טור חושן משפט קצה
<< | טור · חושן משפט · סימן קצה (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
עריכהבקנין כיצד הקונה יתן כלי למקנה והוא יקנה לו החפץ שלו חליפי הכלי שהוא נותן לו והוא הנקרא חליפין וכיון שמשך המקנה הכלי נקנו חליפין ללוקח או למקבל מתנה בכ"מ שהם: ואין אחד מהם יכול לחזור בו אפי' אם אין עדים בדבר אם מודים זה לזה:
לשון הרמב"ם נותן הקונה למקנה הכלי ואומר לו קנה כלי זה הלך החצר או היין שמכרת לי ואין נוהגים עתה שיאמר לו הקונה כן כי מסתמא אדעתא דהכי הוא נותן לו: אפילו לא נתן לו מתנה גמורה אלא ע"מ להחזיר קונה בו: אפי' לא תפש המקנה בכל הכלי אלא במקצתו ונשאר מקצתו ביד הקונה קנה בו והוא שיאחז ממנו שיעור כלי דהיינו שיעור ג' אצבעות והרמב"ם ז"ל כתב אפי' אינו תופש בו כדי ג' אצבעות אם הוא בענין שיכול לנתקו ולהביאו אצלו קנה: אפילו לא נתן הקונה למקנה הכלי אלא אחר נתנו לו בשבילו ושלא בפני הקונה קנה וי"א שאינו קונה אלא בפני הקונה ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה: וכתב ולכך הורגלו לעשות הקנין בסודר של העדים אפי בפני הקונה לפי שרוב קניינים הם שלא בפני הקונה:
קונין בכלי אע"פ שאין בו ש"פ: ובלבד שיהא עשוי מדבר החשוב לאפוקי מרוקא פירוש כלי העשוי מגללי הבקר אין קונין בדבר שהוא אסור בהנאה ולא בפירות ולא בשאר כל המטלטלין שאינו כלי אבל בהמה פירש רבי יצחק שהוא כמו כלי שקונין בה:
אין קונין במטבע אף על פי שהוא כמו כלי ולא בכליו של מקנה:
אין הקנין מועיל אא"כ מקנה לו החפץ הנמכר או הניתן מיד אבל אם יאמר לו הקונה קנה סודר זה תקנה חפצך לי אחר ל' יום לא קנה דבשעה שיש לו להקנות כבר החזיר הסודר לקונה אבל אם אמר לו קנה על מנת שתקנה לי מעכשיו ולאחר שלשים יום קנה:
אף על פי שנגמר הדבר בקנין כראוי שניהן יכולין לחזור בהן כל זמן שעסוקין באותו ענין מה שאין כן בשאר דרכי הקנאה הפסיקו הענין אין אחד מהן יכול לחזור בו: וכשם שקרקע נקנה באחד מאלו הארבעה דברים כך שכירות נקנה בהם:
ובשאלת קרקע י"א שאין מועיל חליפין וא"א הרא"ש ז"ל כתב שמועיל בהן חליפין:
בית יוסף
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
בקנין כיצד הקונה יתן כלי למקנה וכו' בריש הזהב [מז.] במה קונין רב אמר בכליו של קונה ולוי אמר בכליו של מקנה כתנאי וזאת לפנים בישראל וגו' שלף איש נעלו ונתן לרעהו בועז נתן לגואל רבי יהודה אומר גואל נתן לבועז וכתבו הרי"ף והרא"ש והלכה כרב דקים ליה כתנא קמא דסתם הוא ולוי קים ליה כרבי יהודה דיחיד הוא ועוד דמסקנא דשמעתין כרב דאמרינן למקניה לאפוקי מדלוי וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מהל' מכירה:
ואין אחד מהם יכול לחזור וכו' כ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר ומיהו היינו דוקא אחר שנעתקו מאותו ענין אבל כל זמן שעסוקין באותו ענין יכולין לחזור בהם וכמ"ש בסוף סימן זה: אפי' אין עדים בדבר וכו' כ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר וטעמו ממ"ש בסימן קפ"ט וכתב ה"ה בפרק הנזכר שכן דעת ר"ח ובהשגות א"א אין הכל מודים בקנין ע"כ נתלו באותה סוגיא שאמרו בפרק חזקת קנין בפני שנים ואין צ"ל להם כתובו אלמא דשנים בעינן וליתא דהתם ה"ק כל זמן שהוא בפני שנים השנים כותבין ואין צריכין לשאול ולומר דלא בעי ג' כמעשה ב"ד אבל כל זמן שהם מודים בלא עדים סגי וראיה מפרק הזהב דאקשינן גבי עומד בגורן וליקנייה אגב סודרא וכו' ואם איתא לישני ליה כגון דליכא סהדי כשרין אלו דברי בעל העיטור וכן העלה הרמב"ן בחידושי בתרא גם ר"י ז"ל וכן כתב הרי"ף בקידושין פרק האומר עכ"ל וכ"כ רבינו ירוחם בנט"ו ועיין בהר"ן פרק קמא דקידושין:
לשון הרמב"ם נותן הקונה למקנה הכלי וכו' בפרק הנזכר:
אפי' לא נתן לו מתנה גמורה וכו' גם זה מדברי הרמב"ם בפרק הנזכר וכתב ה"ה זה פשוט ונראה שדעת הרב ז"ל ללמדה מההיא דפ"ק דקידושין (ו.) בכולהו קני לבר מאשה וכו' גבי מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה וה"ה לקנין וכן כתב בעיטור בשם הגאונים דכיוצא בזה קנה ופשוט הוא:
אפי' לא תפס המקנה בכל הכלי וכו' בפ"ק דמציעא (ז.) גמרא מתניתין קמייתא אמר רב משרשיא ש"מ האי סודרא כיון דתפיס ביה ג' על ג' קרינן ביה ונתן לרעהו דכמאן דפסיק דמי וקניא ופי' רש"י ודוקא נקט ג' על ג' דכלי בעינן דכתיב נעלו ובציר מג' אצבעות לאו בגד הוא כדאשכחן גבי טומאה וכ"כ המרדכי בשם ר"מ וכן כתב הגהות בפ"א מה"מ. וכתב בעל העיטור במאמר שני האי מימרא וכתב עליה הילכך אע"ג דלא פסק ליה קנין הוא ולא מצי חבריה לפסוק ליה דסתם חליפין על מנת להחזיר הוא כדאמרינן בפ"ק דקידושין בהגהות אשיר"י פרק הזהב ובהגהות פ"ה מהלכות מכירה ומרדכי בהזהב כתב בשם רב עמרם דאי בעי מקנה תפיס סודרא ופסיק ליה כסודריה כדאיתא בנדרים (מח:) ורבינו ירוחם כתב כדברי בעל העיטור וכן דעת הרא"ש והר"ן בספ"ד ממסכת נדרים ואכתוב טעמם בסימן זה גבי אין הקנין קונה אא"כ מקנה לו החפץ וכו' בס"ד וסמ"ג בסימן פ"ב כתב ומה שאמר בפ"ק דקידושין וניקנינהו ניהליה בחליפין ומתרץ דליתיה למקבל מתנה מפרש רבינו יעקב מה שלא הקנה לו בחליפין ע"י אחר משום דאמרי' בפרק קמא דנדרים מאן לימא לן בסודר אי בעי למפסקיה לא מצי פסיק ליה לכך יש נמנעים מלהקנות סודריהם לצורך חבריהם פן יחזיק בו הזוכה עכ"ל: והרמב"ם כתב בפ"ה מהל' מכירה וכתב ה"ה שטעמו מדאמרינן אהא דרב משרשיא ומאי שנא מדרב חסדא דאמר גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו לידו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת התם כריתות בעינן וליכא הכא נתינה בעינן והא איכא וכיון דבגט אינה מגורשת דאזלינן בתר בעל שהוא יכול לנתקו ה"ה גבי קנין דאזלינן בתר התופס שיכול לנתק אבל ל' הרשב"א בזה כך הוא והיכא דלא נקיט בידיה ג' על ג' כתב הרמב"ם שאילו יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת וליתא דהתם הא אסיקנא טעמא משום דבעינן כריתות אבל הכא נתינת כלי בעי' והא ליכא עכ"ל וט"ס יש בדבריו וצריך להגיה כתב הרמב"ם שאילו יכול לנתקו ולהביאו אצלו קנה כדאמרינן שאילו יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת וליתא וכו' והר"ן בפרק הנזכר גם הוא דחה דברי הרמב"ם מהטעם שכתב הרשב"א וכן דעת בעל העיטור שכתב במאמר שני ומסתברא דוקא ג' על ג' ואי לא לאו כלום הוא הילכך בעי סהדי לעיוני אי תפיס בה כי היכי דלא מצי טעין אידך לא תפיסנא ואי טעין טענתיה טענה עכ"ל וכ"נ ממ"ש הג"א בהזהב בשם רב עמרם אבל רבינו ירוחם כתב דברי הרמב"ם לבד והגהות בפ"ה מהל' מכירה כתבו בשם רב עמרם וצריך ג' על ג' דהוי כלי דומיא דשלף איש נעלו. ויש לפרש דבריהם דהיינו לומר שיהא בסודר ג' על ג' אבל לא בעינן שיתפוס כל הג':
אפי' לא נתן הקונה וכו' בפ"ק דקידושין (כו.) גמרא נכסים שאין להם אחריות נקנין עם וכו' איבעיא לן במטלטלין הנקנין אגב קרקעי אי בעינן שיהו המטלטלין צבורין בקרקע ואמרינן ת"ש מעשה באחד שביקש ליתן מטלטלין במתנה ואמר לו אין לו תקנה עד שיקנם על גבי קרקע מה עשה לקח בית רובע ואמר טפח על טפח לפלוני ועמו ק' צאן וק' חביות ומת וקיימו חכמים את דבריו ואי אמרת בעינן צבורין טפח על טפח למאי חזי הב"ע לדמי כלומר מעות היו בידו ליתן מתנה וצבר דמי ק' צאן וק' חביות עליו הנ"מ דאי סלקא דעתך ק' צאן וק' חביות ניקנינהו ניהליה בחליפין ואלא מאי לדמי ניקנינהו ניהליה במשיכה אלא דליתיה למקבל מתנה ה"נ דליתיה למקבל מתנה זו היא גירסת הספרים וכתבו התוספות מכאן מדקדק ה"ר שמעיה דאין מועיל קנין סודר אלא בפני הקונה שלכך לא הקנה לו בחליפין על יד אחר שלא היה מועיל כלום כיון דליתיה למקבל מתנה בפנינו ופלא גדול הוא בעיני ריב"ן שהרי מעשים בכל יום שקונין בסודר שלא בפני הקונה והמקבל מתנה ועוד תדע שבכל התלמוד משמע שמועיל קנין הסודר שלא בפני הקונה ע"י אחר שהעדים קונין מן המקנה עבורו כדאמרינן וקנינא מיניה במנא דכשר למקניא ביה וכו' ובכמה דוכתי אמרינן והוא שקנו מידו משמע בכל מקום שהעדים רגילין לקנות מן המקנה לצורך הקונה ואם אין מועיל קנין העדים אלא בפניו למה עשאוהו עיקר והניחו קנין הקונה דמועיל לעולם אבל של עדים אין מועיל אלא כשיעשה בפני הקונה וגם למה הורגלו לעשות בסודר של עדים כיון שאין מועיל כלום אלא בפני הקונה ואז הוא יכול לעשות כמו עדים ומתוך כך כתבו דה"ג אלא מאי לדמי ניקנינהו ניהליה במשיכה דליתיה למקבל מתנה וכן הגיה רש"י ולפי גירסא זו בא התלמוד לקיים הנ"מ דלעולם לדמי ובעינן צבורין דאי ס"ד ק' צאן וק' חביות ניקנינהו ניהליה בחליפין אלא ודאי מעות היו וכתבו עוד דאף לפי גירסת הספרים יש ליישב דה"ק ה"נ דליתיה למקבל מתנה ולכך לא הקנה לו בחליפין על ידי אחר שלא היה שם אדם שהיה חפץ בהנאתו של קונה ליתן סודרו עבורו משום דאי בעי מקנה פסיק ליה אבל אמת הוא אי הוה משוכח הוה מהני והרא"ש כתב בפרק הנזכר כל זה הדיבור וכתב עוד דאם איתא שצריך שיהא הקנין בפני הקונה היה צריך לפרש בשטר שנעשה הקנין בפניו כמו שמפרשים שאר הדברים במנא דכשר למקניא ביה ועוד הביא ר"י הלבן ראיה מדאמר בהנושא (קב:) ובהניזקין (נא:) בנותיו דלא הוו בשעת קנין לא מהני להו קנין משמע דאי הוו בנות בעולם בשעת קנין מהני להו קנין אע"פ שהקנין לא היה בפניהם ועוד הביא ראיה מדאמרינן (ב"מ יב:) דכותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו ומוקי לה בשטרי אקנייתא וסתם אקנייתא משמע בסודר אלמא שלא בפני הלוה מקנין לו עכ"ל וכן כתב המרדכי בפרק קמא דמציעא דקנין מהני שלא בפכיו וגם ר"י כתב בנ"י ח"ב שכן עיקר וכן הסכימו האחרונים וכתב העיטור במאמר ב' אמר רב עמרם השתא תקינו רבנן במתיבתא דקני שליח ב"ד או עדים דעבדי שליחותייהו דקונה ומקנה וכתב גאון כיון דאי תפיס להו מקנה לחליפין לא מפקינן מיניה וחזו בית דין דאתו לאינצויי תקנו למיקני בכלי שאינו של קונה דלא חציף אינש למיתפס כלי שאינו של קונה ולמפסקיה וההוא טעמא דניחא ליה לקונה דליהוי מקנה קונה איתא נמי בכלי שאינו של קונה דקיימא לן זכין לאדם שלא בפניו וכ"ש בפניו ואפילו אמר להו מקנה קנו מיניה דלאו שלוחו של קונה הוא קונה ומדברי הרמב"ם בפרק ה' מה"מ שכתב הקנה כלי למוכר כדי שיקנה הלוקח אותו הממכר זכה הלוקח נראה שסובר כהרא"ש שהרי לא חילק בין אם הוא בפניו או אינו בפניו ודברי רב עמרם כתבם המרדכי בהגהות והגהות מיימוני בפרק ה' מה"מ כתבו מעשים בכל יום שקונין בקנין חליפין שלא בפני המקבל מתנה והא דאמרינן בפ"ק דקידושין וניקנינהו ניהליה בחליפין ומשני דליתיה למקבל מתנה פי' ר"ת מה שלא הקנה לו בחליפין על ידי אחר משום דאמרינן בנדרים מאן לימא לן דאי בעי למיפסקיה לסודרא דלא מצי פסיק ליה לכך יש נמנעין מלהקנות סודריהם לצורך חבריהם פן יחזיק בו הזוכה בו עכ"ל: [%א] כתוב בתשובה להרמב"ן סימן ק"א על מי שאחז בכנף מעילו של חבירו ונוטל קנין על דבר כך וכך קנין אין כאן דאין קונין אלא בכליו של קונה והיינו דקרינן ליה חליפין שזה כמחליף נכסיו בסודר זה של קונה ומה שאנו קונין בסודר של אחרים שבעל הסודר מקנה סודרו לקונה אבל זה שתפס בכנף חבירו שלא מדעתו לא עשה כלום שאין כאן סודר של קונה ולא של מקנה עד כאן לשונו:
קונין בכלי וכו' בריש הזהב (מז.) קונין בכלי אע"פ שאין בשו"פ. תנא קונין
ובלבד שיהא עשוי מדבר החשוב וכו' גם זה שם אמר רב ששת בריה דרב אידי כמאן כתבינן האידנא במנא דכשר למקניא ביה. במנא לאפוקי מדרב ששת דאמר קונים בפירות. דכשר לאפוקי מדשמואל דאמר קונין במרוקא. למקניא לאפוקי מדלוי דאמר בכליו של מקנה. ביה רב פפא אמר למעוטי מטבע ורב זביד ואיתימא רב אשי אמר למעוטי איסור הנאה. איכא דאמרי ביה רב פפא אמר למעוטי מטבע. דכשר אמר רב זביד ואיתימא רב אשי למעוטי איסור הנאה אבל מרוקא לא איצטריך: אין קונין בדבר שהוא אסור וכו' כבר נתבאר בסמוך: ולא בפירות ולא בשאר המטלטלין שאינן כלי וכו' בריש הזהב תנא קונין בכלי ואע"פ שאין בו ש"פ אמר רב נחמן לא שנו אלא בכלי אבל בפירי לא ורב ששת אמר אפי' בפירות מ"ט דר"נ אמר קרא נעלו נעל אין מידי אחרינא לא ואסיקנא התם דהלכה כרב נחמן ופירש"י אבל בפירי כל דבר שאינו כלי לא ואפי' שוה הרבה ובפ"ק דקידושין (כח:) גמרא כל הנעשה דמים באחר פי' רש"י דפלוגתא דרב נחמן ורב ששת בכל מידי דלאו כלי הוא וז"ל שם כל מידי דלאו כלי פירי קרי ליה לענין חליפין ומשום דפירי שכיחי נקט פירי וכתב שיש משנין סוגיא של שמועה זו בשיטה אחרת ואמרי פלוגתא דרב נחמן ורב ששת בפירי דוקא ולא בשאר מטלטלין ולאו מילתא היא דטעמא דרב נחמן מפורש בהזהב דאמר קרא נעלו נעל אין מידי אחרינא לא והתוספות כתבו שר"ח ור"י מקיימין פי' זה וההיא דאמר רב נחמן נעל אין ר"ל כל דדמי לנעל דהיינו כלים שמשתמשים בהן ושור וחמור כנעל דמי ונעשין חליפין לכ"ע דדמי לכלים הואיל שמשתמשים בהן והוי חזי למלאכה וכן נראה שהוא דעת הרי"ף כמו שאכתוב בסמוך וכן דעת הר"ן שכתב בריש הזהב דשור ופרה כיון דב"ח הוי לאו פירי נינהו דלא מיקרי פירי לענין חליפין אלא מה שאינו ראוי אלא לאכילה שהוא הולך ומרקיב אבל בב"ח שראויים למלאכה ככלי דמי עכ"ל. ולא ידענא אירישא דלישנא דוקא שכתב דלא מיקרי פירי לענין חליפין אלא מה שאינו ראוי אלא לאכילה שהוא הולך ומרקיב דמשמע דכל שאינו הולך ומרקיב לא מיקרי פירי ואע"פ שאינו ראוי אלא לאכילה ולא חזי למלאכה כגון טלה או סיפא דלישנא דוקא שכתב אבל בב"ח שראויים למלאכה ככלי דמי דמשמע דוקא ראויים למלאכה אבל אינם ראויים למלאכה כגון טלה פירי מיקרי ואע"פ שאינו מרקיב וכ"כ בהגהות אשר"י בהזהב ונראה דטלה וכיוצא בו שאין ראוי למלאכה מודה ר"י דלא חשיב כלי עכ"ל ואפשר דלהר"ן אף טלה חשיב ראוי למלאכה שהרי עומד לגדל צמר ויגזזו אותו לעשות ממנו בגדים. ובשיטה אחרת לתלמידי הרשב"א מצאתי שכתבו בריש הזהב דרב נחמן ודאי לא בעי כלי דוקא דלא ממעט אלא פירות שעומדין לאכילה ומתרקבין וחסרין והולכין אבל כל דבר המתקיים בכלל נעל הוא ואפי' ב"ח נמי וקונין בהן עכ"ל והוי כדדייק רישא דלישניה דהר"ן ואח"כ מצאתי דהר"ן עצמו כתב בריש הזהב גבי מ"ט דמ"ד אין מטבע נעשה חליפין דלא ממעט מנעל אלא פירי ממש שהם מתרקבין והולכין ולפי זה רישא דלישניה דוקא וסיפא לאו דוקא וכן נראה שהוא דעת הרי"ף כפר"ח ור"י שהרי בפ"ק דקידושין ובהזהב אוקי מתניתין דכל הנעשה דמים באחר דה"ק כל הנישום דמים באחר דהיינו כל המטלטלין כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו כיצד החליף שור בפרה וכו' ופריך ולמאי דס"ד מעיקרא דכל הנעשה דמים היינו מטבע מאי כיצד ה"ק ופירי נמי עבדי חליפין כיצד החליף שור בפרה הניחא לרב ששת דאמר פירי עבדי חליפין אלא לרב נחמן מאי איכא למימר ומפרש רש"י דכי פריך הניחא לרב ששת כו' היינו בין למאי דס"ד ובין למאי דאוקימנא פריך דהא בהדיא תנן דפירי עבדי חליפין כיצד החליף שור בפרה וכו' ושור ופרה לאו כלים נינהו וקתני דעבדין חליפין והחולקין עליו סוברים דכל מידי דלאו פירי הוא כלי מיקרי ומפרשים דלא פריך הניחא לרב ששת וכו' אלא למאי דס"ד דאמר בהדיא ופירי נמי עבדי חליפין וגורסין כיצד החליף בשר שור בפרה כלומר דבשר פירי הוא אבל למאי דאוקימנא דכל הנשום דמים באחר קאמר לא קשיא לי הניחא לרב ששת וכו' דמתני' ככ"ע אתיא דהא שור ופרה כלי מיקרי ומדחזינן שהרי"ף בריש הזהב כתב ולמאי דס"ד דכל הנעשה דמים באחר היינו מטבע מאי כיצד ה"ק ופירי נמי עבדי חליפין כיצד החליף בשר שור בפרה וכו' ואקשינן הניחא לרב ששת דאמר פירי עבדי חליפין אפשר לתרוצי מתני' הכי אלא לרב נחמן מאי כיצד הרי בהדיא שהולך בשיטת החולקין על רש"י דלא פריך הניחא לרב ששת אלא למאי דס"ד משום דהוו מוקי מתני' דפירי עבדי חליפין והוי גרסי החליף בשר שור אבל למאי דאוקימנא מתני' בכל הנישום וגרסינן החליף שור בפרה ניחא משום דשור ופרה לאו פירי נינהו וכן כתבו הגהות בפ"ה מה"מ דלהרי"ף דוקא בשר הוי פירי אבל שור וחמור עצמן הוי כלי הואיל ולמלאכה חזו וכן משמע לשון הרמב"ם עכ"ל ומצאתי בשיטה א' לתלמידי הרשב"א שכתבו בשם הרי"ף כמו שכתבתי דס"ל דכל מידי דלאו פירי הוא כלי מיקרי ובשיטה הנזכרת הרבה קושיות על רש"י והסכים לדעת הרי"ף. והרא"ש בריש הזהב גבי חליפין ומקפיד עליהן מאי ת"ש היה תפוס פרה וכו' כתב מהכא שמעינן דב"ח חשיבי כלים לענין חליפין מדבעי לדקדק וכו' ומ"מ יש להסתפק בדבריו שכתב בסוף אלא ודאי חמור ופרה לא חשיבי פירי ולא הזכיר טלה שהוזכר ג"כ שם ואפשר שסובר כמ"ש בהגהות שכתבתי דטלה כיון שאין ראוי למלאכה לא חשיב כלי וגבי מאי טעמא דמ"ד אין מטבע נעשה חליפין כתב וליכא למימר משום דסבר כרב נחמן דפירי לא עבדי חליפין דהא מטבע לאו פירא הוא מדאמר לקמן במנא לאפוקי מדרב ששת ביה לאפוקי מטבע וכן לקמן ולמאי דס"ד דכל הנעשה דמים היינו מטבע מאי כיצד (הכא) קאמר ופירי נמי עבדי חליפין אלמא מטבע לאו פירות הוא אלא חשוב כלי ואמר ר"ת משום דראוי לנוקבו ולתלותו בצואר בתו אי נמי לפי ששוקלין כנגדו ולא גרע מב"ח דחשיבי כלי לפי שעושין בהו מלאכה עכ"ל וכן דעת רבינו שכתב בסימן ר"ג בד"א שיוצאין בהוצאה אבל אין יוצאין בהוצאה וכו' יש להן דין שאר מטלטלין וכו' וכן קונין בהן בתורת קנין סודר כיון שנפסלה צורתן ובעיטור במאמר ב' כתב דכל דבר הנעשה בידי אדם בכלל נעל וכל דבר הנעשה בידי שמים בכלל פירי ומטבע כיון שנעשה בידי אדם בכלל נעל הוא אי לאו משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה וז"ל רבינו ירוחם יש מי שכתב שמטבע שנפסל דקונין בו דלא מיעטו אלא מטבע היוצא כי הנפסל ראוי למשקלות ולנקבו ולתלותו בצואר בתו ונסכא שהוא חתיכת כסף יש מי שכתב שקונין בו דאין דינה כפירות דאין עשויה לירקב והתוס' כתבו דבעינן ראוי להשתמש בו כמו שהוא עכ"ל ומדברי התוס' בריש הזהב גבי הא דאמרינן אין מטבע נעשה חליפין משמע דאפי' למי שמפרש דרב נחמן כלי דוקא בעי מטבע מיקרי שפיר כלי שראוי לשקול בו משקלות ולתלותו בצואר בתו כלומר ולא מיפסל אלא משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה ולפ"ז מטבע שנפסל חשיב כלי וקונין בו וכמ"ש ר"י ז"ל ומיהו לרש"י אין קונין בו אפי' נפסל שכתב מ"ט דמ"ד אין מטבע נעשה חליפין הא ליכא למימר דאית ליה דרב נחמן דאמר אין קונין אלא בכלי דא"כ ליפלגו בכל דבר שאינו כלי אלא ע"כ ס"ל דכל המטלטלין נעשין חליפין ובמטבע לחודיה פליגי. ובהגהות בפ"ה מה"מ כתבו שמשמע מלשון הרמב"ם דס"ל כר"י דדוקא בשר הוי פירי אבל שור וחמור עצמם הוו כלי הואיל וחזו למלאכה. ומ"ש דמשמע להו הכי הוא ממ"ש אין קונין אלא בכלים וכו' ולא בפירות ולא במטבע ואם איתא דכוונתו לומר דדוקא כלי לא היה צריך לחזור ולומר ולא בפירות דבכלל מ"ש אין קונין אלא בכלי הוא אלא ודאי דוקא בפירות ומטבע נתמעטו ולא שאר דברים ולא נהירא דאין מכאן הכרע דהרמב"ם לישנא דגמרא נקט ואדרבה מלישנא דידיה איכא למידק איפכא שכתב בפ"ו לשונות של זהב וכסף וכו' ששאר מטלטלין הן ונקנין בקנין וקונין זה את זה בהחלפה וזהו דין הפירות שלדעתו נקנין בקנין סודר ואינן קונין ועוד שכתב בפרק ה' שכותבין בשטרות וקנינא מפלוני בכלי הכשר לקנות בכלי להוציא פירות וכיוצא בהן מאחר שאמר וכיוצא בהן משמע דפירות לאו דוקא אלא כל מידי דלאו כלי פירי מיקרי ועוד דבלישנא בתרא אמרינן התם ביה למעוטי מטבע והוא לא כתב כן משום דס"ל דמטבע לא צריך למעוטי דמכיון דאמר במנא ממילא אימעוט מטבע ותמהני על רבינו שכתב סתם ולא בשאר כל המטלטלין שאינו כלי ולא פירש דמטבע שנפסל מיקרי כלי לדעת הרא"ש שכתב כן בשם רבי' תם וגם כתב דעת ר"י בבהמה כאילו אין חולק עליו והוה ליה לכתוב דעת רש"י:
אין קונין במטבע וכו' בריש הזהב (מה:) איתמר רב ולוי חד אמר מטבע נעשה חליפין וחד אמר אין נעשה ואמרינן דעולא ורב אסי ורבה בר בר חנה ורבי יוחנן ס"ל דאין מטבע נעשה חליפין ומה שאמר אע"פ שהוא כלי כבר נתבאר בסמוך ופירשו הטעם בריש הזהב משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה ופי' רש"י שדעתו של מקנה החפץ ונוטל המטבע בחליפין אינו סומך אלא על הצורה שבו שאין המטבע חשוב אלא ע"י הצורה שבו וצורתא עבידא דבטלה שהמלך פוסלה וגוזר לצור צורה אחרת הילכך הו"ל כדבר שאינו מסויים מדכתיב נעל והר"ן כתב דה"פ צורתא עבידא דבטלה והו"ל כאותיות שאין גופן ממון אסיקנא בריש פרק הזהב דכי היכי דאין מטבע נעשה חליפין ה"נ אינו נקנה בחליפין וכן כתבו הפוסקים ונתבאר בסימן ר"ג: כתב רבינו ירוחם בנתיב ט"ו נתן לו מטבע פלונית וקנו מידו אחריות מאחר שהקנין אינו מועיל דמטבע אינו נקנה בחליפין האחריות אינו שום דבר וכעין זה כתב רבינו בסימן ס' בשם הרי"ף: ולא בכלי של מקנה כבר כתבתי לעיל דלא קי"ל כלוי אלא כרב דאמר בכליו של קונה:
אין הקנין מועיל אלא אם כן מקנה לו החפץ וכו' בספ"ה דנדרים (מח:) ההוא גברא דהו"ל ברא דקא שמיט כיפי דכיתנא אסרינהו לנכסי עליה אמרו ליה ואי הוה בר ברך צורבא מרבנן מאי אמר להו ליקני הדין ואי הוה בר בריה צורבא מרבנן ליקנייה אמרי פומבדיתאי קני על מנת להקנות הוא ולא קני ורב נחמן אמר קני דהא סודרא על מנת להקנות הוא אמר רב אשי ומאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מיתפיס ועוד סודרא קני ע"מ להקנות הוא וקני מהשתא ואילין נכסי דהדין לאימת קנו לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן לכי הוי הדר סודרא למאריה ופירש הר"ן דהוה שמיט כיפי דכיתנא. שהיה גונב אגודות של פשתן: דהא סודרא קני ע"מ להקנות הוא. דכי יהיב קונה סודרא למקנה אינו מזכהו בו לשום דבר אלא שיהא לו בו קנין בכדי שיקנה לו קרקע שלו ואפ"ה חשבינן ליה קנין שע"י קנה לוקח את השדה אלמא קנין כי האי קנה. אמר ליה רב אשי מאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מתפיס כלומר מנ"ל דאי בעי מקנה לעכובי לגמרי לא מצי עביד ועוד סודרא קני ע"מ להקנות מהשתא הוא כלומר לכשת"ל דסודרא קני ע"מ להקנות הוא מיהו איכא ביה חדא למעליותא דהוי קנה ע"מ להקנות מהשתא מקמי דתהדר סודרא למאריה מקנה לקונה דסתם קנין מעכשיו הוא אבל הכא הני נכסי לאימת קני לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן דמסתמא כיון שלא הקנהו אלא להקנותם לבנו ודאי לא הוה דעתו שיקנה עד אותה שעה וההיא שעתא הדר סודרא למאריה כלומר כלתה לה אותה הקנאה ורב נחמן נהי דמודה במקנה לאחר ל' יום דלא קנה דהוא גופיה אמר בפרק האשה שנפלו לו נכסים דהאומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה עד אחר ל' יום דלא קנה בעומדת באגם הוה ס"ד דרב נחמן דהכא כיון דלא אמר בהדיא דלא ליקני עד דהוי צורבא מרבנן כמ"ד מעכשיו ולכי הוי דמי ורב אשי דחי ליה דכיון דלא רצה להקנות אלא כי היכי דליקנייה לבר בריה מסתמא לא נתכוין שיקנה עד אותה שעה ואותה שעה כלתה קנייתו וכ"כ סמ"ג בשם ר"ש סי' פ"ב וכ"כ נמ"י בשם הרשב"א ור"ת בגט פשוט והרשב"א בתשובה: וכתב עוד הר"ן ולענין הלכה קי"ל כרב נחמן דסודר קני ע"מ להקנות הוא ולא מצי מקנה לעכובי דאע"ג דרב אשי א"ל מאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מיתפיס דיחוי בעלמא הוא דקא"ל ולא ס"ל דאיהו גופיה דאמר בפ"ק דקידושין גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי במנה זה על מנת שתחזירהו לי דבכולהו קני לבר מאשה גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין ואי ס"ד דאי תפיס מיתפיס מאי גזירה דאי הכי נקנית היא בחליפין אלא ודאי רב אשי גופיה ס"ל דסודרא אי תפיס לא מיתפיס והכא דחייה בעלמא הוא דדחי ליה לרב נחמן וכדברי הר"ן כתב הרא"ש ומה שכתבתי לעיל גבי אפילו לא תפס המקנה בכל הכלי בשם רב עמרם דאי בעי פסיק לסודרא אפשר דס"ל כרב אשי ולא תיקשי ליה מההיא דקידושין דכיון שיכולין לקנות בסודר העדים ואז לא מצי למפסקיה גזרינן אפילו היכא שקונה הבעל בסודרו כן נ"ל: [%ב] וכתבו התוספות בקידושין פרק האומר גמרא האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר וכו' וצריך לדקדק אליבא דרבי יוחנן איך אנו קונים שום דבר לאחר זמן כגון שידוכין ושאר תנאים דהא אפילו אמר מעכשיו לא מהני לרבי יוחנן אם חזר בו או אם הוא קנין סודר כיון שאין הסודר ביד הקונה בסוף הזמן דהדר סודרא למאריה ואומר הר"מ דשמא על מנת מהני אפי' לר' יוחנן לא הוי שיורא אלא תנאי ולכך טוב לומר על מנת ומעכשיו עכ"ל וכך הם דברי רבינו שכתב אבל אם אמר לו קני על מנת שתקנה לי מעכשיו ולאחר שלשים יום קנה וצריך עיון למה לו לומר מעכשיו לימא על מנת ובהכי סגי לאפוקי מכל ספיקא ושמא לא אמרו מעכשיו אלא כדי שיתפרסם הדבר שהוא במעכשיו. כתבו התוס' ונמ"י באיזהו נשך גבי הלוהו על שדה ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלשה שנים וכו' דקנין אינו אלא מעכשיו דלא מהני לקנות בו אחר זמן ועיין בתוספות האשה רבה עלה צ"ג ותלמידי הרשב"א כתבו שם דאפשר דאם אינו הקנין לקנות בו אלא לסלק אסמכתא בלחוד מהני אפילו קנו מידו לאחר זמן אי הוי בב"ד חשוב. והר"ן בפרק (רביעי דנדרים) [ארבעה נדרים] גבי והילכתא אסמכתא קניא כתב דכל קנין הוא כמעכשיו מיהו היינו במי שהקנה שדה לחבירו סתם וקנו מידו לאלתר קנה אבל כי אתני אם לא באתי לא משמע דליקני מעכשיו אלא לבתר ההוא יומא ונמצא שאינו קונה כלל אלא משום הכי סגי (הכי) בקנין סתמא משום דב"ד אלימי לאפקועי ממונא והוי כמעכשיו וכתב ולא נ"ל כן וכו' אלא דכיון דבב"ד עסקינן אשמועינן דינא אחרינא דכל היכא דהוי ב"ד חשוב לא צריך מעכשיו דאנן סהדי דלא מחייך בב"ד וכמ"ד בפירוש מעכשיו דמי עכ"ל ומהרי"ק כתב שורש כ' דבר דהוי בקנין סודר א"צ לכתוב מעכשיו. ודעת ה"ה בפ"ה מה"מ שדעת הרמב"ם דיש קנין בלא מעכשיו ובפ' גט פשוט כתב נמ"י ויש למדין שסתם קנין אינו במעכשיו וכן משמע מדברי סמ"ג במ"ע סי' פ"ב שכתב אסמכתא שקנו עליה בב"ד חשוב ה"ז קונה פסק ר"ח והוא שיתפיס זכיותיו בב"ד אע"פ שלא אמר מעכשיו עכ"ל : [%ג] איזה דברים צריכים קנין סודר ואיזה דברים מתקיימים בדברים בעלמא מהרי"ק בשורש כ': כתב המרדכי בס"פ הספינה קנין חליפין צריך שיהא סודר שלו אבל אם הוא שאול כיון דאינו יכול להקדישו אינו יכול ליתנו עכ"ל ואין נראה לי דאין דרך בני אדם להקפיד אם זה נוטל קנין בסודר שלו כיון שהוא מחזירו לו :
אע"פ שנגמר הדבר בקנין וכו' פרק יש נוחלין (ד' קיד.) בסוף גמרא מתניתין קמייתא איתמר קנין עד אימתי חוזר רבה אמר כל זמן שיושבין ורב יוסף אמר כל זמן שעסוקין באותו ענין ואסיקנא דהלכה כרב יוסף ופיר"ש עד אימתי יכול לחזור בו מקניינו ולבטלו דקים להו לרבנן דאדעתא דהכי מקני אינש שיתן לבו אח"כ וידע אם אפשר לו בקנין לעשותו קנין גמור. וכתב הרא"ש ודוקא בקנין הוא שנתנו חכמים זמן לחזרה כי כן דרך לקיים כל דבר פתאום מקיימין אותו בקנין סודר שלא יחזרו בהם לכך נתנו לו שעה להתבוננות אבל בכל שאר קנינין הגבהה ומשיכה ומסירה כסף ושטר וחזקה אין בהם חזרה אחר כדי דבור וכ"כ רבינו ירוחם בנמ"י ח"ב ובנט"ו בשם התוספות ורבינו אפרים והפסקנים וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מהל' מכירה שאין הדין כן בשאר דרכי הקנייה וכן כתב העיטור במאמר ב' וכ"כ בהגהות פ"ה מה"מ בשם ה"ר יונה דדוקא קנין דכיון דלא החזיק בגוף המקח ולא נתן בו דמים נתנו חכמים שיעור שהות בדבר שתתיישב דעתו עליו: [%ד] וכתב עוד דבשאר קניינים תכ"ד מיהא יכול לחזור בו מדאמרינן ביש נוחלין (קכט:) ובנדרים (פז.) תכ"ד כדבור דמי בר מעכו"ם ומקדש ומגדף ומגרש משמע דוקא קידושין וגירושין דאלים ליה היתר ואיסור דא"א אבל בתנאי ממון תכ"ד כדיבור דמי ויש לבעל דין לחלוק ולומר דמשיכה במטלטלי וחזקה בקרקעות אפילו תוך כדי דבור אינו יכול לחזור בו ומקדש ומגרש איצטריך ליה דאע"ג דבהקנאת ממון כיוצא בו כגון בשטר וכסף יכול לחזור בו תכ"ד עכ"ל. ולענין הלכה דברי בעל דין החולק בטלים לגבי כל הנך רבוותא שכתבתי בסמוך דבשאר קניינים יכול לחזור בו תכ"ד וכתב העיטור במאמר שני וכתב הרב המחבר איכא מ"ד בכל קנין קאמר ואיכא מ"ד בקנין ש"מ קאמר אבל בבריא בתכ"ד ודעתי נוטה בכל קנין. ולזה הסכים רבינו ירוחם בנתיב ט"ו וכ"נ מדברי הרמב"ם ורבינו. וכתב גאון דוקא סתם אבל פירש בשעת קנין בלא חזרה אינו חוזר כלל ודוקא שלא כתבו שטר אבל כתבו שטר אפי' שעסוקין באותו ענין אינו חוזר וכתב עוד ומסתברא דדיינין המקובלים להם ולפשרה בקנין אינן חוזרין אלא בתכ"ד עכ"ל:
וכשם שקרקע נקנה וכו' ברייתא במרובה (עט.) גמרא גנב ברשות הבעלים וטבח ומכר חוץ מרשותן ובהשואל (צט:) גמרא השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו וכו' אמר ר"א כדרך שתקנו וכו' וכשם שהקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות קרקעות נקנה בכסף בשטר ובחזקה ופירש"י השכיר לו ביתו משנתן לו כסף או שכתבו לו בעלים ביתי מושכר לך ומסר לו את השטר או שהחזיק בה השוכר אין אחד מהם יכול לחזור בו. ומשמע לי דאפילו במקום שכותבין שטר קונה בכסף לבדו דדוקא גבי מכר אמרו דלא סמכה דעתיה דלוקח עד שיכתוב שטר אבל גבי שכירות בכל דהו קנין סמכה דעתיה וכ"נ מדברי הרמב"ם בפ"א מהל' מכירה שכתב ששכירות קרקע נקנה בכסף לבדו או בשטר לבדו או בחזקה ובמ"ש רבינו ששכירות קרקע נקנה בקנין סודר יש לדקדק דבפ"ק דקידושין (כו:) גמרא נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף וכו' מייתי בגמרא עובדא דר"ג שאמר עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע לקנות ומקומו מושכר לו וכתבו התוספות בסיפא קתני נתקבלו שכר זה מזה ותימה למה לא הקנה לו המקום בחליפין ושמא שכירות אין נקנה בחליפין דאמרינן התם כשם שקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה ובחליפין לא קתני ובפ"ק דמציעא (יא:) גמרא ראה אותם רצים אחר המציאה מייתי נמי האי עובדא וכתבו שם התוספות וא"ת אמאי קבלו שכר הו"ל להשאיל להם או להשכיר בחליפין וי"ל דשאלה ושכירות אינה נקנית בחליפין והרא"ש כתב שם ותימה למה לא השאיל להם מקום כדאמרינן בהזורק (עז:) לושיל לה דוכתא דמנח ביה גיטא ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח והיה נראה מתוך כך דאין שאלת קרקע נקנה בחליפין ואין נראה לי דקדוק מכאן דאכתי תיקשי אמאי לא נתן להם הקרקע בחליפין עד זמן ידוע אלא הא דפריך וכי לא היה להם סודר לקנות בחליפין היינו למצוא תקנה שלא יהא צריך להקנות להם הקרקע אבל כיון שצריך להקנות להם קרקע יותר קל ליתן פרוטה לשכר מקנין חליפין עכ"ל ותמיהני על רבינו שכתב דבשאלת קרקע יש אומרים שאינו מועיל חליפין ובשכירות קרקע כתב סתם דנקנה בחליפין ולא כתב שי"א שאינו נקנה: [%ה] כתב בעל התרומות בשער ס"ד דשכירות משכונא אינם נקנים במלוה משום דהוו כמכר וכתב עוד שם שדין המשכונא כדין המכר:
ובשאלת קרקע יש אומרים שאין מועיל חליפין וכו' כבר נתבאר בסמוך: כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות מכירה הקרקעות והעבדים והבהמה ושאר כל המטלטלין כל אחד מהם נקנה בחליפין והוא הנקרא קנין וכתבו רבינו סימן ר"ג ויליף לה הרמב"ם מדאמרינן בריש מציעא (דף טז.) וללוי דאמר בכליו של מקנה הא קאמר קני ארעא אגב גלימא הרי שהקרקעות נקנין בקנין סודר ובפ"ק דקידושין תנן עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה ובגמרא תנא אף בחליפין ותנא דידן מילתא דליתא במטלטלי קתני מילתא דאיתא במטלטלי לא קתני הרי דעבדים ומטלטלין נקנין בקנין סודר ובהמה בכלל מטלטלין היא: ומטבע אסיקנא בפרק הזהב שאינו נעשה חליפין ואינו נקנה בחליפין וכתבו רבינו בסימן ר"ג: כתב הר"ן בפ"ק דקידושין גמרא נכסים שיש להם אחריות וכו' והיכא דקנה מיניה בקנין סודר כתב הרב אלברצילונ"י דפלוגתא היא ביני רבוותא איכא מ"ד דדיניה כשטר ולא קנה עד שיתן דמים ואיכא מ"ד דאלימא מילתא דקנין ואף על גב דלא יהיב זוזי קני וה"נ מסתברא וכן דעת הרמב"ם בפ"ה מהלכות מכירה וכן דעת בעל התרומות בשער סד וכתב שכן דעת רש"י שפירש על הגאולה זו מכירה שמכר לו בדמים ולא קיבל מעות ובאין לקבל דברי מכירתן על ידי קנין וכתב שכן משמע בתשובות הראשונים ואע"פ שהעיטור במאמר ג' כתב דנ"ל כדברי האומרים דכשטר דמי ולא קנה עד שיתן דמים או במתנה: (ב"ה) והרשב"א בתשובה כתבתי בס"ס קצ"ו סובר כן: ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם ורבוותא דסברי כוותיה : (ב"ה) והראיה שהביא הרשב"א בתשובה הנזכרת אינה מכרעת דאיכא למימר חדא מתרתי תיקוני נקט ועוד שהמוכר לא יתרצה בקנין אלא אם יכתוב לו שנשאר חייב לו ועוד דזקיפת מלוה עדיף מנטילת קנין ועוד דאשמועינן תיקון לגמור הקנין בכסף שהתחיל בו בלי שיחדש קנין אחר: כתב העיטור במאמר ב' מצינו לאחד מן הגאונים בתשובה דשטר נקנה בחליפין ולא איבריר גבן ור' ברוך אמר כיון דלאו גופייהו ממון לא מיקני בחליפין אלא אגב ארעא וכתבוהו הגהות בפ"ה מה"מ. וכתב עוד וטובת הנאה מסתברא דאינה נקנית בחליפין ולא באגב והא דאמרינן בפ"ק דמציעא ר"ג מטלטלי אגב מקרקעי אקני ליה ליתא דהא רבי אבא לא קבלה ורב פפא אמר שפיר עבד דלא קבלה כדמפרש התם טובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין ואגב והא דאמרינן ולא היא מתנות כהונה מתנה כתיב בהו שינוייא דמאן דקבלה וסוגיין כרב פפא דאמר דעת אחרת מקנה אותן שאני ושינוייא דמקרקעי אגב מטלטלי ליתא וכתבוהו הגהות בפ"ה מהל' מכירה: [%ט] וכתב עוד וקנין בריבית לא מהני כדאמרינן בפ"ק דמציעא אלא מעתה יהא מותר ללות סאה בסאה במקום שקנו מידו ועיין במ"ש רבינו בסימן ר"ח: וכתב עוד וכתב רבי' האי דדבר שאין ממש כגון אויר ודירה ואכילת פירות בלא גוף לא מהני קנין ואפילו אגב ארעא ואנן דייקינן לה מדגרסינן בפרק מי שמת אמר רב נחמן ש"מ שאמר ידור פלוני בבית זה ויאכל פירות דקל זה לא אמר כלום וכתבו רבינו ירוחם בנט"ו והגהות בפ"ה מהלכות מכירה ואין כן דעת הרשב"א בתשובה שכתבתי בסימן רנ"ג ובתשובה להרמב"ן שאכתוב בסוף סימן זה: [%יא] וכתב עוד דבר שאין בו ממש לא מיקני ודבר שיש בו ממש דוקא דאיתיה בעיניה וברשותיה אבל ליתנהו אי נמי איתנהו וליתנהו ברשותיה כגון מה שתעלה מצודתי ומה שאירש מאבא שהוא ביד אחרים או לכשאקחנה ממך קנויה לך וכגון מלוה שיש לו ביד אחר אע"פ שאינו מטבע דכולהו בכלל שאינו שלו עכ"ל. וכתב רבינו בסימן ס' שנשאל הרי"ף על א' שהוציא שטר על חבירו שכתוב בו מחמת שנתתי לו ק' זהובים ושעבדתי לו כל נכסי באלו הק' זהובים שיגבה אותם מהם וטען שמעון שבשעה שכתבו על עצמו לא היו בידו ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והשיב שהדין עם שמעון והראב"ד שם כמודה לדבריו בדין זה שלא נחלק עליו אלא מטעם דכיון שאמר נתתי הויא הודאה ולא הקנאה ועיין במ"ש שם: כתב הרמב"ם בפרק ה' מה"מ יש דברים הרבה שאינן צריכים קנין ואין לקנין בהם טעם וכו' עד סוף הפרק וכתב רבינו קצת מדבריו בסימן ר"ג ועיין בדברי מהרי"ק בשורש כ'. וכתב רבינו ירוחם בנט"ו לשון רבינו אפרים בספר הקצר המקנה לחבירו שיתן לו מתנה וכו': [%יב] וכתב עוד בנתיב הנזכר כתב ר"מ מי שקנו מידו בפני עדים שיחזיר לראובן כל זכיות שיש לו עליו גם שיעשה לו שטר מחילה הוא ואשתו מי הוי קנין דברים. תשובה זו מחלוקת ישנה [%יג] כי יש מהגאונים שאמרו דכל לשון עתיד שאעשה כך או שאתן כך הוי קנין דברים ויש מי שאומר דכל האומר אתן כך וכך לאו קנין דברים הוא אלא הרי הוא כאילו קנו מידו בחיוב אותו סך: [%יד] ואין קנין דברים אלא באומר אחלוק כך עמך שאלו דברים בעלמא הם וכן מעשים בכל יום בעסק הנדוניא שקונין מפלוני שיתן לפלוני כך וכך זהובים וכ"כ בעל העיטור כי הוא מחלוקת ולפיכך מסתברא דכל שקנו מידו שיחזיר כל זכיות שיש לו עליו לאו קנין דברים הוא אבל במה שקנו מידו שיעשה הוא ואשתו שטר מחילה נראה דלא עשה ולא כלום ואצ"ל באשתו שא"צ שתעשה מחילה שכל אלו אינן אלא דברים בעלמא עכ"ל ותשובה זו כתובה בתשובות הרשב"א סי' אלף ול"ג וסופה כתוב שם יותר בביאור וז"ל אבל במה שקנו מידו שיעשה לו הוא ואשתו שטר מחילה נראה שלא עשה כלום ואצ"ל במה שקנו מידו שתעשה אשתו שטר מחילה שזה אין צריך לפנים שאינו כלום שאין הקנין מזה שיעשה חבירו מחילה מהני אלא אפי' במה שקנו מידו שיעשה הוא מחילה לא עשה כלום שזה קנין דברים בעלמא הוא שאין מחילה אלא סילוק שיעבוד ואם קנו מידו שיסלק לאחר זמן שיעבוד שיש לו עליו אין זה אלא דברים בעלמא ולא עשה כלום עכ"ל ועיין בדברי רבי' סימן קנ"ז ובתשובת הרשב"א שאכתוב בסמוך ובנמ"י בריש בתרא בשם הראב"ד ובשם הגאונים: כתבו הגהות בפכ"ג מה"מ בשם העיטור דכל מידי דמשתעבד בקנין מקני ליה אפי' במידי דלא מיחייב מהני קנין כדתניא (ב"מ צד.) מתנה ש"ח להיות כשואל ואמר שמואל בשקנו מידו ופ"ק דגיטין (יד.) הנהו גינאי דפש איסתרא וכו' ודוקא דמקני ליה מידי דלא הו"ל מעיקרא אבל היכא דלא מקנה אלא שלא יחזרו בדברים שביניהם קנין הוא כדאמרינן בפ"ק דבתרא (ז.) וכגון תגרי דאתנו אהדדי בקנין כי זביננא לההוא מידי ליהוי שותפות ביננא ואזל חד וזבניה לית ליה לאידך עליה מידי דקנין דברים בעלמא הוא והכי שדרו גאוני מתא מחסיא ורבותינו מפרשים כל מי שאומר אעשה לך כך וכך ואתן לך כך וכך קנין דברים הוא ולא נהירא לן עכ"ל. ורבי' כתב בזה בסי' ס' בשם הרי"ף וע"ש ובתשו' הרשב"א שאכתוב בסמוך: [%טו] כתב רבי' ירוחם בנט"ו אין קונין בשבת זולתי בש"מ ואם קנו אע"פ שעשו עבירה קנייתן קנין בפ"ח דבתרא ובפ"א דגיטין ובביצה פרק משילין: [%טז] כתבו הגהות בפ"ג מהל' מכירה תשובת רבינו נסים גאון אם מכר ראובן כור חטים בדינר וקנו ממנו וקבל הדמים ולאחר זמן תבעו ונמצא שלא היו לו חטים בשעת הקנין שחייב להעמיד מקח ואפילו נתייקר דתני בתוספתא פ"ג דב"מ בחזקה שיש לו ואין לו לאו כל הימנו לאבד זכותו של זה וכן משמע בירושלמי דהזהב ובמסכת תרומות וכ"כ המרדכי בפ' המוכר את הבית וע"ש ובדברי רבי' ירוחם שכתבתי סוף סימן קפ"ג: (ב"ה) ומ"ש וקבל הדמים נתבאר בסימן זה דלהרמב"ם והר"ן אינו צריך שיקבל הדמים: [%יז] כתב רבינו בסימן רנ"ג דגבי האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה כתבו הרי"ף ור"י הלוי דדוקא בש"מ אבל בבריא אפי' קנו מידו קנין דברים בעלמא הוא דהא יטול קאמר ולא ידענא אמאי חשוב ביטול קנין דברים דהא מעשה גדול הוא עכ"ל: [%יח] המקנה לחבירו בקנין סודר קרקעות ומטלטלין ומעות בבת אחת אם קנה המטלטלין והקרקעות עיין במרדכי פ"ט דבתרא: [%יט] דין המקנה לעובר אם קנה או לאו ודין האומר לחבירו קני את וחמור אם קנה או לאו בסימן ר"י: [%כ] כתוב בתשובות הרשב"א בתולדות אדם סימן ש"א ששאלוהו על מי שיצא עליו שטר שכתוב בו אתן לך כך וכך וכל אתן ואעשה אינו כלום והשיב דכל שקנו מידו אע"פ שלא אמר בלשון חיוב חייב דקנין מילתא אלימתא היא ומתקן הענין וכאילו מחייב עצמו באותו דבר שאמר ליתן וכדאסיקנא בריש הכותב (פג.) דמגופה של קרקע קנו מידו ובפרק חזקת (מג.) גבי השותפין מעידין זה לזה ובפרק ז"ב (כד.) בענין נאמן עלי אבא באתן לך מחלוקת ואסיקנא דלפני גמר דין וקנו מידו אין לאחר קנין כלום הרי שאפי' באתן לך וקודם גמר דין אפילו למ"ד דבלא קנין יכול לחזור בו בקנין מודה שהקנין מחזיק הענין כאילו מחייב עצמו ליתן מה שאמרו הם עכ"ל: [%כא] וכתב עוד בתשובה ומה שטען שאין המתנה מתנה מפני שלא נתנה אלא באגב ואין הקרקע נקנה באגב אין טענתו טענה שהרי כתוב בסוף השטר וקנינו על כל מאי דכתוב ומפורש לעיל ואין לאחר קנין כלום כדאמרינן בפ' חזקת השותפין מעידין זה לזה וכו' ופרקינן בשקנו מידו אלמא אלים כח הקנין ומגופה של קרקע קנו מידו וכדאמרינן בהכותב ומיהו כך קבלתי ממורי ה"ר יונה דדוקא כשהקנין בא באחרונה כגון שאמר דין ודברים אין לי על שדה זו ואח"כ קנו מידו שהקנין מתקן ומקנה גוף הקרקע אבל באומר קנו ממני שאין לי דין ודברים על שדה זו וידי מסולקת ממנה בזה ודאי לא קנו ממנו אלא מדין ודברים ולא מגופה של קרקע עכ"ל: [%כב] כתוב בתשובות להרמב"ן סי' ס"ז על ראובן שנתן דירה לשמעון בעלייתו אם אין בשטר קנין אלא כמו שאמרת שקדם הקנין לנתינת הדירה שכל שאמר קנו ממני שאני נותן לו דירה בביתי י"ל שאין הקנין אלא על הדירה בלבד לא על גופו של קרקע אבל אם אמר הריני נותן לשמעון דירה בעלייתי או שנתתי לו להיות משתמש בעלייתי וקנינו ממנו ה"ז קנה העלייה לדירה שהקנין ענין חזק וכשבא אחר מה שאמר לא דירה בלבד נתן אלא מגופו של קרקע קנו מידו כההיא דפרק הכותב ופרק חזקת ולולי שאני סבור שאין העדים יודעים דין זה הייתי אומר שאפי' אם חזר בסוף השטר וקנינו לפלוני על מאי דכתוב ומפורש לעיל שאף זה יועיל לקנות גופו של קרקע לדירה שבחזרת הקנין שכתבו בסוף קנה דקנין שכתב בסוף ליפות כחו כתבוהו שלא כתבו הקנין שתי פעמים בכדי וכאותה ששנינו בפרק יש נוחלין (קלו.) גבי כותב נכסיו לבנו לאחר מותו ועל כ"ז אני סבור לומר שיועיל הזכרת שני קניינים לעולם ליפוי כח וכ"נ מל' רש"י בפ' יש נוחלין דאלמא בכל שטרות דעלמא דנין כן וזה יותר קרוב בעיני ועוד שהרי החזיק שמעון בבית ודר בו בפני ראובן ולא ערערו עליו וכיון שכן איפשר לומר שהודה שמגופו של קרקע קנו מידו וכאילו נתן לו גוף לדירה ותדע לך שהרי ר"י נחלק שם ואמר דמדין ודברים קנו מידו ואפ"ה אמר אביי מסתברא מילתיה דרב יוסף בעורר אבל בעומד מגופו של קרקע קנו מידו עכ"ל: [%כג] כתוב בכתבי מה"ר איסרלן סימן קע"ג על קנין סודר שנעשה בין איש לאשתו שיעשו גירושין וגם העמידו קנסות על מי שיעבור דע כי אשיר"י כתב בפ' השותפין בכל קנין דמקני ביה לאחר זמן צ"ל בהדיא מעכשיו ואם לאו הכי לא קנה משום שכבר חזר סודרא למריה והיכא דמקנה סתמא ולא פירש לאחר זמן נראה דהוי ממילא מעכשיו דמסתמא לא הקנה מילי דכדי הכי משמע בתוספות ובאשיר"י ומרדכי פ' איזהו נשך ונראה לפקפק אהאי קנין סודר שהקנה לגרש את אשתו ואהא אין שום קנין חל כדאיתא במיי' פ"ה מהל' מכירה י"ל דאף על הקנס אינו חל כיון דבקנין א' נעשה הוי כמו קני את וחמור עכ"ל: [%כד] ועוד שם בסימן ר"ו על שטר שכתוב בו וכל דברים דלעיל עשינו בקנין ואין בו במנא דכשר וכולי נראה דאין להוציא ממון בקנין זה וע"ש : (ב"ה) ואין דבריו נראים לי דמסתמא אמרינן שקנה במנא דכשר ומה שנוהגים לכתוב בשטרות אינו אלא לרווחא דמילתא: דיני קניית מטלטלין בחליפין כתב רבינו בסימן ר"ג: כתוב בכלל ס"ו סימן ד' ראובן היה לו ד' בהמות לשחוט ומכר העורות לשמעון בקנין סודר ובעוד שהוליכן לשחוט ברחו ונטבעה האחרת בנהר ופסק הרא"ש ששמעון הפסיד העור:
בית חדש (ב"ח)
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
בקנין כיצד הקונה יתן כלי למקנה וכו'. בריש הזהב פליגי בה רב ולוי ופסקו הפוסקים כרב:
ומ"ש ואין אחד מהם יכול לחזור בו אפילו אם אין עדים בדבר אם מודים זה לזה. כלומר דלא תימא דוקא בשאר דרכי הקנאה כגון משיכה והגבהה ומסירה כסף שטר וחזקה דהחזיק בגוף המקח התם הוא דלא מצי לחזור בו אפילו לא היו שם עדים אבל בק"ס דלא החזיק בגוף המקח הו"א דיוכל לחזור בו כיון שלא היו שם עדים קמ"ל דלא וה"ט דלא איברו סהדי אלא לשיקרא והיא דעת הרא"ש לעיל סימן ס"ח סעיף ז' וע"ל בסימן קפ"ט ואע"ג דבסימן זה סעיף י"ב כתב שיכולין לחזור בקנין כל זמן שעסוקים באותו ענין וא"כ כאן מדבר בהפסיקו הענין דשוב אינו יכול לחזור לא קשה הא תו למה ליה לרבינו לחזור ולכתבו כאן די"ל דלא אתא לאשמועינן הכא אלא דאפי' אין עדים אינן יכולין לחזור בהן כדפירש' וכ"כ הרמב"ם פ"ה דמכירה הלכה י':
לשון הרמב"ם וכו' עד שמכרת לי בפרק הנזכר ורבינו הביאו כדי לכתוב עליו ואין נוהגין עתה וכו':
ומ"ש אפילו לא נתן לו מתנה גמורה וכו'. ג"ז מדברי הרמב"ם בפרק הנזכר והכי איתא ריש פ"ק דקידושין:
ומ"ש אפי' לא תפיס המקנה בכל הכלי וכו'. רפ"ק דמציעא אמר רב משרשיא ש"מ האי סודרא כיון דתפיס ביה ג' על ג' קרינן ביה ונתן לרעהו וכו' וכך היא גירסת הספרים ומשמע להדיא דבעינן שיתפוס כל הג' וכך היא גירסת הרא"ש וכך הם דברי רבינו אבל האלפסי לשם כתב וז"ל אמר רב ששת הילכך האי סודרא כיון דאית ביה ג' על ג' כמאן דפסיק דמי וקני ליה לפי גירסא זו משמע דבא לומר שיהא בסודר ב' על ג' אבל לא בעינן שיתפוס כל הג' ואפשר שזאת היתה דעת הרמב"ם שכתב כשתי הגירסאות כתב תחלה שאם אחז ממנו כדי שיעור כלי כגי' הספרים וכתב ג"כ או יאחזנו אחיזה שהוא יכול לנתק את כל הכלי מיד המקנה לו כגי' האלפסי והיינו דקאמר כמאן דפסיק דמי וקני ליה כלומר כאילו נתקו ופסקו מיד הקונה דמי זה אפשר לומר ליישב דביו ומיהו הרב המגיד כתב דהרשב"א הקשה עליו מהא דאמרינן התם ומ"ש מדרב חסדא דאמר גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת ופרקינן התם כריתות בעינן וליכא הכא נתינה בעינן והא איכא אלמא דבגט דוקא הוא דאמר שהוא חשוב כאילו הוא ביד מי שיכול לנתק דכריתות בעינן אבל הכא נתינת כלי בעינן וליכא וכך הקשה הנמ"י משם הרשב"א והרנב"ר ותירץ בנמ"י דבבגד גדול מודה הרמב"ם דבעינן ג' אלא דוקא כשכל הבגד אינו כי אם ג' על ג' התם דוקא קאמר הרמב"ם דאם יכול לנתקו קנה אפי' אחז בפחות מג' עכ"ד ואין לחילוק זה ראיה ורמז בתלמוד אם לא על הדרך שכתבתי על פי שתי הגירסאות והוא דוחק ולפעד"נ אמת דהרמב"ם ז"ל דקדק במאי דקאמר תלמודא ומ"ש מדרב חסדא וכו' דמאי קושיא ודילמא הך דרב משרשיא נמי לא איירי אלא בכה"ג דהמקנה יכול לנתקו אצלו והתם דוקא הוא דאמרינן דכמאן דפסק דמי וקני כיון דיכול לנתקו אצלו אלא ודאי קים ליה לתלמודא דביכול לנתקו אצלו אפילו לא תפיס ג' על ג' נמי קנה וכיון דרב משרשיא נקט בדתפיס ג' על ג' אלמא דאיירי באינו יכול לנתקו אצלו ולהכי צריך לתרץ התם כריתות בעינן וכו' דהשתא לפי' זה ניחא דהרמב"ם גורס ג"כ כגירסת הספרים והכריח מסוגיא דתלמודא דבתפיס ג' על ג' קנה אפילו אינו יכול לנתקו דנתינה בעינן והא איכא ובדלא תפיס ג' על ג' ויכול לנתקו נמי חשוב נתינה והכי נקטינן כדברי הרמב"ם ואין חילוק בין בגד גדול לבגד קטן ודלא כנ"י נ"ל:
ומ"ש אפילו לא נתן הקונה למקנה הכלי וכו'. בפ"ק דקידושין (דף כו) האריכו התוספות והרא"ש בזה ומסקנת הרא"ש דאפי' שלא בפני הקונה וכך הוא דעת רוב פוסקים:
קונין בכלי וכו'. בריש הזהב:
אין קונין בדבר שהוא אסור בהנאה וכו'. ג"ז שם ור"ל שאפילו הוא חשוב מאד: ומ"ש אבל בהמה פי' ר"י שהוא כמו כלי וכו'. ג"ז שם בתוס' ואשיר"י והכריע רבינו מדבריהם דאין חילוק בין שור וחמור לטלה ועז אלא כל בהמה חשוב כמו כלי אע"ג שאין עושין בהם מלאכה מכל מקום כיון שמגדלין אותן לוולדות ולצמר חשוב כשור וחמור שעושין בהם מלאכה:
ומ"ש אין קונין במטבע וכו'. גם זה שם ולקמן סוף סימן ר"ג כתב רבינו דמטבע שנפסלה קונין בה וכבר האריך ב"י בכל זה:
אין הקנין מועיל וכו'. בספ"ה דנדרים פליגי בה פומבדיתאי ורב נחמן ופסקו הפוסקים כרב נחמן דבדא"ל קני ע"מ להקנות לאחר שלשים יום קנה משמע דאפילו לא אמר בפירוש על מנת שתקנה לי מעכשיו ולאחר ל' אלא בדא"ל ע"מ שתקנה לי לאחר שלשים נמי קנה דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי אלא דרבינו אתא לאשמועינן דאע"פ דקא"ל מעכשיו ולאחר שלשים לא קנה אא"כ דא"ל ג"כ על מנת וטעמא דמילתא דמעכשיו ולאחר שלשים משמע דמעכשיו יתחיל הקנין ויהא נגמר לאחר שלשים וכיון דבסוף שלשים כבר הדר סודרא למריה לא קנה כלום אבל בדא"ל ע"מ משמעו מעכשיו מיד מקנה לו ובתנאי שלא יהא קונה עד שלשים יום שאז קונה למפרע מעכשיו וא"כ דעת רבינו דבמעכשיו בעינן על מנת אבל בעל מנת לא בעינן מעכשיו. וב"י כתב וז"ל וצ"ע ל"ל לומר מעכשיו לימא על מנת ובהכי סגי לאפוקי מכל ספיקא ושמא לא אמרו מעכשיו אלא כדי שיתפרסם הדבר שהוא במעכשיו עכ"ל ולפעד"נ עיקר כדפירש': כתב המרדכי ס"פ הספינה ובקנין חליפין צריך שיהא הסודר שלו אבל אם הוא שאול כיון דאינו יכול להקדיש ג"כ אינו יכול ליתנו עכ"ל וכתב ב"י ואינו נ"ל דאין דרך בני אדם להקפיד אם זה נוטל קנין בסודר שלו כיון שהוא מחזירו לו עכ"ל אבל במרדכי הארוך כתב דין זה בשם רבינו ברוך בספר החכמה והביא ראיה מהך דר"פ הזהב (ד' מ"ו) דמוקי תלמודא לברייתא דתני בה היה עומד בגורן כו' דלית ליה סודר ופרכינן ואיכפל תנא לאשמעינן גברא ערטילאי דלית ליה ולא כלום וכו' ופירש"י נתעסק התנא וטרח להורות לנו הלכה בדבר שאינו מצוי שיהיה אדם עומד בגורן ערום וכו' משמע דמפרש כפשוטו דעומד בגורן ערום בלא סודר וזה דוחק ועל כן פירש הוא דהכי קאמר דלית ליה סודר משלו אלא כליו שהוא לבוש בהן שאולין ופרכינן ואיכפל תנא לאשמעינן גברא ערטילאי דלית ליה משלו כלום ולפי פירוש זה מוכח להדיא דאם היה הכלי שאול אין הקנין כלום וכן כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף י"ט דבמקנה בסודר חבירו שלא מדעתו לא עשה ולא כלום וכן כתב בתשובת הרמב"ן סימן כ"א מיהו אם הוא מדעת חבירו שהשאילו כדי להקנות בו הוי קנין גמור אע"ג דלא יכול להקדישו מידי דהוה אמתנה ע"מ להחזיר דשמה מתנה ויכול להקנות בו וה"ה אם משאיל להקנות בו מהני וכן פסק הרב בהגהות ש"ע וכן עיקר דלא כב"י:
אע"פ שנגמר הדבר וכו'. בפרק יש נוחלין פליגי בה רבה ורב יוסף ואסיקנא דהלכה כרב יוסף דיכול לחזור כל זמן שעסוקין באותו ענין: ומ"ש משא"כ בשאר דרכי הקנאות. נתבאר טעמו לעיל בראש סי' קכ"ו ע"ש:
כשם שקרקע וכו'. בפ' מרובה אמר רבי אלעזר כשם שקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה ורבינו צירף עם אלו חליפין ואמר כשם שקרקע נקנית באחד מאלו הד' דברים כך שכירות נקנה בהם ולאו דוקא שכירות אלא ה"ה שאלת קרקע כדמוכח להדיא בתוספות פרק קמא דמציעא (ד' יא) בד"ה ומקומו מושכר לו דאין לחלק בדין זה בין שאלה לשכירות אלא דלפי דמימרא דר"א בשכירות נקט רבינו שכירות וה"ה שאלה:
ומ"ש אח"כ ובשאלת קרקע י"א שאין מועיל חליפין. לאו דוקא שאלה דהוא הדין שכירות נמי והוא דעת התוספות לשם שכתבו וז"ל וי"ל דשאלה ושכירות אינה נקנית בחליפין וכך היא הצעת דברי רבינו דשכירות קרקע נקנה באחד מד' דברים וה"ה שאלה וי"א דבשאלה אין מועיל חליפין וה"ה בשכירות וא"א הרא"ש כתב (בפ"ק דמציעא) שמועיל בהן חליפין כלומר בין בשאלה בין בשכירות מועיל וב"י תמה על דברי רבינו: כתב הרשב"א בתשובה על שטר שכתוב בו אתן לך כך וכך כל שקנו מידו חייב דקנין מילתא אלימתא היא וכו' ומביאו ב"י כאן במחודש סעיף כ' וכן כתב הרב המגיד פ"ח מה' זכייה דיש מן הגדולים שאמרו דאפי' באתן לך כך וכך לא מיקרי קנין דברים ועיקר וכ"כ הרשב"א ז"ל וצ"ע באתן לך היאך יקנה שהרי כתב בשטר אתננו לא קנה כדאיתא בגיטין פרק השולח ואפשר לדעתם דטפי עדיף קנין משטר עכ"ל ועיין לקמן בסימן רמ"ה: כתב הרא"ש בתשובה כלל ס"ו סימן ד' ראובן הו"ל ד' בהמות לשחוט ומכר העורות לשמעון בק"ס ובעוד שהולך לשחוט ברחו ונטבעה האחד בנהר שמעון הפסיד העור שכבר כשלקח קנין נקנו לו העורות בכל מקום שהן ונתחייב בחליפין עכ"ל ומביאו ב"י בסוף סימן זה ונראה דמיירי בדלא הזכיר לו בשעת גמר המקח שימתין עד זמן שישחטם אלא א"ל בסתם ד' בהמות יש לי הנני מוכר לך העורות מהם בק"ס א"כ קנה העורות בין נשחטו הבהמות בין מתו אבל אם הזכיר בפירוש מענין השחיטה כגון שא"ל בשעת גמר המקח עורות בהמות אלו אני מוכר לך שאתן אותם לידך לאחר השחיטה דוקא שחוטות מכר לו ואם מתו כולן או מקצתן הפסיד המוכר דהכל יודעין דעור מתה אינה שוה החצי של שחוטה ועור של שחוטה לקח ולא של מתה והארכתי בתשובה בס"ד: כתב מהרא"י בכתביו סימן ר"י דאם לא כתב בשטר במנא דכשר וכו' אין להוציא ממון בקנין זה וע"ש וכתב בספר ב"ה ואין דבריו נראין לי דמסתמא אמרינן דקנה במנא דכשר ומה שנוהגין לכתוב בשטרות אינו אלא לרווחא דמילתא עכ"ל:
דרכי משה
עריכה(א) ובתשובת הרא"ש כלל פ"ח פסק דכיון דמודה שקנה הוי קנין אע"ג דהעדים פסולים דקנין א"צ עדים וע"ש:
(ב) וכ"כ נמ"י ס"ק דמציעא ע"א דף ס"א ותמה על הראב"ד שלא השיג על הרמב"ם בזה וע"ש:
(ג) כתב בתשובת מהרי"ו סי' י"ד אע"ג דמהני קנין שלא בפניו היינו דוקא במתנה דודאי ניחא ליה למקבל אבל אם קיבל ראובן קנין למכור ביתו לשמעון בכך וכך והוא שלא בפני שמעון אין הקנין כלום דשמא שמעון לא ירצה לקנותו בכך ואפי' אם ידוע דניחא לשמעון בכך מ"מ שמא חזר בו שמעון ועכשיו אינו רוצה לקנותו ולכן אין בקנין כלום אפי' נתרצה שמעון אח"כ כששמע כו' ואפשר דגם במתנה לא קנה דדילמא לא ניחא ליה במתנה משום שונא מתנות יחיה ולכן אין לחלק בין מתנה למכר ולא קנה בשניהם אא"כ ידעינן דניחא לקונה בקנין זה:
(ד) במרדכי פרק הזהב ע"ד כתב טעם לזה וע"ש. כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף י"ח באחד שנטל סודר של חבירו והקנה בו דבר ובעל הסודר חטף ממנו לא הוי קנין דמי שמקנה בסודר חבירו שלא מדעתו לא עשה ולא כלום וכ"ה בתשובת הרמב"ן סימן ק"א:
(ה) ומהרא"י כתב בפסקיו סימן קע"ו דסתם קנין הוי כמעכשיו ובאופן המועיל דבודאי מסתמא אמרינן דבכדי לא הוי עביד:
(ו) ואין דבריו נראין במה שמשמע מדבריו דמותר להקנות בסודר חבירו שלא מדעתו דהא כתבתי לעיל מתשובת הרשב"א דאין להקנות בסודר חבירו שלא מדעתו ודאי אם הוא מדעת חבירו ודאי מהני אע"ג דלא יכול להקדישו מידי דהוי אמתנה על מנת להחזיר דשמה מתנה ה"ה אם משאיל לו להקנות בו מהני כן נ"ל:
(ז) נראה דשאלה לאו דוקא אלא ה"ה שכירות יש סוברים דלא מהני בהו חליפין והוא דעת התוספות פרק קמא דקידושין ופ"ק דמציעא אבל דעת הרא"ש פ"ק דמציעא דמהני חליפין בשכירות כמו במקח:
(ח) ובתשובת מהרי"ו סימן ר' מסתפק בדבר ועיין בהגהות מרדכי דכתובות דף תק"נ נוסח שטר חליפין:
(ט) ונראה דעכשיו שנהגו לכתוב קנין סודר הוי כמו שכתב דכשר למיקניא: