קטגוריה:אסתר ט ה

וְהֶרֶג וְאַבְדָן

מה פרוש המילה "אַבְדָן"?

אחרי הריגה מה נשאר עוד לעשות מחוץ לבזוי המת ומשפחתו?

המילה בשורשיה מופיעה:

• 1 (אסתר ט ה): "וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אֹיְבֵיהֶם, מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן; וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם, כִּרְצוֹנָם"
• 2 (אסתר ט ו): "וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה, הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת, אִישׁ"
• 3 (אסתר ט יב): "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ"
• 4 (המילה "אבד" חסרה) (אסתר ט י): "עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא צֹרֵר הַיְּהוּדִים הָרָגוּ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם"
• 5 (המילה "אבד" חסרה) (אסתר ט טו): "וַיִּקָּהֲלוּ היהודיים (הַיְּהוּדִים) אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן, גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ"
• 6 (המילה "אבד" חסרה) (אסתר ט טז): "וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם, חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף"

בני המן נהרגו אבל לא אבדו, לבטח בני המן, צורר היהודים, קיבלו את העונש המכסימלי, כלומר לאבד זה עונש שונה וקטן יותר מהריגה.

אנו רואים שביום השני הומתו שלוש מאות איש אבל הם לא אובּדו, כלומר אבד אינו חלק מההריגה אלה בנפרד מההרג. אבד מופיע כפועל פעיל, כלומר היהודים עשו משהו לגרום לאובדנם.
אפשרי שביום הראשון חלק מחמש מאות האנשים לא הומתו אלא פוזרו על ידי היהודים, או מפחד ההתקפה הם ברחו, נעלמו ונאבדו. וכך ביום השני, שהיה הפתעה למתחבאים, הם נתפסו והומתו. בשאר המדינות היהודים לא חיפשו את הבורחים ולא ספרו אותם.

אולם "וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם" הוא בנוסף להרג ואבדן. האם הם עשו כרצונם את ההריגה לצורותיה השונות? אין סימן להתעללות באנשים חיים. כרצונם ("כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם" (ביאור:אסתר ח ח) מוגבל לפקודת מרדכי החתומה בטבעת המלך לעשות דבר "כָשֵׁר" ו"טוֹב" בעיני המלך (ביאור:אסתר ח ה). אולם כפי שנראה בהמשך גופות בני המן נשארו חשופות לחיית השדה ועוף השמים. אולי "כרצונם" מתכוון להחלטה את מי להרוג ואת מי לעזוב לאחר אזהרה.

המלך שמע שהיהודים איבדו את אויביהם, וזה אחרי שהוא קרא את פקודת המן וידע שהמן שלח ידו ביהודים "לאבדם" (ביאור:אסתר ח ז), כלומר כאן הוא ידע שמדובר בשליחה לאבדון ולא בעבדות. כשהמלך חוזר על מה שסופר לו הוא משתמש במילה שנאמרה לו, ובכך הוא לא נכנס לוויכוח מה פרוש המילה, ומה עשו היהודים לשונאיהם.

אֹיְבֵיהֶם ... שֹׂנְאֵיהֶם

הפסוק מופיע בצורה שירית והחלק השני חוזר ומבהיר את החלק הראשון - אֹיְבֵיהֶם ... שֹׂנְאֵיהֶם, מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן ... וַיַּעֲשׂוּ כִּרְצוֹנָם. האנשים ששנאו את היהודים מקודם וגרמו צרות בעבר הוענשו בהריגה ובפזור, כרצונם של היהודים.

אויב הם אדם הפועל וגורם צרות - המניע יכול להיות שנאה, בצע כסף, תאוה, תענוג, חובה.
שונא הוא אדם החושב רעות על אדם אחר גם אם הוא לא פועל בצורה גלויה.
ביום ההוא האויבים פעלו, ולכן הם וגם השונאים בסתר והמסיטים הוענשו.

וַיַּכּוּ

אולם נכתב "וַיַּכּוּ". אפשר להכות ולהרוג, אולם לא ברור מה הכוונה לצרוף ב"וַיַּכּוּ וְאַבְדָן". אולי הכוונה שהיכו את אויביהם בחרב, ללא הריגה, כדי לגרום להם לברוח ולהאבד.

וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים

אויביהם מופיע בתאור כללי, וגם היהודים, כולם ביחד, מי שלחם ומי שלא לחם, וללא מנהיג מסוים שהיה במקום ההריגה של כל אחד מהאויבים. כאילו היתה הסכמה כללית לפגוע באויבים ידועים שאין ספק באשמתם.

בְּכָל ?

"וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אֹיְבֵיהֶם"?
האם באמת בכל, כל האויבים? האם לא נשאר אויב אחד? האם לא נוצר אויב אחד חדש במשך היום?
אפשר להניח שזה על דרך המליצה: היכו בכל מקום בממלכה, במספר רב של אויבים ידועים.