פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך הרי זה אוכל פירות בחייה. ואם מתה יורשה. א"כ למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך. שאם מכרה ונתנה קיים. כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן הרי זה אינו אוכל פירות בחייה. ואם מתה יורשה. רבי יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפרי פירותרין עד לעולם. כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן בחייך ובמותך אינו אוכל פירות בחייה. ואם מתה אינו יורשה. רשבג"א אם מתה יירשנה מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה והמתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל: ברוב ספרים גרסינן במתני' ובפירותיהן ובפירי פירותיהן וכן כתוב בפירוש רבינו חננאל. וא"כ סתם לן תנא כרבי יהודה. ונ"ל שצריך למיגרסיה. דאי לא גריס ליה אמאי קתני אינו אוכל פירות בחייה הא בבבא מציעתא נמי קתני אינו אוכל פירות. ולא ה"ל למיתני אלא אם מתה אינו יורשה דדבר זה ניתוסף בתנאי האחרון בחייך ובמותך וכן בבבא מציעתא לא חזר ושנה אם מכרה ונתנה קיים לפי שגם בבבא הראשונה הדין כך אלא משום דקאמר רבי יהודה לעולם הוא אוכל פירי פירות קתני הכא דאינו אוכל פירי פירות שניתוספו בתנאי זה. ואם תאמר א"כ בגמ' דמיבעיא לן אי פירי פירות דוקא או עד עולם דוקא תפשוט מהכא דעד עולם לאו דוקא. וי"ל דלא חש להאריך בלשונו אלא לאשמועינן סתמא כר' יהודה. אי נמי בחייך ובמותיך הוי כמו עד עולם. לכך פסקו הגאונים זכרונם לברכה דהלכה כר' יהודה:

גמ' תני רבי חייא האומר לאשתו. וכי כתב לה מאי הוי והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי מל שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום. אמרי דבי רבי ינאי בכותב לה ועודה ארוסה ומסתמא נמי מיירי דנפלו לה בעודה ארוסה וקשה דא"כ אפילו אם לא כתב לה נמי מכרה קיים דהא תנן לעיל (דף עח.) עד שלא נשאת ונשאת רבן גמליאל אומר אם מכרה ונתנה קיים וי"ל דמתני' דהכא כתנאי דאמרו לו והרמב"ם ז"ל (פ"כג מהל' אישות) כתב דמסתלק הוא מנכסים שנפלו לה לאחר שתנשא דסלוק בעלמא הוא ובמה שאינו ראוי לו עדיין אדם מתנה שלא יזכה בו ומיהו בירושלמי לא משמע הכי דגרסי' התם אמר ר' ירמיה בעו קמיה דרבי זירא כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ונפלו לה לאחר מיכן מהו. ויש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו. ולא דמי לכותב לה ועודה ארוסה דהתם הנכסים כבר ביד האשה. וקצת יש לדחות דירושלמי איירי דכתב לה אחר נשואין דכיון דידו כידה אין הסילוק מועיל לדבר שאינו ברשותו אבל בעודה ארוסה מהני סילוק אפילו לנכסים שנפלו לה משנשאת. וכדרב כהנא דאמר רב כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה וכדרבא דאמר רבא האומר אי איפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו. מאי כגון זו כדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר איני ניזונת ואיני עושה. אי הכי אפילו נשואה נמי. אמר אביי נשואה ידו כידה. רבא אמר ידו עדיפא מידה. ונפקא מינה לשומרת יבם. איבעיא להו קנו מידו מהו. פירש"י דאברייתא קאי וקשה לר"י מה מועיל שם קנין למי הוא מקנה אותה. דדין ודברים אין לי בה אינו אלא לשון הפקר. הלכך נראה לר"י דאנשואה קאי דלא מהני דין ודברים משום דידו כידה ומבעיא להו אי מהני קנין. ויש לקיים פירוש רש"י דכיון שאומר לחבירו שהוא שותף עמו והקנה לו מוכח שהוא מקנה לו השדה. ורב אלפס ז"ל כתב קנו מידו של בעל ועודה ארוסה מהו. וקשה דהא אפילו באמירה מועיל. וכוונתו שאם אמר דין ודברים אין לי בנכסיך וקנו מידו אם נסתלק גם מפירות וירושה. וקשה כיון דטעמא דלא נסתלק משום דיד בעל השטר על התחתונה או מדקדוק הלשון דבנכסייך ולא בפירות. בנכסייך ולא לאחר מיתה. לרב אשי מאי מהני קנין לדבר שאינו שלו במשמעות הלשון. וכן בכל מקום שאנו אומרים יד בעל השטר על התחתונה אטו אי קנו מיניה תהיה ידו על העליונה. ופרש"י עיקר דקאי אברייתא כדפרישית: אמר רב יוסף מדין ודברים קנו מידו. ורב נחמן אמר מגופה של קרקע קנו מידו בין בעורר על קניינו בין בעומד: ת"ר אלו הן פירות ואלו הן פירי פירות. הכניסה לו קרקע ועשתה לו פירות הרי הן פירות מכר פירות ולקח בהן קרקע ועשתה לו פירות הרי הן פירי פירות. והך ברייתא אתיא אליבא דרבי יהודה. דלרבנן לא משכחת פירי פירות אם סילק עצמו מפירות גם מפירי פירות אינו אוכל. ואם סלק עצמו מקרקע הקרקע שלקח בפירות הוא שלו. איבעיא להו פירי פירות דוקא או עד עולם דוקא או תרוייהו דוקא. ולא איפשיטא הלכך בעינן תרוייהו. איבעיא להו דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירי פירותיהן מהו שיאכל פירות. מפירי פירות סליק נפשיה מפירות לא סליק נפשיה. או דלמא כ"ש מפירות. פשיטא מכל מילי סליק נפשיה דאי אמרת מפירות לא סליק נפשיה כיון דאכלינהו לפירות פירי פירות מהיכא. וליטעמיך הא דאמר רבי יהודה לעולם הוא אוכל פירי פירות כיון דאכלינהו לפירי פירי פירות מהיכא. אלא בדשיירא הכא נמי בדשיירא. מדקאמר בדשיירא משמע דהדבר תלוי בה אם תרצה תשייר. אבל אין הבעל יכול לכופה ליקח בהן קרקע והרמב"ם ז"ל (פ"כג מהל' אישות) כתב ילקח בהן קרקע והוא אוכל (פירי) פירות. ונראה שסמך על התוספתא דתנו רבי יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות כיצד מוכר פירות וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. וכן מצאתי בירושלמי (ה"א). ר' זעירא רב יהודה בשם רב הכותב שדה מתנה לאשתו אין לו אכילת פירות. אמר רבי מתנה מתניתא לא אמרה כן אלו הן פירי פירות מוכר פירות וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. לאו ככותב שדה מתנה לאשתו הוא ואת אמרת אין לו לא פירות ולא פירי פירות. רבי אמי בעי אילו אחר כתב לה יש לו אכילת פירות. הוא כתב לה לא כל שכן. ונראה דירושלמי פליג אגמרא דידן דבפרק חזקת הבתים (דף נא.) פליגי אמוראי במוכר שדה לאשתו אם הבעל אוכל פירות או לא ומודו דאם נתן לה מתנה דאינו אוכל פירות. הלכך לפום גמרא דידן לא אמרינן מוכר פירות ולוקח בהן קרקע אלא אם כן שיירה ולקחה בהן קרקע. אמר רב הלכה כרשב"ג. ולית הלכתא כוותיה דקי"ל בדבר שבממון תנאו קיים ירושלמי אמר ר' יוסי אלין דכתבין אי אמות בלא בני כל מה דילה (כלתה) דתיהדר לבי נשא. תנאי ממון הוא וקיים. ור"ח ז"ל פוסק כרשב"ג וכן פסק ר"י לעיל בפרק קמא. וכן פסק בעל הלכות והביא ראיה מדגרסי' בירושל' ר' ירמיה בשם רב הלכה כרשב"ג שאם מתה ירשנה. אבל לא לענין דבריו שאמר מפני שהתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל. דהמתנה עמ"ש בתורה דתנאו בטל בתנאי גוף. והכא בתנא ממון אנן קיימין ולמה אמרו תנאו בטיל שבסוף זכה בהן כלומר דלאחר מיתתה הוא יורשה. וזהו כמי שסילק ידו מנכסי אביו שאם מת אביו בנו יורשו מפני שבחיי אביו לא היה לו כלום בנכסים כך הבעל אין לו בגוף נכסי אשתו בחייה כלום. ודבר שלא בא לידו הוא לפיכך התנאי בטל ויורשה לאחר מיתה. ובירושלמי דאמר אי אמות בלא בני כו'. לאו בתנאי הבעל מיירי אלא האב כשפוסק נדוניא לבתו והוי כמתנה על מנת להחזיר. והרמב"ן ז"ל דחה ראיה זו של הירושלמי דודאי אם היה כותב לה לאחר שנשאת אז דמי לבן שסילק עצמו מירושת אביו. אבל גמרא דידן מוקי למתניתין בכותב לה ועודה ארוסה ומייתי עלה דרב כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר שלא ממשפחתו ושלא מאשתו נשואה שהוא ראוי לירש לה מכבר אלא כגון ארוסה שהיא עתידה להיות ראויה לו כשישאנה אדם מתנה עליה שלא יירשנה אבל באשתו נשואה אפי' ת"ק מודה דאם מתה יירשנה. דהוי כבן שסילק עצמו מנכסי אביו לפי שכבר הוא ראוי לירש ובירושלמי מוקי רב למתני' בכותב לה משנשאת ופליג אגמרא דידן. ועוד מלתא דרב כהנא אזלא כת"ק אדם מתנה עליה שלא יירשנה. וכיון דליכא ראיה ברורה אית לן למימר כ תנאי שבממון קיים.

סימן בעריכה

מתני' מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ר' עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין. שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה. הניח פירות תלושין מן הקרקע כל הקודם בהן זכה. זכתה האשה יתר על כתובתה ובע"ח יתר על חובו. המותר ר' טרפון אומר ינתן לכושל שבהן ר' עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה ואי היורשין צריכין שבועה:

גמ' לכושל שבהן ירושלמי ר' יוסי בר חנינא אומר לכושל בראיותיו. כגון מלוה בשטר ומלוה בעדים יתננו למלוה בעדים ר' יוחנן אומר לכושל שבגופו. לכושל שבראיה פירש רש"י למי ששטרו מאוחר ורב אלפס ז"ל כתב מאי כושל בע"ח ואמאי קרי ליה כושל דלא גבי אלא בראיה. אבל אשה גביא בתנאי ב"ד והירושלמי סעד לפרש"י ולדברי רב אלפס ה"ל לר' יוסי בר חנינא למימר לבע"ח מפני שהוא כושל שבראיה כדקאמר ר' יוחנן לכתובת אשה משום חינא ומדקאמר לכושל שבראיה משמע איזה מהן שהיא הכושל שבראיה וכן שני בעלי חובין ינתנו למאוחר ואע"ג דאיפסיקא הלכתא כר' עקיבא הוצרכנו לפרש דברי ר' טרפון לפי דבתר תקנה דרבנן בתראי גבי ממטלטלין ועבדינן כר' טרפון ואליבא דר' יוסי בר חנינא דאיהו קשיש טפי מדר' יוחנן . וכן לקמן בפרקין (דף פו.) היכא דקיימי כתובת אשה ובעל חוב לגבות יפה כח בעל חוב משום נעילת דלת שכולן צריכין שבועה וכו' ירושלמי הגע עצמך שפטרום מן השבועה זו תורה וזו אינה תורה. פירוש עיקר טעמיה דר' עקיבא דניכסי כל היכא דאיתנהו ברשותא דיתמי איתנהו אבל בעל חוב מחוסר גוביינא. ונקט טעמא דשבועה שאינו אלא תקנת חכמים ולא מן התורה לאלומי למילתיה. ור' עקיבא מאי איריא מותר כולהו נמי דיורשין הוו אין ה"נ ואיידי דאמר רבי טרפון מותר אמר איהו נמי מותר ולר"ע תפיסה לא מהניא כלל. אמר רבא אמר רב נחמן והוא שתפס מחיים והלכה כר"ע דקי"ל כר"ע מחבירו ורבי טרפון חבירו הוה ואמרי' נמי דון דייני כרבי טרפון ואהדריה ר"ל לעובדא מינייהו. וגם רבי יוחנן אמר מה אעשה שכנגדי חלוק עלי. ומיהו הנ"מ בזמן דלא הוי מטלטלי משעבדי לבעל חוב. אבל האידנא דתקינו דמטלטלי משעבדי לבעל חוב מפקינן להו מיתמי ויהבינן להו לכתובת אשה ובעל חוב.

סימן געריכה

ההוא בקרא דיתמי דתפסי תורא מיניה. בעל חוב אמר מחיים תפיסנא ליה. ובקרא אמר לאחר מיתה. אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה אית לך סהדי דלאחר מיתה תפסיה כך כתוב ברוב ספרים ור"י אומר שאין צריך לגרוס לאחר מיתה אלא אית לך סהדי דתפס אע"פ שאין העדים יודעין אם היתה התפיסה לאחר מיתה או מחיים. דכיון שראו שבע"כ נטלו ליכא השתא מגו דלא מצי למימר לקוח הוא בידי. ואפי' הוא טוען שלקחו מאבי היתומים כיון שראו עדים שנטלה בחזקה מן השומר תו לא מהימן לומר לקוח הוא בידי. ובלא מיגו לא מהימן למימר מחיים תפיסנא ליה דכל טענה שהוא טוען שבא לידו בלי דעת הבעל לאו טענה מעלייתא היא ולא מהימן עלה בלא מיגו. דאית ליה לאוקמא ממונא בחזקת מריה. א"ל לא. א"ל מיגו דיכול לומר לקוח הוא בידי יכול נמי למימר מחיים תפיסנא. והאמר ר"ל הנודרות אין להם חזקה שאני הכא דלרועה מסיר. והאי בקרא לא הוי כעד אחד שקם לשבועה. לפי שבעל דבר הוא שחייב לשלם ליתומים. כדאמרי' בפ' השוכר (דף צג:) דרועה חייב בלסטים שאינו מזויין שהיה לו להציל וכ"כ ר"ח ז"ל כיון דאודי בקרא דלאחר מיתה תפסיה ה"ל פושע בשמירתן וחייב לשלומי ליתמי מדיליה. והדין דינא לפום דינא דגמרא דלא משעבדי מטלטלי לבע"ח. אבל האידנא דמשעבדי לב"ח אי אית ליה לב"ח ראיה ברורה דיכול לפרוע ביה ההוא חוב מיתמי לא מחייב בקרא מידי ואי לית ליה לב"ח ראיה אלא שמחמת תפיסה הוא זוכה מיחייב בקרא לשלומי:

סימן דעריכה

אבימי בריה דר' אבהו הוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי. שדרינהו ביד חמא בריה דרבה בר אבהו. פרעינהו ואמר להו הבו לי שטרא אמרו ליה סיטראי נינהו אתא לקמיה דר' אבהו אמר אית לך סהדי דפרעתינהו א"ל לא. אמר מיגו דיכלי למימר להד"ם יכלי לומר סיטראי נינהו אבל בלא מיגו לא מהימן דאלו טענה מעלייתא היא דיותר ברצון אדם פורע מלוה בשטר ממלוה על פה. לענין שלומי שליח מאי. א"ר אשי אי אמר שקול שטרא והב זוזי משלם. הב זוזי ושקול שטרא לא משלם. ולא היא ובין כך ובין כך משלם דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. והני מילי דאידכר ליה שטרא או בתחלה או בסוף דכיון דהזכיר לו השטר איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיקח השטר תחלה. אבל אי לא אמר ליה אלא הב זוזי בעלמא ולא הזכיר השטר לא בתחלה ולא בסוף מיפטר. דאמר ליה את הימנת להו דלא אמרת לי טול שטרא. וכן נמי אי ליכא שטרא אי לא א"ל פרעינהו באפי סהדי לא מחייב למיפרעינהו בסהדי והכי אמרי' גבי חניני על פינקסו (ב"מ דף ג.) דאמר חנווני לבעל הבית אנא שליחותא דידך עבדי מאי אית לי גבי שכיר אע"ג דמשתבע לי לא מהימן. את הימנת ליה דלא אמרת בסהדי הב ליה. וגרסי' נמי בקידושין פרק האיש מקדש (דף מג.) אמר רבא אמר רב נחמן האומר לשנים צאו וקדשו לי אשה פלונית הן הן שלוחיו הן הן עדיו. וכן בגירושין וכן בדיני ממונות. ואסקינן והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי עדים דיהבי ליה ומשתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה לוה למלוה שמע מיניה דלא מיחייב שליח למיפרע באנפי סהדי:

סימן העריכה

ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי. אתו יורשין וקא תבעי להו מינה. אמרה להו מחיים תפיסנא להו. כלומר היה בדעתי מחיי אביכם לתופסה בתורת משכון עד שיפרע לי אביכם. אבל לענין מיגבא להנהו חובות לא מהני תפיסה דאין אותיות נקנות במסירה אתו לקמיה דרב נחמן אמר לה אית לך סהדי דתבע מינך ולא יהבת ניהלייהו אמרה ליה לא אמר לה א"כ ה"ל תפיסה דלאחר מיתה ותפיסה לאחר מיתה לאו כלום הוא ולא מהימנא לומר מחיים תפיסנא להו במיגו דלקוחין הן בידי כדאמרי' לעיל גבי ההוא בקרא. משום דא. אמרה לקוחין הן בידי צריכה להביא ראי'. ואף ע"ג דאמרי' בפ' גט פשוט (דף קעג.) אותיות נקנות במסירה אמר אביי צריך להביא ראיה ורבא אמר א"צ להביא ראיה. רבא לא מיירי אלא אליבא דמאן דאמר אותיות נקנות במסירה. אבל לדידן דקי"ל אין אותיות נקנות במסירה צריך להביא ראיה. והא דלא מהימנא למימר מחיים תפיסנא להו בתורת משכון במיגו דממושכנין היו אצלי מעיקרא דאז אינה צריכה ראיה כיון דאינה רוצה לגבות השטרות. או במיגו דנאנסו או החזרתים לך או לא היו דברים מעולם וצ"ל דמיירי שהפקידו אצלה בעדים וגם ראו עתה מלוגא דשטרי בידה הלכך אין לה שום טענה ליפטר אא"כ תביא עדים שתבע ממנה מחיים ואמרה שבתורת משכון היא רוצה לתופסם והדין דינא דגמרא אבל השתא דתקון רבנן דמתיבתא למיגבא ממטלטלי גבי מינייהו אפילו לא תפסה מחיים:

סימן ועריכה

ההיא איתתא דאיחייבה שבועה בבי דינא דרבא אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בה דחשידה אשבועתא אפכה רבא אשכנגדה זימנין הוו יתבין רב פפא ורב אדא בר מתנה קמיה דרבא אייתו ההוא שטרא לקמיה אמר רב פפא ידענא ביה דשטרא פרוע הוא. א"ל איכא איניש בהדיה דמר. א"ל רב אדא בר מתנה ולא יהא רב פפא אלא כבת רב חסדא. א"ל בת רב חסדא קים לי בגווה ומר לא קים לי בגוויה. אמר רב פפא השתא דאמור רבנן קים לי בגווה מילתא היא כגון אבא מרי ברי דקים לי בגויה קרענא שטרא אפומיה קרענא סלקא דעתך אלא מרענא שטרא אפומיה פירש"י לא אזקק לגבות באותו שטר ומקרע נמי לא קרענא ליה אלא אניח השטר בידו ואם יתבענו בב"ד אחר דלא קים ליה באבא מרי ברי יגבה לו חובו. ורב אלפס ז"ל פי' מרענא שטרא אפומיה דלא מיפרע מיניה אלא בשבועה וקשה לפי' מאי רבותא דאבא מרי דקים ליה בגויה אפי' איניש דעלמא דתנן לקמן (דף פז.) עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה וכן רבא אמאי לא הימניה (רבא) לרב פפא להצריכו שבועה וי"ל דרב פפא קרוב היה וכן אבא מרי אפילו למי שהוא קרוב מרענא אפומיה מיהו לישנא דאיכא איניש אחרינא בהדיה דמר משמע דשני עדים צריך וגם משמע דרב פפא היה צריך להעיד בעד אחד ופי' ר"ת דרב אדא בר מתנה היה סבור דהיפוך שבועה הוי כמו קריעת השטר וקאמר ליה לא יהיה אלא כבת רב חסדא ולמה לא תקרע השטר ואהדר ליה לא מיבעיא דאפי' קים ליה בגוויה לא קרענא לשטרא אפומיה אלא אפילו להיפוך שבועה לא הוי כבת רב חסדא דלא קים ליה בגוויה ור"ח פי' דנפקא מיניה היכא שהיה בשטר נאמנות סתם כלומר שכתב שהאמינו אבל לא כתב שאמינו כשני עדים ומועיל נאמנות זה בסתם שעד אחד אינו יכול להשביעו ובכי ה"ג קאמר כגון אבא מרי ברי מרענא שטרא אפומיה להשביעו אע"פ שעד אחד אינו יכול להשביעו כתב רב אלפס ז"ל א"נ בשודא דדייני יהבינן לההוא דלא איתרע שטרו ואע"ג דלא אמרי' שודא דדייני בשטרי הלואות אלא בשטרי מקח כגון שני שטרות מכר ומתנה היוצאין ביום אחד כה"ג עבדינן שודא דדייני אף בשטרי הלואות שאם היו ב' שטרי הלואות על אדם אחד ואין לו ממון כדי פירעון שתיהן ואדם דקים ליה לדיין בגוויה מעיד על האחד שהוא פרוע יתן הדיין הממון למלוה אחר וחזינן לגאון דקאמר והאידנא דלית ליה למימר לדיין קים ליה בגוויה דלא בריר לן קים ליה בגוויה היכי הוה הלכך לית לן לאורועי שטרא או לאפוכי שבועה אלא בעדות ברורה ואעפ"כ בעדות אדם נאמן מחמיצין הדין ודורשין וחוקרין עד שיתברר הדבר ויצא הדין לאמיתו:

סימן זעריכה

ההיא איתתא דאיחייבת שבועה בבי דינא דרב ביבי בר אביי וא"ל בעל דין תיתי ותשבע לי במתא פי' שניהן היו דרים בעיר א' האיש והאשה והלכו לבית מדרשו של רב ביבי לדון לפניו ואמר האיש אחרי שאנו בעיר אחת כשתחזור לעירנו תשבע לי אולי תתבייש מבני העיר היודעין בדבר אבל בע"א אין התובע יכול לכוף את הנתבע שילך עמו במקום שהוא רוצה אמרה ליה כתובו לי זכותי דכי משתבענא יהבו לי פי' אמרה שיכתבו לה פלונית נשבעת לפלוני ונפטרה הימנו ויתנוהו ביד נאמן שיתנהו לה אחר שתשבע אמר להו רב ביבי כתובו לה א"ר פפי משום דאתון ממולאי אמריתו מילי מולייתא האמר רבא האי אשרתא דדייני דמכתבא מקמי דניחוו סהדי אחתימת ידייהו פסולה אלמא מיחזי כשיקרא ה"נ מיחזי כשקרא וליתא מדר"נ דאמר ר"נ אומר היה ר"מ אפי' מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר ואפי' רבנן לא פליגי עליה דר"מ אלא בגיטי נשי' דבעינן כתיבה לשמה אבל בשאר שטרות מודו ליה דאמר רב אסי א"ר יוחנן שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו טעמא דנמחל שעבודו אבל למיחזי כשיקרא לא חיישינן:

סימן חעריכה

ההוא גברא דאפקיד שבע מרגניתא כי ציירן בסדיניה בי רב מיאשא בר בריה דר' יהושע בן לוי שכיב רבי מיאשא ולא פקיד אתא לקמיה דרבי אמי אמר חדא דידעינן ביה ברבי מיאשא דלא אמיד ואע"פ שאם היה ר' מיאשא קיים והיה אומר שלו הם מהימן מ"מ מילתא דלא שכיח לא טענינן להו ליתמי כדאמר בפ' המוכר את הבית (דף ע:) גבי שטר כיס היוצא על היתומים דלא טענינן ליתמי נאנסו משום דלא שכיח אע"פ שאביהם היה יכול לטעון נאנסו ועוד האא קיהיב סימנא האי ועוד לא אתא לבטולי לטעמיה קמא ולמימר דאפי' אי אמיד יהבינן ליה נינהו כיון דקא יהיב סימנא דאם כן לא שבקת חיי לכל בני העשירים שאדם הרגיל אצלן ומכיר בסימני כלי כסף וזהב שלהם ילך ויגיד לאחרים ויתנו סימן אלא הני תרי טעמי שייכי אהדדי ואין מועילין זה בלא זה דבעינן דלא אמיד ויהיב סימנא ודוקא היכא שהיתומים טוענים שמא אבל אי טוענים ודאי אבינו אמר לנו שהיו שלו משתבעי דקושטא קאמרי ולא מפקינן מינייהו. וכן היה אומר ה"ר משה בר' יוסף ז"ל מנרבונ"א והביא ראיה מדקאמר ולא פקיד הא אי פקיד אע"ג דלא אמיד לא מפקינן מינייהו ולא אמרן אלא באיניש דלא רגיל דעייל ונפיק אבל רגיל דעייל ונפיק לא אימור איניש אחרינא אפקיד ומיחזא חזא. ההוא גברא נמי דאפקיד כסא דכספא בי חסא שכיב חסא ולא פקיד אתא לקמיה דר"נ ודן כי האי דינא דר' אמי ותו ההוא גברא דאפקיד מטכסא בי רב דימי שכיב רב דימי ולא פקיד אתא לקמיה דר' אבא ודן כי האי דינא דר' אמי ור"נ. למימרא דהלכה רווחת היא ולית בה פלוגתא. אימור אינש אחרינא אפקיד ומיחזא חזא. ומצאתי כתוב בשם ה"ר יונה ז"ל דכיון שלא זכה זה התובע מותר ליתומים להשתמש בו ולמוכרו שהרי זה התובע שטען ודאי נתבטלו דבריו ומעתה אין טענת ודאי על פקדק זה וכיון שהוא ספק ונמצא ברשות אביהם ישתמשו בו וכן מסתבר דאדם שלא אמיד ונמצא ממון ברשותו לא אמרי' שיהא מונח עד שיבא אליהו ושמא יבא אדם ויתן לו סימן אלא ודאי אמרי' שמא מצא מציאה כל זמן שלא בא עליהן בטענת ודאי בסימן מובהק:

סימן טעריכה

ההוא דאמר נכסי לטוביה שכיב אתא טוביה א"ר יוחנן הרי בא טוביה ואפילו יש טוביה אחר שראוי להסתפק בו לא נטרינן דאמרי' ודאי זה שבא תחילה ודאי ידע שהיתה דעתו קרובה אליו ונתנה לו לכך מיהר לבא. אמר לטוביה ואתא רב טוביה. לטוביה אמר לרב טוביה לא אמר ואי איניש דגייס ביה הא גייס ביה אתו תרי טוביה שכן ותלמיד חכם ת"ח קודם קרוב ותלמיד חכם ת"ח קודם איבעיא להו שכן וקרוב מאי. תא שמע טוב שכן קרוב מאח רחוק שניהם שכנים שניהם קרובים שניהם תלמידי חכמים שודא דדייני והא דאמרי' שכן קודם לא בעי למימר שכינו הדר אצלו דכמה אנשים דרים זה אצל זה ואין להן שייכות יחד אלא שכן היינו שהוא חבירו ורגיל אצלו תמיד במשא ובמתן על זה אמר הפסוק טוב שכן קרוב מאח רחוק ובפ' חזקת הבתים (סי' כג) כתבתי פירוש ר"ת לשודא דדייני:

סימן יעריכה

אמר ליה רבא לבריה דרב חייא בר אבין בר אוריין תא ואימא לך מלתא מעלייתא דהוה אמר אבוך הא דאמר שמואל המוכר שטר חוב וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל מודה שמואל במכנסת שט"ח לבעלה וחזרה ומחלתה שאינו מחול מפני שידו כידה ואין קניין לאשה בלא בעלה ואין מחילתה כלום: קריבתיה דרב נחמן זבינתה לכתובתה בטובת הנאה איגרשה ושכיבה אתו לקוחות וקא תבעו לברתה פירש"י שהלוקח תבע הבת לדין שבאת לגבות כתובת אמה מאביה ואין הלשון משמע כן דמה לו ללוקח אצל הבת מסתמא כשקנה הכתובה מאמה מסרה לידו הכתובה וכתבה לו שטר מכירה עליה והאב לא יפרע אלא למי שיחזיר לו הכתובה הלכך הפירוש הנכון הוא שמתת גם האב ואין להן יורש אלא זו הבת ואשמועינן תלמודא דאף בכי האי גוונא שהמחילה היא לעצמה שיכולה למחול לאביה והיא זוכה במקום אביה וכיוצא בו מצינו בפ' הגוזל קמא (דף קח:) הגוזל את אביו ונשבע לו ומת הרי זה משלם קרן וחומש לבנו או לאחיו ופריך בגמ' (דף קט.) ואמאי ונמחול לנפשיה. אר"נ ליכא דליסבה עצה דתיזיל ותימחל לכתובה דאימה לגביה דאבוה ותיהדר ותירתה מיניה שמעה ברתה ואזלא ומחלתה א"ר נחמן עשינו עצמינו כעורכי הדיינין מעיקרא מאי סבור ולבסוף מאי סבור מעיקרא סבור מבשרך אל תתעלם ובסוף סבור אדם חשוב שאני בפ"ק דבב"מ (דף יע:) אההיא דמצא שובר כתבתי (סי' מח) אם חייב המוחל לשלם כל דמי השטר או דמים שקבל הראב"ד ז"ל כתב דאי כתב ליה לוה למלוה משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך ומכר המלוה אותו השטר אינו יכול למוחלו דכמאן דכתב ליה שטרא לוה ללוקח דמי ונראה שדקדק דבר זהמהא דאמרינן בסוף פ"ק דגיטין (דף יג:) גבי הא דאמר רב הונא מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ושקיל וטרי התם לפרושי טעמא דמילתיה דרב הונא למה קונה בדבור בעלמא במעמד שלשתן הא קי"ל דאפי' בקנין אגב קרקע אין הלואה ניקנית וקא יהיב אמימר טעמא למילתיה דנעשה באומר לו בשעת מתן מעות משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך אלמא היכא דא"ל הכי בשעת מתן מעות הוא משועבד לכל הבא מכחו כמו שהיה משועבד לו הלכך אינו יכול למחול לו. ונראה שאינה ראיה לכאן שלא יוכל למחול דהתם קאמר מטעם זה קונה דנעשה כמי שנשתעבד לו בשעת מתן מעות. אבל מאן לימא לן דאם חזר ומחלו שאינו מחול דמההוא טעמא דמפרש רבינו תם דמוכר שטר חוב שיכול למחול אע"פ שמדאורייתא הוי מכר משום דשני שיעבודים יש לו למלוה על הלוה אחד שיעבוד נכסיו ואחד שגופו משועבד לפרוע לו ושעבוד נכסיו של הלוה יכול המלוה למכור אבל שיעבוד גופו של הלוה אין קניין נתפס עליו הלכך כל זמן שלא מחל לו גובה נכסיו של לוה אבל אם מחל המלוה ללוה שיעבוד גופו שנשאר אצלו פקע נמי שיעבוד נכסין דנכסי דאינשי אינון ערבין ביה וכשנסתלק שיעבוד הלוה נסתלק נמי שיעבוד נכסיו ומהאי טעמא נמי נוכל לומר דנהי דבמעמד שלשתן קנה משום דנעשה כאומר לו בשעת מתן מעות משעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך מ"מ שיעבוד גופו נשאר ביד המלוה ויכול למחול. ואפי' לדברי המפרשים דבמעמד שלשתן אינו יכול למחול ומביאין ראיה מההיא דפרק שני דקדושין (דף מח.) התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים וכו' כדמפדש בתוס' סוף פ"ק דגיטין. יש לחלק דשאני התם דשלשתן עומדין במעמד אחד ומחל המלוה ללוה שיעבוד גופו וחל שיעבוד גוף הלוה לשני משעת מתן מעות. אבל במוכר שטר כיון שאין קנין המלוה מועיל שיהא שיעבוד גופו של לוה קנוי ללוקח מכח קנין המלוה אלא מחמת שכתב לו הלוה למלוה משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך אנן סהדי דאין הלוה רוצה שיהא גופו משועבד לשניהם. למלוה לפי שלא הועיל הקנין להיות גוף המלוה משועבד ללוקח מכח קנין המלוה ונמצא שנשאר עדיין שיעבוד גוף הלוה ביד המלוה. וגם ללוקח לפי שכתב למלוה משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך אלא ודאי הא דכתב ליה ולכל דאתי מחמתך על שעבוד נכסיו דיכול המלוה למכור כתב לו דפקע שיעבוד המלוה ולא נשאר משועבד כי אם ללוקח ולא על שיעבוד גופו. ועוד יש לפרש הא דקאמר משעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך פי' כשארצה להשתעבד יחול שיעבודי מעתה ובכי האי גוונא פירשו התוס' בסוף פ"ק דגיטין כשרצו לדקדק דבמעמד שלשתן קנה בעל כרחו של לוה להאי טעמא דאמימר דמפרש טעמיה דמילתיה דרב הונא משום דמשתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך דכיון דבשעת הלואה נשתעבד לכל הבא מכחו נמצא שבעל כרחו של לוה צריך להשתעבד לשני ודחו ראיה זו דדילמא ה"ק לכל דאתי מחמתך שארצה להשתעבד מדעתי. הלכך כשנתרצה פקע שיעבוד ראשון וחל שיעבוד השני משא"כ במכירת השטר חוב אפי' כתב לו כל דאתי מחמתך לא פקע שיעבוד הראשון וכל שכן לדברי רב אלפס ז"ל והגאונים שפירשו דמכירת שטר חוב דרבנן דאין קניין נתפס על שטר חוב כמו שאין נתפס על הלוה ומהאי טעמא יכול למחול. וכדבריהם משמע בפ' מי שמת (דף קמז:) גבי הא דאמר רב נחמן מתנת שכיב מרע דרבנן וכו' הלכך אפילו אי אמר ליה משעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך אין קניין מועיל בו. ואע"ג דבסוף פ"ק דגיטין (שם) קאמר אמימר דאפילו במלוה בלא שטר קנה במעמד שלשתן דנעשה כאומר משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך לפי שהקנין חל למפרע לשני משעת הלואה ומסתברא דכל שכן במוכר שט"ח וכתוב בו הריני משועבד לך ולכל הבא מכחך. לא היא דשאני התם שעומדין שלשתן כאחד ונתרצה להשתעבד לו כדפרישית לעיל. ועוד מקשי' על דברי הראב"ד ז"ל מההיא דפ"ק דמציעא (דף יט.) מצא שובר כתובה בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ופריך וליחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי וזבינתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי ומפיק ליה לשובר ומפסיד להו ללקוחות שלא כדין. ומשני אמר רבא שמע מינה איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר לחבירו וחזר ומחלו מחול. פי' הלכך לפסידא דלקוחות לא למיחש שמא כתב לה בכתובתה ולכל דאתי מחמתך וא"ת לדברי המפרשים דבמעמד שלשתן אינו יכול למחול ליחוש שמא מכרה במעמד שלשתן דהיינו היא והבעל והלוקח ויש לומר דלהא ליכא למיחש דאם שתק הבעל כשמכרה כתובתה בפניו הרי הודה שהשובר שכתבו על כתובתה היה שקר שאם היה אמת היה לו למחות ולומר כבר נתקבלת כתובתיך. גופא אמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. א"ר הונא בריה דרב יהושע אם פקח הוא מקרקיש ליה זוזי וכתב ליה שטרא בשמיה אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ליה מיניה דמי שטרא מעליא פירוש כל דמי שוויו שהיה עומד לימכר בהן לפי שעבוד נכסים של לוה ולפי אלמותו. ולמאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא בעלמא פרש"י אומר שלא מכר לו אלא הנייר והרי הוא בידך ולשון מגבי ביה קשיא וי"ל דעיקר מילתא איתמר בהגוזל קמא (דף צח.) על השורף שטר חבירו ולהכי קא מגבי ליה ניירא וחכמי פרווינצי"א ז"ל אומרים שגם כאן צריך לפרוע המוחל ללוקח דמי הנייר. דכיון דמוחלו הרי הוא כפרוע וצריך להחזירו ללוה כי הוא נותן שכר הסופר והנייר שלו. הוה עובדא ואכפיה רפרם לרב אשי ואגבה ביה כי כשורא לצלמויי והלכתא כוותיה:

סימן יאעריכה

אמר אמימר האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובעל חוב ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי פי' וליכא חד מינייהו דקדים. לבעל חוב מסלקינן ליה בזוזי. לאשה לא מסלקינן לה אלא בארעא. האי כי דיניה והאי כי דיניה ואי ליכא אלא ארעא ולא חזיא אלא לחד מינייהו. לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן משום נעילת דלת. אבל אשה יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא. שמעי' מהא דאמימר דכל היכא דכי הדדי נינהו וליכא דינא דקדימה לחד מינייהו כגון מטלטלין בזמן הזה ולא אקני להו מטלטלי אגב מקרקעי וליכא אלא שיעורא דחד מינייהו. לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא והכי שדר רב האי גאון ז"ל לרבי אברהם קבסאי ז"ל. ואיכא מאן דאמר דהא דאמימר ליתא אלא כששטר כתובה ושטר חוב יוצאין ביום אחד דדיינינן בהו שודא דדייני כדאמרינן לקמן (דף צד.) שני שטרות היוצאין ביום אחד רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדיינא. ואתא אמימר לאשמועינן דהיכא דחד מינייהו בעל חוב וחד מינייהו כתובת אשה איכא שודא דדייני בהא מילתא דלבעל חוב יהבינן ולכתובת אשה לא יהבינן דיותר ממה שהאיש רוצה וכו'. אבל היכא ששטר חוב וכתובת אשה שוין כנון לוה ונשא ואחר כך קנה. אי נמי מטלטלין בזמן הזה דקיימא לן חולקין. לא אמרי בכי האי מילתא לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן. דהא לאו שודא דדייני הוא. הלכך כתובה ובעל חוב חולקין כשאר בעלי חובין. וליתא חדא דלא אמרינן בגמרא דזמנן ביום אחד אלא סתמא קאמר האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובעל חוב. למימר דכל היכא דכי הדדי נינהו וליכא דינא דקדימה לבעל חוב יהבינן ולא לאשה. ועוד דהא דאמר שמואל שני שערות היוצאין ביום אחד דקא גמרי מינה לאו שטרי חובות נינהו אלא שטרי קרקעות נינהו בעובדא דרמי בר חמא ורב עוקבא דמפרש לקמן אבל בשטרי הודאות והלואות לא קאמר שמואל דעבדינן בהו שודא דדייני דהא תנן היו כולן יוצאין בשעה אחת חולקין בשוה. וליכא למימר דשמואל פליג אמתניתין. דאם איתא דפליג שמואל אמתניתין אדמותבינן עליה מברייתא דקתני שני שטרות יוצאין ביום אחד חולקין ומשני הא מני רבי מאיר היא דאמר עידי חתימה כרתי לותביה ממתניתין ומדלא אותביה ממתניתין שמעינן דלא פליג שמואל אמתניתין. אלא דשמואל לחוד ומתני' לחוד. אע"ג דחזינן בירושלמי דפריך אדשמואל וקאמר מתני פליגא אדשמואל מי שהיה נשוי שלש נשים ומת ואין שם אלא מנה חולקות בשוה ולית תמן שודא דדייני. אגמרא דילן סמכינן ומדחזינן לגמרא דילן דלא אקשי מינה לשמואל שמעי' דלית הא פליגא עליה. ולגמרא דבני מערבא דמתניתין פליגא עליה דשמואל מסתברא לן דהלכתא כרב דקיימא מתניתין כוותיה. וממילא הדרין תרין גמרי לחד טעמא דבהודאות והלוואות חולקין. ומסתייעא ליה נמי הך סברא מהא דגרסינן בפרק חזקת הבתים (דף לד:) זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי אמר רב נחמן כל דאלים גבר. ופריך מאי שנא משני שטרות היוצאין ביום אחד רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני. ומשני התם ליכא למיקם עלה דמילתא. והדר פריך מאי שנא מהא דתנן המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו. ומשני התם איכא דררא דממונא למר ואיכא דררא דממונא למר. הכא אי דמר לאו דמר ואי דמר לאו דמר. ומדקא משני בהא איכא דררא דממונא למר וכו' ולא קא משני בשני שטרות היוצאין ביום אחד אלא משני דליכא למיקם עלה דמילתא שפיר שמעינן דשני שטרות היוצאין ביום אחד דאמר שמואל שודא דדייני ליכא דררא דממונא למר ודררא דממונא למר אלא אי דמר לאו דמר ואי דמר לאו דמר. כההיא דזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי והיינו בשטרי מכר או מתנה דאותו שקדם הוא שלו ואין לו לאחר כלום בו. אבל בשטרי הלואות דשניהם לוה ואיכא דררא דממונא למר ודררא דממונא למר. ועוד אי לאו דשני שטרות היוצאין ביום אחד חולקין לא הוה אמרינן דלוה ולוה ואחר כך קנה חולקין. אלא מאי טעמא אמרי' התם חולקין משום דשיעבודא דתרוייהו בהדי הדדי קא אתו. וכן נמי כששניהם יוצאין ביום אחד שיעבודא דתרוייהו בהדי הדדי קא אתו. ולהכי תנן היו כולן יוצאות ביום אחד בשעה אחת חולקין בשוה. וחדא יומא באתרא דלא כתבי שעות כחדא שעתא באתרא דכתבין שעות דמי. הלכך חד טעמא נינהו וחד דינא נינהו וליכא שינוייא בינייהו וכבר איבטיל האי סברא וליכא למיסמך עלה. הלכך בין שטר חוב וכתובה יוצאין ביום אחד בין ששניהם כעין לוה ולוה ואח"כ קנה בין מטלטלין בזמן הזה הואיל ושיעבודא דידהו בהדי הדדי קאתי וליכא קדימה לחד מינייהו ואי ליכא מאי דשקיל אלא חד מינייהו לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא: כתב הרמב"ם ז"ל (פ"כ מהל' מלוה ולוה ה"לא) לוה ולוה ואח"כ קנה דאמרינן חולקין אם קדם אחד מהם ותפס הכל אין מוציאין מידו. לפי שלא אמרו חכמים אלא בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. ואף בזו נחלקו לקמן (דף צד:) אבל בששניהם שוין לכולי עלמא אין מוציאין מידו. וכן משמע מתוך דברי רב אלפס שמשוה דין לוה ולוה לשני שטרות שזמנן ביום אחד וכתב דיהבינן לאיש. ובשלמא אי סבר דאי תפס חד מינייהו לא מפקינן מיניה ניחא דמטעם יותר משהאיש רוצה לישא מתפסינן ליה לבעל חוב ופקע כח האשה. אבל אי אמרינן דאפילו אי תפס חד מינייהו מפקינן מיניה לא מסתבר דמטעם דיותר משהאיש רוצה לישא מפקעינן כח האשה כיון דאפילו לאחר שבא ליד בעל חוב עדיין יש לאשה זכות בהן. וה"ר יונה ז"ל כתב הא דאמרינן אם לוה ולוה ואח"כ קנה חולקין וכן בכל המקומות שאמר בש"ם חולקין אם קדם האחד וגבה מה שגבה גבה. ואע"ג דאמרינן בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. ה"מ מאוחר אבל זה שיש בו זכות קצת מה שגבה גבה ודוקא כשגבה בבית דין שהגבוהו ב"ד קודם שידעו שהיה שם בעל חוב אחר. אבל אם גבה מעצמו אפי' ע"י שומא דליכא למימר מאן שם לך מה שגבה לא גבה. והביא ראיה מדאמרינן בפ"ק דמציעא (דף טו.) בעל חוב גובה את השבח ואמרי' עלה מאי שבח חצי שבח. לפי שהשבח שהשביח זה הלוקח שדה של המוכר אותו השבח הוא משועבד לו בשביל אחריות המכר שקבל עליו המוכר כמו שהוא משועבד לבעל חובו של המוכר והוה ליה זה השבח לבעל חוב ולוקח כמו לוה ולוה ואח"כ קנה שחולקין ויגבה בעל חובו חצי השבח. אע"פ שהלוקח מוחזק בכל השבח כיון שבא לידו שלא בכח בית דין לא מהניא חזקתו ואמרינן מה שגבה לא גבה. ונראה דבריו במקרקעי אבל במטלטלי מה שגבה גבה אפילו שלא בבית דין. כדאמר לעיל (דף פד.) בפירקין לר' טרפון בפירות תלושין דכל הקודם זכה. אע"ג דהיכא דלא תפסי חד מינייהו יהבינן לבעל חוב כמו שכתב רב אלפס ז"ל. אפ"ה () אי קדמה האשה ותפסה זכתה. הלכך אם יש קרקע לחד מינייהו ינתן למוקדם. ואם קדם המאוחר מוציאין מידו. ואם יש מטלטלין לחד מינייהו אם קדמה האשה ותפסה זכתה. ואם לא תפסה לבעל חוב יהבינן. ואם הם שווין בזמן ויש קרקע לחד מינייהו או אם אינם שוין בזמן וקנה הקרקע אחר שעבוד שניהם לבעל חוב יהבינן. ואם קדמה האשה ותפסה מוציאין מידה ואם יש זוזי וארעא לשניהם ותפסה האשה זוזי יראה שמוציאין מידה ונותנים לה קרקע כיון שמספיק לשניהם יהבינן לכל חד כדיניה:

סימן יבעריכה

אמר ליה רב פפא לרב חמא ודאי דאמריתו משמיה דרבא האי מאן דמסקי ביה זוזי ואית ליה ארעא ואתא ב"ח וקתבע מיניה ואמר ליה זיל שקול מארעא. אמרינן ליה זיל זבין את ואייתי זוזי והב ליה. אמר ליה ההוא דשמיעא לך תולה מעותיו בעובדי כוכבים הוה. הוא עשה שלא כהון לפיכך עשו לו שלא כהוגן. כי מן הדין היה לו לפרוע מן המעות שבידו והבריחם ממנו בטענת שקר לכך קנסוהו לטרוח ולמכור קרקעות וליתן לו מעות הא לאו הכי היו מגבין לו מן הקרקע בשומת ב"ד. ודיני פירעון כתבתי בפ"ק דב"ק (סי' ה):

סימן יגעריכה

אמר ליה רב כהנא לרב פפא ולדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה מאי אמר ליה היו מכין אותו עד שתצא נפשו. כדתניא במה דברים אמורים במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל היו מכין אותו עד שתצא נפשו. היכא דאית ליה נכסי ללוה לא קא מיבעיא ליה דפשיטא דב"ד היו יורדין לנכסיו דכתיב לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ואמרינן הוא דאינו נכנס אבל שליח ב"ד נכנס. ורב פפא גופיה הוא דאמר בפ"ק דקידושין (דף יג:) מלוה על פה גובה מן היורשים דשיעבודא דאורייתא וכיון דמשעבדי נכסיו נחתינן לנכסיה. וגם רב פפא אמרה למילתיה בפ' שום היתומים (דף כב.) אהא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים ומפרש דטעמא משום דפריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. מכלל דלנכסי יתומים גדולים נזקקין וכופין אותן לפרוע. אלא מיירי בדלית ליה קרקעי ומבריח מטלטלין או תולן בעובדי כוכבים ומיבעיא ליה אי היו כייפינן ליה בגופיה לקיים מצותו:

סימן ידעריכה

והא דאמרי' דפריעת בעל חוב מצוה וכופין יתומים גדולים היינו היכא דהניח אביהן אחריות נכסים דעלה איתמר מלתא דרב פפא בערכין אבל בדליכא אחריות נכסים אלא מטלטלין מצוה על היתומים ואין כופין כדמוכח לקמן בפרק מי שהיה נשוי (דף צא:) גבי ההוא דשבק קטינא דארעא דא"ל אביי הני קמאי מצוה קא עבידתו השתא כי קטריף בדין קא טריף. וטעמא משום דהויא מצות כבוד אב מצות עשה שמתן שכרה בצדה ואין ב"ד של מטה מוזהרין עליה. והא דאמרינן בהגוזל (דף צד:) הניח להם אביהם פרה וטלית וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם. לאו דוקא כבוד אביהם קאמר אלא דאם לא מחזירין הוה קלון אביהם אבל משום כבוד אביהם לחודיה אין מחייבין אותן להחזיר. ומה שפירש רש"י לקמן גבי קטינא דארעא הואיל וליכא מצוה אלא מדרבנן לא כייפינן להו. לא נהירא דאשכחן כפייה במצות דרבנן כגון מצוה לקיים דברי המת דאמרינן בגיטין פרק השולח (דף מ.) כופין את היורשין ועושין אותה בת חורין. ויראה דהאידנא דתקון רבנן בתראי לגבות ממטלטלי וסמך המלוה אמטלטלי כמו אמקרקעי. כופין אף במטלטלין וכן עמא דבר:

סימן טועריכה

בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא הרי זה גיטך ואל תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום והלכה והניחתו ' בצידי רשות הרבים מהו אמר ליה מגורשת מדרב נחמן דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה האומר לחבירו משוך פרה ולא תהא קנויה לך אלא לאחר שלשים יום קנה ואפי' עומדת באגם. אדרבה אינה מגורשת מדרב ושמואל דאמרי תרוייהו והוא שצבורים ומונחים ברשות הרבים מאי לאו היינו רשות הרבים היינו צידי רה"ר לא רה"ר לחוד וצידי רה"ר לחוד וכן הלכתא כלישנא בתרא. והכי אמרי' לעיל בפ' אלו נערות (דף לא:) דאפי' למ"ד דלענין שבת צידי רה"ר כרה"ר דמי מודה הוא דלענין מיקנא קני ביה:

סימן טזעריכה

מתני' המושיב את אשתו חנוונית או שמינה אפוטרופסת ה"ז משביעה כל זמן שירצה ר"א אומר אפילו על פילכה ועל עיסתה:

גמ' איבעיא להו לר"א ע"י גילגול או לכתחלה ומסיק דר"א לכתחלה קאמר ומשמע דרבנן מודו דע"י גלגול מגלגל אפילו על פילכה ועל עיסתה אבל לכתחלה לא כדמפרש טעמא בירושלמי (ה"ד) שאם אתה אומר כן אין שלום בבית לעולם:

סימן יזעריכה

עוד קאמר בירושלמי (שם) שברה כלים מה את עביד לה כשומר חנם או כשומר שכר מסתברא אפילו כשומר חנם אינה שאם אין אתה אומר כן אין שלום בבית לעולם ופטורה אף מן הפשיעה. אבל אם שברתן במזיד או נתנתן לאחר חייבת לשלם:

סימן יחעריכה

מתני' כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אין יכול להשביעה אבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאים ברשותה נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותיך אינו יכול להשביעה לא אותה ולא יורשיה ולא הבאים ברשותה אבל יורשין משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא לבאים ברשותי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותיך אינו יכול להשביעה לא הוא ולא יורשיו ולא הבאים ברשותו לא אותה ולא יורשיה ולא הבאים ברשותה הלכה מקבר בעלה לבית אביה או שחזרה לבית חמיה ולא נעשית אפיטרופא אין היורשין משביעין אותה ואם נעשית אפיטרופא היורשין משביעין אותה על העתיד לבא ואין משביעין אותה לשעבר: תוס' (פ"ט) אלו הן הבאין ברשותה כל שמכרה להם או נתנה להם במתנה פירש רש"י שאם מכרה כתובתה ונתגרשה ומתה נשבעין הלקוחות שאינן יודעין שהיא נתפרעה מכתובתה ומשמע שאם היא חיה שאין הלקוחות גובין עד שתשבע היא בעצמה ואם אינה רוצה לישבע יפסידו הלקוחות וכן מסתבר:

גמ' כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך וכו' שבועה מאי עבידתה א"ר נחמן אמר רבה בר אבוה על הפוגמת כתובתה. כתב הראב"ד ז"ל דפטור סתם לא מהני לעד אחד מעידה שהיא פרועה דנהי דטפי מנפשיה הימנה טפי מעד אחד לא הימנה ודכוותה בפרק שבועת הדיינין (דף מב.) כתלתא הימניה כארבע לא הימניה ודייק מדאדכר הכא פטור דאפטרופא ודפוגמת ולא אדכר דשבועת עד אחד שמע מינה דלא מיפטרא בסתמא אלא אם כן פטרה בפירוש ולא נהירא לי דהנך שבועות דמתניתין הן שבועות שב"ד מחייבין אותה ולא שהוא תובע השבועה דאית לן למימר שהוא לא פטרה משבועה זו שהעד מכחישה הלכך כשפוטרה סתם פטרה מכל שבועה שב"ד מחייבין אותה. והא דמדכר שבועה דפוגמית רישא דמתני' נקט והוא הדין כולהו. ומה שהביא ראיה משבועת הדיינין לאו ראיה היא דשאני התם דנחית לדיעות כדמפרש התם אבל אי הימניה כתרי ה"ה כמאה וכן הכא נמי כשפטרה סתם פטרה מכל שבועות שחייבוה ב"ד. וכן פירש ר"ת לעיל (בפירקין סי' ו') גבי מרענא שטרא אפומיה דנאמנות בסתם מועיל כנגד עד אחד: הלכה מקבר בעלה לבית אביה או שחזרה לבית חמיה ולא נעשית אפיטרופא אין היורשין משביעין אותה ואם נעשית אפיטרופא יורשין משביעין אותה להבא ואין משביעין אותה לשעבר פירש רש"י דקאי אהיכא שפטרה מן השבועה. והקשו חכמי פרובינציי"א ז"ל למה חזר ושנה אין משביעין אותה לשעבר הא תנא ליה רישא אין היורשין משביעין אותה על אפיטרופא שנעשית בחיי בעלה. ותירץ ה"ר שמואל מנרבונא ז"ל דקמ"ל דאפילו ע"י גלגול אין משביעין אותה ואע"ג דתנן (שבועות מה.) השותפין והאריסין שחלקו אין להן שבועה זה על זה דכיון שלא תבעו שבועה בשעת חלוקה מחלו זה לזה ואפ"ה קתני נתחייב לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל שאני הכא דפטרה בפירוש ורב האי ז"ל כתב דאיירי כשלא פטרה הבעל משבועה אפ"ה אין היורשין משביעין אותה על אפיטרופסת שנעשית בחיי בעלה דכיון דלא השביעה הבעל בחייו מחל לה השבועה ופירוש רש"י עיקר וכן מוכח בתוספתא: לשעבר מאי עבידתה אמר רב יהודה אמר רב על האפיטרופא שנעשית בחיי בעלה אבל בין מיתה לקבורה משביעינן לה אף אם לא היתה נותנת ונושאת אלא בצרכי המת וקבורתו שכן אין דרך לעשות משא ומתן בין מיתה לקבורה אלא בצרכי המת ואף בהא קאמר רב יהודה דמשביעין אותה רב מתנא אומר אפילו בין מיתה לקבורה לא משבעינן לה:

סימן יטעריכה

דאמרי נהרדעי לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא הלכך כי היכי דמקילין לזבוני בלא אכרזתא ה"נ מקילין שלא להשביעה שאם היה לה לישבע מימנעה ולא עבדא. וגם מתוך המהירות א"א לה ליזהר שלא תוותר ושלא תהנה הלכך אפילו ע"י גלגול לא משבעינן לה אם לא נתנה ונשאה כי אם בצרכי המת. דהא רב מתנא אמתני' דאין משביעין אותה לשעבר קאי והיינו אפילו על ידי גלגול כדפרישית וקאמר רב מתנא דאף בין מיתה לקבורה אין משביעין אותה ע"י גלגול. ונראה דהלכה כרב מתנא דמיסתבר טעמיה כדאמרי נהרדעי. וכן פסקו רבינו חננאל ורב אלפס ז"ל. וכן ראיתי שפסק ה"ר מאיר הלוי ז"ל כרב מתנא. לכרגא פי' רש"י של היתומים. ומשמע הא לשאר צרכי היתומים מכריזין. וקשה לפירושו מהא דפריך בריש פרק שום היתומים (דף כב.) למ"ד אין נזקקין לנכסי יתומים אלא שטר שיש בו ריבית ממתני' דשום היתומים שלשים יום. ואם אין נזקקין לנכסי יתומים היכי משכחת הכרזה כי בשטר שיש בו ריבית לא ימתינו עד שיכריזו ומאי קשיא ליה דמשכחת הכרזה למכור לצורכי היתומים. הלכך נראה דלצורכי היתומים מוכרין בלא הכרזה והאי כרגא ולמזוני דהכא לצורכי האשה דעל היתומים לפרוע כסף גולגלתה. כמו שעשה הבעל בחייו דבכלל מזוני הוא. לקבורה לא מיסתבר לפרושי שמוכרין בלא הכרזה לצורך הקבורה דמילתא דפשיטא שלא יהא המת מוטל בבזיון עד שיכריזו הלכך נראה לפרושי לכרגא ולמזוני ולקבורה אם לוו לצרכם כשבא בעל חוב לגבות חובו מזבנין בלא הכרזה דאם לא כן נמצא מכשילן לעתיד לבא ויבא לידי הפסד אם לא יפרעו הכרגא לאלתר וגם תמות האלמנה ברעב:

סימן כעריכה

אמר רבה א"ר חייא דלא נדר דלא שבועה הוא אינו יכול להשביעה אבל יורשיו משביעין אותה נקי נדר נקי שבועה בין הוא בין יורשין אין משביעין אותה ה"ק לה מנקיית משבועתך שלח ר' זכאי למר עוקבא בין דלא נדר בין נקי נדר מנכסי הוא אינו יכול להשביעה אבל יורשיו משביעין אותה. מנכסיא אילין בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה אמר רב נחמן אמר שמואל משום אבא שאול בן אימא מרים בין דלא נדר בין נקי נדר בין דלא שבועה בין נקי שבועה בין מנכסי בין מנכסיא אילין בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי היתומים לא יפרע אלא בשבועה אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כאבא שאול בן אימא מרים וה"מ דכתב לה דלא נדר ודלא שבועה א"נ נקי נדר נקי שבועה בלחוד ולא כתב לה בין ממני בין מיורשי אחרי אבל אי כתב לה בין ממני בין מיורשי אחרי גובה בלא שבועה ואפילו היא פוגמת כתובתה בין ממנו בין מיורשיו אחריו כסתם מתני' דקתני נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא לבאים ברשותי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותיך אינו יכול להשביעה לא הוא ולא יורשיו וכו' ואמרינן שבועה מאי עבידתה ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אפוגמת כתובתה וקשה להאי פיסקא דאמרינן לקמן (דף פח.) אלא אמר אביי אהא נדר ושבועה אין לי עליך וכו' ואתא ר' שמעון למימר כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה וקא מפלגי בפלוגתא דאבא שאול בן אימא מרים ורבנן אלמא דחזינן דר"ש דמחייב שבועה אפילו היכא דאמר אין לי ולא ליורשי עליך ועל יורשיך סבר כאבא שאול אלמא דאבא שאול מחייב שבועה בכל ענין ופסק רב נחמן כאבא שאול ויראה שכך היתה דעת רב אלפס ז"ל דאבא שאול סבירא ליה כשאמר נקי נדר או דלא נדר ולא אמר אין לי עליך משמע שתהא בלא נדר מכל אדם אף מן היורשין ואע"פ שאמר מנכסי כיון שפטרה עכשיו מאותם נכסים פטורה לעולם מהם אפילו לאחר שנפלו הנכסים לפני היורשין אבל מה אעשה שחכמים הזקיקוה שבועה כשאמר בלשון הזה אע"פ שיש במשמעותו שאף מן היורשין פטרה ומיהו היכא דפטרה בהדיא מן היורשין מודה אבא שאול ובהא פסיק רב נחמן כאבא שאול. והא דאמרינן לקמן ר"ש כאבא שאול פי' כשיטת אבא שאול קאמר ועדיפא מיניה כי היכי דלאבא שאול כי אמר דלא נדר נקי נדר משמע לדידיה בין ממנו בין מן היורשין ואפילו הכי קאמר שחכמים הזקיקוה לישבע הכי נמי לרבי שמעון אפילו פטרה בהדיא מן היורשין ס"ל דהזקיקוה חכמים לישבע ומיהו רבינו חננאל פסק כאבא שאול אפילו פטרה בהדיא מן היורשין וכן דעת התוספות ודעת רב אלפס ז"ל:

סימן כאעריכה

הא דבעינן שיזכיר גם פטור מן היורשין ה"מ כשפטר הלוה את המלוה כי הך דמתני' שפטר הבעל את האשה בחוב שיש לה עליו. אבל בשטר שכתב בו המלוה נאמנות ללוה כשיאמר שהשטר פרוע שיהא נאמן אם מת המלוה ובאו יורשיו לגבות ואמר הלוה פרעתי לאביכם נאמן אע"פ שלא האמינו על היורשים מאי טעמא משום דשטר מעיקרא מיעקר דלא מצי למימר הוה לך למיקרעיה או למיכתב תברא עילויה דאמר ליה אנא אהימנותא דכתב לי סמכי ומיהו שבועה בעי כיון דלא כתב ליה מהימנת אף בלא שבועה דלמא ה"ק ליה מהימנת עלי לבטולי שטרא דידי ולמיהוי כמלוה על פה והוה כמה דטעין מנה לי בידך וא"ל אידך החזרתיו לך דמשתבע שבועת היסת ומיפטר ואשכחן נאמנות כי האי גוונא בפרק המוכר את הבית (דף ע.) בעא מיניה רב עמרם מרב חסדא המפקיד אצל חבירו בשטר ואמר החזרתיו לך מהו מיגו דאי אמר נאנסתי נאמן כי אמר לו נמי החזרתי לך מהימן או דלמא א"ל שטרך בידי מאי בעי א"ל נאמן ולימא ליה שטרך בידי מאי בעי אילו אמר נאנסתי מי מצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי ולאו שבועה בעי הכא נמי מאי נאמן נאמן בשבועה הלכך האי מלוה כיון דכתב ליה ללוה מהימנת עלי סתם ולא פטריה משבועה בהדיא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה והאי נאמנות דכתב ליה לבטולי שטרא הוא דכתב ליה אבל מידי שבועה לא מיפטר והכי שדר רב האי ז"ל ואם מת הלוה ואמרו בניו אבינו אמר לנו שהשטר פרוע יראה שאין בדבריהם כלום שיאמר המלוה לאביכם האמנתי כשיאמר לי שהוא פרוע לכם לא האמנתי ואני אומר שלא אמרו אביכם מעולם אבל אם הביאו עדים שאמר אביהם שהוא פרוע נתבטל השטר:

סימן כבעריכה

מתני' הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים ושלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה הפוגמת כתובתה כיצד היתה כתובתה אלף זוז ואמר לה התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי אלא מנה לא תפרע אלא בשבועה עד אחד מעידה שהיא פרועה כיצד אמר לה התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי ועד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה. מנכסים משועבדים כיצד מכר כל נכסיו לאחרים והיא נפרעת מן הלקוחות לא תפרע אלא בשבועה אע"ג דכתב לה בעלה נאמנות לא תפרע אלא בשבועה דלא מהניא נאמנות אלא דהמניה לוה למלוה עליה ועל ירתיה בתריה אבל היכא דאיכא עליה בעל חוב אינש אחרינא או כתובת אשה או לוקח דזבן מיניה לא מהניא ומסתייע הדין סברא מהא דגרסינן לעיל בפ' האשה (דף יט.) אמר רב יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואמרינן דקאמר מאן אילימא דקאמר לוה פשיטא אלא דקאמר מלוה תבא עליו ברכה וכו' אמר אביי לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדר' נתן דאמר רבי נתן מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו אלמא כל היכא דהוא חייב לאחרים וליכא גביה מהיכא דפרע אין הודאתו הודאה והא נמי דכוותיה ומקשינן על דבריו מהא דתנן במתני' (לעיל פו:) דמועיל נאמנות שכתב לאשה אף על הבאין ברשותה ותניא בתוספתא ואלו הן הבאין ברשותה כל שמכרה או נתנה לאחר וא"כ הבאין ברשותו נמי הוי שמכר נכסיו לאחרים וקתני דמועיל נאמנות וגובה האשה מהן בלא שבועה ויש לתרץ דבריו דהא דקאמר דלא מהניא נאמנות היינו אחר שמכר נכסיו דומיא דשטר אמנה דלאו כל כמיניה לגרועי כח הלקוחות אחרי שמכר להן כבר אבל אם קדם הנאמנות ללקוחות לא פקע בשביל שמכר נכסיו לאחרים וכן חילק בעל המאור אבל מתוך דברי רב אלפס ז"ל משמע שלא ירד לחילוק זה דמשמע דמפליג בין ירתי ללקותות וכן כתב רבינו חננאל ז"ל ומעשים בכל יום שאין נפרעין מן המשועבדים אע"פ שיש להם נאמנות אלא בשבועה ומן היתומים שלא בשבועה ואיפשר דטעמיה משום דחיישינן לקנוניא שמא פרעו והחזיר לו השטר אע"ג דמפרש בתוספתא דבאים ברשותה היינו לקוחות הבאים ברשותו לאו היינו לקוחות אלא אפיטרופוס שמינה על נכסיו והראב"ד וה"ר מאיר הלוי ז"ל חלקו גם הם בין קדמו הלקוחות ובין קדם הנאמנות והאידנא דנפישי רמאי נכון להחמיר כדברי רבינו חננאל ורב אלפס ז"ל: מנכסי יתומים כיצד מת והניח נכסיו ליתומים והיא נפרעת מן היתומים לא תפרע אלא בשבועה: שלא בפניו כיצד הלך למדינת הים והיא נפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה:

סימן כגעריכה

גמ' איבעיא להו פוגמת כתובתה בעדים מהו מי אמרינן אם איתא דפרעה בעדים הוה פרע לה או דלמא איתרמויי אתרמי ליה ולא איפשיטא הלכך לא תפרע אלא בשבועה איבעיא להו פוחתת כתובתה מהו מי אמרינן היינו פוגמת או דלמא פוגמת מודי במקצת והא לא מודי במקצת תא שמע פוחתת כתובתה נפרעת בלא שבועה כיצד היתה כתובתה אלף זוז הוא אומר התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי ואינה אלא מנה נפרעת שלא בשבועה איבעיא להו פוגמת כתובתה בפחות משוה פרוטה מהו כיון דדייקא כולי האי קושטא קאמרה או דלמא איערומי קא מיערמא ובעיא אישתבועי תיקו במאי גביא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא באומרת אמנה היתה לי בינו וביני ושמעינן מינה דאי לא אמרה הכי הוי ליה שטרא חספא בעלמא ולא גביא ביה ובמיגו נמי לא מהימנא כיון דלפי דבריה השטר אינו כלום ולא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא כדאמרינן בחזקת הבתים (דף לב:) גבי ההוא דאמר ליה לחבריה וכו' גחין וא"ל לרבה אין שטרא זייפא הוא ושטרא מעליא הוה לי ואירכוס ומסיק התם היכא דקיימא ארעא תיקום והיכא דקיימי דמי לוקמי:

סימן כדעריכה

עד אחד מעידה שהיא פרועה וכו' סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה ואמר מר כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דכל נשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין וזו נשבעת ונוטלת ועוד אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות אלא אמר רבא מדרבנן כדי להפיס דעתו של בעל (הבית) אמר רב פפא אי פקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא היכי עביד ומסיק דיהיב לה כתובה זימנא אחריתי באפי סהדא קמאי ועוד סהדא אחרינא ומוקי להו לקמאי בהלואה ומודע להו לסהדי כי היכי דלא תימא שתי כתובות הוו:

סימן כהעריכה

פירש רש"י ונפקא מינה בשבועה דאורייתא לאנקוטי חפצא ובדרבנן לא נקיט חפצא וסתר את דבריו מה שפי' בגיטין (דף לה.) גבי אדרה בבית דין ואשבעה חוץ לב"ד ולא רצו להשביעה בבית דין לאנקוטי חפצא: ונראה דהיינו חומרא דשבועה דאורייתא אליבא דרבי אבא דאמר חזרה שבועה למחוייב לה והלכתא כוותיה והיכא דאינו יכול לישבע משלם אבל שבועה דרבנן אם הוא חשוד אינו משלם וכן מוכח בפרק כל הנשבעין (דף מז.) () ובנדון זה כתב רב אלפס ז"ל בתשובה דפוגם את שטרו והוא חשוד שכנגדו נשבע ופטור דהא דאמרינן (ב"מ ה:) תקנתא לתקנתא לא עבדינן היינו דוקא בשבועת היסת אבל לא בשבועת המשנה. ועוד כשנתחייב הנתבע שבועת היסת והוא חשוד אם היינו אומרים שישבע שכנגדו ויטול הוי תקנתא לתקנתא לאפוקי ממונא אבל הכא ישבע ויפטר והכי עדיף טפי ממה שנאמר שיטול החשוד בלא שבועה וליכא למימר דנפקא מינה הכא לענין היפוך שבועה דבדרבנן מפכינן ובדאורייתא לא מפכינן דהכא דאע"ג דמדרבנן היא לא מתהפכה דלא מפכינן שבועה אלא מנתבע לגבי תובע משום דאמר ליה אי אית לך מידי גבאי אישתבע ושקול ואי לא פקע אבל בדמחייב תובע שבועה לא מצי להופכה עליה דנתבע ולמימר אישתבע לי דפרעת לי ותיפטר דיכול למימר ליה אנא לא בעינא לאישתבועי אלא את אי ניחא לך לאישתבועי ושקול לחיי ואי לא זיל דלית לך גבאי ולא מידי ועוד נ"מ דאי קדמה ותפסה ואמרה לא משתבענא ולא מהדרנא דדידי שקלית אי דאורייתא נחתינן לניכסה ומוציאין מידה אם אינה רוצה לישבע ואי דרבנן לא נחתינן לניכסה:

סימן כועריכה

מנכסי יתומים וכו' תנן התם וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה ממאן אילימא מלוה השתא אבוהון שקול בלא שבועה אינהו שתלי בשבועה הכי קאמר וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה אמר ר' זריקא אמר רב יהודה לא שנו אלא שאמרו יתומים אמר לנו אבא לויתי ופרעתי אבל אמרו אמר לנו אבא לא לויתי נפרעין שלא בשבועה שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והא דיתומים נפרעין מן היתומים מוקי לה (שבועות מז:) התם כשמת מלוה בחיי לוה אבל אם מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה שבועה לבניו ואין אדם מוריש שבועה לבניו

סימן כזעריכה

והנפרעת שלא בפניו וכו' א"ר אחא שר הבירה מעשה בא לפני ר' יצחק נפחא באנטוכיא ואמר לא שנו אלא כתובה משום חינא אבל ב"ח לא ורבא אמר רב נחמן אפילו בעל חוב שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב לו במדינת הים ואתה נועל דלת בפני לוין כתב רבינו חננאל ז"ל מעשים בכל יום שאין מוכרים שלא בפני בעל חוב ולית דחש לה להא דרב נחמן דאמר אפילו בעל חוב נמי ואע"ג דבערכין פרק שום היתומים (דף כב:) מסיק נמי הכי ואי חיישת לשובר התם גבי הא דאמר רבא אמר רב נחמן אפי' בעל חוב נמי ליחוש ומשני התם כדקתני טעמא שלא יהא כל אחד ואחד נוטל וכו' מכל מקום כיון דמעשים בכל יום סמכינן אהא דאיתא בירושלמי וכי נפרעין מן האדם שלא בפניו תפתר כשרבית אוכלת בו ובית דין גובין רבית כשערב לו מן העובד כוכבים ורב אלפס ז"ל כתב כיון דקיימא לן הילכתא כוותיה דרב נחמן בדיני וגם סתמא דהש"ס בערכין כוותיה לא עדיף ההיא דירושלמי מגמרא דידן דאמר ר' יצחק נפחא אבל בעל חוב לא ופליג עליה רב נחמן אבל ודאי אי מצי לשדורי ולאודועי משדרינן ליה כי ההיא דאמר התם (ב"ב דף קעד.) ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי דלוה מקמי דליתבע ללוה סלקיה רב חנן בריה דרב ייבא. אמר רבא מאן חכים למיעבד כי האי מילתא אלא רב חנן ברי' דרב ייבא קסבר נכסי דאינש אינון ערבין ביה וקיימא לן המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מן הערב תחלה ואי לא איפשר לשדורי ליה ולאודועי עבדינן כרב נחמן וכן עמא דבר. והאי איפשר לשדורי ולאודועי דכתב רב אלפס ז"ל יראה לפרש האי אפשרות בכדי שילך שליח ויחזור בתוך שלשים יום שהוא זמן בית דין דטפי משלשים יום אין לנו כח לאחר פירעון הלוה. והמלוה יוסיף על חובו שכר השליח ויגבהו עם חובו כההיא דערכין (דף כג:) המקדיש נכסיו והיו עליו כתובת אשה ובע"ח מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים משום דרבי אבהו ולשון מוסיף משמע שמוסיף על הלואתו וגובה הדינר עם שאר חובו והוא הדין להוצאת השליח שהוא לטובת הלוה שמן הדין הוא ראוי לירד לנכסיו מיד משום נעילת דלת. ואם אין שליח יכול לילך ולחזור בתוך שלשים יום ב"ד יורדין לנכסיו מיד ומגבין לו חובו:

מתני' ר' שמעון אומר כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה אינה תובעת כתובתה אין יורשין משביעין אותה:

גמ' ר"ש אהייא ומסיק אמר אביי אהא כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך וכו' ואתא רבי שמעון למימר כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה. מתקיף לה רב פפא התינח כל זמן שתובעת כתובתה אינה תובעת כתובתה מאי איכא למימר אלא אמר רב פפא לאפוקי מדר' אליעזר ומחלוקותו ופליג ר' שמעון אכולה מתני' וסבר אם אינה תובעת כתובתה אינו יכול להשביעה אף אם הושיבה חנונית וכתב רב אלפס ז"ל דהילכתא כת"ק דהוא סתם מתניתין דקי"ל בכל דוכתא דלא איפסיק הילכתא בהדיא הלכה כסתם מתני' והכא לא איפסיק הילכתא בהדיא דרב פפא לא אתא למיפסק הילכתא אלא לפרושי בעלמא הוא דאתא והכי קאמר רב פפא רבי שמעון לאפוקי מדר' אליעזר ומחלוקתו הוא דאתא ולעולם הלכה כת"ק ועוד הא קתני לה גבי הילכתא פסיקתא דתנן (שבועות דף מה.) אלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאריסין והאפוטרופוס והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית ובן הבית וקי"ל דכולהו הילכתא נינהו ולא מצינן למימר דהאי אשה אלמנה היא דהא אשה סתם קאמר בין אלמנה בין אשת איש ועוד דלא קתני האשה הנושאת והנותנת בתוך הבית כשתובעת כתובה ור"ת פוסק הלכה כר"ש ומעשה בא לפניו באשה שמינה בעלה אפיטרופיא והושיבה חנוונית והיו לה הרבה מעות בידה ואמרה של אחרים הן ורצה בעלה להשביעה ופסק ר"ת שאינו יכול להשביעה בטענת שמא כר"ש דאמר כל זמן שאינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה ויורשין לאו דווקא ונקט יורשין אגב רישא דכיון דאוקימנא כ"ז שתובעת כתובה וכו' דקאמר ר"ש כאבא שאול בן אימא מרים ובהא פסיק לעיל הלכה כאבא שאול בן אימא מרים א"כ הילכתא נמי בכולה מילתא כר"ש דלית לן למימר דהילכתא כוותיה בהא ובאידך לא אלא היכא דמפרש לה הש"ס בהדיא וא"ת א"כ לעיל (דף פז.) דפסק הלכה כאבא שאול אמאי לא פסיק כר"ש דמתני' יש לומר משום דלא פסיקא ליה דאיכא שינויי טובא הכא אליבא דר"ש. וכן פסק רבינו חננאל כר"ש וזה לשונו וקיימא לן כוותיה דר"ש הילכך התובעת כתובתה משביעין אותה על כל דבר שהיה בידה אפי' בחיי בעלה ואם אינה תובעת כתובתה אין משביעין אותה אלא בטענת ברי והני כולהו דבעי לאוקמי ר"ש כוותייהו כגון חנן ואבא שאול בן אימא מרים הילכתא כוותייהו. והקשו לר"ת מההיא דחזקת הבתים (דף נב:) אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות. על שמה עליה להביא ראיה אלמא אינה נאמנת ותירץ דההיא ברייתא איירי לאחר מיתת בעלה דמוריא היתירא דטרחא קמי יתמי וכן מוכחא סוגיא דהתם. ומתני' דהאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית דנשבעת שלא בטענה הוה מוקי לה ר"ת כשבאת לתבוע כתובתה:

סימן כחעריכה

מסקנא דסלקא מהך שמעתתא המושיב את אשתו חנוונית או שמינה אפוטרופוס לרבנן משביעין אותה כל זמן שירצה אף בטענת שמא אם חושד אותה בשתי כסף כדמפרש בפ' כל הנשבעין (דף מח:) גבי הנשבעין שלא בטענה אבל לא על פלכה ועיסתה בטענת שמא אם לא בטענת ברי או בטענת שמא על ידי גילגול ור' אליעזר סבר דאף על פלכה ועיסתה משביעין לכתחלה ור"ש פליג עלייהו ואמר דאף אם הושיבה חנוונית ומינה אפיטרופיא אינו יכול להשביעה בטענת שמא כל זמן שאינה תובעת כתובתה אבל אם גרשה והיא תובעת כתובתה משביעה על הכל. פסק רב אלפס ז"ל הלכה כת"ק ורבינו חננאל ז"ל פסק כר"ש וגם ר"ת עשה מעשה כר"ש ונראה דבריהם וראיותיהם וגם כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא עבדינן בה עובדא לחייבה שבועה. כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול להשביעה ואמרי' בגמרא שבועה מאי עבידתה וקאמר רב נחמן על הפוגמת כתובתה משום דמסקא אדעתא בשעת נישואין דילמא מצריך לה זוזי ושקלא מכתובתה ואמרה כתוב לי דלא משתבעת לי ואגב פטור זה בקשה לפוטרה אף אם הושיבה חנוונית או מינה אותה אפוטרופוס וגם נמי פטור דשבועת עד א' בכלל כאשר כתבתי למעלה (סי' יח) ולא כמ"ש הראב"ד ז"ל ויש להסתפק אם פטור דשבועה הנפרעת שלא בפניו הוי בכלל לפי שראוי היה שלא לירד לנכסי אדם שלא בפניו () דחיישינן לשובר או לצררי אלא שאמרו חכמים לעשות כן לר' יצחק נפחא בכתובת אשה דוקא משום חינא ולרב נחמן אף בבעל חוב משום נעילת דלת הילכך ראוי שלא יועיל לה הפטור לענין זה דכיון דשלא בפניו היא מעיזה פניה אמנם יראה שהפטור מועיל לכל שבועה שבית דין מחייבין אותה מדתנן הכא הנך שבועות שצריכה לישבע ושנאן באמצע דבריהם קודם ששנה מחלוקת רבי שמעון דפליג אכולה מתניתין אלא לכך הפסיק בדבריהם לפרש מאיזה שבועה פטרה ומפרש כשאמר לה שבועה אין לי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותיך פטרה משלש שבועות שבאו מכחו אבל לא שבועה דמנכסים משועבדים ומנכסי יתומים עד שיאמר אין לי ולא ליורשי ולא לבאים ברשותי אבל משביע את יורשיה אם גירשה ומתה נשבעין שבועת יורשין שלא פקדנו ששטר זה פרוע: ואת הבאין ברשותה מפרש בתוספתא כגון שמכרה או נתנה כתובתה ופרש"י ונתגרשה ומתה ובאין הלקוחות לגבות כתובתה נשבעין שלא אמרה להם שהיתה פרוע. ודוקא אם מתה אבל אם היא קיימת היא צריכה לישבע שלא נפרעת ואם אינה רוצה לישבע יפסידו הלקוחות ואם היא אומרת שנפרעה אחר שמכרה נאמנת במיגו שיכולה למחול ולא דומה למלוה שאמר שטר אמנה הוא שאינו נאמן היכא שהוא חב לאחרים ולא מהימן במיגו דאי בעי מחיל לפי שאינו רוצה למחול ולהפסיד חובו אבל במה שאומר שטר אמנה הוא אינו מפסיד חובו כי מכיר בלוה שהוא ירא שמים ולא יעכב מעותיו אבל אם אמרה שנפרעה קודם המכר לא מהימנא במיגו דאי בעי מחלה דאין זה מיגו טוב דאי מחלה השתא היתה צריכה לשלם דמי שטרא מעליא אבל אם נפרעה קודם אינה חייבת לשלם אלא הדמים שקבלה מן המכר ומחזרת הדמים ואף לדברי המפרשים דכל מוחל שטר חוב אינו חייב לשלם אלא דמי המכר. מכל מקום כולי עלמא לאו דינא גמירי והוא יראה למחול שמא תתחייב לשלם כל דמי השטר אבל מה שאומרת שנפרעה קודם המכר דבר ידוע הוא כיון שמקח טעות היה הדמים חוזרין. וי"מ אבל משביעין את יורשיה ואת הבאים ברשותה אם פגמו הם הכתובה:

סימן כטעריכה

ובירושלמי (הלכה ה) מפרש משביעין את יורשיה ואת הבאים ברשותה אשבועת אפוטרופוס כגון שנתן לה רשות למנות את יורשיה או אדם נכרי אפוטרופוס תחתיה אע"פ שפטרה מן השבועה משביע את יורשיה ואת הבאים ברשותה ומדקדק מזה בירושלמי דכל ארבעה שומרים אם כשפטרן מן השבועה והשאילו לאחרים ברשות משביע את האחרים. נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותיך אין יכול להשביע לא אותה ולא יורשיה ולא הבאים ברשותה אבל יורשין משביעין אותה ואת כו' בגרושה מפרשא הך בבא אבל באלמנה לא משכחת יורשין משביעין יורשין דאם לא נשבעה האלמנה אינה מורשת שבועה ליורשין נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא לבאים ברשותי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותיך אין יכול להשביע לא הוא ולא יורשיו לא אותה ולא יורשיה ולא הבאים ברשותה ואף אם פגמה כתובתה מן היורשין או יורשיה מן הבעל או יורשין מן היורשין פטורין מן השבועה ולא דמי לשבועת אפוטרופסות דאע"פ שפטרה ממנו ומיורשיו אם נעשית אפוטרופוס אחר מיתת בעלה צריכה לישבע דהתם לא פטרה אלא מאפוטרופסות של ממונו שאף יורשין לא ישביעוה על שנעשית אפוטרופסת על ממונו וכשמת יצא הממון מרשותו ונכנס לרשות היתומים ואפוטרופסות של ממון יורשין לא פטרה אבל שבועה דפוגמת פטרה מכל פגם שיבא לאותה כתובה שכתב לה ממה שיהיה ולמי שיהיה ועוד מסקא אדעתא דלמא לא יכלו יורשיו לפרוע כתובתה בבת אחת ותיצטרך לפוגמה על כן בקשה שיפטרנה מן השבועה גם מיורשין אבל לא מסקא אדעתה כלל שיורשין ימנוה אפוטרופוס. הא דקתני ולא הבאים ברשותי היינו לקוחות שאחר הפטור אבל לקוחות שקדמו לפטור לאו כל כמיניה ומיהו טוב להשביעה אפילו אחר הפטור כדברי רבינו חננאל ז"ל מפני הרמאים: הלכה מקבר בעלה לבית אביה קאי אהיכא דפטרה מן השבועה ממנו ומיורשיו ואפ"ה יורשין משביעין אותה על אפוטרופא שמינוה על נכסיהן אבל לא על שנתעסקה בין מיתה לקבורה לצרכי המת. ובירושלמי מוכיח קצת דאפילו נתעסקה בין מיתה לקבורה בשאר דברים שאינו לצורך המת אין משביעין אותה דגרסי' בירושלמי ר' יוסי ור' יונה תרווייהו אמרין ולא סוף דבר נכסים ששלטה בהן בחיי בעלה אלא אפילו נכסים ששלטה בהן אחר מיתת בעלה אין היורשין משביעין אותה פתר לה משעת מיתה עד שעת קבורה דאמר ר' אבהו א"ר יוחנן משעת מיתה עד שעת קבורה אין היורשין משביעין אותה תני בר קפרא שלא תהא מניחתו והולכת לבית אביה אבל לפום גמרא דידן דמייתי עלה הא דנהרדעי משמע דאיירי דוקא בצרכי המת ואבא שאול פליג אמתני' וסבר דאפילו פטרה ואת יורשיה ממנו ומיורשיו כשבאין לגבות כתובתה מן היורשין צריכין שבועה והלכתא כוותיה:

סימן לעריכה

מתני' הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה כתובה ואין עמה גט היא אומרת אבד גטי והוא אומר אבד שוברי וכן בע"ח שהוציא שט"ח ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך אשה גובה כתובתה שלא בגט ובעל חוב גובה חובו שלא בפרוזבול:

גמ' הא דגובה כתובתה בגט בלא כתובה אוקמא שמואל במקום שאין כותבין כתובה והלכתא כוותיה מה שמקשין על דברי רב אלפס ז"ל ותירוץ הרמב"ן ז"ל כתבתי בפ"ק דב"מ (סי' מד):

סימן לאעריכה

מתני' שני גיטין וב' כתובות גובה ב' כתובות שתי כתובות וגט א' או כתובה ושני גיטין או כתובה וגט ומיתה אינה גובה אלא כתובה אחת שהמגרש את אשתו והחזירה ע"מ כתובתה הראשונה החזירה:

גמ' אי בעיא בהאי גביא ואי בעיא בהאי גביא לימא תהוי תיובתיה דרב נחמן דאמר ר"נ שני שטרות פי' והן של מכר או של מתנה היוצאין בזה אחר זה בטל שני את הראשון ולאו מי איתמר עלה דאי אוסיף ביה דיקלא לתוספת כתביה ה"נ בדאוסיף לה הלכך אי בעיא למיגבא (קמא) מזמן קמא גביא בלא תוס' ואי בעי למיגבא תוספת גביא מזמן בתרא: ת"ר גט וכתובה ומיתה אם גט קדם לכתובה גובה שתי כתובות אם כתובה קדמה לגט אינו גובה אלא כתובה א' שהמגרש את אשתו והחזירה ע"מ כתובתה הראשונה החזירה והנ"מ דהדרה סתמא אבל אי כתב לה אחריתי גביא תרוייהו כדתני רישא שני גיטין ושתי כתובות גובה שתי כתובות:

סימן לבעריכה

מתני' קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שע"מ כן קיימה וכן גר שנתגייר ואשתו עמו כתובתה קיימת שע"מ כן קיימה:

גמ' אמר רב הונא לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוספות אין לה וממשעבדי לא גביא דהו"ל שטר מוקדם תניל כוותיה דרב הונא חדשו נוטלת מה שחדשו לא חדשו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אבא תוספת דמעיקרא לא:


הדרן עלך הכותב