רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/כתובות/פרק יג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

שני דייני גזירות היו בירושלים אדמון וחנן בן אבשלום חנן אמר ב' דברים ואדמון אמר שבעה מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות חנן אמר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו תשבע בתחלה ובסוף אמר רבי דוסא בן הרכינס כדבריהם אמר רבן יוחנן בן זכאי יפה אמר חנן תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה:

גמ' איתמר רב אמר פוסקין מזונות לאשת איש ושמואל אין פוסקין מזונות לאשת איש אמר שמואל מודה לי אבא בג' חדשים הראשונים שאין פוסקין שאין אדם מניח את ביתו ריקם והלכתא פוסקין מזונות לאשת איש תניא מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות בני כהנים גדולים אומרים תשבע חנן אמר לא תשבע ואם בא בעלה ואמר פסקתי לה מזונות נאמן פירש רש"י נאמן אף להוציא מידה מה שנתנו לה בית דין ובשבועה משמע דאף אבני כהנים גדולים קאי דאמרי תשבע והיינו טעמא דאורחא דמילתא הוא להתפיסה צררי הלכך מוציא מידה בשבועה ולא נהירא דא"כ לא תמצא לעולם מי שילוה לה שאם ישבע הבעל שנתן לה יפסיד מה שהלוה לה הלכך נראה לפרש דנאמן להצריכה שבועה וקאי אדחנן דאמר לא תשבע ואם בא הבעל גובה בשבועה מה שלותה ואכלה. עכשיו אין יראים להלוות לה שסומכין עליה שתשבע ולא נהירא לי האי פירושא דמלתא דפשיטא היא מאחר שהוא מוחזק וטוען ברי שתהא צריכה שבועה ומאי קא משמע לן ועוד לישנא דנאמן לא משמע הכי ועוד מאחר שהוא מוחזק וטוען ברי למה מוציאין ממנו ממון וכי משום תקנתא דידה שתמצא ללות מציא ממון מחזקתו הלכך נראה כפירוש רש"י וכו פירש רב אלפס זכרונו לברכה נאמן ובשבועה:

סימן ב

תניא אידך מי שהלך למדינת הים ובאתה אשתו ותובעת מזונות ובא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי פירוש ואשתו תובעת מזונות שלותה ואכלה קודם שבא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך כלומר לא אפרע כי היה לך להתפרנס ממעשה ידיך ואע"פ שאינה מספקת דאם לא היו מלוים לה היתה דוחקת עצמה ומצמצמת ואין לפרש דהכי קאמר אני אמרתי לה קודם שהלכתי צאי מעשה ידיך במזונותיך ונתרצית דא"כ הוה ליה למימר נאמן אלא רשאי משמע דהשתא הוא רשאי לומר כן כדי שלא יפרע מה שלוותה והא דאמרינן לקמן לוותה ואכלה ועמדה ומיאנה ודייקינן טעמא דמיאנה הא לא מיאנה אית לה התם מיירי שפסקו לה ב"ד ואח"כ לוותה:

סימן ג

תניא האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאתה ואמרה מת בעלי רצתה ניזונת רצתה גובה כתובתה אמרה גרשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה:

סימן ד

כתב רב אלפס כדי כתובתה אין יותר מכדי כתובתה לא ושמעת מינה דליתא להא דגרסי' בגמרא דבני מערבא אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובה חייב במזונותיה עד שיפרענה פרוטה אחרונה דאי איתא להאי מימרא הוה ליה למיתני ניזונת והולכת עד שתפרע כל כתובתה ומדקתני עד כדי כתובתה שמעינן דכי מטי מזונות עד כדי כתובה פקעה כתובה במזונותיה ולא שקלה בתר הכי כלום ואע"ג דאוקמא שמואל להא מתני' בששמעו בו שמת ההוא שינוייא בעלמא הוא דהא לית הלכתא כוותיה ובפרק קמא דבבא מציעא (סי' לד) על מציאת האשה שגרשה כתבתי דלא קשה מהכא מידי לגמרא דבני מערבא:

סימן ה

מתני' מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אמר איבד מעותיו נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול אמר רבי דוסא בן הרכינס כדבריהם א"ר יוחנן בן זכאי יפה אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי ולא דמי להא דאמרי' (ב"מ דף קא.) היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות שמין לו כאריס ולבונה חורבתו של חבירו (שם) דנותן לו מה שמהנהו דהתם השבח שהשביח הנכסים הוא בעין ודין הוא שיטלנו אבל הכא לא השביח לו שבח אלא שהצילו מגביית בעל חובו ולאו מידי קא יהיב ליה ודמי למבריח ארי מנכסי חבירו דאע"ג דמהנהו לא יהיב ליה מידי כדאיתא בנדרים פרק אין בין המודר(דף לג.)ודין מבריח ארי כתבתי בפ' הכונס צאן לדיר (סי' ו):

גמ' תניא כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות אי אתה יכול לומר ביושבת תחת בעלה שהרי בעלה חייב במזונותיה אלא שהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה וטעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה ושמעת מינה הא דאמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי ה"מ פרנסה מעצמו אבל לוותה ואכלה מוציאין ממנו ותו גרסינן בפרק יש מותרות (דף פה.) בעא ר"א מרבי יוחנן אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש לה מזונות או לא ואמרי' היכי דמי אי ביושבת תחתיו בעמוד והוצא קאי מזוני אית לה לא צריכא כגון שהלך בעלה למדינת הים ולוותה ואכלה מאי מזוני תנאי כתובה נינהו ומדאית לה כתובה אית לה נמי מזוני שמעי' נמי מהא דכל אשה שהלך בעלה למדינת הים ולוותה ואכלה שחייב הבעל לפרוע וכן הלכה והתוספות כתבו דווקא אם לוותה אחר שפסקו לה ב"ד מזונות משום דקשיא להו ההיא דלעיל ואם אמר צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי כדפרישית לעיל (סי' ב) ומפרשי' דמתניתין דחנן דאמר אבד מעותיו משום דפרנס מעצמו הא אם לותה משלם מיירי כשפסקו לה בית דין תחלה ופשטא דמתני' לא משמע הכי דאיירי דוקא כשפסקו לה ב"ד ועוד ההיא דאלמנה לכ"ג דאיירי בלוותה בלא פסק דין דמסתמא אין פוסקין לה בית דין מזונות כל זמן שהיא יושבת תחתיו משום דבעמוד והוצא קאי ואין לומר דבעוד שהוא אצלה במדינה אינו חייב לזונה משום דבעמוד והוצא קאי אבל כשהוא במדינת הים ואינו יכול עתה לגרשה והיא מעוגנת מחמתו ב"ד פוסקין לה מזונות כיון דכתובה אית לה ואם היה כאן היו כופין אותו לגרש וליתן כתובה השתא דליתיה הכא מזוני אית לה וב"ד פוסקין לה מזונות דא"כ אמאי נקט לוותה ואכלה הכי איבעי ליה למיתני לא צריכא כגון שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות אם יורדין ב"ד לנכסיו לזונה או לא אלא ודאי אין בית דין נזקקין כלל לעסקי מזונותיה בעוד שהיא יושבת תחתיו הלכך לא בעי אלא בלותה ואכלה אם מחייבים אותו לפרוע כשהוא מגרשה הלכך נראה דאם לוותה בעדים אף בלא פסק דין חייב לפרוע ומוציאין מן הבעל מה שהלוה לה מדרבי נתן ואם אמר כשבא צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי ולא יפרע מה שלוותה ואע"פ שאינה מספקת לכל צרכיה ממעשה ידיה כיון שמספקת לדברים גדולים היתה דוחקת ומצמצמת עצמה קודם שתתבייש לבא לפני ב"ד על עסקי מזונותיה אבל ב"ד אין פותחין לו בטענה זו אלא אומרים לו צא ופרע מה שלותה ואם מעצמו יטעון רשאי אם ידוע שהיתה מספקת לדברים גדולים אבל אם אינה בת מלאכה לאו כל כמיניה לטעון כן ואם קדמו ב"ד ופסקו כיון שכבר באת לפני ב"ד גלתה דעתה שאינה רוצה להתפרנס בדוחק אין לו טענה עוד על מעשה ידיה כי מסתמא כשפסקו לה מזונות דקדקו מה שצריכה יותר על מעשה ידיה שהיא רגילה לעשות ודלא כהרמב"ם ז"ל שכתב (פי"ב מהל' אישות הט"ז) שמי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות שאין ב"ד אומרים לה שתעשה ותאכל אלא פוסקין לה מזונות דלא מסתבר כלל שהדבר ראוי כשנפרעים מנכסי אדם שלא בפניו שיש להפך בזכותו הואיל ובגרמא דידיה מפסידו:

סימן ו

כתב עוד הרמב"ם ז"ל (פי"ב וי"ח שם) יש מן הגאונים שהורו שאין פוסקין מזונות לאשה שהלך בעלה למדינת הים עד שיהיה שטר כתובתה יוצאה מתחת ידה ואם לא תוציא שטר כתובה אין לה מזונות שמא נטלה כתובתה מבעלה או מחלה לו שאין לה מזונות ויש מי שהורה שפוסקין לה בחזקת שלא נטלה ולא מחלה ואין מצריכין אותה להביא כתובה ודעתי נוטה לזה במי שהלך בעלה למדינת הים הואיל ויש לה מזונות מן התורה אבל מת בעלה אין לה מזונות עד שתביא כתובתה הואיל והיא אוכלת בתקנת חכמים ועוד מפני שניזונת מנכסי יורשין ולעולם טוענין ליורש ודבריו תמוהין דהא שמואל מוקי מלתא דחנן כששמעו בו שמת והיא ניזונת בלא שבועה ובהלך בעלה אפי' בשבועה אינה ניזונת ואע"ג דליתא לדשמואל מ"מ בסברא זו לא מצינו חולק עליו דסברא מרווחת היא להצריכה יותר שבועה בחייו מבמותו דבמותו מסתמא עומדת לגבות כתובתה ותשבע בסוף אבל בחייו לא נתנה כתובתה לגבות בחייו ושמא תמות בחייו ולא תבוא לידי שבועה לעולם ומה שכתב מפני שניזונת מנכסי יורשים וטוענין ליורש אמרי נואש הן דכמו שטוענין ליורש ולוקח יותר ראוי לטעון למי שיורדין ליפרע מנכסיו שלא בפניו דאין לו מי יטעון בשבילו וכגון זה פתח פיך לאלם. ומה שכתב שבחייו ניזונת מן התורה הא ליתא דכל אמוראי סברי (לעיל מז: נח: נט.) דמזונות האשה דרבנן אלא דפליגי אי מזוני עיקר התקנה ותקנו מעשה ידיה תחת מזונות או מעשה ידיה עיקר ותקנו מזונות תחת מעשה ידיה ועוד דקיימא לן דגובה כתובתה בעידי מיתה אע"פ שאין שטר כתובתה בידה דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום וכל שכן דיש לה מזונות דנכסים בחזקתה הן לעניין מזונות כדתני לוי (לעיל דף צו:) אלמנה כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה:

סימן ז

כתב ה"ר מאיר הלוי ז"ל ממה שחייב הבעל לשלם מה שלותה אשתו קטנה שמעי' דקטן שלוה בקטנותו משיגדיל חייב לשלם דאי ס"ד דקטן שלוה פטור אמאי משלם הבעל מה שלוותה דכל היכא דאיהי פטורה בעל נמי לא מיחייב דקיימא לן כחנן דאמר הניח מעותיו על קרן הצבי. אלא הכא היינו טעמא דמיחייב משום דשקלא להו בתורת הלואה וכיון דאיהי מיחייבה למלוה בעלה נמי מיחייב ובשם ה"ר יונה ז"ל כתבו שנחלק עליו דלא מסתבר שהקטן יקח הלואות בעודו קטן ויבזבז ממונו וכשיגדיל נחייבנו לפרוע ומה שהביא ראיה מממאנת אינה ראיה דשאני הכא שהוא חייב וידוע לבעל הלכך מוציא המלוה מידה או מיד הבעל. אבל קטן שאין חייב אם אתה אומר שחייב לפרוע כשיגדיל נמצא מבזבז כל ממונו ונראה לי אם הוא ידוע שלוה לצורך מזונותיו נפרעין ממנו אפי' כשהוא קטן כמו שאמרו חכמים (גיטין נט.) דפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין משום כדי חייו. גם הלואתו הלואה כדי שימצא לו מלוה בשעת דוחקו אבל אם אין ידוע שהלוה לצורך מזונותיו אין נתינת קטן כלום ואין נפרעין ממנו לכשיגדיל:

סימן ח

תנן התם המודר הנאה מחבירו שוקל לו שקלו ופורע את חובו ומחזיר אבידתו ובמקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש בשלמא שוקל לו שקלו כדתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות. ומחזיר אבידתו נמי מצוה קא עביד אלא פורע חובו הא קא משתרשי ליה אמר רב הושעיא הא מני חנן היא דאמר איבד את מעותיו וכיון שאינו יכול להוציא ממנו בדין מה שפרע לבעל חובו משום הנאה נמי לא מיתסר דגרמא בעלמא הוא דע"י שפרע לבעל חובו מיפטר ודמיא להא דאמרי' בנדרים בפרק אין בין המודר (דף מג.) המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר פלוני מודר הנאה ממני ואין לו מה יאכל ונותן לו וחוזר ונוטל הימנו אע"ג דעל ידו קא משתרשי ליה מזוני שרי הואיל ולא נתן לו מידו אלא גרמא בעלמא ע"י חנוני ולא דמי לעושה לו שום מלאכה דאסור דאע"ג דלא מצי קא תבע מיניה דהתם מדידיה לדידיה קא מיתהני ואין אחר באמצע ור"ת פי' דהאי פורע חובו איירי דווקא במזון אשתו כההיא דחנן דאין חיובו כל כך ברור דאע"פ שחייב במזונות אשתו אפשר שאם לא היה מפרנסה לא היה בעלה מתחייב לפי שהיתה מצמצמת מזונותיה אם לא מצאתה מפרנס ואע"ג דבפסקו לה ב"ד איירי מ"מ היתה מצמצמת כי היכי דלא ליקריוה רעבתנותא אבל בשטר חוב אפילו חנן מודה דלא איבד מעותיו דהנאה גמורה היא הואיל ולא היה יכול ליפטר בשום עניין והכי פירושא הא מני חנן היא כלומר האי פורע חובו איירי באותו חוב דאיירי ביה חנן דהיינו במזון האשה דווקא וחנן היא וכן פי' רבינו חננאל ז"ל רבא אמר הא דתנן פורע חובו לאו במזון אשתו היא ואפילו רבנן וכו' וריב"א הביא ראיה מן הירושלמי דפליגי בשאר חובות דגרסי' התם בפירקין (ה"ב) א"ר אבא בר ממל הפורע חובו של חבירו פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים א"ר יוסי טעמא דבני כהנים גדולים לא עלתה בדעתו שתמות אשתו ברעב הכא אפייסנה ליה עד דמחיל הגע עצמך דהוי גביה משכון מפייס הוינא ליה עד דיהיב לי משכוני עד כדון בב"ח שאינו דוחק ואפי' בב"ח דוחק שמעינן מן הדא שוקל לו את שקלו ואם לאו ממשכנין הדא אמרה אפילו בבעל חוב דוחק. ואומר רבינו תם דעל כרחיך פליג הירושלמי אגמרא דידן דמוקי לההוא פורע חובו אף כבני כהנים גדולים גדולים ורב הושעיא מוקי לה כחנן וגם ההיא דשוקל לו את שקלו מוקי בכל ענין וגמרא דידן לא מוקי לה אלא באבוד וגבוי ופליג נמי בהא דלית ליה הך סברא דמפרשין אליבא דגמרא דידן דלא פליגי אלא במזון האשה: ירושלמי (שם) ריב"ל אומר אין לך נתפס על חבירו וחייב ליתן לו אלא בארנון ובגולגלת רב אמר כל הנתפס על חבירו חייב ליתן לו חיליה דרב מהכא (ב"ק דף קטז:) הגוזל שדה מחבירו ונטלוה מסיקין אם מכת מדינה אומר לו הרי שלך לפניך ואם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה ולא שמע דאמר ר' יוחנן קנס קנסו בגזלן ארנון וגולגולת דינא דמלכותא הוא כדאמרי' בהגוזל (דף קיג.) בר מתא אבר מתא מיעבט ורב אמר אף בכל דבר שנתפס על חבירו חייב ליתן לו ומייתי ראיה דנטלוה מסיקין מחמת הגזלן דאע"ג דקרקע אינה נגזלת כיון שהיו סבורין האנסין שהיא של הגזלן ומחמת כן לקחוה חייב להעמיד לו שדה אחר ה"נ כיון שנתפס בעבורו חייב ליתן לו ולית הלכתא כרב אלא כריב"ל וכר' יוחנן רבא אמר אפי' תימא דברי הכל כגון שלוה ע"מ שלא לפרוע:

סימן ט

מתני' אדמון אומר שבעה מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובים הבנים ירשו והבנות יזונו ובזמן שהנכסים מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי אמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון. ואע"ג דפסקינן לקמן (סי' י') כל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו ומההיא פיסקא פריך הש"ס לקמן אלמא הוי עיקר מ"מ ר"ח ורב אלפס ור"ת ז"ל פסקו דלית הלכתא בהך כוותיה דסוגיין דהש"ס דלא כוותיה לעיל בפ' נערה (דף מג.) א"ר יוסי א"ר עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחים בנכסים מועטין ולעיל בפרק הנושא (דף קג.) א"ר אסי א"ר יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכור וכן בפרק מי שמת (דף קמ.) אלמנתו מהו שתמעט בנכסים והיה אומר ר"ת ז"ל דאדמון לאו לפלוגי אחכמים הוא דאתא אלא אתמוהי בעלמא קא מתמה וקאמר ר"ג יפה אמר אדמון שהיה מתמיה על דברי חכמים:

סימן י

הטוען את תבירו כדי יין וכדי שמן והודה לו בקנקנים אדמון אמר הואיל והודה ממין הטענה ישבע וחכ"א אין זה הודאה ממין הטענה אמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון:

גמ' היכא דא"ל מלא עשרה כדי שמן יש לי אצלך שמן קא טעין ליה קנקנים לא קא טעין ליה עשרה כדי שמן מלאים יש לי בידך שמן וקנקנים קא עעין ליה כי פליגי היכא דא"ל עשרה כדי שמן יש לי אצלך אדמון סבר יש בלשון הזה לשון קנקנים וה"ל מודה במקצת הטענה וישבע ורבנן סברי אין בלשון זה לשון קנקנים ואין כאן הודאה במקצת אלא מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו וה"ל כמי שטענו חטין והודה לו בשעורים דפטור וקי"ל כאדמון דאמר יש בלשון הזה לשון קנקנים וה"ל מודה מקצת הטענה דא"ר זירא א"ר ירמיה בר אבא ב' דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו שבעה דברים שאדם אדמון יש מהן שהלכה כמותו וכיוצא בו ויש מהן שאין הלכה כמותו אלא כיוצא בו כל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו ואינך לא ודאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון תלתא אינון מי שמת והניח בנים ובנות והטוען את חבירו כדי יין וכדי שמן והפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל. מי שמת והניח בנים ובנות נפקא ליה מהלכתא דקי"ל כרבנן דאמרו הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים פשו להו תרתי דהלכתא נינהו. כיוצא בו דחנן דאמר לעיל (דף קח.) א"ר הושעיא הא מני חנן היא דאמר איבד את מעותיו כיוצא בו דאדמון הא דאמרי' בשבועות (דף מ:) טענו שור ושה (וחמור) והודה לו באחד מהן חייב ואמר רבי חייא בר אבא תלמוד ערוך הוא בפי ר' יוחנן הא מני אדמון היא והא דאצטריך הכא למיפסק הלכה כיוצא בו טפי מכל שאר פסקי הלכה שבהש"ס דממילא מדמינן מילתא למלתא ההיא דחנן אצטריך דלא תימא דווקא בפורע מזון אשתו שאינו חיוב גמור כל כך הוא דפטור קא משמע לן דאף כיוצא בו בשארי חובות נמי הלכה כמותו וכיוצא בו דאדמון אצטריך דלא תימא שאני הכא דהוי כמו רמון בקליפתו:

סימן יא

מתני' הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תהא יושבת עד שתלבין ראשה אדמון אומר יכולה היא שתאמר אילו אני פסקתי על עצמי הייתי יושבת עד שתלבין ראשי עכשיו אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון:

גמ' מתני' דלא כי האי תנא דתניא א"ר יוסי בר' יהודה לא נחלקו אדמון וחכמים על הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל שיכולה היא שתאמר אבא פסק עלי על מה נחלקו על שפסקה על עצמה שחכ"א תהא יושבת עד שתלבין ראשה ואדמון אומר יכולה היא שתאמר כסבורה הייתי שאבא נותן לי עכשיו שאין אבא נותן לי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון וקי"ל כתנא דידן וי"א כיון ששאל רבא לרב נחמן אפי' בברייתא נמי והשיב לו רב נחמן דבכל מקום קאמר אלמא דס"ל כתנא דברייתא והלכתא כוותייהו:

סימן יב

מתני' העורר על השדה והוא חתום עליה בעד אדמון אומר יכול הוא שיאמר השני נוח לי והראשון קשה הימנו וחכ"א איבד את זכותו עשאה סימן לאחר איבד את זכותו:

גמ' א"ר אמי לא שנו אלא עד אבל דיין לא איבד את זכותו דתני רבי חייא אין העדים חותמין על השטר אא"כ קראוהו ד' קט ע"ב והדיינין חותמין אע"פ שלא קראוהו. עשאו סימן לאחר איבד את זכותו אמר אביי לא שנו אלא לאחר אבל לעצמו לא איבד את זכותו דאמר אי לאו דעבדי הכי לא הוה מזבין ניהלי ירושלמי (הל"ו) לא סוף דבר שעשאה העורר סימן לאחר אלא אפי' עשאה אחר לאחר והעורר חתם איבד את זכותו ההוא דעשאה סימן לאחר ועירער שכיב ואוקי אפטרופא אתא לקמיה דאביי א"ל עשאה סימן לאחר איבד את זכותו א"ל אי הוה אבוהון דיתמי קיים הוה טעין ואמר תלם אחד עשיתי לו א"ל שפיר קאמרת דא"ר יוחנן אם טען ואמר תלם אחד עשיתי לו נאמן וה"ר יונה ז"ל כתב ואותו תלם צריך שיהא בו בית תשעה קבין שכך כותבין מצר מזרח שדה פלוני' ופחות מתשעה קבין אין שם שדה עליו הלכך צריך שיהא בתלם תשעה קבין ומה שלא טען אביי ליורש בלא דברי האפוטרופוס י"ל דלא נזכר דברי ר' יוחנן ומתוך דברי האפוטרופוס נזכר לדברי ר' יוחנן אי נמי אע"פ שטוענין ליורש היכא דאית ליה אפוטרופוס ראוי הוא שהדיין ימתין עד שיטעון האפוטרופוס ולכך אמר אביי איבד זכותו כדי שישיב האפוטרופוס אם יודע להשיב ואם לא היה האפוטרופוס יודע להשיב היה אביי טוען ליתומים כדברי רבי יוחנן. זיל הב ליה מיהא תלם אחד הוה עליה ריכבא דדיקלי א"ל ניתיב לי ריכבא דדיקלא דקאי עלויה דתלם א"ל זיל הב ליה תלם דקאי עלויה ריכבא דדיקלא א"ל אי הוה אבוהון קיים הוה טעין ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו א"ל שפיר קאמרת דא"ר יוחנן אם טען ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו נאמן תימה כיון שהודה שלא היתה שלו היאך יכול לטעון שלקחה ממנו וכי תימא מיגו דאי הוה בעי לא חתים מעיקרא הא ליתא דכיון דהודה מיגו למפרע לא אמרי' כדאמרי' בפ' זה בורר (דף לא:) כיון דאיתחזק בבי דינא אי בעי קלתה לא אמרי' וי"ל דמיירי הכא כשאין כתב יד העד יוצא ממק"א להכי מהימן למימר חזרתי ולקחתיו ממנו במיגו דלא חתמתי מעולם והאי דלא קאמר אי אבוהון היה קיים הוה טעין מזוייף משום דטענת מזוייף לאו טענה מעלייתא היא הכא כיון שהלוקח והמוכר מכחישין אותו ולא שכיחא שהיה אבוהון טוען מזוייף ומלתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי. אבל חזרתי ולקחתיו ממנו טענינן להו כיון דאבוהון הוה מהימן בהך טענה במיגו דאי הוה בעי אמר מזוייף הוא כדאמרי' בפ' המוכר את הבית (דף ע:) גבי שטר כיס היוצא על היתומים דלא טענינן להו ליתמי נאנסו משום דלא שכיח אבל החזרתיו לך במיגו דנאנסו טענינן להו והראב"ד ז"ל פירש דמיירי הכא כשהוציאה העורר מיד המחזיק בחייו ועכשיו בא זה בטענת הודאתו שעשאה סימן לאחר להוציאה מיד היתומים והחזיק בה שלשה שנים בחייו אחר שהוציאה מידו ומשום הכי אמר אביי שפיר קאמר דאילו היה אבוהון קיים היה יכול לטעון חזרתי ולקחתיו ממנו אחר ההודאה כיון שהחזיק בה שלשה שנים וכן כתב רב אלפס ז"ל והוא דהויא ארעא בידיה אבל ליתיה בידיה אינו נאמן דיקא נמי דא"ל זיל הב ליה ש"מ ולא נהירא לי האי פירושא דמילתיה דרבי יוחנן לאו אעובדא כי האי איתמר אלא אמתני' אמרה הלכך האי עובדא מיתרץ שפיר בהאי שינוייא אבל מלתיה דר' יוחנן דמיתאמר אמתני' צריכינן לפרושי כשינוייא קמא ובהא מיתרץ נמי האי עובדא וזיל הב ליה פי' טול אתה כל השדה והב ליה תלם אחד אמר אביי האי מאן דמוקי אפוטרופא נוקי כי האי דידע להפוכי בזכותא דיתמי כי האי:

סימן יג

מתני' מי שהלך למדינת הים ואבדה לו דרך שדהו אדמון אומר ילך לו בקצרה וחכמים אומרים יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר:

גמ' שפיר קאמר אדמון אמר רב יהודה אמר רב כגון שהקיפוה ד' בני אדם מארבע רוחותיה אי הכי מ"ט דאדמון אמר רבה ארבעה דאתו מכח ארבעה וארבעה דאתו מכח חד דכולי עלמא לא פליגא דמצי מדחי לי' כי פליגא בחד דאתי מכח ד' אדמון סבר מכל מקום אורחא גבך הוא ורבנן סברי א"ל אי ציית ציית ואי לא מהדרנא שטרי למרייהו ולא מצית לאישתעויי דינא בהדיה:

סימן יד

ההוא דאמר דיקלא לברת אזיל אחי פלוג ולא יהבו לה דיקלא סבר רב יוסף למימר היינו מתני' אמר ליה אביי מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי ליה הכא דיקלא גבייהו הוא מאי תקנתייהו ליתבו לה דיקלא וליהדר ליפלוג מרישא אם אין אחד מהן רוצה ליתן אחד מדקליו בשביל מעותיו. ההוא דאמר דיקלא לברת שכיב ושבק תרי פלגי דיקלי יתיב רב אשי וקא קשיא בה מי קרו אינשי לתרי פלגי דיקלי דיקלא או לא פי' רש"י ויתנו לה שני חצאי דקל אע"פ שיש להם דקלים הרבה דיד בעל השטר על התחתונה ויש מפרשים דאי אית להו דיקלי אחריני פשיטא דבעו למיתב לה דקל שלם דבמקום דקלים שלימים פשיטא דלא קרו אינשי לתרי פלגי דיקלי דיקלא ולא שייך הכא למימר יד בעל השטר על התחתונה ומיירי הכא בשאין לו שום דקל אלא שני חצאי דקל ומיבעי ליה מי קרו אינשי לתרי פלגי דיקלי דיקלא ואית לה תרי פלגי דיקלי או לא קרי ולית לה ולא מידי ודמי דקלא לא אמר למיתב לה ופי' רש"י נראה עיקר דאי לית ליה אלא הני תרי פלגי דיקלי פשיטא דהוה דעתיה אהני:

סימן טו

מתני' המוציא שטר חוב על חבירו והלה הוציא שטר שמכר לו את השדה אדמון אומר יכול לומר לו אילו הייתי חייב לך היה לך לפרוע את חובך כשמכרת לי את השדה הלכך מהימן למימר פרוע הוא ושובר היה לי ואבד או החזרת לי את השטר ונפל ממני ומצאתיו אבל מזוייף לא מהימן דאי מקויים הוא לא מצי למימר מזוייף הוא וחכ"א זה היה פקח שמכר לו את השדה שיכול למשכנו עליו ומיירי בשלא היה לו שדה אי נמי אפילו היה לו נכסים אחרים יכול לומר הייתי ירא שמא היו עליך חובות מוקדמין לכך מכרתי לך זה השדה שאם יש עליך חובות מוקדמין אקח אני חלקי משדה זה שמכרתי לך דלוה ולוה ואח"כ קנה משועבד לשניהם. ה"ר יונה ז"ל:

גמ' באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטר כ"ע לא פליגי דמצי א"ל היה לך ליפרע את שלך כי פליגי באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי אדמון ס"ל איבעי ליה למימסר מודעא ורבנן סברי חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה:

סימן טז

מתני' שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה אדמון אמר אומר אילו חייב הייתי לך כיצד אתה לוה ממני. וחכ"א זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו:

גמ' איתמר שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה רב ששת אמר הפוכי מטרתא למה לי אלא זה עומד בתוך שלו וזה עומד בתוך שלו דכ"ע עידית ועידית בינונית ובינונית זיבורית וזיבורית ודאי הפוכי מטרתא היא כי פליגי דאית ליה לחד עידית ובינונית ואית ליה לחד זיבורית רב נחמן סבר בשלו הן שמין ורב ששת סבר בשל עולם הן שמין וקי"ל הלכתא כרב נחמן בדיני:

סימן יז

מתני' שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל אין מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך אבל באותה הארץ מוציאין מכרך לכרך ומעיר לעיר אבל לא מכרך לעיר ומעיר לכרך ומוציאין מנוה רע לנוה היפה אבל לא מנוה היפה לנוה הרע רשב"ג אומר אף לא מנוה הרע לנוה היפה שהנוה יפה בודק:

גמ' בשלמא מכרך לעיר לא דבכרך שכיחי כל מילי ובעיר לא שכיחי אלא מעיר לכרך מאי טעמא לא. מפני שישיבת כרכים קשה שנאמר ויברכו את העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים. תוספתא (פי"ב) שלש ארצות לנישואין יהודה ועבר הירדן והגליל בד"א בזמן שהיה מיהודה ואירס אשה ביהודה או בן גליל שאירס אשה בגליל אבל בן יהודה שאירס אשה בגליל כופין אותה לצאת שע"מ כן נשאה מוציאין מעיר שרובה עובדי כוכבים לעיר שרובה ישראל ולא מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה עובדי כוכבים. ירושל' (הל"י) מתני' כשהיה מיהודה ונשא אשה מגליל מגליל ונשא אשה מיהודה אבל אם היה מיהודה ונשא אשה מיהודה מגליל ונשא אשה מגליל כופין אותו לצאת אני פלוני שמיהודה נשאתי אשה מיהודה כופין אותה לצאת מגליל אין כופין אותה לצאת אני פלוני שמגליל ונשאתי אשה מגליל כופין אותה לצאת מיהודה אין כופין אותה לצאת ולכאורה התוספתא והירושלמי סותרין זה את זה ור"ת ז"ל פי' בס' הישר דמתני' דשלש ארצות לנישואין איירי בכפיית האיש שאם נשאה באחת מהארצות האלה והוא מקום מולדתו ודירתו אין כופין אותו לצאת משם וכ"ש אם נשאה באחת מן הארצות האלה במקום מולדתה ודירתה שיפה כח האשה יותר ואין יכול להוציאה משם ומפרש מתני' ותוספתא הכי שלש ארצות לנישואין וכו' אם האיש מיהודה והאשה מגליל ונשאה ביהודה שהוא מקומו אין מוציאין האיש ממקומו לילך אחריה לגליל כיון דיהודה וגליל הן שתי מדינות ואין שיירות מצויות מזו לזו ואין יכול לחקור ולידע תמיד מנהג אנשי מולדתו אין כופין אותו להניח מקומו כיון דשם נשאה אבל נשאה בגליל כופין אותו לצאת וגרסי' בתוספתא כופין אותו לצאת שעל מנת כן נשאה ואם האיש והאשה ממקום אחד ביהודה אע"פ שנשאה בגליל כופין אותו לצאת מגליל אפילו מעיר לכרך ומכרך לעיר ואם האשה מכרך והאיש מעיר או להפך ושניהם ביהודה ונשאה בעירו אין האשה יכולה לכופו להניח מקומו כיון דאין שני המקומות שוין והוא נשאה בעירו וכ"ש אם נשאה בעירה שאין האיש יכול לכופה להניח מקומה כיון דאין שני המקומות שוין ונשאה בעירה אבל אם מקומותיהן שוין שניהם כרכין או שניהם עיירות כופין את האיש לעזוב מקומו ואע"פ שבמקומו נשאה שנאמר והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל עולה עמו ואין יורדת עמו ודרכו לחזור אחר אבידתו ועוד האיש יכול לילך לראות אוהביו משא"כ באשה כל כבודה בת מלך פנימה וההיא דירושלמי מפרש ר"ת מתני' כשהיה מיהודה ונשא אשה מגליל מגליל ונשא אשה מיהודה פירוש שהיה מיהודה ונשא אשה מגליל ביהודה אין כופין אותו לילך אחריה לגליל או מגליל ונשא אשה מיהודה בגליל אין כיפין אותו לילך אחריה ליהודה אבל הוא מיהודה ונשא אשה מיהודה מגליל ונשא אשה מגליל אני פלוני מיהודה נשאתי אשה מיהודה פירוש מיהודה מעיר לעיר או מכרך לכרך כדמפרש לעיל (אין) כופין אותו לצאת אחריה כך פי' ר"ת ז"ל בספר הישר דבכפיית האיש איירי. ורבינו מאיר ז"ל הקשה עליו מן הירושלמי דמשמע התם דיפה כח הבעל מכח האשה דגרסי' התם הוא רוצה לעלות לא"י והיא אינה רוצה לעלות כופין אותה לעלות היא רוצה לעלות והוא אינו רוצה אין כופין אותו לעלות היא רוצה לעלות לירושלים והוא אינו רוצה לעלות לירושלים אין כופין אותו הוא רוצה והיא אינה רוצה לעלות לירושלים כופין אותה לעלות ופירש הוא דאיירי בכפיית האשה ופירש התוספתא בד"א שהיה מיהודה ואירס אשה ביהודה אין יכול להוציאה למדינה אחרת אע"פ שהאשה מגליל אינו יכול להוציאה מיהודה ולא מצי למימר לה והלא אין זה מקום מולדתך מאי איכפת לך אם אדור כאן או במדינה אחרת דכיון דאירסה ביהודה מציא למימר אדעתא דהכי נתקדשתי לך לדור ביהודה כי שם יש לי נחת רוח יותר כי הורגלתי שם אבל אם היה מיהודה ואירס אשה בגליל וכו' אפילו הלך לגליל וקדשה בסתם כופין אותה לצאת ליהודה והא דקתני שע"מ בן נשאה ולא קתני שע"מ כן קדשה כיון דבקידושין איירי י"ל דאשמועינן רבותא דאפי' אם אח"כ נשאה באחת משאר ארצות כגון בעבר הירדן כופין אותה לצאת ליהודה מתי שירצה שע"מ כן נשאה על דעת קידושין הראשונים וכיון דבשעת קידושין היה דר ביהודה הוי כאילו התנה שתלך אחריו ליהודה והירושלמי הכי פירושא מתני' כשהיה מיהודה ונשא בגליל פירוש שהלך שם ונשאה כיון דהנישואין היו בגליל אין כופין אותה לילך אחריו ליהודה אבל אם היה מיהודה ונשא אשה ביהודה שהיא מגליל ושוב מרדה ושבה אל בית אביה לגליל כופין אותה לצאת משם ליהודה כיון שנשאת לו ביהודה אני פלוני שמיהודה וכו' וכך היו רגילין לכתוב ולחתום בשעת נשואין לפי שיש מקומות שאין כותבין כתובה וישתכח הדבר באיזה מקום נשאה ואפילו במקום שכותבין כתובה שמא תטמין הכתובה ותאמר שנשאה בגליל לפיכך היו כותבין בן לידע באיזה מקום נשאה כופין אותה לצאת ליהודה מגליל אין כופין אותה לצאת פירוש אבל אם כתבו אני פלוני מיהודה ונשא אשה בגליל אין כופין אותה לצאת מגליל וההיא דירושלמי דפליג אגמרא דידן דקאמר אין כופין האיש לעלות אחר האשה לארץ ישראל ולירושלים פירש רבינו מאיר דאיירי בזמן הזה ומשנתינו נישנית בזמן הבית: רבן שמעון בן גמליאל אומר אף לא מנוה הרע לנוה היפה וכו' מאי בודק כדשמואל דאמר שמואל שינוי וסת תחלת חולי מעים רב אלפס ז"ל לא הביא מילתא דרבן שמעון בן גמליאל אומר לפי שסובר שאין הלכה כרשב"ג אבל ר"ת ור"י ז"ל סברי דהלכה כר' יוחנן דאמר כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וכו' ועוד י"א דבכאן הלכה כרשב"ג משום דמייתי עלה הך דשינוי וסת דשמואל:

סימן יח

מתני' הכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין אחד האנשים ואחד הנשים:

גמ' הכל מעלין לא"י לאיתויי עבדים ולמאן דתני עבדים בהדיא לאיתויי מאי לאיתויי מנוה יפה לנוה הרע ואין הכל מוציאין לאיתויי מאי לאיתויי עבד שברח מח"ל לארץ הכל מעלין לירושלים לאיתויי מאי לאיתויי מנוה יפה לנוה הרע ואין הכל מוציאין לאיתויי מאי לאיתויי אפי' מנוה רע לנוה יפה: ת"ר הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות כופין אותה לעלות ואם לאו תצא בלא כתובה היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות כופין אותו לעלות ואם לאו יוציא ויתן כתובה היא אומרת לצאת והוא אומר שלא לצאת כופין אותה שלא לצאת ואם לאו תצא בלא כתובה הוא אומר לצאת והיא אומרת שלא לצאת כופין אותו שלא לצאת ואם לאו יוציא ויתן כתובה והא דקאמר תצא בלא כתובה כתב רבינו מאיר דדינה כדין איילונית שכתבתי לעיל (פי"א סי' כה):

סימן יט

מתני' נשא אשה בא"י וגרשה בא"י נותן לה ממעות ארץ ישראל נשא אשה בא"י וגרשה בקפוטקיא נותן לה ממעות א"י נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בא"י נותן לה ממעות א"י רבן שמעון בן גמליאל אומר נותן לה ממעות קפוטקיא:

גמ' הא גופא קשיא אמרת נשא אשה בארץ ישראל וגירשה בקפוטקיא נותן לה ממעות ארץ ישראל אלמא בתר שעבוד אזלינן והדר תני נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בא"י נותן לה ממעות א"י אלמא בתר גוביינא אזלינן אמר ר' אבא מקולי כתובה שנו כאן רשבג"א נותן לה ממעות קפוטקיא קסבר כתובתה דאורייתא:

סימן כ

ת"ר המוציא שט"ח על חבירו כתוב בבבל מגבהו ממעות בבל כתוב בא"י מגביהו ממעות א"י כתוב סתם הוציאו בבבל מגבהו ממעות בבל הוציאו בא"י מגבהו ממעות א"י כתוב בו כסף סתם מה שירצה לוה מגבהו משא"כ בכתובה אהייא אמר רב משרשיא ארישא לאפוקי מרשב"ג דאמר כתובה דאורייתא קמ"ל דרבנן וכן הלכתא ולעיל בפ"ק (סי' יט) כתבתי דברי ר"ת ז"ל שפסק דכתובה דאורייתא:

הדרן עלך פרק שני דייני גזירות וסליקא מסכת כתובות