ביאור:מ"ג שמות כב כה
אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ
עריכהאם חבול תחבל. כל לשון חבלה אינו משכון בשעת הלואה אלא שממשכנין את הלוה כשמגיע הזמן ואינו פורע
[מובא בפירושו לפסוק כ"ד] אם כסף תלוה את עמי את העני עמך. נראה כאן כפל כי היה לו לומר אם כסף תלוה את העני, ומתחילה קראו עמי, ואח"כ עני, ואחר כך רעך, שאמר אם חבול תחבול שלמת רעך. אלא לפי שרצה לצוותו על שני דברים על כן הקדים לו שני הקדמות שמשני הצדדים אתה חייב ללות לו. האחד הוא, מצד שהוא בכלל עמי הארץ ודרך המלך הוא בזמן שעמו ועבדיו מחוסרים צידה כל אדם יכול ללות להם על סמך שהמלך יפרע את חובו, כי על המלך מוטל לזון את עמו והנותן להם כאילו נותן למלך עצמו ועל כן הוא בטוח בפרעון החוב, כך העני זה בתוך עמי הוא יושב ועל ה' הוא משליך יהבו ומלוה ה' חונן דל כי החונן דל הוא מלוה לה' ולא לו. השני הוא, שיותר העני עושה עמך ממה שאתה עושה עמו כדמסיק (בב"ב י) תניא היה ר"מ אומר כו' ומסיק שם אם אלהיכם חפץ בעניים למה אינו מפרנסן אף אתה אמור לו כדי להנצל אנו מדינה של גיהנם, ואם כן אתה עושה עמו חיי שעה והוא עושה עמך חיי עולם אתה נותן לו פרוטה והקב"ה משלם לך פי שנים כפלים לכך נאמר (רות ב ט) אשר עשיתי עמו היום בועז וארז"ל (ויק"ר פל"ד ח) יותר העני עושה עם הבעל בית ממה שהבעל בית עושה עם העני לכך נאמר כאן את העני עמך ויכלול לשון עמך לפי שהוא עמך ע"כ בא לידי עוני כדי לזכותך.
עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ:
עריכהעד בא השמש תשיבנו לו. כל היום תשיבנו לו עד בא השמש וכבוא השמש תחזור ותטלנו עד שיבא בקר של מחר ובכסות יום הכתוב מדבר שאין צריך לה בלילה (מכילתא):
עד בא השמש. כל היום השיבהו לו כי חכמים פרשוהו בכסות יום:
אם חבל תחבל ע"י ב"ד. כדכתיב בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה. אבל אתה לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו. וזהו לא תהיה לו כנושה:
אם חבל תחבל. אחר שאמר שלמת רעך שהוא לשון נקבה וככה אחר כי היא כסתה לבדה אמר תשיבנו והטעם על החבול שהוא לשון זכר.
אמר הגאון מה טעם לקחת החבול ביום וישיבנו בלילה והוא השיב בעבור שירא שלא ילוה מאחר ויתנהו לו חבול תחתיו. כי הטעם יש לך לחמול עליו:
[מובא בפירושו לפסוק כ"ד] ועל צד הרמז הזכיר השמש, לומר הסתכל בשמש שבראתי לשמשכם על צד החסד והצדקה כי הקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכל המצות שעושין בעה"ז יראי ה' וחושבי שמו כולם אינן כדאי לחסד גדול זה שהקב"ה מזריח להם השמש בכל יום כמ"ש (מלאכי ג כ) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה. כי אפילו ליראי ה' השמש זורחת על צד הצדקה וא"כ יפה אמר שלמה (קהלת ב יא) ואין יתרון תחת השמש, שבכל מעשי האדם אין בהם די השיב להקב"ה חסד גדול זה, וע"כ אמר עד בא השמש תשיבנו לו. כי תסתכל בשמש צדקה שאני עושה עמך ואז תקח מוסר וממני תראה וכן תעשה כשם שאני מזריח לך החמה כך אתה תזריח לעני זה ההולך חשכים ואין נוגה לו כמ"ש (ישעיה נח ז,ח.י) הלא פרוס לרעב לחמך וגו' וסמיך ליה אז יבקע כשחר אורך וגו' וזרח בחשך אורך וגו'. ויש עוד רמז באמרו עד בא השמש תשיבנו לו. אל העורים אשר במחנה העברים שיש להם משכנות של עניים ויצוו ליורשיהם שיחזירום לעניים אחר מותם דהיינו אחר הערב שמשם, כמ"ש (קהלת יב ב) עד אשר לא תחשך וגו' לכך נאמר עד בא השמש תשיבנו לו. כי מי פתי יסור הנה שלא יקיים המצוה בחייו שהוא מצווה בה, ויעשה המצוה לאחר מותו שאינו מצווה בה עוד שנאמר (תהלים פח ו) במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות, והעושים כן בלי ספק אין להם שכר בעמלם כיון שלא קיים המצוה בזמנה כשהיה מחוייב בה וירצה לקיימה אחר מותו כשרואה כי אז אינו יכול להשתמש בממונו כלל ומה יתרון לעושה צדקה בזמן ההוא, הן מצד כי אז אין ממונו ברשותו, הן מצד שאין לו צורך בו עוד, הן מצד שהוא חפשי מן המצות ובחייו מאנו ידיו לעשות ובמותו ירצה להיות צדיק. ועל צד הרמז נוכל לפרש, גם פסוק כי היא כסותו לבדו היא שמלתו לעורו במה ישכב, שקאי על האדם אשר עינו רעה בעניים ולא ירצה לעשות צדקה בחייו קודם בא השמש א"כ במה ישכב בקבר כי הוא, דהיינו הצדקה כסותו לבדה כי במותו הוא נקבר ערום ממצוה זו ואין לו כסות אחר כ"א הצדקה שנאמר (איוב כט יד) צדק לבשתי וילבישני. וארז"ל (ב"ב ט) שהצדקה נמשלה לבגד שכל נימא ונימא מצטרפת לבגד גדול כך הצדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, לכך אמר במה ישכב ולכך נאמר כסותה בה"א לדרוש בו כי היא כסותה של הנשמה של המלוה. ונוכל לומר עוד שכל פסוק זה כפשוטו, ומ"מ נקט פרטים אלו כדי שילמוד מהם הנותן או הבלתי נותן שכל מה שהוא עושה עם העני עושין גם עמו, כי אזהרה עד בא השמש תשיבנו לו יש במשמעותו סתם השבה בעה"ז והשבה לעניים, עד בא הערב שמשו זמן החירות והחפשיות והוא קודם זמן המיתה כאמור, ואח"כ אמר שאם לא יתן לעני קודם בא השמש אז אין לעני במה לשכב, כך הוא לא יהיה לו לכתחלה במה לשכב בקבר כי הצדקה לבדה כסותו ושמלתו לעורו וזולתן אין לו בגד אחר ושוכב ערום בגיא צלמות כמו שעשה לעני זה בלילה כך יעשה גם לו, וזה רמז נכון ויקר מאד. וכל שכן לאותן הכתות שאפילו ליורשיהם לא יצוו להחזיר והנה היורשים יקחו ממונם והמה ישאו את עונם אוי לאותה כלימה ובושה כי ראיתי בדורינו עשירים רבים בשפל ישבו כי נכשלים בזה ובכיוצא בו ואינן לוקחים מוסר בחייהם וצרות העין נעשה קנין דבק בהם בחייהם ובמותם לא נפרדו ודי בהערה קטנה זו.
(חבול תחבול כפל לך בחבלה עד כמה פעמים אמר הקב"ה כמה אתה חייב לי והרי נפשך עולה אצלי כל אמש ואמש ונותנת דין וחשבון ומתחייבת לפני ואני מחזירה לך אף אתה טול והשב טול והשב):
אם חבל תחבל. אמר הקב"ה מה אתה חייב לי והוא חייב לך אם אתה עושה לו כהוגן כן נפשך שעולה אצלי בכל ערב ליתן דין וחשבון לפני אחזירנה לך ואם אינך מחזיר עבוטו אף אני איני מחזיר נפשך שהיא העבוט שלך:
אם חבול תחבול. נראה כי ירמוז להעיר אדם הנרדם אשר בידו שלמת מי שאמר עליו הכתוב (משלי כ"ז) רעך ורעה אביך וגו' והנפש תתיחס לשלמה על דרך אומרם במסכת שבת (קנ"ב:) משל למלך שחלק בגדי מלכות וכו', וכבר פירשנו בו כי לצד שנפש אדם היא מאורו יתברך, שנאמר בו (תהלים קד) עוטה אור כשלמה, ויצו ה' אם משכנה בחובו שהם חטאיו יש לו זמן להשיבו עד בא השמש על דרך אומרו (תהלים צ) תשב אנוש עד דכא, ואמרו ז"ל (קהלת רבה פ"ב) עד דכדוכה של מות כי יש לו זמן תשובה עד ביאת שמשו. וטעם כפל חבול תחבול, דע כי כל אדם מישראל יש לו ג' בחינות נפש רוח נשמה וכאן רמז הכתוב על שלשתן, כנגד הנשמה אמר אם חבול, וכנגד הרוח אמר תחבול, וכנגד הנפש אמר שלמת רעך, וכנגדם אמר ג' חלוקות, א' כי היא כסותה לבדה היא הנשמה, ב' היא שמלתו לעורו והיא הרוח, ג' במה ישכב והיא הנפש אשר עמו בקבר וכאומרו (איוב י"ד) ונפשו עליו תאבל. ואומרו והיה כי יצעק פירוש חוזר לענין ראשון תשיבנו לו שהיא התשובה כי לא יצטרך לצער להשיבו אלא כי יצעק ישמע ה' וגו' ויעבור חטאתיו:
אם חבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו. בכסות יום הכתוב מדבר ובמדרש אם חבול תחבול שלמת רעך, זהו שאמר הכתוב (ירמיה ו) כסף נמאס קראו להם, אתה מוצא כשגלו ישראל מירושלים הוציא אותן בקולרין של ברזל ואמרו האויבים כבר מאסם הקב"ה שהוא אלהיהם שאמר להם כסף נמאס מה הכסף נצרף ונעשה כלי ושוב נצרף ונעשה כלי אחר ובאחרונה ישוב אדמה ושוב אינו נעשה למלאכה כך ישראל אין להם תקומה שכבר מאסם אלהיהם, כששמע ירמיה כך אמר (שם יד) המאס מאסת את יהודה, משל למה הדבר דומה למלך שהכה את אשתו אמר לו שושבינה אם לגרשה אתה מבקש הכה אותה עד שתמות, ואם לחזור דעתך עליה, למה תדקדק עמה, אמר לו המלך אפילו פלטרין שלי חרבין איני מגרשה. כך אמר ירמיה להקב"ה אם לגרשנו אתה רוצה הכה אותנו עד שתשמיד זכרנו שנאמר (איכה ה) כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד, ואם לאו (ירמיה יד) מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא, אמר לו הקב"ה בעת שאני מחריב את עולמי אני מגרש את ישראל שנאמר (שם לא) כה אמר ה' אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל וגו', אלא אעפ"כ התניתי עמהם שאם יחטאו יהא בית המקדש מתמשכן על ידם שנאמר (ויקרא כו) ונתתי משכני בתוככם אל תקרי משכני אלא משכוני, וכן אמר בלעם (במדבר כד) מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל משכנותיך כשהם חרבות, אמר הקב"ה לא בשביל שאני אוהב את העכו"ם אני ממשכן לכם מקדשי אלא עונותיכם גרמו לי שנאמר (ישעיה נ) אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה וגו' הן בעונותיכם נמכרתם ובפשעיכם שלחה אמכם, אם חבול תחבול כשיעברו ישראל על המצות אני ממשכן שתי משכונות ועד מתי עד בא השמש עד שיבא משיח שכתוב בו (מלאכי ג) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה מרפא בכנפיה, וכתיב (תלהים עב) לפני שמש ינון שמו, באותה שעה תשיבנו לו, ע"כ במדרש. וידוע כי ישראל נקראו ריעים למקום שנאמר (שם קכב) למען אחי ורעי, והמשיל בית המקדש לשלמה על שם לבון השלמה שהיא מלובנת ומחוורת, וכן שלמה המלך ע"ה קראו והמשילו ליריעות שנאמר (שיר א) כיריעות שלמה, ומשה רבינו הזכירו בשם לבנון שנאמר (דברים ג) ההר הטוב הזה והלבנון ותרגם אונקלוס בית מקדשא:
[מובא בפירושו לפסוק כ"ד] ומה שאמר תשימון לשון רבים, להזהיר את כולם המלוה והלוה והערב והעדים כולם עוברים בלא תשימון, ואם חבלת שתהיה מחוסר אמנה ולא תאמין כי לך ישולם מאוצר של מעלה הגנוז לעושה צדקה בקרב הארץ, אז זה עונשך שלסוף תחבל שלמת רעך כי תבא גם אתה לידי עניות ותהיה ריעו של העני וחבירו בעניות, ותהיה מוכרח ליקח ממנו חבל מאחר שתהיה עני כמותו וזהו ענין הכפל של חבול תחבול. ומ"מ אני מזהירך שעד בא השמש תשיבנו לו כי אם עברת מן דרך היושר וכבר לקחת ממנו חבל אז ראה לעומת זה שתשיב לו החבול קודם שקיעת החמה, ונראין הדברים שבכסות לילה הוא מדבר שהרי נאמר במה ישכב.
אם חבל תחבל. וסמיך ליה אלהים לא תקלל. לפי שכשבא למשפט, שליח ב"ד מזהיר שלא יקלל הדיין: ונשיא. בגימטריא וכל שהוא בעמך. וסמיך ליה מלאתך דאיירי בבכורים דכתיב בהו ברכת השקיפה וגו' (דברים כו, טו) והמקלל איש הפך ברכה: לא תאחר. בכור בניך. אלא תתן מיד בתוך ל' יום: