קטגוריה:רות א י

הכלות הקשיבו עד סוף דבריה של נעמי:

• שובו לאימותכן.
• אלוהים יעניק לכן בעל ומנוחה.

ואז ביחד, ללא שיחות ביניהן, שתיהן אמרו פה אחד: "כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ".
המילה 'לא' חסרה בתשובתן - 'לא, כי איתך נשוב לעמך'. ניתן לראות שהסרוב לא היה בתוקף ובעוצמה.

זה לא נשמע סרוב מוחלט. בקעים נראים בהתנגדות. סביר שערפה אמרה זאת, ולא שתיהן ביחד, ורות חשבה לסרב בתקיפות גדולה יותר, כפי שנראה בהמשך.

הכלות היו נשואות לבני אלימלך מבית לחם יהודה, ממשפחה עשירה וחזקה. בזכות הנשואין האלה היו להן זכויות להיות משפחה ביהודה, ולקבל חזרה את אדמת המשפחה בשנת היובל וגאולת האדמות, אפילו אם לעשר דורות אסור לבני מואבי לבוא בקהל אדוני. לא בטוח שהן היו מודעות לזכות ליבום וגאולה, למרות שהן מואביות נוכריות, ולא מזרע ישראל.
אולם הן חוששות - הן מוכנות לשוב ליהודה רק ביחד עם נעמי.

• נעמי היא העד שלהם שאכן הן היו נשואות למחלון וכליון, בניו של אלימלך.
• נעמי תציג אותן לפני המשפחה ותספר את קורותיהן.
• נעמי תמליץ עליהן ועל טוב ליבם ועזרתן לבניה בחייהם.

בלי נעמי הן לא שבות לבד.

לעמך ולא לעמנו. בשלב הזה רות עוד לא אומרת: "עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי" (ביאור:רות א טז). אפשרי שערפה, שהיתה הבכירה ביניהן, כי שמה מופיע ראשון, ככתוב: "שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת" (ביאור:רות א ד), דיברה, והיא זאת שאמרה 'עמך' ולא עמנו.

נעמי שמעה את ההתנגדות החלשה ועשתה נסיון נוסף לשכנע אותן לשוב למשפחתן.