ספר מכלול (רד"ק)/פעלים/פיתוחי טור ה
הטור החמישי עריכה
והטור החמישי נקרא בנין הפעיל הנוסף.
זה הבנין כֻלו נוסף. בעוברים נוסף בה"א בראש המלה נקודה בחירק, וביו"ד נחה בין עי"ן הפעל ללמ"ד הפעל בנסתרים – "הִפְקִיד", "הִשְׁמִיד", "הִבְדִיל". וכן בנקבה – "הִפְקִידָה" "הִשְׁמִידָה" "הִבְדִילָה", וקריאתם מלעיל. זולתי אלה שנמצאו מלרע – "וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם" (שמות כו, לג); "וֶהֱבִיאָהּ אֶל הַכֹּהֵן" (ויקרא ה, יב).[1]. וכן הרבים – "הִפְקִידוּ" "הִשְׁמִידוּ" "הִבְדִילוּ", מלעיל כלם.
ובנמצאים ובמדברים בעדים נעדרה היו"ד הנחה – "הִפְקַדְתִּי" "הִשְׁמַדְתִּי" "הִפְקַדְנוּ" "הִפְקַדְתָּ" "הִפְקַדְתֶּם" "הִבְדַּלְתֶּם". ונקודם וקריאתם ביארנו בטור הראשון במלת פָּעַלְתָּ ופָעַלְתִּי ופְעַלְתֶּם ופָעַלְנוּ. וכן בהתחברם עם הכנויים, תעדר גם כן היו"ד הנחה, ותהיה עי"ן הפעל נקודה בפתח – "אֲשֶׁר הִפְקַדְתּוֹ" (ש"א כט, ד) ; "וְהִשְׁכַּרְתִּים לְמַעַן יַעֲלֹזוּ" (ירמיהו נא, לט); "וְהִמְעַטְתִּים לְבִלְתִּי רְדוֹת בַּגּוֹיִם" (יחזקאל כט, טו). ובא עי"ן הפעל נקודה בחירק כאשר בנסתרים – "וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַייָ" (ש"א א, כח). או בא לגזרת פָּעֵל, כמו "וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ" (שופטים יג, ו) כמו שכתבנו בטור הראשון.
ואם פ"א הפעל גרונית, נרחיב עליה ונאמר "הֶאֱרִיךְ" (משלי יט, יא) "כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ" (במדבר ל, טו) ; "וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה" (ויקרא כז, יא); "הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז" (תהלים ל, ח); "אֶת יְיָ הֶאֱמַרְתָּ" (דברים כו, יז); "הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם" (תהלים קכט, ג) – ה"א הִפְעִיל נקודה בסגול, ופ"א-הפֹעל בחטף-סגול. ובאה מלה אחת משונה מחברותיה – "לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר" (יהושע ז, ז) – שהעי"ן נקודה בשוא-ופתח, ולפי שנקדו העי"ן בשוא-ופתח, נקדו הה"א בצרי להרחיב התנועה, כמו שנקדוה בפתח כשהוסיפו ו"ו השירות בעוברים בנמצא ובנמצאים – "וְהַעֲמַדְתָּ לָהֶם כָּל מָתְנָיִם" (יחזקאל כט, ז); "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה" (ויקרא כה, ט); "וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ" (במדבר כז, ח) – לפי שהעי"ן בשוא-ופתח, נקדו הה"א בפתח להאריך התנועה בתחלת המלה, לפי שהיא מלרע.
ופעמים פ"א-הפעל בשוא לבדו – "וַייָ הֶעְלִים מִמֶּנִּי" (מ"ב ד, כז)[2]; "וְשַׁחֲטָה שֵׂטִים הֶעְמִיקוּ" (הושע ה, ב); "הֶעְמִיקוּ שִׁחֵתוּ" (הושע ט, ט) והדומים להם.
ובאה מלה אחת הה"א בסגול – "לֹא הֶכְלַמְנוּם" (ש"א כה, ז) – ומשפטו בחירק על המנהג השלמים.
ואם למ"ד-הפֹעל גרונית, יולד נח בקריאה בין עי"ן-הפֹעל ללמ"ד-הפֹעל "וַייָ הִפְגִּיעַ בּוֹ" (ישעיהו נג, ו); "הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם" (מ"ב ז, ו).
ומלת "תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם" (הושע יא, ג), רוב המדקדקים אמרו שהוא כמו הִרְגַלְתִּי בחלוף תי"ו בה"א, כמו שנהגו העברים ברוב בנחי הלמ"ד ובהרבה מקומות. ואף על פי כן, בתחלת המלה לא מצאנו חלוף תי"ו בה"א, ועל כן יתכן לומר שהוא שם-הפֹעל, והיה ראוי להיותו מלרע בפלס "תִּפְאַרְתִּי" (ישעיהו מו, יג), ונאמר ממנו "תִּרְגֶלֶת" בפלס "תִּפְאֶרֶת". וכן פירשוֹ רבי אחי רבי משה עליו השלום בספר תחבושת, והוא הישר.
ומלת "הֶחֳדַלְתִּי אֶת מָתְקִי" (שופטים ט, יא); "הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי" (שופטים ט, יג); "הֶחֳדַלְתִּי אֶת דִּשְׁנִי"; (שופטים ט, ט) – אמרו שהם מפוארים, כי הראוי בהם הֶחֱדַלְתִּי, בפלס "הֶעֱמַדְתִּי". והנכון שהם מבנין הָפְעַל, ולולי החי"ת שהיא גרונית היה הָחְדַלְתִּי כמו "הָשְׁבָּרְתִּי" (ירמיהו ח, כא), ובגלל החי"ת הוסב הקמץ להיות תחת החי"ת כמנהג, כמו "כִּי הָחֳלֵיתִי" (מ"א כב, לד). ואע"פ שה"א "הָחֳלֵיתִי" בקמץ וה"א "הֶחֳדַלְתִּי" בסגול, אין לחוש על זה, כי תנועת הה"א אינה אלא להאריך ולהרחיב קריאת החי"ת, ואם תארך ותרחב קריאת החי"ת מה לנו אם הוא מפני תנועת קמץ אם מפני תנועת סגול.
ומלת "וְהִשְׁלַכְתֶּנָה הַהַרְמוֹנָה" (עמוס ד, ג) מלה מורכבת מן עבר ועתיד. כי אם היתה עבר כלה היינו אומרים "וְהִשְׁלַכְתֶּן", ואם עתיד כלה – "וְתַשְׁלֵכְנָה". או הוא כלו עבר, והוא הנכון, ונוספה ה"א אחר נו"ן הנקבות שלא כמשפט העוברים, אבל מנהג הלשון בעתידים מן הפעלים ובשמות ובמלים. כמו: "קִרְבֶּנָה" (בראשית מא, כא); "כִּסְּתוֹתֵיכֶנָה" (יחזקאל יג, כ); "אֹתָנָה" (שמות לה, כו); "וְאַתֵּנָה" (בראשית לא, ו); "כֻלָּנָה" (בראשית מב, לו).
והבינונים בתוספת מ"ם, ותעדר הה"א הנוספת על העוברים, לפי שיכבד על הלשון שתי אותיות נוספות כאחת. ופעם תראה, כמו "לְאַרְבַּעְתָּם מְהֻקְצָעוֹת" (יחזקאל מו, כב). וכלם היו ראויים להיות על זה הדרך. הפוֹעלים – מְהַפְעִיל מְהַפְעִילִים וכו' והפעוּלים מְהֻפְעַל מְהֻפְעַלִים וכו'. וכשנעדרה הה"א, הוטלה תנועת הה"א במ"ם, ואמרו מַפְעִיל – "מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ" (ישעיהו נד, יא). ויתכן לומר מַפְעֵל בצרי, כמו "מוֹצֵא רוּחַ מֵאוֹצְרוֹתָיו" (תהלים קלה, ז) שהוא כמו מוֹצִיא. מַפְעִילִים וכו'. הפעוּלים – מֻפְעַל מֻפְעָלִים וכו', והמ"ם בשרק. כמו:
- "הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ" (ש"ב כ, כא); "מֻשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ" (מ"ב ד, לב); "כָּל רֹאשׁ מֻקְרָח" (יחזקאל כט, יח); "הַמֻּפְקָדִים בֵּית יְיָ" (מ"ב יב, יב); "וְיִהְיוּ מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ" (ירמיהו יח, כג); "מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ" (מ"א יג, כד).
או בקמץ-חטף – "מָשְׁזָר" (שמות כו, א); "וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת" (מלאכי א, יד).
ומופעָל קמוץ, זולתי אם הוא סמוך. ובא "וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי" (תהלים כב, טז) קמוץ ואף על פי שהוא סמוך. ויתכן שיהיה חסר למ"ד השמוש, ודינו מֻדְבָּק לְמַלְקוֹחָי.
ואם פ"א הפעל אות גרונית, תאמר בפעלים "מַאֲרִיךְ" (קהלת ז, טו); "מַחֲרִיד" (ויקרא כו, ו); "מַעֲמִיד" (דה"ב יח, לד). ובפעולים תשוב קבוץ המ"ם קמוצה בקמץ רחב, ופ"א הפעל בקמץ חטף. כמו: "מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה" (מ"א כב, לה); "בְּתוֹךְ עָרִים מָחֳרָבוֹת" (יחזקאל כט, יב); "וְכֶבֶשׁ בַּזָּהָב לַכִּסֵּא מָאֳחָזִים" (דה"ב ט, יח).
ומלת "וְאֵין מָעֳמָד" (תהלים סט, ג) קמץ, המדקדקים אמרו שהוא שם-הפֹעל, והוא מפואר, כי היה ראוי להיות מַעֲמַד בפלס "מַחֲשַׁב" "מַעֲרַב". כי אם היה פעול היה אומר וְאֵינֶנִּי מָעֳמָד, כי אמר בראש הפסוק "טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה" (תהלים סט, ג). ויתכן לומר שהוא פעול כמשפטו ופירושו ואין אחד מאיברי שהיה מעמד כי כלי טבעתי.
"אֲשֶׁר אַתֶּם מַחְלְמִים" (ירמיהו כט, ח); "הֵם מַעְזְרִים אוֹתָם" (דה"ב כח, כג) – משפטם על המנהג – "מַחְלִימִים" "מַעֲזִירִים".
ומלת "מַבְלִיגִיתִי עֲלֵי יָגוֹן" (ירמיהו ח, יח) אמרו כי היא מורכבת מפועל ומפועלת עם כנוי המדבר בעדו. כי מהפועל יאמר "מַבְלִיגִי" ומהפועלת "מַבְלִיגָתִי". והנכון שהוא שם-הפֹעל "מַבְלִיגִית" בפלס "מַרְבִּית" שהיה ראוי להיות "מַרְבִּיִית", וכן משקלו "מַבְלִיגִית", ובהתחברו עם המדבר-בעדו יאמר "מַבְלִיגִיתִי". והוא מלשון "וְאַבְלִיגָה מְּעָט" (איוב י, כ). וכן כתבו רבי אחי ר' משה ז"ל בספר תחבושת, והוא הישר.
"כֵּן מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ" (ישעיהו נב, יד) – החירק מקום קמץ. או יהיה תֹאר. וכן "וְהֶעָרִים הַמִּבְדָּלוֹת" (יהושע טז, ט); "כִּי עֲתַלְיָהוּ הַמִּרְשַׁעַת" (דה"ב כד, ז).
ומלת "וְהֶאֶזְנִיחוּ נְהָרוֹת" (ישעיהו יט, ו), האל"ף נוספת כי משפטו "וְהֶזְנִיחוּ". כן דעת המדקדקים. אבל דעתי כי הה"א נוספת, והאל"ף תמורת הה"א, כאל"ף "וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי" (ישעיהו סג, ג); "וְאַחֲרֵי כֵן אֶתְחַבַּר יְהוֹשָׁפָט" (דה"ב כ, לה). וסגול האל"ף, מפני כובד קריאת האל"ף בחירק. כי אלו היה ה"א, היה חירק. כי לא מצאנו אות נוספת נעה כי אם בראש המלה או בסופה, זולתי מלת "לְדַרְיוֹשׁ הַדָּבָר" (עזרא י, טז), והוא לבדו בא כן. וכבר כתבנו שאפשר שהיא מלה מורכבת ואנחנו לא ידענו. ויש אומרים כי נהגו באל"ף "וְהֶאֶזְנִיחוּ" מנהג לשון ארמית שמוסיפין אל"ף בראש המלה, כמו "אִשְׁתִּיו חַמְרָא" (דניאל ה, ד) וזולתו, ונכתבה בו אל"ף על לשון ארמית, והה"א על לשון הקדש. ורבי אחי ר' משה ע"ה כתב כי הה"א היא ה"א השאלה במקום "אִם", כה"א "הֶהָשֵׁב אָשִׁיב" (בראשית כד, ה). ומפני פגישת שני הה"ין בתנועה אחת החליפו ה"א הבנין באל"ף, כי החירק והסגול הרי הם כתנועה אחת, ותכבד קריאתם כאחת. אבל הסגול עם הקמץ קריאתה נכונה, כי הסגול קריאתו למטה והקמץ למעלה, לפיכך תכון קריאתם כאחת. וזה אנחנו זוכרים תמיד בזה הספר, שיבא הסגול קודם הקמץ לתקן הקריאה. וזהו הנכון מכל מה ששמעתי שנאמר במלה הזאת.
והצווי והמקור בתוספת ה"א, ה"א בפתח והעי"ן בחירק. כמו: "הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת הָעָם" (יהושע ז, ז); "וּלְהַכְחִיד וּלְהַשְׁמִיד" (מ"א יג, לד); "עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים" (קהלת ג, ה);[3]; "וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל" (במדבר י, ז); "וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן" (במדבר ט, יט). או בצרי – "וְהַשְׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל הָאָח" (ירמיהו לו, כג); "אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל" (משלי כא, טז); "מוּסַר הַשְׂכֵּל" (משלי א, ג); "הַעֲמֵד הַמְצַפֶּה" (ישעיהו כא, ו); "הַחֲזֵק מָגֵן וְצִנָּה" (תהלים לה, ב); "הַעְמֵק שְׁאָלָה" (ישעיהו ז, יא). ואם במקף – בסגול – "הַעֲבֶר־נָא֙ אֶת עֲוֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי" (ש"ב כד, י). ויבא בפתח – "הַנְחַת יְיָ גִּבּוֹרֶיךָ" (יואל ד, יא); "הַיְשַׁר לְפָנַי דַּרְכֶּךָ" (תהלים ה, ט). ובא גם בהפסק בפתח – "כַּפְּךָ מֵעָלַי הַרְחַ֑ק" (איוב יג, כא) – בפתח באתנח; וכן "וּמָתְנֵיהֶם תָּמִיד הַמְעַֽד" (תהלים סט, כד) בפתח בסוף-פסוק; "וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַ֑ר" (ש"א טו, כג) – מקור, והוא בפתח באתנח. וכן "יַעַן הַזְכַּרְכֶם עֲוֹנְכֶם" (יחזקאל כא, כט) בפתח. ואלה שיבאו בצרי או בפתח, לא יבאו כן כי אם היחיד, או הרבות – שיאמר הַפְקַדְנָה לעולם בצרי. אבל היחידה והרבים בחירק לעולם – "הַחֲזִיקִי" "הֶחֱזִיקוּ" "הֶעֱמִיקוּ" "הַעְמִיקוּ", והם מלעיל. ובהתחברם עם הכנויים לעולם כלם בחירק. והמקור, כשיבא באותיות בכל"ם – "בְּהַרְחִיק" "כְּהַרְחִיק" "לְהַרְחִיק" "מֵהַרְחִיק".
ויבא בהעדר הה"א –
- "וְלַנְפִּל יָרֵךְ" (במדבר ה, כב); "לַעֲבִיר אֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ" (ש"ב יט, יט) בשוא-ופתח; "לַחֲלִק מִשָּׁם בְּתוֹךְ הָעָם" (ירמיהו לז, יב) בשוא לבדו; "וְלַשְׁבִּית עֲנִיֵּי אָרֶץ" (עמוס ח, ד); "לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ" (דברים א, לג); "בַּגְלוֹתוֹ אֶת יְכָנְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה" (ירמיהו כז, כ); "וַיֹּאמֶר מֵהָחֵל הַתְּרוּמָה לָבִיא בֵית יְיָ" (דה"ב לא, י); "לָבִיא אֹתוֹ בָּבֶלָה" (ירמיהו לט, ז); "לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ" (קהלת ה, ה); וכן "לגיד בְּיִזְרְעֶאל" (מ"ב ט, טו) בכתוב, וקרי "לְהַגִּיד"; "לַשְׁמִעַ בְּקוֹל תּוֹדָה" (תהלים כו, ז); "לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ" (שמות יג, כא); "לַמְרוֹת עֵנֵי כְבוֹדוֹ" (ישעיהו ג, ח); "לַעֲלוֹת עַל מִזְבְּחִי" (ש"א ב, כח); "וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן" (דניאל יא, לה); "לַשְׁמִד מָעֻזְנֶיהָ" (ישעיהו כג, יא); "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר" (דברים כו, יב); "בַּעְשֵׂר הַלְוִיִּם" (נחמיה י, לט).
ויש שיבא ה"א המקור בחירק כמו "הַעֲבִיר" –
- "גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹחַ וְהִמְלִיט" (ישעיהו לא, ה); "לְמַעַן הִרְגִּיעַ אֶת הָאָרֶץ וְהִרְגִּיז לְיֹשְׁבֵי בָבֶל" (ירמיהו נ, לד) – ואפשר שיהיה "הִרְגִּיעַ" עבר במקום עתיד, כאלו אמר: למען ירגיע את הארץ והרגיז ליושבי בבל; "כְּגֹרֶן עֵת הִדְרִיכָהּ" (ירמיהו נא, לג); "עַד הִשְׁמִדָם אוֹתָם" (יהושע יא, יד) – אבל "עַד הַשְׁמִידוֹ אוֹתְכֶם" (יהושע כג, טו) פתח; "עַד הִשְׁלִיכוֹ אוֹתָם מֵעַל פָּנָיו" (ירמיהו נב, ג).
ובסגול עם אות גרונית כמו "הֶעֱבִיר" –
- "בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ירמיהו לא, לא); "שֵׂכֶל אָדָם הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ" (משלי יט, יא).
ומלת "כְּהִנְדֹּף עָשָׁן" (תהלים סח, ג) וכן מלת "כְּהִתּוּךְ כֶּסֶף" (יחזקאל כב, כב), יש אומרים שהוא מקור מזה הבנין. ויש אומרים שהם מקור מבנין נִפְעַל, והראוי "כְּהִנְדוֹף" "כְּהִנְתּוּך" ולפי דעתי כי שניהם שמות הפֹעל מזה הבנין, ואם זה בחולם וזה בשורק, שניהם שוים.
והאותיות הנוספות שהם אית"ן, תעדר מהם ה"א הבנין ונאמר "אַגְדִּיל" "יַגְדִּיל" והראוי אֲהַגְדִּיל יְהַגְדִּיל, ובהעדר הה"א, נשאר פתח הה"א באותיות הנוספות.
ומצאנו הה"א במקומות מעטים מנחי הפ"א –
- "דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ" (תהלים קטז, ו); "יְהוֹשִׁיעַ יְיָ" (ש"א יז, מז); "מֹשְׁלָיו יְהֵילִילוּ" (ישעיהו נב, ה); "וּמִשִּׁירִי אֲהוֹדֶנּוּ" (תהלים כח, ז); "עַל כֵּן עַמִּים יְהוֹדֻךָ" (תהלים מה, יח); "יְהוֹדֶה לַתְּפִלָּה" (נחמיה יא, יז).
ופעמים יבא האית"ן בצרי[4] –
- "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם" (בראשית יט, כז); "אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעוּזִּי" (ישעיהו כז, ה) בשוא-ופתח; "וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ" (ישעיהו מב, ו) בשוא לבדו.
ואם במקף בסגול –
"אַשְׁכֵּים וְדַבֵּר" (ירמיהו כה, ג); "וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ" (בראשית מא, מג) – יש אומרים כי שניהם מקור בחלוף ה"א באל"ף וכן "אַכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם" (דה"ב י, יד). ויש לומר שהאל"ף בהם למדבר.
ונכתבה יו"ד המשך ב"אַשְׁכֵּים" אף על פי שהוא בצרי, לפי שאחד הוא בחירק ובצרי. וכן "הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ" (דברים טו, יד); וכן "וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יט, ג); "וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר" (קהלת י, כ); "הַגֵּיד נַגִּיד לַמֶּלֶךְ" (ירמיהו לו, טז) – ר"ל "הגד"; "הַקֵּיף אֶת הָעִיר" (יהושע ו, ג). וכן: "הַסֹּבֵיב אֵלָיו" (מ"ב ח, כא); "אֲנִי יְשֵׁינָה וְלִבִּי עֵר" (שה"ש ה, ב); "הַבֵּיט יָמִין וּרְאֵה" (תהלים קמב, ה); "וְהוֹלֵיד אָוֶן" (ישעיהו נט, ד)[5] ואם למ"ד הפעל אות גרונית, יולד נח בקריאה בין העי"ן והלמ"ד –
- "כִּי לֹא יַצְמִיחַ" (ש"ב כג, ה); "יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ" (ישעיהו מב, יג); "וּבְחֶבֶל תַּשְׁקִיעַ לְשֹׁנוֹ" (איוב מ, כה).
ופעמים יבא בפתח. כמו:
- "וַיַּצְמַח יְיָ אֱלֹהִים" (בראשית ב, ט); "אַל תַּשְׁמַע קוֹלְךָ" (שופטים יח, כה); "וְאַל יַבְטַח אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ" (מ"ב יח, ל). ובא גם כן בהפסק – "תַּחַת דָּוִיד אָבִיו וַיַּצְלַ֑ח" (דה"א כט, כג).
ומצאנו עי"ן הפעל ברבים בשוא –
- "וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם" (ירמיהו ט, ב); "וַיַּדְבְּקוּ גַם הֵמָּה" (ש"א יד, כב); "וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל" (ש"א לא, ב). והיו ראויים להיות "וַיַּדְרִיכוּ" "וַיַּדְבִּיקוּ", ופתחות היו"ד תורה עליהם שהם מבנין הִפְעִיל.
וכן "רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה" (תהלים סה, י); "יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ" (ש"א יז, כה) – ראויים "תַּעֲשִּׁירֶנָּה" "יַעֲשִׁירֶנּוּ", ואף על פי שלא תורה עליהם פתחות אות אית"ן – כי גם בבנין הקל יפתח אות אית"ן בגלל אות הגרון, כמו "הֵמָּה יַעַמְדוּ לְמִשְׁפָּט" (יחזקאל מד, כד) וזולתו – אף על פי כן יורה עליו לפי שהוא פעל עובר לאחר, ומהקל הוא עומד, כמו "לֹא יֶעְשַׁר וְלֹא יָקוּם חֵילוֹ" (איוב טו, כט). ואף על פי שמצאנוהו עומד בבנין הִפְעִיל, והוא "בָּרוּךְ יְיָ וַאעְשִׁר" (זכריה יא, ה), מבנין הקל לא מצאנוהו עובר. ואלה שמות האבנים על הסדר. העוברים והם שלשה על שלשה –
הִפְקִיד. הִפְקַדְתָּ. הִפְקַדְתִּי.
הִפְקִידוּ. הִפְקַדְתֶּם. הִפְקַדְנוּ.
הִפְקִידָה. הִפְקַדְתְּ; ואם למ"ד הפעל גרונית כלו פתח – "הִשְׂבַּעַתְּ עַמִּים רַבִּים" (יחזקאל כז, לג). הִפְקַדְתֶּן.
הבינונים על שני דרכים – הפועל והפעול – והם שמונה.
הפועל – מַפְקִיד. מַפְקִידִים. מַפְקִידָה או מַפְקֶדֶת. מַפְקִידוֹת.
הפעול – מֻפְקָד מֻפְקָדִים מֻפְקָדָה או מֻפְקֶדֶת. מֻפְקָדוֹת.
המקור – הַפְקֵד.
שם הפֹעל בזה השֹרש לא מצאנוהו, אבל מצאנוהו בשֹרש אחר על פנים רבים. יש שהוא בפלס הבינוני הפועל – "וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ" (הושע ו, ד); "סוּסִים מְיֻזָּנִים מַשְׁכִּים הָיוּ" (ירמיהו ה, ח), כלומר בהשכמה; וכמו כן "יִתֶּן אֹכֶל לְמַכְבִּיר" (איוב לו, לא), כלומר לרוב. ומשקל אחר: "וּדְבָרָיו לֹא בְהַשְׂכֵּיל" (איוב לד, לה); "בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד" (ישעיהו יד, כג); "בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה" (ישעיהו ל, טו). ומשקל אחר: "וְהַצָּלָה" (אסתר ד, יד), הראוי – הַנְצָלָה וכן "הַכָּרָה" (עיין ט) ומשקל אחר: "כְּהִנְדֹּף עָשָׁן" (תהלים סח, ג); "כְּהִתּוּךְ כֶּסֶף" (יחזקאל כב, כב). ובתוספת ו"ו-תי"ו בסוף – "לְהַשְׁמָעוּת אָזְנָיִם" (יחזקאל כד, כו). ומשקל אחר: "מִשְׁכָּן" "מִבְחָר". ומשקל אחר: "מִזְמוֹר" "מִבְחוֹר" (מ"ב ג, יט) ומשקל אחר: "מִסְכֵּן" (קהלת ד, יג) והוא תאר. ומשקל אחר: "מֶמְשָׁלָה" (מיכה ד, ח) ומשקל אחר: "מִשְׁקֹלֶת" (מ"ב כא, יג); "מַחֲגֹרֶת" (ישעיהו ג, כד).
העתידים, והם שלשה עשר – הצווי, והאותיות הנוספות שהם אית"ן.
הצווי: הַפְקֵד. הַפְקִידוּ. הַפְקִידִי. הַפְקֵדְנָה – בצרי.
האית"ן: אַפְקִיד. יַפְקִיד. תַּפְקִיד. נַפְקִיד.
יַפְקִידוּ. תַּפְקִידוּ.
תַּפְקִיד. תַּפְקִידִי בחירק. תַּפְקֵדְנָה בצרי.
נימוקי רבי אליהו בחור עריכה
- ^ אין להביא ראייה מן "וֶהֱבִיאָהּ", כי הה"א במפיק, לפיכך הוא מלרע, כדין כל מלה בכנוי ה"א הנסתרה.
- ^ כן כל לשון העלמה העי"ן בשוא לבדו כמבואר במסורת.
- ^ שאין להביא ראייה מן "להכחיד ולהשמיד ולהשליך" וכו' לפי שהם עם אותיות בכל"ם שדרכם תמיד לבא בחירק וגם מן האחרים שהם בצירי אין להביא ראייה לפי שהם זולת בכל"ם שדרכם לבא בצירי
- ^ דווקא עם וי"ו ההיפוך יבא בצרי ולא בחירק. ובלא הוי"ו יבא על הרוב בצרי.
- ^ כל אלו היו"דין הם יתרים, כי אין דין לבא יו"ד נחה אחר צרי, רק כשהיא שרשית או שתורה על לשון רבים, כמו שבארתי בפרק שירה בשיר ג'.