לעיל טעה שליח לא קאמינא היינו בטעות שתות כטעות דמתני' וההיא דקידושין הכי פירושא הא דאמרת פחות משתות נקנה מקח ואין צריך להחזיר אונאה לא אמרן אלא דלא שווייה שליח אבל שוייה שליח מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך לענין זה שצריך להחזיר האונאה ומכ"מ המקח קיים והא דאמר רב נחמן שליח כדיינין היינו לענין זה דהמקח קיים אבל האונאה מיהא צריך להחזיר וכן הדיינין דאין כח בדיינין כלל טפי משליח דעלמא והרמב"ם ז"ל (פ"יג מהל' מכירה ה"י) כתב דאם טעו בפחות משתות הרי זו מחילה כהדיוט וכן מסתבר ופירוש רבינו תם עיקר דנקבעת בעיא זו אמתניתין דשום הדיינין שפחתו שתות משמע דבשליח דיינין איירי:

סימן טזעריכה

אמר רב נחמן אמר רב הונא הלכה כדברי חכמים ולית ליה לרב נחמן מה כח ב"ד יפה והאמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס ובוררין להם חלק יפה ואם הגדילו יכולין למחות ורב נחמן דידיה אמר הגדילו אין יכולין למחות א"כ מה כח ב"ד יפה י"מ הא דקאמר יתומים שבאו לחלוק דהוא הדין אפילו לא בא אלא אחד דהא בריש האיש מקדש (דף מב:) מייתי לה אחלוקת ארץ ישראל שהיו בה כמה יונקי שדים ומיהו אין ראיה גמורה מהתם דלא עבדינן ממש הנך יתומים כי ההיא דעל פי הדיבור היתה חלוקת הארץ והיו שם אורים ותומים והגדילו אינן יכולין למחות ויש רוצים לדקדק מההיא דיבמות פרק אלמנה (דף סז.) כולן זכרים יאכלו עבדים בתרומה ואע"ג דשמא ימצא עובר זכר ועובר במעי זרה זר הוא דעבדינן תקנתא כדרב נחמן ונותנין לעובר חלק בנכסים כנגד העבדים אלמא עבדינן תקנתא דר"נ אפילו לא בא כי אם הא' לחלק דומיא דהתם דאיכא עובר וגם זו אינה ראיה גמורה דשאני התם דיש תקנתא גם לעובר שחלקו מתעלה בכך במה שיאכלו עבדים שלו בתרומה שהיא בזול ועוד היכא שהאחד מוחה בפירוש שלא לחלק אין ראיה שנעמיד אפטרופוס לחלוק בעל כרחו וגם ר"ת פירש דווקא שניהם רוצים אבל אחד רוצה ואחד אינו רוצה לא ויראה דכל האי שקלא וטריא היכא שהיתומים כולן קטנים וצריכין אפטרופוס לשמור נכסיהם הלכך אין חולקין נכסיהם בלא דעת כולם אבל אם מקצתן גדולים ואומרים אנו רוצים לעבוד ולשמור את חלקנו ואין אנו רוצים שיהיה אפטרופוס ממונה על חלקנו מלתא דפשיטא היא ששומעין להם דלמה יפסידו הם בשביל שאחיהם קטנים ולכאורה נראה דמילתא דשמואל לא איירי כלל בכולן קטנים דלא שייך לומר שבאו לחלוק דאין מעשיהם כלום אלא אם יראה לב"ד שהחלוקה טובה להם יחלקו ביניהם ואם יראה בית דין שאין החלוקה טובה אין שומעין להם אפילו כולן תובעין חלוקה אלא עיקר מלתא דשמואל איירי כשהגדולים תובעין חלוקה וקמ"ל דנזקקין ב"ד להם להעמיד אפטרופוס לקטנים ולחלוק עם הגדולים ומעמידין בית דין להם אפטרופוס לחלוק על פיו ובוררין להם חלק יפה בגורל ובשומת ב"ד וכן פירש רבינו תם דאפילו בגורל שייך ברירת חלק יפה כגון אם יש שלש שדות שיטול כל אחד שדה אחת ויהא חלקו במקום אחד ממה שיטול כל אחד שליש כל שדה ושדה וכמה ענייני ברירות יש אפילו בגורל ובשומת ב"ד כגון בחלומת וסולם ודרך ואין חולקין בדבר דשייך ביה גוד או אגוד דאי חולקין בו אמאי דחיק למימר יכולין למחות ברוחות הול"ל יכולין למחות בגוד או אגוד וכן פירש רבינו חננאל ז"ל: לא קשיא הא דטעו הא דלא טעו אי דלא טעו במאי יכולין למחות ברוחות והלכתא כרב נחמן:

סימן יזעריכה

אמר רב יוסף ארמלתא דזבין אחריותא איתמי ובי דינא דזבין אחריותא איתמי:

סימן יחעריכה

אמר אמימר משמיה דרב יוסף ב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשה כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין נעשו ודאי טעו דתנן שום היתומים שלשים יום ושום ההקדש ששים יום ומכריזין בבקר ובערב אי מההיא הוה אמינא שליח אבל ב"ד לא קמ"ל דאפי' ב"ד איתיביה רב אשי לאמימר שום הדיינין שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל הא שוה בשוה מכרן קיים מאי לאו בדלא אכרוז לא בדאכרוז והא מדסיפא בדאכרוז הוי רישא בדלא אכרוז דקתני סיפא אם עשו אגרת בקורת אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים לא רישא וסיפא בדאכרוז ולא קשיא כאן בדברים שמכריזין עליהם כאן בדברים שאין מכריזין עליהן רישא דקתני פיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל ואע"ג דאכרוז בדברים שאין מכריזין עליהם אי נמי בשעה שאין מכריזין עליהם אי נמי במקום שאין מכריזין עליהן כיון דלא בעו הכרזה בין אכרוז בין לא אכרוז חד דינא הוא אם פיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל שוה בשוה מכרן קיים. סיפא דקתני אם עשו אגרת בקורת אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים בדברים שמכריזין ובשעה שמכריזין ובמקום שמכריזין דכיון דאכרוז עלייהו כדחזי בין פיחתו בין הוסיפו מכרן קיים והלשון דחוק דקתני אבל אם עשו אגרת בקורת מכלל דרישא מיירי בדלא אכרוז וי"ל דאי הוה אמר אבל אם הכריזו הוה משמע דברישא לא אכרוז אבל להכי תני אגרת בקורת משום דאורחא דמלתא הוא כשמכריזין מדרך החיוב כותבין שטר הכרזה אבל כשמכריזין שלא מדרך החיוב אלא שהיה נראה לבית דין צורך שעה אין כותבין שטר הכרזה לפי שמי שיראה שטר ההכרזה יחשוב אותם לב"ד טועין שהכריזו בדברים שאין להכריז נמצא שזה הלשון דאגרת בקורת ולא קתני אבל אם הכריזו מורה דרישא נמי איירי בדאכרוז אלא שלא נתנו שטר הכרזה מיהו אין הטעם הגון לחלק בין אם היתה ההכרזה מדרך החיוב ובין לא היתה מדרך החיוב דטעמא דהכרזה היא כיון שדקדקו בית דין כל כך במתון ובפרסום בשומא זו אין לתלות בה שום טעות הלכך אפי' עשו הכרזה בדברים שאין מכריזין האי טעמא מיהא איתא ביה אם הוסיפו לעשות וכי בשביל זה גרע טפי על כן נראה לפרש רישא וסיפא בדאכרוז כלומר רישא וסיפא מודו דבעי הכרזה ואם לא הכריזו אפי' שוה בשוה מכרן בטל והא דאמרי' ברישא שוה בשוה מכרן קיים בדברים שאין מכריזין עליהן ולא הכריזו ואלו הן דברים שאין מכריזין עליהם העבדים והשטרות והמטלטלין ואע"ג דלא משעבדי לבעל חוב ולצורכי היתומים מוכרין שלא בהכרזה מ"מ בית דין פעמים מוכרין אותן לפרוע חובות אביהם כי נראה להם טוב למוכרן ממה שימכרו קרקעות. מ"ט אמר עולא עבדים שמא ישמעו ויברחו. שטרות ומטלטלין שמא יגנבו. שעה שאין מכריזין כי הא דאמרי נהרדעי לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא. מקום שאין מכריזין כגון נהרדעי דא"ר נחמן מעולם לא עשו אגרת בקורת בנהרדעא סבור מינה משום דבקיאי בשומא אמר להו רב יוסף בר מניומי לדידי מיפרשא לי מיניה דרב נחמן משום דקרו להו בני אכלי נכסי דאכרזתא.

סימן יטעריכה

אמר רב יהודה אמר שמואל מטלטלין של יתומים שמין אותן ומוכרין אותן לאלתר ורב חסדא אמר אבימי מוליכין אותם לשווקים ולא פליגי הא דמקרב שוקא והא דמרחק שוקא רב הונא הוה בידיה שיכרא דרב משרשיא בר חילקאי יתמא שהייה עד ריגלא אמר אע"ג דהוה ביה אציצא מייתי זוזי חריפי רבינא הוה בידיה חמרא דרבינא זוטי יתמא בר אחתיה והוה לדידיה נמי חמרא הוה מסיק ליה לסיכרא אתא לקמיה דרב אשי א"ל מהו למישקליה בהדיה נשקליה דלמא מיתניס נישבקיה דלמא מיתקיף א"ל זיל לא עדיף מדידך וכן ראוי לעשות לכל מי שיש בידו ממון יתומים שיעשה במאמר בית דין ולא שיאמר מדעת עצמו אעשה כמו בשלי כי לא יצא בזה ידי חובתו להפטר מן האונס וכן מכירת מטלטלי דיתמי הכל לפי ראות עיני בית דין וזה שיראה להם תועלת ותקנת היתומים להשהותם עד יום השוק או למכור לאלתר יעשו:

סימן כעריכה

התם בערכין (דף כא:) שום היתומים שלשים יום ושום ההקדש ששים יום ומכריזין בבקר ובערב. (שם כג.) המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה רבי אלעזר אומר כשהוא מגרשה ידירה הנאה ר' יהושע אומר אינו צריך וכן היה רשב"ג אומר הערב לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרשה ידירה הנאה שמא יעשו קנוניא על נכסיו של זה ויחזיר זה אשתו והלכה כרבי אלעזר דחיישינן לקנוניא בהקדש כמו גבי ערב מאי שנא בבקר ובערב א"ר יהודה בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים בשעת הוצאת פועלים דאי איכא איניש דניחא ליה למיזבן אמר להו לפועלים זילו סיירו לה ניהלי ובשעת הכנסת פועלים דנידכר וליזיל למישיילינהו תניא נמי הכי שום היתומים שלשים יום שום ההקדש ששים יום ומכריזין בבקר ובערב בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים אומרים שדה פלוני בסימניה ובמצריה כך היא יפה וכך היא שומה כל הרוצה ליקח יבא ויקח על מנת ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו למה לי למימר מ"מ ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו איכא דניחא ליה באשה דשקלה על יד על יד ואיכא דניחא ליה בב"ח דמיקל בזוזי ואינו מדקדק בזוזי טבי ותקולי כמו האשה א"ר חסדא בא להכריז רצופים שלשים יום בשני ובחמישי ששים ואע"ג דאי חשבינן ליומי דהכרזה לא הוו אלא תמני סרי יומי כיון דמשכא מילתא שמעי אינשי:

סימן כאעריכה

אמר רב יהודה א"ר אסי (שם דף כב.) אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ היתה רבית אוכלת בהן ורבי יוחנן אמר או לשטר שיש בו רבית או לכתובת אשה משום מזוני ורב אסי אמר לך כתובת אשה משום מזוני לא דהא תקינו להו רבנן מעשה ידיה ואידך זימנין דלא ספקא תנן שום היתומים שלשים יום במאי עסקינן אילימא בב"ח עובד כוכבים מי ציית אלא פשיטא בב"ח ישראל אי דשקיל רבית מי שבקינן ליה אלא דלא שקיל רבית וקתני נזקקין בשלמא ר' יוחנן מוקי לה בכתובת אשה אלא לרב אסי קשיא אמר לך רב אסי ולר' יוחנן מי ניחא שבקינן מזוני דודאי קא מפסדא ונקטינן הכרזה דלא ידעינן אי מרווחי אי לא מרווחי הא לא קשיא בתובעת כתובתה בב"ד וכדרב יהודה אמר שמואל דאמר התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות אי הכי אזדקוקי נמי לא מזדקקינן כיון שכבר איבדה מזונותיה כיון דאיזדקיקנא לה מעיקרא מזדקקינא לה נמי מהשתא מ"מ לרב אסי קשיא לעולם בב"ח עובד כוכבים וכגון שקבל עליו לדון בדיני ישראל אי הכי רבית נמי לא לישקול כשקבל לזו ולא קבל לזו מר יימר אגבי כתובה לגרושה מנכסי דיתמי א"ל רב יהודה למר יימר והא א"ר אסי אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן היתה רבית אוכלת בהן ור"י אמר או לשטר שיש בו רבית או לכתובת אשה משום מזוני ואף רבי יוחנן לא קאמר אלא באלמנה דקמפסדת מזוני אבל בגרושה לא א"ל ההיא דר' יוחנן משום חינא מתנינן לה פי' כשתטול כתובה תהיה לה חן ותנשא א"ר נחמן מריש לא הוה מזדקיקנא לנכסי דיתמי כיון דשמענא הא דאמר הונא חברין משמיה דרב יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו מכאן ואילך מזדקיקנא ומעיקרא מ"ט לא רב פפא אמר פריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימר צררי אתפסיה מאי בינייהו כשחייב מודה אי נמי דשמתוהו ומית בשמתיה דהשתא ליכא למיחש לצררי והלכתא כרב ונא בריה דרב יהושע רבא אמר משום שובר א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרבא מי חיישינן לשובר והתנן הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה ואמר רב אחא שר הבירה מעשה בא לפני ר' יצחק באנטוכיא ואמר לא שנו אלא כתובת אשה ומשום חינא אבל בעל חוב לא ורבא אמר רב נחמן אפי' בעל חוב ואי חיישינן לשובר התם נמי ניחוש אמר ליה התם כדאמרי' טעמא שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך לו ויושב במדינת הים אמר רבא הלכתא אין נזקקין לנכסי יתומים ואם אמר תנו שדה זו תנו מנה זו נזקקין ואין מעמידין אפוטרופוס שדה סתם ומנה סתם נזקקין ומעמידין אפוטרופוס לחפש בזכות היתומים ולדחות מקבל מתנה אצל הגרוע אבל כשאמר שדה זו ומנה זו לא יוכל אפוטרופוס להועיל ליתומים אבל נמצאת שדה שאינה שלו נזקקין ואין מעמידין אפוטרופוס פי' אם נתברר שהניח לפניו שדה שאינה שלו שירד בה מתחלה בתורת גזילה ובא הנגזל להוציאה מיד היתומים בית דין נזקקין לתובע להורידו לשדה ואין מעמידין אפוטרופוס לטעון בשביל היתומים אולי יכול לפסול עדיו דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן אמרי נהרדעי בכולן נזקקין ומעמידין אפוטרופוס לבד משנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן א"ר אשי הלכך אזדקוקי לא מזדקקינן דהא אמר רבא אין נזקקין ואי מזדקקינן מוקמינן אפוטרופוס דהא אמרי נהרדעי בכולהו נזקקין ומעמידין אפוטרופוס לבד משנמצאת שדה שאינה שלו וכו' הא דקאמר ואי מזדקיקנן מוקמינן אפוטרופוס כגון מנה סתם או שדה סתם או שדה זו ומנה זו או חייב מודה או שמתוהו ומת בשמתיה א או שלא הגיע זמן פירעון המלוה בחיי אביהם דקי"ל (ב"ב ה:) חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו ואפי' מיתמי והא דקאמר נמצאת שדה שאינה שלו נזקקין מיירי שנתקבל העדות בחיי אביהם דאין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין ובפני היתומים כשלא בפניהם דמי כדמוכח בפרק הגוזל בתרא (דף קיב.) גבי בר חמוה דר' ירמיה. כתב הרמב"ן ז"ל שאם לוו ב"ד או אפוטרופוס לצרכי יתומים נזקקין לנכסיהן כשהם קטנים דלמ"ד משום צררי ליכא וכן למ"ד משום פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו כיון דאפוטרופוס לוה עליה דידיה רמיא הך מצוה למיהוי הן שלו צדק ולא מצרכי רבנן למיהוי מי שמפקח על עסקי יתומים לוה רשע ולא ישלם וכ"ש בית דין עצמם שלוו לצרכם ועוד שזהו תקנתם דלעבדי להו מידי ולכך לא בעינן הכרזה שאם לוו לצורכם מוכרין ופורעין כדרך שאדם פורע בשלו שאילו מתחלה כשלוו לצרכיהן מכרו מנכסיהן לא היו צריכין הכרזה כדפרישנא לעיל (סי' כ) גם כשמוכרין לפרוע מה שלוו מוכרין בלא הכרזה וכן בי דינא דזבין ואחריותא איתמי אם טרפו ממנו גובה הלוקח שלא בהכרזה מדלא מוקים מתני' דשום היתומים שלשים יום בהכי וכן נראה שנפרעין במילי דידהו מן הבינונית וכן מוכח פרק שום היתומים (דף כב.) דהא דקאמר אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית היינו במילי דאבוהון והקשו לדבריו מהא דאמרינן בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (דף לט.) גבי שור של חרש שנגח מעליית דמאן רבי יוחנן אמר מעליית יתומים רבי יוסי בר חנינא אמר מעליית אפוטרופוס והוינן בה מי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רב יהודה אמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומים וכו' אלמא אפילו במילי דיתומים גופייהו אין נזקקין לנכסיהן ותירץ כיון דהתם חיובא ממילא אתא עלייהו דיתמי אין נזקקין דכי היכי דבעלמא חיישינן לצררי ולשובר ולא דיינינן במילי דקטנים משום דלכי גדלי אינהו מפקחי וידעי במילי דאבוהון טפי מינן הכי נמי ודאי חיישינן בנזקין לכי גדלי מייתי סהדי לפטורא ששמרוהו שמירה מעולה או שלא נעשה מועד כדין וכל שכן שלא היה לנו להעמיד אפוטרופוס מתחילה כדי שיתחייבו קטנים בנזקין אבל במה שלוו לצרכם ודאי נזקקין וכן נראה שאין במעשה יתומים בשלהן לומר אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין תדע דאמרי' מעמידין אפוטרופוס לגבות ולמאן דאמר נמי אין מעמידין אם הוחזקו נגחנין מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין בפני אפוטרופוס ומשוו ליה מועד דכי הדר נגח משלם מעליית יתומים או מעליית אפוטרופוס וחוזרין ונפרעין מהן לכי גדלי ולא מצריכין להו עדים אחרים אלמא בכל מילתא דמעמידין עליהן אפוטרופוס קבלינן עדים שלא בפני יתומים דאפוטרופוס בע"ד הוא וכן עדי צוואה מילי דיתומים הוא ובמלתא דנזקקין כגון דאמר תנו בין בשדה זו ומנה זה בין בשדה סתם ומנה סתם מקבנין עדים הללו בפני אפוטרופוס דהא הלכתא אי מזדקיקנן מוקמינן אפוטרופוס והראב"ד ז"ל העמידו במוסר דברים לב"ד או שכתבו עדותו בשטר כל זה מדברי הרמב"ן ז"ל ור"י ז"ל פירש דאין נזקקין לנכסי יתומים אף במלוה הבאה ע"י עצמן משום דאין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין משום דהוה קשיא ליה מהא דאמרי' בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (דף לט.) רבי יוחנן אמר מעליית יתומים ר' יוסי בר' חנינא אמר מעליית אפוטרופוס ומי א"ר יוחנן הכי וכו' איפוך דר' יוחנן אמר מעליית אפוטרופוס רבי יוסי בר חנינא אמר מעליית יתומים אמר רבא משום דקשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן משוית ליה לרבי יוסי בר חנינא טועה והשתא קשה מאי טעותא דלמא הא דאין נזקקין משום חשש צררי הוא דמפרש כרב הונא בריה דרב יהושע ופליג אדרב פפא דאמר משום פריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו וקי"ל הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע והכא ליכא למיחש לצררי ורבא (דהכא) נמי דהוא מפרש טעמא בפ' שום היתומים משום שובר והכא לא שייך האי טעמא ותירץ דר' יוחנן דאמר אין נזקקין בכל ענין איירי בין במלוה הבאה מחמת עצמן בין במלוה הבאה מחמת אביהן במלוה הבאה מחמת עצמן משום דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ובפני היתומים כשלא בפניהם דמי כדמוכח בהגוזל בתרא גבי בר חמוה דרבי ירמיה ובבאה מחמת אביהן אף בשטר דאז מקבלין כדאיתא בהגוזל בתרא דף קיב: דמקיימין השטר שלא בפני בעל דין או אפילו במקויים אין נזקקין משום צררי ולהכי חשיב ליה דרבי יוסי בר חנינא טועה דהא כמלוה הבאה מחמת עצמן היא ואית ליה דמקבלין עדות שלא בפני בעל דין והא דקאמר אם הוחזקו נגחנין מעמידין להם אפוטרופוס ומשוינן ליה מועד ומשלם למר מעליית יתומים ולמר מעליית אפוטרופוא וחוזרין ונפרעין לכי גדלי משום דמזיק שאני ולטובת העולם שלא ירבו להזיק הוא דנזקקין לנכסיהן ומיהו דברי הרמב"ן ז"ל דברים של טעם הם דכל דבר שעשו בית דין או האפוטרופוס נזקקין לנכסיהן ומקבלין עדות לפני ב"ד או לפני אפוטרופוס והם בעלי דבר ומוכרין שלא בהכרזה וגובין מן הבינונית דכל מה דאמור רבנן אין נפרעין מנכסי יתומים היינו במילי דאבוהון ומה שפירש רש"י ז"ל דאף במלוה הבאה מחמת עצמן אין נזקקין משום דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין היינו במלוה שלוו היתומים עצמן בלא אפוטרופוס מידי דהוה אמקחן וממכרן דקיים משום כדי חייו וכן מתנתן מתנה וכן נמי אם לוו ובא המלוה. לגבות חובו אין ב"ד נזקקין לקבל העדות עד שיגדלו ואין ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס לקבל העדות וכיוצא בזה הוי שור שנגח ולהכי משוי רבי יוסי בר חנינא טועה ובעדי צוואה נראה כדברי הראב"ד ז"ל דאין מקבלין עדות בפני האפוטרופוס:

סימן כבעריכה

מתני' הממאנת והשנייה והאיילונית אין להן לא כתובה ולא פירות ולא בלאות ולא מזונות ואם מתחלה נשאה לשם איילונית יש לה כתובה אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר יש להן כתובה:

גמ' ירושלמי (ה"ו) כשם שקנסוה שאין לה כתובה כך קנסוהו שאם קדשה בליטרא זהב מאבד הכל הא דקאמר אין לה פירות מפרש בתרין אפין אין לה פרקונה שהוא תחת פירות וגם אין משלם פירות שאכל אע"פ שלא נתחייב בפרקונה ובשנייה ובאיילונית ניחא אבל בממאנת מאי אין לה פירות אין לומר תקנת פירות דהיינו פרקונה דבעודה יושבת תחתיו פשיטא דאם נשבית חייב לפדותה ואם מיאנה ואח"כ נשבית פשיטא דאינו חייב לפדותה ואם נשבית ומיאנה ועודה שבוייה פשיטא דאין חייב. לפדותה דאלמנה לכה"ג שנשבית בחיי בעלה ומת אמרינן (לעיל דף נב.) דאין היורשין חייבין לפדותה ובפירות שאכל נמי אין לפרש דאפילו קרן גופיה אם אכלו אין לה דאמר בגמרא אי דליתנהו אידי ואידי לית לה אלא אצטריך לאשמועינן דאין לה פירות שליקט אפילו הן מונחין בעין בתוך ביתו ועוד יש לפרש תקנת פירות כגון שנשבית ולוותה ופדתה את עצמה ואח"כ מיאנה דומיא דמזונות דמפרש לקמן בפ' שני דייני גזירות (דף קז:) כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות אי אתה יכול לומר ביושבת תחת בעלה שהרי בעלה חייב במזונותיה אלא כגון שהלך בעלה למדינת הים ולוותה ואכלה ועמדה ומיאנה: ולא מזונות משום דתנאי כתובה ככתובה דמי וכי היכי דאין לה כתובה כך אין לה מזונות ולא תימא הא דאין לשנייה מזונות היינו לאחר מיתה דהוו תנאי כתובה אבל מחיים דלא הוו מזונות תנאי כתובה אית לה דהשתא אלמנה לכ"ג דאית לה מזונות לאחר מיתה לית לה מחיים דלמא תתעכב גביה כדאיתא בפ' יש מותרות (דף פה.) כל שכן שנייה דלית לה לאחר מיתה דגם מחיים לית לה ולא תימא נמי אין לה מזונות מחיים אבל לאחר מיתה אית לה כמו אלמנה דהא בהדיא קתני בפרק יש מותרות (שם) אלמנה יש לה מזונות שנייה אין לה מזונות ויש לה מזונות דאלמנה היינו לאחר מיתה וקאמר דשנייה אין לה הלכך אין לה לא מחיים ולא לאחר מיתה. אין לה כתובה אמר שמואל לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוספת יש לה דמתנה בעלמא יהב לה משום חיבת ביאה תניא נמי הכי נשים שאמרו חכמים אין להן כתובה כגון ממאנת וחברותיה שכתחלתן כך סופן ולהכי תנא בהו אין להן כתובה כלומר שאין להן כתובה מתחלתן והוא הדין במקום ששנה יוצאות שלא בכתובה כההיא ברייתא דיבמות פרק הבא על יבמתו (דף סה.) נשאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה יש לה תוספת מידי דהוה אאיילונית לפי שכתחילתה כך סופה ונשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה שמחמת קלקול שאחר הנשואין הפסידו כגון עוברת על דת וחברותיה שאין סופן כתחלתן שמתחלה היו ראויות לכתובה ועכשיו הפסידו על עצמן בין ששנו בהן בלשון יוצאות שלא בכתובה בין ששנו בהן אין לה כתובה כאותה ששנינו ביבמות (דף פז:) ובהזורק (דף עט:) תצא מזה ומזה ואין לה כתובה כולן אין להן לא מנה ולא תוס' שהרי כל אותן הנשים משום צד זנות הן מפסידות כתובתן ונאסרות על בעליהן הלכך עוברת על דת וחברותיה והיוצאת משום ש"ר נוטלת מה שבפניה ויוצאת מסייע ליה לרב הונא דאמר רב הונא זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימין בלאותיה הן בלאות בין של נכסי מלוג בין של נכסי צאן ברזל ומדקתני בלאותיה סתם משמע מכל מה שהכניסה לו: רב תני קטנה יוצאת בגט אין לה כתובה וכ"ש ממאנת ושמואל תני ממאנת אין לה כתובה יוצאה בגט יש לה כתובה וקי"ל כשמואל ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל ממאנת אין לה כתובה יוצאה בגט יש לה כתובה ממאנת לא פסלה מן האחין ולא פסלה מן הכהונה יוצאה בגט פסלה מן האחין ופסלה מן הכהונה ממאנת אינה צריכה להמתין שלשה חדשים יוצאה בגט צריכה להמתין שלשה חדשים ומאי קא משמע לן תנינא הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה נתן לה גט הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה אינה צריכה להמתין שלשה חדשים איצטריכא ליה דלא תנן. ולא בלאות אמר ליה רב הונא בר חייא לרב כהנא אמרת לן משמיה דשמואל ל"ש אלא נכסי מלוג אבל נכסי צאן ברזל אית לה ואוקמינן אשנייה וקנסו רבנן לדידיה בדידה דמשלם לה נכסי צאן ברזל ולדידה בדידיה שאין לה כתובה לישנא אחרינא וקנסו רבנן לדידה בדידה ולדידיה בדידיה לדידה בדידה נכסי מלוג דאינון ברשותה קיימי קנסוה רבנן ולית לה ולדידיה בדידיה נצ"ב דלאו ברשותה קיימי אלא ברשותיה דבעל דאם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו קנסוהו רבנן ואית לה ואי ליתנהו משלם לה מדיליה כדי לעקור מהן תורת נשואין אבל ממאנת אי איתנהו לבלאותיה אידי ואידי שקלא כיון שהיא יוצאה ממנו ואי דליתנהו אידי ואידי לית לה נכסי צאן ברזל שהרי הוציאן ברשות ונכסי מלוג נמי תשאר תחתיו ותמות בחייו ויירשנה וכיון שיוציאנה מעכשיו אינו משלם לה ואיילונית דלא הכיר בה אי איתנהו אידי ואידי אית לה ואי דליתנהו נכסי מלוג דברשותה קיימי אית לה נכסי צאן ברזל דלאו ברשותה לית לה אמר רב שימי בר אשי שמע מינה מדרב כהנא עיילא ליה גלימא קרנא הוי ולא מכסי בה ואי משתמש בה ובלתה עשלם וגבי שנייה הוא דקנסוה שלא לשלם אבל באשה כשירה משלם והא"ר נחמן פירא הוי ומכסי ואזיל עד דבלי הא דרב נחמן פליגא וא"כ רב נחמן דס"ל פירא הוי מוקי מתני' בנכסי צאן ברזל דאילו נכסי מלוג אפי' לכשירה לית לה ולית ליה לרב נחמן דקנסי לדידיה ותימה על רב אלפס ז"ל שפסק כרב כהנא וכרב נחמן ותירץ הראב"ד ז"ל דלעולם רב נחמן ס"ל כרב כהנא דנכסי צאן ברזל אית לה דקנסוהו לדידיה ומוקי מתניתין בנכסי מלוג ובדאיתנהו וכיון שהיה רשאי לבלותן כפירא הוי השתא נמי שלא בלאן לית לה משום דקנסוה ורב פפא דפשיטא ליה דאי איתנהו אידי ואידי שקלה לא סבר לה כרב נחמן אלא סבר דעיילא ליה גלימא קרנא הוי הלכך אי איתנהו ודאי אית לה והא דאמר רב שימי בר אשי שמע מינה מדרב כהנא וכו' אשקלא וטריא דאסיק רב פפא קא סמיך דס"ל כוותיה ומיהו אכתי למה פסק רב אלפס באיילונית דנכסי מלוג אית לה דברשותה קיימי והא לרב נחמן לאו ברשותה קיימי והדין בלאות פירי הוא דאכל וכבר תנן דאין לה פירות וי"ל דהא דאיילונית אין לה פירות מפרש בפרק איזהו נשך (דף סז.) משום דמימחל קא מחלה להו כי היכי דתיפוק עלה שמא דאישות ונהי דמחלה צאן ברזל שהכניסה לו כדי לשלוח בהן יד וכן פירות נכסי מלוג אבל לא מחלה שיכלה קרן של נכסי מלוג שלה כך תירץ הראב"ד ז"ל ליישב דברי רב אלפס ז"ל אבל רב אלפס לא כתב כן אלא כתב דשנייה אין לה בלאות של נכסיה מלוג בדליתנהו אבל איתנהו אית לה ונראה לתרץ דבריו דרב שימי בר (רב) אשי דקאמר שמע מינה מדרב כהנא וכו' סבר דמתני' דקתני ולא בלאות מיירי דבלינהו בעל מעט מעט בדמכסי בהו ואזיל משום הכי קאמר שמע מיניה מדרב כהנא קרנא הוי דאי פירא הוי מאי איריא הני אפילו כשירה נמי לית לה אלא שמע מינה דקרנא הוי ואי בלינהו בעל מעט מעט דרך לבישה באשה כשירה משלם והכא קנסוה ופריך והאמר רב נחמן פירא הוי ומשני דרב נחמן פליגא כלומר אדרב שימי אבל לעולם רב נחמן כרב כהנא ס"ל דנכסי צאן ברזל אית לה משום דקנסו לדידיה ומוקי מתני' בנכסי מלוג ובדליתנהו כגון שבלן הבעל בבת אחת שמכרן והיינו דאיכא בין שנייה לאשה כשירה דשנייה לית לה ואשה כשירה אית לה דפירא הוי ללובשן ולבלותן על ידי תשמיש וישארו לה השחקים אבל לא למכרם ולאכול הדמים דהשתא ודאי קרנא קא אכיל: ואם מתחלה נשאה לשם אילונית יש לה כתובה אמר רב הונא אילונית אשה ואינה אשה אלמנה לכהן גדול אשה גמורה. אילונית אשה ואינה אשה שאם הכיר בה יש לה כתובה ואם לא הכיר בה אין לה כתובה ואלמנה לכהן גדול אשה גמורה דבין הכיר בה בין לא הכיר בה יש לה כתובה ורב יהודה אמר אחת זו ואחת זו אשה ואינה אשה שאם הכיר בה יש לה כתובה ואם לא הכיר בה אין לה כתובה והלכה כרב יהודה דתניא כוותיה כנסה בידוע ונמצאת בידוע יש לה כתובה כנסה סתם אין לה כתובה ורב הונא מתניתין אטעיתיה הוא סבר מדמפליג תנא באילונית וקאמר אם מתחלה נשאה לשם אילונית יש לה כתובה ולא קאמפליג הכי באלמנה מכלל דאפי' בסתמא נמי יש לה כתובה ולא היא כי קתני לאלמנה אפלוגתא דאילונית קאי הלכך אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר אם הכיר בה יש לה כתובה בין מנה ומאתים בין תוספת ויש להן פירות ומזונות ובלאות דכיון דאית להו כתובה אית להו תנאי כתובה ומזונות דאית להו הני מילי לאחר מיתה כגון שלא הספיק להוציאה עד שמת אבל בחיי הבעל כיון דבעמוד והוציא קאי לית לה מזונות דאי אמרת אית לה אתי לעכובי גבייהו והכי אמרינן בפרק יש מותרות (דף פה.) לא הכיר בה אין לה כתובה מנה ומאתים ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות אבל תוספת יש לה כשמואל ובלאות דקאמר מסתברא דדינא דידהו כדין אילונית ודינא דאילונית לא הכיר בה איתנהו לבלאות אידי ואידי אית לה בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל ואי ליתנהו נכסי מלוג דברשותה קיימי אית לה והני נמי כיוצא בה אבל שנייה לא שנא הכיר בה ולא שנא לא הכיר בה אין לה כתובה מנה ומאתים אבל תוס' יש לה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות של נכסי מלוג בדליתנהו אבל איתנהו אית לה ונכסי צאן ברזל בין איתנהו בין ליתנהו אית לה כדרב כהנא דאמר קנסוהו רבנן לדידיה בדידה ולדידה בדידיה ומנא לן דשנייה לא שנא הכיר בה ול"ש לא הכיר בה חד דינא הוא דאית בה חדא מדמפליג תנא באילונית ולא מפליג בשנייה מכלל דשנייה לא שנא הכי ולא שנא הכי אין לה כתובה ועוד דגרסינן בפ' יש מותרות (שם) ת"ר אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש לה כתובה פירות מזונות ובלאות והיא פסולה וולדה פסול וכופין אותו להוציא שניות מדברי סופרים אין להן כתובה ופירות ומזונות ובלאות היא כשירה וולדה כשר וכופין אותו להוציא אמר רבי שמעון בן אלעזר מפני מה אמרו אלמנה לכ"ג יש לה כתובה מפני שהיא פסולה וולדה פסול וכל מקום שהיא פסולה וולדה פסול קנסו אותו בכתובה ומפני מה אמרו שניות מדברי סופרים אין להן כתובה מפני שהיא כשירה וולדה כשר וכ"מ שהיא כשרה וולדה כשר קנסו אותה בכתובה רבי אומר הללו דברי תורה וד"ת אין צריכין חיזוק והללו דברי סופרים וד"ס צריכין חיזוק ד"א זו הוא מרגילה וזו היא מרגילתו וכבר קי"ל דהא דקתני דאלמנה יש לה כתובה היינו כשהכיר בה אבל לא הכיר בה אין לה כתובה אלמא רומיא דאלמנה כשהכיר בה קאמר דשנייה אין לה כתובה וכל שכן בשלא הכיר בה כתב הראב"ד ז"ל וקשה לי באלמנה לכ"ג ולא הכיר בה מאי טעמא לא דמיא לשנייה דהא איהי מרגלה ליה דאיהי הוה ידעה בנפשה ואיהו לא הוה ידע בה וקא מינסבא ליה הלכך ליקנסה כשנייה לדידה בדידיה דנכסי מלוג לא תשקול ונכסי צאן ברזל נמי לא תשקול דהא איהו לא קנסינן ליה דהא לא ידע דעבד איסורא ואיכא למימר כיון דפסיל זרעה לא קנסינן לה דסופה ודאי בעי למיפק מיניה דלא מרגלה ליה והאי דאינסבא ליה יצרה תקפה:

סימן כגעריכה

גרסי' בנדה בספ"ק (דף יב:) ת"ר אשה שאין לה ווסת אסורה לשמש ואין לה כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות ויוציא ולא יחזיר עולמית דברי רבי מאיר רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר משמשת בשני עדים והם עיוותיה ותיקוניה שאם אשמש פעם ראשונה ושנייה ושלישית בעדים וימצא דם בעד שלו או שלה בכל פעם ופעם הרי הן עיוותיה שהוחזקה נדה כל ימיה ויוציא בלא כתובה ואין לה לא פירות ולא מזונות ולא בלאות דלאו בת תשמיש היא דלא חזיא לביאה ולא יחזיר עולמית ואע"ג דהדר איתקן דאי אמרת יחזיר זימנין דאזלא ומינסבא ומיתקנא ואמר לה אילו הייתי יודע שכן הוא אפילו היו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשך ונמצא גט בעל ובניה ממזרין ואם שמשה בשני עדים אחד לו ואחד לה שלשה פעמים ולא נמצא דם באחד מהם הן תיקוניה והרי היא ככל הנשים אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס:


הדרן עלך אלמנה ניזונת