קטגוריה:אסתר ח יא

המילה נתן מציינת שהמלך נתן רשות ליהודים לעשות את הכתוב בהמשך הפסוק, אבל לא חייב אותם לעשות זאת, אלא אפשר להם לעשות כרצונם. ואכן היהודים לא עשו כל מה שכתוב כאן: הם לא הרגו טף ונשים, ולא לקחו שלל, אלא היכו רק את אויביהם, (אסתר ט ה): "וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אֹיְבֵיהֶם, מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן. וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם".

מרדכי ואסתר השתמשו בתבנית של פקודת המן (אסתר ג יג) כדי לעקוף את פקודת המן. המלך "נתן" ליהודים:

• להשאר במקומם - בכל עיר ועיר, ולא לברוח ולהתרכז במקום אחד בלבד;
• להיקהל לקבוצות גדולות, ולהתארגן להגנה בעזרת חיילים שכירים, אימון, בנית חומות ומחסומים;
• לעמוד על נפשם - להלחם במתקיפים ללא מורא מעונש המלך, אולם ללא עזרה מהמלך;
• לעשות לאויביהם מידה-כנגד-מידה - לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד - כנגד הלשון של פקודת המן;
• לפגוע במתקיפים במידה והם חיל המלך או אנשים פרטיים הצרים אותם. אין הגבלה לפי לאום אלא לפי המעשה;
• הַצָּרִים במובן פשוט מגביל את הנקמה לאנשים אשר הקיפו את היהודים וצרו עליהם, אפילו ללא הצלחה וללא הריגה או פציעה של יהודי אחד. אולם פרוש רחב של השורש "צרר" כולל כל עשית צרות, אפילו הלשנה או דבר שטנה או עזרה לצרים: בהדרכה, מזון ולינה. כל מעשה שגורם צרות ליהודים ביום הפור יוענש.

אם מטרת ההיתר היא לאפשר ליהודים להגן על עצמם (לעמוד על נפשם), מדוע הותר להם גם להרוג טף ונשים וגם לבוז את שללם - והרי זה הרבה מעבר להגנה עצמית?

- נראה שהביטויים "טף ונשים" ו"ושללם לבוז" כלל לא מתייחסים למעשי היהודים, אלא למעשי האויבים "הצרים אותם". הם מתארים את תוכניתו של המן, שאכן רצה (אסתר ג יג): "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים..... טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, ...; וּשְׁלָלָם לָבוֹז." שיעור הפסוק הוא: המלך נתן ליהודים להגן על עצמם מפני כל האויבים הרוצים להרוג את נשיהם וטפם ולבוז את שללם. ישנן שתי ראיות לפירוש זה:

א. הפסוק שלנו בפירוש מתייחס לחֵיל עַם וּמְדִינָה, כלומר צבא. בצבא אין טף ונשים.

ב. היהודים לא הרגו טף ונשים אלא רק אנשים, ולא לקחו שלל (אסתר ט טו): "בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ, וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם".

• "טַף וְנָשִׁים" כולל את כולם, כולל ילדים צעירים ונשים שלא השתתפו בעשית צרות. אולם מרדכי ואסתר לא כללו את הזקנים בפרוש. מרדכי ואסתר רצו לחסל את המן ועמו, העמלקים. אבל לא היה צורך להעניש זקנים וזקנות אשר אינם יכולים להמשיך את העם.
• "וּשְׁלָלָם לָבוֹז". למרות שמרדכי ואסתר לא התכונו לבוז, הם השתמשו בתבנית של המן כדי להפחיד את המתקיפים ולהקל על היהודים את עומס המלחמה. היהודים קיבלו רק יום אחד, ועיסוק בשלל יפגע במטרה העקרית של נקמה באויבים, כשם ששאול המלך פקד (שמואל א יד כד): "אֶת הָעָם לֵאמֹר, אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי, וְלֹא טָעַם כָּל הָעָם לָחֶם"
• "וּשְׁלָלָם לָבוֹז". בפקודת המן ברור "שללם" הוא השלל אשר יקחו הפורעים מהיהודים. בפקודת מרדכי לא ברור "שללם" של מי: האם זה רכוש הפורעים, או רכוש היהודים שהפורעים לקחו מהיהודים כשלל. גם אברהם לא לקח מרכוש מלך סדום (בראשית יד כג): "וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ" אשר נלקח על ידי ארבעת המלכים. אבל לא נאמר שהוא לא לקח את רכוש ארבעת המלכים המתקיפים. סביר להניח שהיהודים לקחו את רכושם חזרה במידה והפורעים לקחו שלל מהם, אבל לא לקחו מרכוש הפורעים שלל.

שלל הוא רכוש המובסים. רכוש זה כולל: אדמות, ערים, בתים, עסקים, כלי נשק, מקנה וצאן ושאר חיות, עבדים, חוזים, רכוש פרטי וכדומה. דוד כבש את ירושלם ולקחה לבירתו, ושאול לקח שלל את העמלקים (שמואל א טו ט). לא היה איסור לקחת שלל. חלק מרכוש המובסים הוא רכוש גנוב שנגנב בעבר. רכוש זה אינו רכושו של הגנב למרות שהיה ברשותו. כך דוד מציל את רכושו ורכוש חיליו מהעמלקים שפשטו על צקלג (שמואל א ל א), והרכוש הזה אינו חייב בחרם.

השאלה היא של מי יהיה השלל? במקרה של העמלקים הרכוש הוא חרם לשם, ואין לקחת אותו לרכוש פרטי. במקרה של אדם המוענש על ידי המלך, השלל הוא רכוש המלך, והלוקח מהשלל פוגע במלך. רק שלל אשר הוא גנוב ונמצא ביד השודד יוחזר לבעליו המקוריים ולא יוחרם או ינתן למלך.

(אסתר ג יג): "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, ...; וּשְׁלָלָם לָבוֹז."

המלך הרשה למרדכי ואסתר לכתוב פקודה שתעקוף את פקודת ההרג של המן, אבל בלי לפגוע בכבוד פקודת המן (אסתר ח ח): "כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ, אֵין לְהָשִׁיב." פקודת המן לא אסרה על הגנה עצמית. אפילו ללא פקודת מרדכי ואסתר היהודים היו רשאים לעמוד על נפשם. ובנוסף פקודת המן הרשתה להרוג ולבוז, אבל לא נתנה חסינות לפושעים.

המן שלח את פקודתו (אסתר ג יב): "אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶל הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם, מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ:" אם אחשדרפני המלך ושרי המלך היו מחויבים לבצע את הפקודה, אזי פקודת מרדכי ואסתר סותרת את פקודת המן. לכן חיבים לקרוא שהמן שלח את פקודתו "אל" השרים והאחשדרפנים להרשות לאנשי העם ולחילם להרוג ביהודים אבל לא להשתתף בעצמם כנציגי המלך הרישמים.

המן רצה להשמיד את כל היהודים כדי לבטל את משרתו של מרדכי כנציג היהודים בשער המלך, לכן חובה היתה להרוג (אסתר ג יג): "אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים". טף ונשים כבר כולל את כולם שנאמר: (דברים ב לד): "וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו, בָּעֵת הַהִוא, וַנַּחֲרֵם אֶת כָּל עִיר מְתִם וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף' לֹא הִשְׁאַרְנוּ שָׂרִיד" אולם לרוצחים היה צורך להבהיר שגם זקנים וצעירים כלולים.

ושללם לבוז - זה התשלום לעושי המלאכה עבור שרותם.

בלעם ברך את ישראל: "וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ, וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ ... אכַל גּוֹיִם צָרָיו, וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ" (במדבר כד ז-ח). בלעם מזכיר את אגג מלך העמלקים, וצופה שישראל יפגע בצריו, וכך מרדכי ואסתר ציוו להרוג בצרים אותם שפעלו בפקודת המן האגגי.