פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

הנושא את האשה ופסקה עמו שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים נשאת לאחר ופסקה עמו שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אזונה אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא אמה וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנים אותה כאחד אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות נשאת הבעל חייב במזונותיה והם נותנין לה דמי מזונות מתו בנותיהן ניזונות מבני חורין והיא ניזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב הפקחין היו כותבין ע"מ שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי. ורושלמי תני זנה ה' שנים הראשונות בין ביוקר בין בזול היה ביוקר והוזלו אם הוא גרס נותן ביוקר ואם היא גרמה נותן בזול היה בזול והוקרו בין שהיא גרמה בין שהוא גרם נותן בזול פירוש אם היו המזונות ביוקר בחמש שנים הראשונות ולא נתן לה ואח"כ הוזלו אם הוא גרם שעיכב מליתן לה צריך ליתן לה כשעת היוקר אבל אם הראשונות היו בזול אינו חייב לשלם ביוקר אלא דמי אותן שנים כעין שגזל. תוספתא כתב לזון בת אשתו או בן אשתו הרי הן כבעל חוב והן קודמין לכל אדם לא יאמר להם צאו ועשו מלאכה ואני זן אתכם אלא אלא הן יושבין ומעלה להן מזונות כתב לזון בת אשתו ושברה האשה לבעלה שכתבה לו שובר ופיצתה אותו ממזונות בתה לא הועיל לו כלום שזכין לקטן ואין חבין לו ירושלמי תמן תנינן בנן נוקבין דיהוויין ליכי מינאי תהוויין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסי ותני עלה ומתכסין בכסותי מעשה ידי הבת של מי נשמעינה מן הדא נשאת הבעל חייב במזונותיה והן נותנין לה דמי מזונות הדא אמרה זנה ומעשה ידיה של בעלה אמר ר' אסי הדא אמרה הפוסק לזון כלתו זנה ומעשה ידיה של בנו ומה שהביא הירושלמי ראיה ממתניתין לבנן נוקבן לא דמי דמתניתין בחוב קא אכלה ובגמרא דידן לעיל מפרש טעמא בפ' נערה (דף מג.): והן נותנין לה דמי מזונות ומסתברא דנותנין לה כל מזונותיה משלם ולא לפי ברכת הבית. ולא דמי לאלמנה שלא התנה אלא לזונה בביתו שכך כתב לה את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי ובאלמנה נמי כי אתיא בטענה נותנין לה מזונותיה משלם כדתנן (דף קג.) ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והם ילדים זנים אותה והיא בבית אביה כל שכן זו שעיקר תנאה אינו אלא בבית אמה. מפני שהיא כבעלת חוב פי' כבעל חוב לגבות מן המשועבדים ולא כבעלת חוב ממש שאם מתה אינו משלם ליורשיה והכי איתא בירושלמי חלתה כמי שנשאת מתה כבר מתה הפקחין היו כותבין כל זמן שאת עמי מסתבר שאם גירשה והחזירה כבר נתבטל תנאו ואין לה עליו מזונות דכל זמן שאת עמי מנישואין אלו קאמר והכי איתא בירושלמי כל זמן שאת עמי מתה אינה עמו נתגרשה אינה עמו והירושלמי נראה לי דאינו ראיה לכאן דלא איירי בהחזירה דומיא דמתה כתב ה"ר מאיר הלוי ז"ל דהני מזונות דמתניתין (לעיל דף סד) לא מיחייב למיתב לה אלא במשרה אשתו ע"י שליש ואפי' בעשיר שבישראל לא מיחייב למיתב לה לפי כבודו דכי אמרינן (לעיל מח. סא.) עולה עמו ואינה יורדת עמו הני מילי לגבי אשתו אבל לגבי בתה לא ולא תימא הני מילי דאיהי גופה הויא ענייה אבל אם היתה עשירה חייב לזונה לפי כבודה אלא אפי' עשירה נמי אינו חייב לזונה אלא בפחות שבמזונות דכי אמרינן הכי הני מילי לגבי אשתו דבתנאי ב"ד קא אכלה אבל בת אשתו דאיהו חייב נפשיה יד בעל השטר על התחתונה ונותן לה בפחות שבמזונות ולא נהירא לי דמי שנותן מעות לבעל הבית כדי לפרנסו או עושה לו טובת הנאה כדי לפרנסו כי הך דמתני' מסתמא דעתו שיתפרנס כאחד מבני ביתו ולא שיתנהו לרע מכל בני הבית שיהיו הם אוכלים בשר ושותין יין והוא יאכל זרעונים וישתה מים ולא נתנו חכמים קצבה למזונות אלא במשרה ע"י שליש אבל כשהיא אצלו מתגלגלת עמו במה שהוא סועד הן רב הן מעט ומצינו במזון פועלים (ב"מ דף פג.) שהחמיר רבי מתיא בן חרש ואמר אפי' אתה עושה להם כסעודת שלמה אי אתה יוצא ידי חובתך ורבי שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה וגם זה מנהג שאדם משוה חלק אוכלי שלחנו וגם מצינו שהחמירה תורה על האדם במזון הנלוים אליו שייטיב להם עמו במאכל ובמשתה הלכך המתחייב בפרנסת אדם מחוייב לפרנסו כשאר אנשי ביתו. ואם חלתה אינו חייב לרפאותה ואע"ג דאמרי' (לעיל נב:) במזון האשה דרפואה שאין לה קצבה הרי הן כמזונות הני מילי באוכלת בתנאי ב"ד שהוא מחוייב להספיק כל צרכיה אבל המקבל עליו לפרנס אין הרפואה בכלל. הא דאמרינן במתני' אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות אם מתה האם או גרשה בעלה השני שניהן חייבין לזונה ואם כל אחד מהם אומר אני זנה עמי ואיני רוצה ליתן דמים כתב ה"ר מאיר הלוי ז"ל שהדבר תלוי בה אצל מי היא רוצה להיות וכן מסתבר:

סימן בעריכה

גמ' איתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה ר' יוחנן אמר חייב ריש לקיש אמר פטור היכי דמי אי דאמר להו אתם עדיי מאי טעמא דריש לקיש אי דלא אמר להו אתם עדיי מאי טעמא דרבי יוחנן לעולם דלא אמר להו אתם עדיי והב"ע דאמר ליה חייב אני לך מנה בשטר רבי יוחנן אמר אלימא מלתא דשטרא כמאן דאמר להו אתם עדיי וריש לקיש אמר לא אלימא מלתא דשטרא והלכתא כר' יוחנן רש"י פירש דחייב אני לך מנה בשטר בהודאה איירי בלא חתימת ידו ורבינו תם פירש דלא איירי בהודאה אלא בשכתב לו בכתב ידו אני פלוני חייב לך מנה ומשעבד עצמו להתחייב לו מנה בזה השטר ר' יוחנן סבר אלימא מלתא דשטרא להתחייב לו ממון כאילו הודה לו בפני עדים ואמר אתם עדיי ואין לתמוה היאך מתחייב בשטר זה הא אין מטלטלין נקנין בשטר דהואיל וטרח למיכתב בלישנא דחיובא גמר ומשעבד נפשיה שהרי אפי' באמירה בעלמא יש דברים שנקנין כדאמרי' בסמוך והכא נמי מתוך שטרח ליתן לו בשטר גמר ומקני דמטלטלין המיוחדין אינן נקנין אלא במשיכה אבל שעבוד וחוב מהני בשטר וכן פי' רב אלפס ז"ל שכתב ומדמקשינן עלה דריש לקיש ממתני' דתנן הנושא את האשה ופסקה עמו לזון בתה חמש שנים דלית לה גביה מעיקרא ולא מידי אלא איהו חייב נפשיה במידי דלא הוה מיחייב ביה מעיקרא ותו אקשינן עליה מהא דכתב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים חייב ליתן לו חמש סלעים ובנו אינו פדוי דלית ליה לכהן גביה מעיקרא ולא מידי ואוקימנא נמי ר' יוחנן כר' ישמעאל דאמר ערב היוצא אחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין דלית ליה גביה ולא מידי אלא איהו דחייב ליה נפשיה שמעינן מהני כולהו דפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש במאן דקביל אנפשיה מידי דלא הוה מיחייב ביה והלכתא כר' יוחנן דאמר חייב אני לך מנה בשטר חייב וכל שכן אי קנו מיניה והא דאמר בגמרא דמערבא אמתני' במה הוא מתחייב לזון את בת אשתו לא כן אמרי ר' יוחנן וריש לקיש הכותב שטר חוב לחבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב ליתן לו כלום אלמא דרבי יוחנן וריש לקיש לא איפליגו בהאי מלתא כל עיקר אלא תרווייהו סבירא להו דאינו חייב לא חיישינן לה אלא אגמרא דידן סמכינן דאמרה דהך מלתא פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש הוא וקי"ל הלכתא כר' יוחנן:

סימן געריכה

אמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך ועמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנין באמירה אמר רבא מסתברא מילתא דרב בבתו נערה דקא מטי הנאה לדידיה בכסף קידושיה אבל בבתו בוגרת לא והאלהים אמר רב אפילו בבתו בוגרת דאי לא תימא הכי אבי הבן מאי הנאה מטיא לידיה אלא בההיא הנאה דקא מיחתני אהדדי גמרי ומקני להדדי. ירושלמי אבל לא האח על ידי אחות ולא אשה על ידי בתה ואפילו היא קטנה וגרסינן נמי התם ובלבד מן הנשואין הראשונים ואם תאמר והא דתנן לקמן בפרק בתרא (ד' קח:) הפוסק מעות לחתנו ופשט לו הרגל תהא יושבת עד שתלבין ראשה וכיון שהן דברים הנקנין באמירה יוציא ממנו בב"ד מה שפסק לו ויש לומר דמיירי בנשואין שניים ורשב"ם תירץ דהכא מיירי שקדשו מיד בשעת הפסיקתא וכן משמע מדקאמר עמדו וקדשו והתם בקדשו לאחר זמן ובשעת הקידושין לא הזכירו הפסיקתא וה"ר מאיר הלוי ז"ל תירץ דמיירי כשאין לו מעות לפרוע הפסיקתא: אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו נתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב פירש רש"י נתנו חכמים כתיבה לדבר אם באו להחתים עדים בדברים הללו שהם בלא קניין או לא ניתנו ליכתב דלא ליטרוף ממשעבדי וכין דליכא קניין לא משתעבדי נכסי. משמע מתוך פירושו דאפי' אם רוצים שניהם לכתוב אין יכולין לכתוב ונראה לפרש ניתנו ליכתב דכמאן דקנו מידו דמי דסתם קניין לכתיבה עומד וכותבין אפי' שלא מדעת המתחייב ור"ח ור"ת מפרשים ניתנו ליכתב כלומר ניתנו לגבות דווקא ע"י כתיבה ולאו דווקא דברים הנקנין באמירה אלא לאשמועינן דלא בע קניין או לא ניתנו ליכתב דאף בלא כתיבה קונין א"ל לא ניתנו ליכתב ואי קשיא לך הא תנן מתו בנותיו נזונות מנכסים בני חורין והיא נזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב דמשמע מינה דניתנו ליכתב התם כשקנו מידן דסתם קניין לכתיבה עומד:

סימן דעריכה

לא יאמר הראשון לכשתבוא אצלי אזונה וכו' אמר רב חסדא זאת אומרת הבת אצל האם לא שנא גדולה ולא שנא קטנה תניא נמי הכי מי שמת והניח בן קטן יורשי האב אומרים יהא גדל אצלינו והאם אומרת יהא גדל אצלי מניחים אותו אצל אמו ואין מניחין אותו אצל מי שראוי ליורשו מעשה היה ושחטוהו בערב הראשון יש אומרים הא דאמרינן הבת אצל האם היינו באלמנה דלא שבקינן לבת בהדי קרובי אביה אלא אצל אמה אבל בגרושה שבקינן לה אצל אביה וה"ר מאיר הלוי ז"ל כתב שראה בתשובת הגאונים דה"ה בגרושה והביא ראיה ממתני' דהנושא את האשה סתמא קתני ומשמע בין גרושה בין אלמנה ועלה קתני למקום שהיא אמה לאשמועי' דהבת אצל האם אפילו בבת גרושה נמי:

סימן העריכה

וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד וכו' ההוא גברא דאגר ריחיא לחבריה לטחינה לסוף איעתר זבן ריחייא וחמרא אמר ליה הב לי אגרא אמר ליה מיטחן טחיננא לך סבר רבינא למימר היינו מתני' לא יאמרו שניהם הרי אנו זנים אותה כאחד אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות הכא נמי כיון דלא צריך לטחינה שקיל מיניה דמי אמר ליה רב עוירא מי דמי התם חדא כריסא אית לה תרתי כריסי לית לה הכא אמר ליה טחון וזבין טחון ואותיב ולא אמרן אלא דלית ליה טחינה אבל אית ליה טחינה כופין אותו על מדת סדום ויהיב ליה דמי ואם תאמר הואיל ואוקמא בדלית ליה טחינה אמאי הוצרך רב עוירא למימר הכא טחון וזבין טחון ואותיב אפילו אי לא אשכח המשכיר למיטחן ולמיזבן דהוי השתא כחד כריסא אכתי לא דמי למתני' דבמתניתין ליכא פסידא לבעל כי יהיב דמי דמה לי מזונות מה לי דמיהן ממה נפשך חייב ליתן לה או מזונות או דמיהן אבל שוכר אית ליה פסידא אי יהיה דמי שהרי אינו מוצא לטחון וצריך לפרוע מכיסו ונראה דודאי בלא האי טעמא דטחון וזבין טחון ואותיב מיפטר שוכר מלמיתב דמי הואיל ואית ליה פסידא ומיהו אי לאו טעמא דטתין וזבין טחון ואותיב גם המשכיר יאמר לדידי אית לי פסידא שכר ריחיים שלי ויכול לבטל השכירות קודם הזמן ונהי דהשוכר לא יצטרך ליתן השכר מכיסו אבל לעכב הריחיים עד הזמן לא יוכל הואיל והמשכיר אית ליה פסידא אבל השתא דמצי למימר ליה טחון וזבין טחון ואותיב מצי אמר ליה לית לך פסידא אם תניח הריחיים אצלי אבל אם תחזור בך אית לי פסידא ורבינא היה סבר לאיתויי ראיה ממתניתין שיתן לו שכר או יחזור בו המשכיר ורב עוירא קאמר ליה כיון דמצי אמר ליה טחון וזבין טחון ואותיב לא יהיב ליה דמי וגם לא יחזור בו המשכיר כך פירשו התוספות ולא נהירא לי דדבר פשוט הוא דאפילו לא משכח המשכיר למיטחן ולמיזבן דהשתא אית ליה פסידא אפ"ה לא מצי משכיר למיהדר ביה בגו זימניה דשכירות ליומיה ממכר הוא כדאי' ב"מ נו. ומי הזקיקו לקנות ריחיים ויפסיד השוכר והואיל דאיכא פסידא לתרוייהו יותר ראוי שיפסיד המשכיר ויתקיים שכירות הריחיים עד זמנו והא דקאמר טחון וזבין טחון ואותיב לישנא יתירא נקט לאלומי למילתיה לא מיבעיא דבלאו האי טעמא נמי לא דמי למתני' דהא אית ליה פסידא לשוכר כי יהיב דמי ועוד אם גם אתה אינך מוצא לטחון בשכר אתה עשיר ויש לך מעות לקנות חטים קנה חטים ומכור קמח:

סימן ועריכה

אלמנה שאמרה אי איפשי לזוז מבית בעלי אין היורשין יכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך אלא זנין אותה ונותנין לה מדור לפי כבודה אמרה אי איפשי לזוז מבית אבא יכולין היורשין לומר לה אם את אצלינו יש לך מזונות ואם אין את אצלינו אין לך מזונות ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והם ילדים נותנין לה מזונות והיא בבית אביה:

גמ' תנו רבנן משתמשת במדור כדרך שנשתמש בו בחיי בעלה בכרים ובכסתות שנשתמשה בהן בחיי בעלה בכלי כסף וכלי זהב שנשתמשה בהן בחיי בעלה בעבדים ושפחות שנשתמשה בהן בחיי בעלה שכך כותב לה כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי תני רב יוסף בביתי ולא בבית עקתי א"ר נחמן יתומים שקדמו ומכרו מדור אלמנה לא עשו ולא כלום ומ"ש מדרב אסי אמר ר"י דאמר רב אסי אמר ר"י יתומים שקדמו ומכרו בנכסין מועטין מה שמכרו מכרו התם לא משתעבדו מחיים הכא משתעבדי מחיים אמר אביי נקיטינן מדור אלמנה שנפל אין היורשין חייבין לבנותו תניא נמי הכי מדור אלמנה שנפל אין היורשין חייבין לבנותו ולא עוד אלא אפילו היא אומרת הניחו לי ואני אבננו משלי אין שומעין לה בעי אביי שיפיצא מאי תיקו הלכך לא תשפץ:

סימן זעריכה

מתני' כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם וכל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים שיש בעשרים וחמש שנה שתעשה טובה כנגד כתובתה דברי ר"מ שאמר משום רבן גמליאל וחכ"א כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם וכל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים מתה יורשיה מזכירין כתובתה עד עשרים וחמש שנים: פירש רבינו חננאל ז"ל הא דבבית אביה אינה גובה כתובתה לאחר כ"ה שנה בשאינה ניזונית אבל בניזונית גובה כתובתה לעולם משום עובדא דחמתיה דרב חייא אריכא ומיהו יש לומר דשאני התם דבכתפיה ממטי לה אבל אם נתנו לה דמי מזונות אינה גובה:

גמ' א"ל אביי לרב יוסף אתאי קודם שקיעת החמה גביא אחר שקיעת החמה לא גביא משום ההוא פורתא אחילתא א"ל כל מדת חכמים כן היא במ' סאה טובל ארבעים סאה חסר קרטוב אינו יכול לטבול בהן בכביצה מטמא טומאת אוכלים פחות משהו אינו מטמא טומאת אוכלין ג' על ג' מטמא טומאת מדרס חסר משהו אינו מטמא טומאת מדרס: הא דקתני יורשיה מזכירין כתובתה עד עשרים וחמש שנים אוקימנא בפרק כל הנשבעין (דף מח.) כשנשבעה ומתה דאין אדם מוריש שבועה לבניו א"ר אילעא לא שנו אלא אלמנה אבל גרושה הרי היא כבעל תוב ובעל חוב גובה שלא בהזכרה א"ר נחמן בר יצחק תני רב יהודה בר קזא במתניתא דבי בר קזא תבעה כתובתה הרי היא כבתחלה ואם היה שער כתובתה יוצא מתחת ידה גובה כתובתה לעולם. שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב ילמדנו רבינו בששטר כתובה יוצא מתחת ידה פליגי או כשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה והלכה כדברי מי שלח ליה כשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה פליגי אבל שטר כתובה יוצא מתחת ידה גובה כתובתה לעולם והלכה כדברי חכמים כי אתא רב דימי א"ר שמעון בן פזי אריב"ל ל"ש אלא מנה ומאתים אבל תוספת יש לה ורבי אבהו א"ר יוחנן אפי' תוספת אין לה דאמר רבי איבו א"ר ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי וקי"ל כרבי יוחנן דתנאי כתובה ככתובה דמי ודוקא תוספת אבל נדוניא מסתבר שהיא כחוב והא דאמרינן עניה בת ישראל עשרים ותמש ומרתא בת בייתוס עשרים וחמש משום תוספת כתובה קאמר שהיא גדולה זו היא גירסת רש"י ועיקר:

סימן חעריכה

חמתיה דרב חייא אריכא מדיפתי איתת אחוה הואי זנה עשרים ותמש שנין בבי נשא לסוף אמרה ליה הב לי מזוני א"ל לית לך מזוני הב לי כתובה לית לך תבעתיה לדינא קמיה דרבה בר שילא א"ל אימא לי איזי גופא דעובדת היכי הוה א"ל זניתה עשרים ותמש שנים בבי נשא ובחיי דמר דבכתפאי מטאי לה א"ל טעמא מאי אמור רבנן כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם דאמרינן מחמת כיסופא הוא דלא תבעה ה"נ מתמת כיסופא הוא דלא תבעה זיל הב לה לא אשגח ביה כתב לה אדרכתא אנכסיה אתא לקמיה דרבא אמר ליה חזי מר היכי דנן א"ל שפיר דנך זיל הב לה אמרה ליתיב לי פירי דאכל מיומא דאדרכתא עד השתא אמר לה אחוי לי אדרכתך חזא דלא כתיב בה ואישתמודענא דנכסיא אלין דמיתנא אינון אמר לה אדרכתת לאו שפיר כתיבה אמרה ליה תיזול אדרכתא אשקול מיומא דשלימו יומי הכרזה אמר לה הני מילי בדלא כתוב טעותא באדרכתא אבל היכא דכתוב טעותא באדרכתא לית לן בה אמרה ליה והא מר הוא דאמר אחריות טעות סופר הוא אמר לה בהא רבה בר שילא גופיה טעי הוא סבר הני והני דידיה נינהו ולא היא זימנין דמגבי לה ואזלא ומשבחא להו ודבעלה מכספי ואמר לה שקול דידך והב לי דידי ונמצא אתה מוציא לעז על בי דינא:


הדרן עלך הנושא