קטגוריה:משלי יט ג

דקויות

איוולת אדם תסלף דרכו - איזו איוולת ואיזה סילוף?

1. איוולת טבעית - שטחיות בתכנון - גורמת סילוף טבעי - צרה ונזק.

אדם לא התכונן למבחן כמו שצריך. הוא עבר על החומר ברפרוף ובשטחיות, רק פעם אחת, ולא תרגל כלל. כשראה את התוצאות העגומות, התחיל לשאול את עצמו: "במה חטאתי? אולי דיברתי בזמן התפילה? אולי חיללתי שבת?...". האם אדם זה נוהג כשורה? לעניות דעתי, התשובה היא לא. כאשר האדם עצמו מביא על עצמו את הצרות בכך שהוא מתכנן את מעשיו בשטחיות, הוא לא יכול לראות בצרות מסר מה'; במקרה זה, הצרות הן בבירור תוצאה טבעיות של עצלנותו ושטחיותו. לא ה' סילף את דרכו של האדם, אלא האיוולת של האדם עצמו: הוא לא בדק לעומק את כל הדרכים האפשריות, לא חשב מראש על התוצאות, ולכן טעה בדרכו.

"המין השלישי של הרעות הוא מה שפוגע באדם מבינינו בשל מעשׂה של עצמו. זה הרוב... בשל הרעות ממין זה משוועים בני-האדם כולם. זהו מה שאין אתה מוצא מי שאינו פושע בו כלפי עצמו, להוציא מעטים. זהו מה שבאמת יש לגנות בגללו את הנפגע, וייאמר לו כמו שנאמר (מלאכי א9) מידכם היתה זאת לכם, ונאמר (משלי ו32) משחית נפשו הוא יעשֹנה. על מין זה של רעות אמר שלמה: אִוֶּלת אדם תסלף דרכו. הוא גם הסביר באשר למין זה של רעות, שהוא מעשׂה האדם עצמו, באומרו: (קהלת ז29) לבד ראה זה מצאתי אשר עשֹה האלהים את האדם ישר, והמה בִקשו חִשְּבֹנוֹת רבים, המחשבות הללו הן שהשליטו עליהם את הרעות האלה. על המין הזה נאמר (איוב ה6): כי לא יצא מעפר אָוֶן, ומאדמה לא יצמח עמל. אחרי-כן ביאר בהמשך שהאדם הוא אשר מביא אופן זה של רע לידי מציאות, ואמר: כי אדם לעמל יוּלָּד" (מורה נבוכים ג יב, גם הרמב"ן הביא את דברי הרמב"ם בספרו שער הגמול, ושיבח אותם. וכן כתבו רלב"ג ומצודת דוד על הפסוק).

"האדם צריך לשאוף תמיד לעלות מעלה מעלה בעבודת ה'... וללמוד יותר. אמנם, אם אין בכוחותיו ללמוד... אז ישמור בריאותו ולא ילמוד יותר מדי כוחותיו. ואם לומד ונעשה חלילה חולה, נמצא שיהא אנוס עוד לגרוע משיעור לימודו שעד הנה, וזהו איוולת אדם תסלף דרכו" (החפץ חיים מדבר מניסיונו האישי; שיחות החפץ חיים, מכתבי הרב מנחם מענדיל וואלקניקער).

2. איוולת רוחנית - חטא - גורמת סילוף טבעי - צרה: "אולת אדם תסלף דרכו - בעונו בא לו הרע, כי באולתו תסלף דרכו ועבר עבירות, ונפרעין ממנו; ובבוא לו הצרה, זועף לבו על הקב"ה, ומהרהר אחר מדת הדין, כגון אחי יוסף שאמרו מה זאת עשה אלהים לנו (בראשית מב)" (רש"י על הפסוק, ודומה לזה כתב בפירושו על התלמוד).

3. איוולת רוחנית - יצר הרע - גורמת סילוף רוחני - עבירה גוררת עבירה: "יש בכל אדם איוולת וחכמה: האיוולת מצד היצר הרע, והחכמה מצד היצר הטוב. והחכמה... רוצה תמיד ומשתדלת בתיקונו של אדם, אלא שקופצת האיוולת של היצר הרע ועוכרת כל עצתו... וגורמת לאדם שיסלף את דרכו... ואחר הקלקול באה החרטה, ועל ה' יזעף ליבו שברא יצר הרע בעולם... אבל תרעומתו אינה כלום... שמסר בידו כלי זין להילחם עם יצרו ולהכניעו, והם דברי תורה, שהיצר הרע נכנע בהם... שאם גיבור מלחמה יצא לקראת נשק, ולא ישלוף חרבו מתערה, בוודאי שאם יהרגוהו דמו בראשו, ואין לו תרעומת אלא על עצמו..." (רמ"ד וואלי, "הפירוש העיקרי").

ולעניות דעתי, הפירוש הראשון מתאים יותר משתי סיבות:

• המילה איוולת מציינת, בדרך כלל, שטחיות, ולא דווקא חטאים ועוונות.
• לפי רש"י, הסילוף אינו נובע ישירות מהאיוולת אלא מכך ש"נפרעין ממנו"; לפי זה היה ראוי לכתוב משהו כמו "באיוולת אדם - יסלף ה' דרכו".

ועוד: רש"י מסתמך על הקבלה לסיפורם של אחי יוסף בספר בראשית (הקבלה הנזכרת כבר בדבריו של בנו הקטן של ריש לקיש, בתלמוד בבלי, תענית ט א). לאחר שגילו שהכסף ששילמו על התבואה חזר באופן מסתורי לשקים שלהם, וחשדו שמישהו מנסה "לתפור להם תיק", (בראשית מב כח): "וַיֹּאמֶר אֶל אֶחָיו 'הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי!' וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר 'מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ?!'"

אולם, אם נקרא את הפסוק בהקשרו, נראה שהאחים למעשה נהגו בדיוק לפי ההשקפה של רש"י: כמה פסוקים קודם לכן הם חיפשו את הסיבה לצרות בחטא שחטאו כלפי אחיהם, (בראשית מב כא): "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו 'אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת'".

למרות זאת, כשבאה עליהם צרה נוספת הם זעפו על ה'. אם כך, ייתכן שההקבלה מוכיחה דווקא את ההשקפה של הרמב"ם ותומכיו, שלפיה יש לחפש קודם-כל את הגורמים הטבעיים לצרות ולא את הגורמים הרוחניים. כך נראה גם מהפסיקתא זוטרתא: "מה זאת עשה אלהים לנו - זהו שאמר הכתוב: איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף ליבו. היה להם לראות שקיהם קודם שיצאו משם, אם חטים נתנו להם אם שעורים!" (פסיקתא זוטרתא על בראשית מב27, ד"ה 'ויפתח האחד'). בלי קשר לרגשי האשם שלהם ביחס לאחיהם, האחים היו צריכים לנהוג בהגיון ולבדוק את השקים שלהם לפני שהם יוצאים. אבל הם נהגו באיוולת ולא בדקו, ואחר-כך חיפשו סיבות רוחניות ו'האשימו' את ה'.

הקבלות

1. כמה פסוקים בספר משלי מתארים את התוצאות הטבעיות של התנהגות שטחית בתחומים שונים, למשל:

• (משלי כ ד): "מֵחֹרֶף עָצֵל לֹא יַחֲרֹשׁ, [וְשָׁאַל] בַּקָּצִיר וָאָיִן"; מי שלא חורש, וכתוצאה מכך אין לו מה לקצור - לא יכול לראות בכך מסר מה', כי זו תוצאה הכרחית של מעשיו. ולעניין זה, אין הבדל בין חרישה באדמה, לבין "חרישה" לקראת מבחן; החרישה בפסוק זה מציינת כל פעולה שמטרתה להתכונן לעתיד (ראו ללמוד מקצוע בתקופה של אבטלה).

• (משלי יא יד): "בְּאֵין תַּחְבֻּלוֹת יִפָּל עָם, וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ" - אם לא עושים תחבולות לקראת המלחמה, ונוחלים מפלה - אי אפשר לראות בכך מסר מה', כי זו תוצאה הכרחית (ראו הכנות למלחמה בספר משלי).
• (משלי כב ה): "צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ, שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם" - כשאדם הולך בדרך עקומה ולא סלולה ואינו נזהר, הוא עלול להיתקל בקוצים ומכשולים (ראו הדרך משובשת - הבחירה בידך).

רק אם האדם חרש וזרע ובכל-זאת לא הצליח לקצור, תכנן תחבולות ובכל-זאת הפסיד במלחמה, בחר את דרכו כראוי ובכל-זאת נתקל בצינים ופחים - רק אז יש טעם שינסה לחפש את הסיבות הרוחניות לצרה.

רק אדם שנכשל לאחר שתיכנן את דרכו כראוי יכול לראות בכישלון הזה מסר מה', (משלי טז ט): "לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ, וה' יָכִין צַעֲדוֹ"*.

2. זעף הוא מאפיין של מלכים, (משלי יט יב): "נַהַם כַּכְּפִיר זַעַף מֶלֶךְ, וּכְטַל עַל עֵשֶׂב רְצוֹנוֹ". התנ"ך מספר על כמה מלכים שזעפו כאשר שליחי ה' מנעו מהם לקיים את רצונם, למשל:

• (מלכים א כ מג): "וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף, וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹנָה"
• (מלכים א כא ד): "וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וַיֹּאמֶר 'לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת נַחֲלַת אֲבוֹתָי', וַיִּשְׁכַּב עַל מִטָּתוֹ וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו וְלֹא אָכַל לָחֶם".

• (דברי הימים ב טז י): "וַיִּכְעַס אָסָא אֶל הָרֹאֶה, וַיִּתְּנֵהוּ בֵּית הַמַּהְפֶּכֶת כִּי בְזַעַף עִמּוֹ עַל זֹאת, וַיְרַצֵּץ אָסָא מִן הָעָם בָּעֵת הַהִיא"
• (דברי הימים ב כו יט): "וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ, וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר, וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה' מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת"

הפסוק שלנו מתאים גם למלכים אלה.