ביאור:משלי יט יז

משלי יט יז: "מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל, וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ."

תרגום מצודות: החונן את הדל בתת לו צדקה הוא כמלוה את ה', והנה יפרע לו דמי ההלואה ויוסיף עוד לשלם לו גמול על טובת ההלוואה.

תרגום ויקיטקסט: הנותן מתנת-חינם לאדם דל כאילו נותן הלוואה לה', הרי ה' היה אמור לפרנס את העני בעצמו והנותן "חסך" לו; ולכן ה' ישלם לו גמול - יחזיר לו טובה באותה מידה שבה עזר לעני.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יט יז.

דקויות

1. אדם שנותן צדקה לעני מרגיש לפעמים שהוא מוותר, מקריב משלו. ספר משלי מלמד אותו שלא יראה את זה כויתור, אלא כהלוואה:

ה' "אחראי", כביכול, לפרנס את כל בריותיו, כמו שנאמר ב(תהלים קלו כה): "נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ"; ומי שנתן צדקה לעני, "בא זה ו'חטף' לו את המצוה! אמר הקב"ה: עלי לשלם לו גמולו, זהו שכתוב וגמולו ישלם לו" (ר"א, ויקרא רבה לד ב).

2. ההלוואה היא לא רק בכסף אלא גם בחיים: "כשיחלה [הנותן] ויטה למות, צדקתו מליצה עליו לפני מדת הדין, לומר: העני היתה נפשו מפרכסת לצאת ברעב וזה פרנסה והחזירה לגופה, אף אני אחזיר לו נפשו" (רש"י, ויקרא רבה לד ב).

3. הפסוק מדבר לא רק על עזרה חומרית לאדם עני אלא גם על חסד רוחני, כגון לוויית המת; חכמי התלמוד מצאו רמז לכך במילה "מַלְוֶה", שאפשר לקרוא גם בשינוי ניקוד "מְלַוֶּה": "אמר רחבה אמר רב יהודה: כל הרואה המת ואינו מלַוהו - עובר משום לועג לרש חרף עשהו; ואם הלוהו מה שכרו? אמר רב אסי: עליו הכתוב אומר מַלְוֶה ה' חונן דל, [וכן בפסוק אחר] ומכבדו חונן אביון" (בבלי ברכות יח א).

4. כדי להרגיש שאנחנו באמת לא מפסידים שום דבר, אלא רק מלווים לה', דרושה אמונה תמימה; לכן הביאו חז"ל פסוק זה בקטע העוסק במידת התמימות, בפירוש על הפסוק הראשון בפרקנו, (משלי יט א): "טוֹב רָשׁ הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ..."*: "כל מי שהולך בתומו בעולם הזה לפני בוראו, עתיד להינצל מדינה של גיהנם לעתיד לבוא... כל מי שמשלים ללכת בתום, הקב"ה מזמן לו חלק כמותו... וכל כך למה? בשביל הצדקה שהם עושין עם העניים בתום, והעלה עליהם הקב"ה כאילו הם עושים עמו צדקה, שנאמר: מלוה ה' חונן דל - אמר הקב"ה: הלויני צדקה בעולם הזה, וגמולו ישלם לו - ואני אשלם לך שכר לעולם הבא" (מדרש משלי יט).

הקבלות

בפסוקים נוספים נאמר שה' יברך את מי שיעזור לעני:

לגבי מצוות ההלוואה לפני שנת השמיטה, (דברים טו י): "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ"*.
(תהלים קיב ט): "פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים, צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד, קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד".
(משלי יא כד): "יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד, וְחוֹשֵׂךְ מִיֹּשֶׁר אַךְ לְמַחְסוֹר"*.
(משלי כח כז): "נוֹתֵן לָרָשׁ אֵין מַחְסוֹר, וּמַעְלִים עֵינָיו רַב מְאֵרוֹת"*.
(קהלת יא א): "שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם, כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ"*.

אולם הפסוק שלנו מוסיף עליהם:

גמול = מידה כנגד מידה; הפסוק מדגיש, שה' יגמול לנותן באותה מידה, שהרי המתנה לעני היא כמו הלוואה, והלוואה יש להחזיר במלואה.
נאמר ב(משלי כב ז): "עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל וְעֶבֶד לוֶֹה לְאִישׁ מַלְוֶה"*, ודרשו חז"ל: "מאי דכתיב מלוה ה' חונן דל - אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו: כביכול עבד לוה לאיש מלוה!" (רבי יוחנן, בבלי בבא בתרא י א; וראו גם שמות רבה לא יב, ויקרא רבה לד ב).

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/19-17