רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/כתובות/פרק ח

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

א האשה שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס מודים ב"ש ובית הלל שמוכרת ונותנת וקיים נפלו לה משנתארסה ב"ש אומרים תמכור וב"ה אומרים לא תמכור אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים א"ר יהודה אמרו לפני ר"ג הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים אמר להן על החדשים אנו בושים אלא שאתם מגלגלים עלינו הישנים נפלו לה משנשאת אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה שהבעל מוציא מיד הלקוחות. עד שלא נשאת ונשאת ר"ג אומר מוכרת ונותנת וקיים א"ר חנינא בן עקביא אמרו לפני ר"ג הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים אמר להם על החדשים אנו בושים אלא שאתם מגלגלים עלינו הישנים:

גמ' רב ושמואל דאמרי תרוייהו בין שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס ובין שנפלו לה משנתארסה ונשאת הבעל מוציא מיד הלקוחות דתניא רבותינו חזרו ונמנו בין נפלו לה עד שלא תתארס ובין נפלו לה משנתארסה הבעל מוציא מיד הלקוחות וכן הלכתא. נפלו לה משנשאת אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות לימא תנינא לתקנת אושא דא"ר יוסי באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות לא מתניתין בחייה ולפירות תקנת אושא בגופה של קרקע ולאחר מיתה:

מתני' ר"ש חולק בין נכסים לנכסים. הידועים לבעל לא תמכור ואם מכרה ונתנה בטל. ושאינו ידועין לבעל לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים:

גמ' אלו הן ידועין ואלו הן שאינן ידועין א"ר יוסי בר חנינא ידועין מקרקעי ושאין ידועין מטלטלין ור' יוחנן אמר אלו ואלו ידועין הן ואלו שאין ידועין כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים תניא נמי הכי אלו הן שאינן ידועין כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים והלכתא כר' יוחנן משום דתניא כוותיה ומסתברא שאם מכרתן קודם שנודעו לבעל. אבל לאחר שנודעו לבעל (אם) מכרה בטל. דלא גרע ממתנה שנתנו לה דבשעת מתנה לא ידע הבעל ואעפ"כ הוא אוכל פירות. או שמא במתנה נמי אם מכרה לאחר שנודע לו מכרה קיים. ומיהו לישנא דשאינן ידועין לבעל משמע דבשעת מכירה אכתי לא היו ידועין לבעל ואע"ג דמפרש שאינן ידועין לבעל שנפלו לה במדינת הים אלמא אינם ידועים אשעת נפילה קאי ואז אמרי' דמוכרת וקיים ואפילו נודעו אח"כ לבעל. לא היא דתרוייהו בעינן נכסים שלא היה הבעל מצפה שיפלו לה בירושה כגון שמת מורישה במדינת הים ולא הכיר הבעל באותן המורישין או כיוצא בזה שהיו נכסים לאב ביד אחר ולא נתברר שהיו של אביה עד אחר נישואין של זה. וגם בעינן שלא נודעו לבעל בין נפילה למכירה. דמיד שנודעו לבעל יש להם דין נכסי מלוג. וכן מוכיח לעיל פרק מציאת האשה (דף סה:) דתנן גבי בשתה ופגמה שלה ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות. ואין לך נכסים שאינם ידועין יותר מחבלה וקתני ילקח בהן קרקע וכי היכי דתנן במתני' נפלו לה נכסים ילקח בהן קרקע וה"ר מאיר הלוי ז"ל נתן טעם לדבר דטעמא מאי תקינו רבנן פירי לאיש תחת פרקונה. דאי לאו הכי לא פריק לה אמר כיסא נקיטה לה תיזיל ותיפרוק נפשה. והאי טעמא לא שייך אלא בידועין לבעל. אבל כשאינן ידועין לבעל לא תקינו רבנן לבעל שום זכות לא בגוף ולא בפירות ואם מכרה הפירות קודם ידיעת הבעל מכרה קיים. ואחר שנודעו לבעל הקרקע הוי נכסי מלוג. וכן הפירות או דמיהן הנמצא בידם ילקח בהן קרקע:

סימן ב

ההיא איתתא דבעיא דתברחינהו לנכסה מגברא כתבתינהו לברתה פירש רש"י והודיעה לעדים שאין מתנתה מתנה אלא כדי להבריח ולא תזכה בהן הבת אם תתאלמן או תתגרש ולא נהירא לי דאם כן אפילו מקצתן נמי כיון דאיכא תנאי. ועוד דאי איכא עדים אמאי בעי רבא לפלוגי בין ברתא לאחריני ועוד כי כתב ידן יוצא ממקום אחר מה מועיל מה שהודיעה לעדים לא אתי בעל פה ומרע ליה לשטרא. ועוד אמרינן בפרק מי שמת (דף קנא.) אימיה דרב זוטרא בר טוביה כתבה לנכסה לרב זוטרא בר טוביה דבעיא לאנסובי לרב זביד ואינסבה ואיגרשה. אתאי לקמיה דרב ביבי בר אביי אמר משום אינסובי הוא והא אינסיבה פי' והמתנה קיימת. אמר רב הונא בריה דרב יהושע משום דאתון ממולאי אמריתו מילי מולייתא. אפילו למ"ד מברחת קנה הנ"מ היכא דלא גליא דעתה דמשום אינסובי. והא גליא דעתה. והתם לא היה תנאי דאילו היה תנאי לא היה טועה רב ביבי לקיים המתנה. אלא גילוי דעת שאמרה שהיתה רוצה לינשא והא גילוי דעת מועיל לכ"ע אפילו למ"ד מברחת קני. כי ההוא (קדושין מט:) דזבן ניכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל. מכלל דמברחת אפי' גילוי דעת אין כאן אלא שידוע לעולם שאשה זו עומדת לינשא. וכשכותבת כל נכסיה לאחר אנו אומדין דעתה שלהבריח מבעלה נתכוונה דלא שביק איניש נפשיה ויהיב כל מה דאית ליה לאחרים. מידי דהוה אשכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר אם עמד חוזר. וכן אם נישאת מיד סמוך לנתינת הנכסים הלכך אמדינן דעתה דנתכוונה להבריח הנכסים מבעלה שלא יאכל הפירות וגם לא יירשנה אם תמות. ושתוכל למכור פירות כל פעם שתרצה. הלכך הפירות יאכל מקבל המתנה כל זמן שיושבת תחת בעלה וגם לא מכרתן ונתנתן לאחר. שהרי היא כוונה שלא יהיה הבעל נהנה מהם. ואם היו הפירות שלה היה הבעל נהנה מהן דאמרינן בהם ימכרו וילקח בהן קרקע כדפרישי' לעיל גבי פירות נכסים שאינן ידועין. ועוד אומדנא דמוכח הוא שכוונה שיהיו הפירות של המקבל מתנה. לפי שהיא יודעת שלא תמצא מי שישתדל בהן לעובדם ולשמרם ולא יכסיפם אם לא שיהנה בפירות. וגם אם תמות בחיי בעלה ישארו ביד המקבל מתנה. דאם לא כן יירשנה בעלה שאין לה יורש קרוב ממנו והיא כוונה להבריחם ממנו. הלכך על כרחך ישארו ביד המקבל מתנה ואם מת בעלה ומתה היא אחר כך אפילו קודם שחזרה בה מן המתנה חוזרין הנכסים ליורשיה דאזלינן בתר אומדנא שלא נתנתם לו אלא כדי להבריחם מבעלה. ומיד שמת בעלה בטלה האומדנא וחזרו הנכסים לרשותה. מידי דהוה אמתנת שכיב מרע בכולה דאם עמד חוזר. ואם עמד ונתרפא מאותו חולי ומת אח"כ קודם שחזר בו נתבטלה המתנה ממילא. אינסיבה ואיגרשה. אתאי לקמיה דרב נחמן קרעיה ר"נ לשטרא אזל רב ענן לקמיה דמר עוקבא א"ל חזי מר לר"נ חקלאה היכי קרע לשטרא דאינשי. א"ל אימא לי גופא דעובדא היכי הוה. א"ל הכי והכי הוה. א"ל מברחת קאמרת הכי א"ר חנילאי אמר שמואל אני מורה הוראה אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו דלא שביק איניש נפשיה ויהיב אפילו לברתיה. מיתיבי הרוצה להבריח נכסיה מבעלה כיצד היא עושה כותבת שטר פסים לאחר דברי רשב"ג וחכמים אומרים רצה משחק בה עד שתכתוב לו מהיום לכשארצה פי' מהיום תחול המתנה לכשארצה לקיימה. אבל בכל פעם שארצה הרשות בידי לבטלה. טעמא דכתבה ליה הכי הא לא כתבה ליה הכי קננהו לוקח. א"ר זירא לא קשיא כאן בכולו כאן במקצתו. במקצתו עד דכתבה ליה הכי אבל בכולהו אע"ג דלא כתבה ליה הכי לא קננהו לוקח כדגרסי' בפרק מי שמת (דף קנ:) חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם וחדא מינייהו מברחת נכסיה מבעלה. ושיעור השיור הוי כמו שפירשתי שיור שכיב מרע בפ' מי שמת (סי' כו): ואי לא קננהו לוקח לקנינהו בעל. פי' רש"י לשמואל בכותבת כולן דאמר לא קני מאי הברחה איכא לקנינהו בעל. ודקדק רבינו שמשון מתוך לשונו מדקאמר מאי הברחה איכא משמע שרוצה לפרש כך והיא כוונה להבריח ואם יקנס הבעל לא נתקיימת כוונתה הלכך ע"כ מאחר שצריך לקנות או זה או זה יש לנו לילך אחר כוונתה והיא לא רצתה שיקנה הבעל אם כן יקנס הלוקח. ומשני עשאום כנכסים שאינן ידועים ואליבא דר' שמעון הלכך אפשר שלא קנאם הבעל אע"פ שלא קנאם הלוקח הלכך לא קנויה לא לזה ולא לזה:

סימן ג

וגם כתב רבינו שמשון ז"ל שמעשה בא לפני ר"ת באחד שרצה ללוות וכתב כל נכסיו לאחר להבריחם שלא ישתעבדו לבעל חוב. וגם באחד שהבריח כל נכסיו לאחר שלא ישתעבדו לכתובת אשתו. ואומר ר"ת ז"ל שהמתנה מתנה. דמאי טעמא אמרי' שטר מברחת אינו קונה. מפני שאינה מתכוונת להקנות לו ועיקר כוונתה שלא יקנה הבעל והכא הוא דלא קנה הבעל כדאמרינן עשאום כנכסים שאינן ידועין וכו' הלכך גם מקבל המתנה לא קנה אבל הכא דליכא למימר כי האי טעמא דאי לא הוה קני ליה המקבל הוה קני ליה בעל חוב והאשה. א"כ לא מיקרי האי שטר מבריח כיון דבהכי אינו מבריח. הלכך ליכא למימר לאברוחי איכוין כיון דאינו מוברח. אלא למתנה גמורה איכוין וזכה מקבל המתנה. ולי נראה שהוציאו שיטת הש"ס ממשמעותא. ופשטא דסוגיא הכי אזלא. ואי לא קננהו לוקח כדאמר שמואל דבכולן לא קנה. ליקנינהו בעל דכיון שהן ברשות האשה לחזור בה בכל עת שתרצה א"כ לא יצאו מרשותה ומאי הברחה איכא וליקנינהו בעל ומשני אע"ג דלא זכה בהן מקבל המתנה ונשארו ברשות האשה לא קנאם הבעל כדמפרש טעמא. ומשמע הא בעלמא כגון מבריח נכסיו מבעל חוב ומכתובת אשה דמקבל מתנה אי אפשר לו לקנות דאנך סהדי דלא שביק נפשיה ויהיב מה דאית ליה לאחריני וכיון שלא כוון להקנות לו אלא להבריח לא יצאו הנכסים מרשותו. וכיון דליכא למימר טעמא דלא משתעבדי לבעל חוב ולכתובה אע"פ שנשארו ברשותו כדאיתא טעמא הכא גבי מברחת א"כ ע"כ משועבדים הן לבעל חוב ולכתובה. ומ"ש רבינו שמשון דאי לא הוה קני להו המקבל הוה קני להו הבעל חוב והאשה אם כן לא מיקרי האי שטרא מבריח הלכך ליכא למימר לאברוחי איכוין כיון דאינו מבריח אלא למתנה גמורה איכוין וזכה מקבל המתנה. הא סברא ליתא כלל דודאי לאברוחי איכוין כדמפרש הש"ס טעמא דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני. ונקרא שטר מבריח כיון דכוונתו היה להבריח אלא שטעה בזה כסבור היה שתועיל ההברחה אע"פ שלא יקנה המקבל. וכיון שדין הוא שלא תועיל ההברחה אם לא שיקנה המקבל והמקבל אי אפשר לו לקנות כיון שלא כוון להקנות לו ממילא נשארו הנכסים ברשותו ונשתעבדו לכתובת אשה ולבעל חוב. ועוד עיקר הדין הזה הוא אומד הדעת. וזה האיש שכוון להבריח וכסבור הוא שתועיל ההברחה אע"פ שלא זכה המקבל וכשיודע לו שאי אפשר להיות זה אלא שצריך שיקנה המקבל או ישתעבדו לבעל חוב ולכתובת אשה. אנן סהדי דניחא ליה שלא יזכה בהו המקבל וישארו בחזקתו. ויאכל פירות נכסיו עד שיטרפם בעל חוב ויפרע חובו מנכסיו ולא יהיה לוה רשע ולא ישלם. או תמות אשתו בחייו וישארו לו נכסיו ממה שיזכה בהן המקבל ויפסיד נכסיו מעכשיו וגם לא יפרע חובו וכן פי' הר"ר מאיר הלוי ז"ל ושאר גדולי הארץ הזאת וכן עיקר: בנכסים שאין ידועים לבעל ואליבא דרבי שמעון פסק רבינו חננאל ז"ל הלכה כרבי שמעון מדקאמר ואליבא דרבי שמעון משמע דרב נחמן וכל הני אמוראי דסברי להך דשטר מברחת לא קנה אליבא דר' שמעון קאמרי שמחלק בין נכסים ידועים לשאינן ידועים. ורבנן דפליגי עליה סבירא להו דשטר מברחת קנה ואנן דסבירא לן דשטר מברחת לא קנה סבירא לן נמי כרבי שמעון ואין לומר דהכא משום תקנת מברחת הוא דתקון רבנן הכי. כדקאמר ר' שמעון בנכסים שאינן ידועין ואפי' רבנן דרבי שמעון מודו הכא. ולעולם לית הלכתא כוותיה במתני'. הא ליתא דהוה ליה למימר עשאום כנכסים שאינן ידועים אליבא דר' שמעון בלא וי"ו. דהוה משמע כי היכי דאליבא דר' שמעון לא הוו נכסים שאינן ידועין לבעל של בעל ה"נ בהברחה לא קני להו בעל ואפי' לרבנן דפליגי עליה דר"ש במתני'. ומדקאמר ואליבא דר' שמעון משמע דוקא לר"ש הוא דלא קנה:

סימן ד

מתני נפלו לה כספים ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. פירות התלושין מן הקרקע ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. פירות המחוברים לקרקע ר"מ אומר שמין אותם כמה הן יפים בפירות וכמה הן יפים בלא פירות. והמותר ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. וחכ"א פירות המחוברין לקרקע שלו. התלושין מן הקרקע שלה וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ר"ש אומר מקום שיפה כחו בכניסתה הורע כחו ביציאתה מקום שהורע כחו בכניסתה יפה כחו ביציאתה. כיצד פירות המחוברים לקרקע ביציאתה שלה בכניסתה שלו התלושין מן הקרקע בכניסתה שלה ביציאתה שלו:

סימן ה

גמ' פשיטא אמר חד מינייהו נזבון ארעא ואמר אידך נזבון בתי זבני ארעא. בתי ודיקלי בתי. דיקלי ואילני דיקלי. אילני וגופני אילני. אבא זרדתא ופירא דכוורי. אמרי לה פירא ואמרי לה קרנא. כללא דמילתא גזעו מחליף פירא. אין גזעו מחליף קרנא. נוסחא אחרינא גזעו מחליף קרנא. אין גזעו מחליף פירא. לנוסחא קמייתא הכי פירושו. גזעו מחליף פירא כלומר הפרי יאכל הבעל ולא אמרינן ימכר וילקח בהן קרקע. אין גזעו מחליף קרנא כלומר יעשה ממנו קרן וימכר וילקח בהן קרקע. לנוסחא בתרייתא הכי פירושו כשבא לקנות בכספים שנפלו לה לא יקנה לעשות קרן אלא דבר שגזעו מחליף אבל דבר שאין גזעו מחליף לא יקנה דחשיב כפירא:

סימן ו

תניא ולד בהמת מלוג לבעל. ולד שפחת מלוג לאשה. (ר') חנניא אמר עשו ולד שפחת מלוג כולד בהמת מלוג. מ"ט דרבנן. קסברי חיישי' למיתה הלכך בהמת מלוג דאי מיתה איכא עורה ולא קא כליא קרנא הוי ולדה דבעל ) ולד שפחת מלוג דאי מתה כליא קרנא הוי ולדה לאשה. (ור') חנניא סבר לא חיישינן למיתה ואפי' ולד שפחת מלוג דבעל הוי: אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל הלכה כחנניא אמר רבא ומודה חנניא שאם נתגרשה נותנת דמים ונוטלתן משום שבח בית אביה. אמר ר' זירא אמר ר' אושעיא אמר ר' ינאי הגונב ולד בהמת מלוג משלם הכפל לאשה לדברי הכל. מ"ט. פירא תקינו ליה רבנן. פירי דפירא לא תקינו ליה רבנן. פירוש במידי דאתא מעלמא כגון כפל דולד בהמת מלוג וטובת הנאה דכתובתה בפ' החובל (דף פט.) אבל פירי דפירא דאתא מגופא כמו ולד ולד בהמת מלוג פשיטא דתקינו ליה רבנן. כדתנן לקמן בפ' הכותב (דף פג.) לעולם הוא אוכל פירות ופירי פירות וכו'. וק"ק דהגונב בהמת מלוג שהוא לאשה הוי הכפל לבעל דהוי פירא קמא. והגונב ולד בהמת מלוג שהוא לבעל משלם כפל לאשה. וריב"ן כתב דכ"ש גונב בהמת מלוג דמשלם כפל לאשה כיון דמעלמא קאתי ורב אלפס ז"ל חילק בענין אחר. דהא דאמרי' לקמן דאוכל פירי פירות מפרש לקמן כגון שמכר הפירות ולקח בדמיהן קרקע. דכיון דלא אכיל פירא דינא הוא דליכול פירי פירא דקיימי במקום פירא. אבל הכא דשקיל פירא לא שקיל לכפל דהוא פירי דפירא ולדידיה נמי הוי ולד ולד לאשה. ולא מסתברא כלל הכי דכיון דולד דידיה הוא ואי בעי שחיט ואכיל ליה דלהוי ולד דידיה לדידה ומסתבר כשינויא קמא. כתב בעל הלכות גדולות והיכא דמתו אימותיהן ולדות דכל חד וחד במקום אימיה קאי. והא דקי"ל כחנניא דלא חייש למיתה. היינו משום חשש מיתה לא יניח מלשחוט הולד אבל אם לא שחטו ומתה האם הולד במקומה:

סימן ז

אמר רבא א"ר נחמן הכניסה לו עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ודקל לפירות אוכל והולך עד שיכלה הקרן פי' רש"י משום דאיכא שיור עור ונוצה ועצי דקל. ורב אלפס ז"ל פי' דלא היה לה אלא חלב וגיזה וביצה ופירות הדקל בלבד. ולא נהירא לי דכיון דליכא שיור כלל אין לכלות הקרן לגמרי דבגלימא איכא שחקים. גפרית ומחפורת של צריף נשאר המקום. ואע"ג דקי"ל כחנניה דלא חייש למיתה ואע"פ שלא נשאר כלל. התם אינו מכלה מה שהכניסה לו אבל הכא שלא הכניסה לו אלא החלב והגיזה מסתברא שאין לכלותם והראב"ד ז"ל פי' הטעם כיון דמקום החלב והגיזה קנוי לה הוי חלב של כל יום ויום פירא ולא מסתבר דלא מיקרי גזעו מחליף אלא היכא שנשאר מן הקרן קיים: אמר רב נחמן עיילא ליה גלימא פירי הוי. ומכסי ואזיל עד דבלי. כמאן כי האי תנא דתניא המלח והחול ה"ז פירי. גפרית ומחפורת של צריף ר"מ אומר קרן וחכ"א פירות: ר"ש אומר מקום שיפה וכו'. ר"ש היינו ת"ק. מחוברין בשעת יציאה א"ב. רבינו חננאל ורב אלפס ז"ל פסקו הלכה כר"ש משום דמסתבר טעמיה דמשוה מדותיו בכניסה וביציאה. והראב"ד ז"ל הביא ראיה מדקתני להא דרבי שמעון סתמא בתוספתא דפירקין. וגם תני לה גבי הלכתא פסיקתא אצל היורד לנכסי שבויין. ובהלכות גדולות כתב דר' שמעון לא פליג אתנא קמא. אלא מאי דלא פירשו רבנן אתא איהו לפרושי. וגרסינן מחוברין בשעת יציאה אתא לאשמועינן. ומצאתי כתוב בשם ה"ר יונה ז"ל דאפילו בפירות גמורים שהגיעו ליתלש בכניסתה שלו וביציאתה שלה ואע"ג דקי"ל דכל העומד לגדור כגדור דמי ורבי שמעון נמי מודה בהא בב"ק (דף נה:) גבי אכלה פירות גמורין. שאני הכא דאכילת פירות אינו אלא תקנת חכמים. וכן תיקנו פירות הנלקטין בעודה תחתיו שלו וכן מוכח בירושלמי (בפ' זה הלכה ד) דגרסינן התם כי קאמר ר"מ אפי' בכרם העומד ליבצר. וקמה העומדת ליקצר. וכיון דרבי מאיר ורבנן איירי בהכי רבי שמעון ורבנן נמי בהכי איירי. ובהכי מיתרצא נמי מה שהקשה ה"ר יוסף הלוי ז"ל על פסק רב אלפס ז"ל מההיא דיש נוחלין (דף קלו.) הכותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו מכר האב מכורין עד שימות ושמין את המחובר ללוקח. אלמא בפירות מחוברין אזלינן בתר מאן דגדלי ברשותו. ומחמת קושיא זו פסק הלכה כרבנן. ולא קשיא מידי כדפרישית דאכילת פירות אינו אלא תקנת חכמים. וגם לדידיה קשה לרבנן על הכניסה. אלא ודאי חכמים השוו מדותיהם באכילת פירות שכל הנלקטים תחתיו הם שלו:

סימן ח

מתני' נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. פירוש אם הבעל רוצה למוכרם אין האשה יכולה לעכב אבל אין האשה יכולה לכוף את הבעל למוכרם כדי שיתקיים לה הקרן. רבן שמעון בן גמליאל אומר לא תמכור מפני שהן שבח בית אביה נפלו לה זיתים וגפנים זקנים ימכרו לעצים וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. רבן שמעון בן גמליאל אומר לא תמכור מפני שבח בית אביה:

גמ' אמר רב נחמן אמר רב מחלוקת בשדה שאינה שלה דרבנן סברי כיון דלית לה קרקע תמכור משום דקא כליא קרנא. אבל בשדה שלה דברי הכל לא תמכור משום שבח בית אביה: ירושלמי (ה"ו) מתניתין בשאין עושין כדי טיפולן. אבל אם עושין כדי טיפולן לא תמכור מפני שעדיין שבח בית אביה קיים:

סימן ט

מתני' המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא קימעא ואכל הרבה. מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול:

גמ' כמה קימעא. אמר רב אסי אפילו גרוגרת אחת. והוא שאכלה דרך כבוד. לא אכלה דרך כבוד מאי. אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא חד אמר בכאיסר וחד אמר בכדינר. אמרי דייני דפומבדיתא עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות. וכן הלכתא. וכיון דלא יהיב שיעורא לחבילי זמורות מוקמינן לה אפחות שבממון והיינו שוה פרוטה: אמר רב חסדא המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה כמוציא הוצאת על נכסי אחר דמי. מ"ט. עבוד רבנן תקנתא כי היכי דלא ליפסדינהו. הלכך אם הוציא ולא אכל או הוציא הרבה ואכל קימעא שמין לו כאריסי העיר. אבל אם הוציא קימעא ואכל הרבה ברשות אכל ולא תקנו חכמים לגרע כחו. וכן אם הוציא ולא אכל וניחא ליה למישקל הוצאה שיעור שבחא שומעין לו. דלא תקינו להיות כמוציא על נכסי אחר אלא ליפות כחו ולא לגרע כחו: ההיא איתתא דנפלו לה ארבע מאה זוזי בי חוזאי. אזל גברא אפיק שית מאה זוזי. ואייתי ארבע מאה זוזי בהדי דקא אתי איצטריך ליה זוזא ואפיק מינייהו אתו לקמיה דר' אמי אמר להו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. אמרו ליה רבנן הני מילי דקאכיל פירא האי קרנא קא אכיל והוצאה היא. א"כ הוה ליה הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול עד שיעור שבח ששמין כמה שוין ארבע מאה זוזי שהן עתה בכאן ממה שהיו שוין כשהיו בי חוזאי. הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול. א"ר אסי והוא שיהיה השבח כנגד ההוצאה. למאי הלכתא. אמר אביי שאם היה השבח יותר על ההוצאה נוטל הוצאה בלא שבועה. אמר ליה רבא א"כ אתי לאיערומי. אלא אמר רבא שאם היתה הוצאה יתירה מן השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח ובשבועה. מתניתין בנכסי מלוג. אבל בנכסי צאן ברזל כל שבח ששבחו נכסים בין מחמת הוצאה בין שלא מחמת הוצאה דבעל הויא. כדתנן (יבמות דף סו.) אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו. ואמרי' נמי בגמרא (שם דף סז.) א"ר יהודה הכניסה לו שני כלים באלף זוז ושבחו ועמדו על אלפים זוז נוטלתן בכתובתה ונותנת דמי אחד מהן משום שבח בית אביה. מיסתברא לן דמתני' דקתני מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל היינו כשהבעל רוצה לגרשה. אבל במורדת ותובעת גט ומקנטת אותו עד שהוא צריך לגרשה בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול. דלא יהא אלא מתנה דיהיב לה הא אמרינן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה. אדעתא למישקל וליפוק לא אקני לה. הלכך בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול. והוא שהיתה הוצאה כנגד השבח. אבל אם היתה הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה כשיעור שבח. ובשבועה שלא הוציא פחות משיעור שבח כדרבא:

סימן י

איבעיא להו בעל שהוריד אריסין תחתיו מהו. אדעתא דבעל נחיתי אי איסתליק ליה בעל איסתלקו להו אינהו. ואיתתא לא יהבא להו מידי. וגם הבעל אינו חייב ליתן להם. ואע"ג דאמרינן (ב"מ דף עו.) השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם. שאני הכא שהאריסין יודעים שהקרקע של האשה הוא ועל מנת כן נכנסו שאם יגרשנה שיפסידו. ואין להם עליו כלום ואיבעו להו לאיתנויי שאם יגרשנה שהוא יפרע להם. ומדלא התנו אינהו דאפסידו אנפשייהו. או דילמא אדעתא דארעא נחית וארעא לאריסי קיימא. ואסיקנא אמר רב הונא בריה דרב יהושע חזינו אי בעל אריס הוא איסתלק ליה בעל איסתלקו להו אינהו. ואי בעל לאו אריס הוא ארעא לאריסי קיימא:

סימן יא

איבעיא להו בעל שמכר קרקע לפירות מהו. מי אמרי' מאי דקני ליה אקני להו או דלמא כי תקינו ליה רבנן פירי משום רווח ביתא. אבל לזבוני לא. משמע דפשיטא ליה לאחר שליקט הפירות יכול למוכרן מדלא קא מיבעיא ליה אלא במוכר קרקע לפירות. והיינו טעמא כשמוכר פירות בכל שנה ושנה איכא רווחא בדמים. וגם נהנו מן הפירות קודם שמכרן. אבל כשמוכר הקרקע לפירות ולשנים מרובות ומקבל הדמים כאחד ומוציאן ליכא רווח ביתא מכאן ואילך. יהודה בר מרימר אמר משמיה דרבא מה שעשה עשוי. רב פפי משמיה דרבא אמר לא עשה ולא כלום אמר רב פפא הא דיהודה בר מרימר לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר. דההיא איתתא דעיילת ליה לגברא תרתי אמהתא אזיל גברא נסב איתתא אחריתי. עייל לה חדא מינייהו. אתת לקמיה דרבא צווחא ולא אשגח בה. מאן דחזא סבר מה שעשה עשוי. ולא היא משום רווח ביתא הוא והא קא רווח ביתא. פירש רב אלפס ז"ל דהא איכא אחריתי. ומתוך דבריו משמע שגם היה יכול למוכרה לאחר כיון דאיכא אחריתי. ולא מסתברא כלל דלמה ימכור נכסי מלוג שלה דליכא רווח ביתא באחת כי היא רוצה להשתמש בשתיהן. לכך נראה כפירוש רש"י דמיירי כשהכניס צרתה לביתה היא משמשת לכל בני הבית כבתחלה אלא שייחד אותה לצרה להיות תדירה לשימושה. ולא נתמעט רווח ביתא. שכן דרך השפחות לשמש לארחי ופרחי ולכל הנכנסים לבית. והלכתא בעל שמכר קרקע לפירות לא עשה ולא כלום. מאי טעמא אמר אביי חיישינן שמא תכסיף. רבא אמר משום רווח ביתא מאי בינייהו ארעא דמקרבא למתא. אי נמי בעל אריס הוא אי נמי זוזי ועביד בהו עיסקא והלכתא כרבא. וכתב רב האי בשער ד' בספר מקח וממכר שאם רחוק הקרקע ממנו ומכרו לפירות מכור. דכיון שהוא רחוק ממנו ואינו יכול להביא הפירות לביתו גם מעיקרא ליכא רווח ביתא ואע"פ שהיה מוכר פירות של כל שנה ושנה והיה לה ריוח בדמיהם. כיון שהוא רחוק ממנו וצריך להוציא הוצאות ולטרוח בכל שנה טוב יותר למכור לפירות:

סימן יב

מתני' שומרת יבם שנפלו לה נכסים. מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת וקיים. מתה מה יעשו בכתובתה ובנכסים הנכנסים והיוצאין עמה. בית שמאי אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב. ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן וכתובתה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי האשה משנה זו פירשתיה בפרק החולץ (סי' יג.):

גמ' איבעיא להו שומרת יבם שמתה מי קוברה. יורשי הבעל קברי לה דהא ירתי כתובתה. או דלמא יורשי האב קא קברי לה דירתי נכסים הנכנסים והיוצאין עמה. אמר רב עמרם ת"ש דתניא שומרת יבם שמתה יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה אמר אביי אף אנן נמי תנינא. אלמנה ניזונית מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן ואין חייבין בקבורתה. יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה. ואיזו היא אלמנה שיש לה שני יורשין. הוי אומר זו שומרת יבם:

סימן יג

ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בפומבדיתא. בעא אחוה למפסלה בגיטא מיניה. א"ל מאי דעתך. משום נכסי. אנא בנכסי פליגנא לך. א"ר יוסף כיון דאמור רבנן לא ליזבון אע"ג דזבין לא הוי זביניה זבינא דתניא מי שמת והניח שומרת יבם והניח נכסים במאה מנה. אע"פ שכתובתה אינה אלא מנה לא ימכור שכל נכסיו אחראין לכתובתה. כי אתא רבין אמר ריש לקיש בין יבם ואח"כ חלק ובין חלק ואח"כ יבם לא עשה ולא כלום והלכתא לא עשה ולא כלום: תניא רבי אבא אומר שאלתי את סומכוס הרוצה למכור בנכסי אחיו כיצד יעשה. אם כהן הוא עושה סעודה ויפייס. אם ישראל הוא מוציאה בגט ומחזירה. פירש רש"י מגרשה ומגבה לה כתובתה ומוכר מה שירצה ומחזירה ע"מ כתובתה הראשונה. או אפילו רצה להחזירה מיד מוכר כל זמן שירצה. שאין מעכבת מלמכור אלא יבמה שאין היבם כותב לה כתובה. ולא כתב דקנאי ודקנינא ואין כתובתה אלא על נכסי בעלה הראשון. אבל אי כתב לה כתובה כשמחזירה וכתב לה דקנאי ודקנינא לא מצי מעכבא ואי תיקשי לך הא אמרי' במתני' החזירה הרי היא ככל הנשים ואין לה כתובה. אלמא כשמחזירה כתובתה על נכסי בעלה הראשון כאשר בתחלה ולא על השני. י"ל היינו כשמחזירה סתם. אבל הכא יתנה שכתובתה על נכסיו ויכתוב לה דקנאי ודקנינא וכן שנינו בתוספתא (פ"ט) כונס ומגרש ושוברת לו על כתובתה אבל בלא גירושין לא היתה מתרצה שיכתוב לה דקנאי ודקנינא וימכור נכסי בעלה הראשון: תניא הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם. לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי. אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא יאכל פירות והא מתני' רבי מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה. ואף ע"ג דלית הלכתא כוותיה. כיון דתקינו רבנן השתא למיגבא כתובה ממטלטלי עבדינן כוותיה. ותמה הראב"ד ז"ל היאך הביא רב אלפס ז"ל ברייתא זו לפסק הלכה הא אמרינן דזו אינה משנה ולא עבדינן תרי חומרי בכתובה ואי משום דתקינו רבנן בתראי דכתובה גבי ממטלטלי. מי עדיפא תקנתא דבתראי ממילתיה דרבי מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה. ואפי' הכי אמרינן דדוקא במטלטלי דאיתנהו בעין ברשות היורשים אבל מלוה דאיתא ברשות אחרים לא מפקינן מלוה בעל כרחו ויהבינן לאשה בכתובה מדרבי נתן דלא מחמרינן תרי חומרי בכתובה. וכל שכן שהיורש גופיה הוא הלוה דלא כייפינן ליה למפרע להנהו זוזי ולא ידענא מאי קשיא ליה דהא דחשיב הש"ס להא מתניתא טעות לפי שודאי מעצמו שנאה התנא ומשבשתא היא לפי שא"א לקיימה אם לא שנעשה המחלוקת תרי זוגי תנאי. ר"מ ובר פלוגתיה. ור' נתן ובר פלוגתיה. ואפי' אי ס"ל הלכה כר"מ והלכה כר' נתן לא מחמרינן תרי חומרי בכתובה. ואף אי ר"מ סבר כרבי נתן ורבי נתן כר' מאיר מודו תרווייהו דלא עבדינן כהך ברייתא אבל השתא דתקינו רבנן דגבי כתובה ממטלטלי יחזרו להיות המטלטלי כמו ממקרקעי ואין כאן אלא חומרא אחת כר' נתן:

סימן יד

מתני' הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. פירות התלושין מן הקרקע ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. המחוברין בקרקע ר"מ אומר שמין אותן כמה הן יפין בפירות וכמה הן יפין בלא פירות והמותר ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. וחכ"א פירות המחוברין לקרקע שלו והתלושין מן הקרקע כל הקודם בהן זכה. קדם הוא זכה. קדמה היא ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון:

גמ' ד' פב ע"א פירות המחוברין שלו והא כל נכסיו אחראין לכתובתה. אמר ריש לקיש תני שלה:

סימן טו

כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר למאי הלכתא. לומר שמגרשה בגט ומחזירה דאמר קרא ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון מ"ט אשה הקנו לו מן השמים. ואי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני. כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה:

סימן טז

מתני' לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השולחן אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה. וכן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת על השולחן אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה:

סימן יז

גרשה אין לה אלא כתובתה. החזירה הרי היא ככל הנשים ואין לה אלא כתובתה:

גמ' ת"ר בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והיו מזקינים ולא היו נושאין נשים. התקינו שיהיו מניחין אותה בבית אביה. וכשהיה כועס עליה היה אומר לה לכי אצל כתובתיך התקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיה. עשירות היו עושין אותה קלתות של כסף ושל זהב. עניות היו עושות אותה עביט. ועדיין כשכועס עליה אומר טלי לה כתובתיך וצאי עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתיך:

הדרן עלך האשה שנפלו