פתיחת התפריט הראשי

קיעריכה

והגוזל את העני, שנאמר (משלי כב, כב-כג) "אל תגזל דל כי דל הוא כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש". וכבר בארנו זה במדרגה השלישית. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא קמא קיט.) כל הגוזל את העני כאילו נוטל הימנו נשמתו, שנאמר (משלי א, יט) " כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח", פעמים שמקפח פרנסתו אפילו בגזלה פחות משוה פרוטה, על כן דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך אם גזל ממנו שוה פרוטה:

קיאעריכה

והמוציא שם רע, שנאמר (במדבר יד, לז) "וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה'". אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ערכין טו.) אם המוציא שם רע על הארץ ענשו במיתה, המוציא שם רע על איש ישראל שנתחייב בתורה ובמצוות על אחת כמה וכמה! ונאמר (דברים כב, יט) "וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה כי הוציא שם רע וגו'", הנה לא הזכיר הכתוב חטאו על אשר היה מבקש נפש האשה ומסבב להמיתה בבית דין בעידי שקר אשר הביא על זנותה, והזכיר עון הוצאת שם רע, כי הוא העון הגדול יותר מן המבקש נפש לספותה, כי צער הכלימה מר ממות. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (כתובות מו.) על הוצאת שם רע חייבו הכתוב מלקות וממון, לא על דבר אשר בקש להמיתה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי בבא קמא פרק ח, הלכה ז) כי המוציא שם רע בדברי פגם משפחה אין לו כפרה עולמית, כי לא דיו במחילת החיים אשר המה חיים עדנה, כי סבב להחפיר ולהבאיש מולדתם אשר הולידו. ועוד אנחנו מוסיפים באור בזה בבאור חומר עון ארבע מיתות:

קיבעריכה

והמשחק עם התינוקות ומנאף בין ביד ובין ברגל חייב מיתה בידי שמים. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדה יג, ב) כי ענשו כעונש דור המבול שהיו משחיתים דרכם, וכן העושה כמעשה ער ואונן, דש מבפנים וזורה מבחוץ לאבד הזרע, חייב מיתה, שנאמר (בראשית לח, י) "וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו", ונאמר על המוציאים את הזרע לבטלה (ישעיה נז, ה) "הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים וגו'":

קיגעריכה

ותלמיד חכם שאינו נוהג בצניעות חייב מיתה בידי שמים, לפי שמרחיק אהבת הבריות מן התורה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קיד.) כי על זה נאמר (משלי ח, לו) "כל משנאי אהבו מות". פירוש: "משנאי" - משניאי, שהם גורמים להבריות לשנוא את התורה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא פו.) בזמן שאדם קורא ושונה, ודבורו בנחת עם הבריות, ומקחו ומתנו בשוק נאה, ונושא ונותן באמונה, מה הבריות אומרות עליו: אשרי אביו ואמו שלמדו לו תורה! אוי להם לבני אדם שלא למדו תורה! פלוני שלמד תורה ראיתם כמה יפים דרכיו וכמה מתוקנים מעשיו! עליו הכתוב אומר (ישעיה מט, ג) "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר". ובזמן שאדם קורא ושונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, ואין מקחו ומתנו בשוק נאה, ואינו נושא ונותן באמונה, מה הבריות אומרות עליו: אוי לו לפלוני שלמד תורה! אוי לו לרבו ולאביו שלמדו לו תורה! אשרי בני אדם שלא למדו תורה! פלוני שלמד תורה ראיתם כמה מכוערים מעשיו כמה מקולקלים דרכיו! עליו הכתוב אומר (יחזקאל לו, כ) "ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו":

קידעריכה

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מסכת דרך ארץ יא) כל שיש בית המדרש בעירו ואינו הולך שם חייב מיתה:

קטועריכה

והחולק על ישיבתו של רבו חייב מיתה:

קטזעריכה

והמורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (עירובין סג.) לא מתו נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה על חטא ההקרבה, כי כונתם היתה לשם מצוה, כי אמרו הנה כתוב בתורה (ויקרא א, ז): "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" אף על פי שיורדת האש מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, אבל ענשם היה מפני שהורו הלכה בפני משה רבינו:

קיזעריכה

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פרק ה, משנה ח) דבר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין ועל פירות שביעית. ואמרו עוד (שם משנה ט) בארבעה פרקים הדבר מתרבה, ברביעית ובשביעית ובמוצאי שביעית ובמוצאי החג שבכל שנה, ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית, בשביעית מפני מעשר עני שבשישית, ובמוצאי שביעית מפני פירות שביעית, ובמוצאי החג שבכל שנה מפני גזל מתנות עניים. וראינו מזה, כי יש מיתה בידי שמים על גזל מתנות עניים, ותדע ובחנת מזה חומר הנודר לצדקה ואינו משלם:

קיחעריכה

גם הקופץ ידו מאחיו האביון ומבשרו התעלם דומה לאלה, כי אחרי אשר נתחייב לתת הנה הוא כגוזל מתנותיו:

קיטעריכה

המדריגה הז' חומר הכרת.

העונש שחייב על זדונן כרת. [שחייב] השוגג בהם להביא חטאת. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי אין אדם חייב להביא חטאת זולתי בדבר שעונש על זדונו כרת. והכרת שנכרת הוא וזרעו. כענין שנאמר (ויקרא כח) חטאם ישארו ערירים ימותו. וחייבו הכרת על שני החלקים.

קכעריכה

החלק האחד שנכרתים מן העולם הזה. כגון הבא על אחותו. ועל אחות אביו. ועל אחות אמו. ועל אחות אשתו. ועל אשת אחיו אחר שלוחיה או אחרי מות בעלה. וכן הבא על אשת אחי אביו ועל אשת אחי אמו. והאוכל חלב ודם. ואוכל חמץ בפסח. והעושה מלאכה ביום הכיפורים. ומי שלא עשה פסח. והבא על הנדה:

קכאעריכה

והחלק השני שנכרתים מן העולם הזה והעולם הבא כגון העובד עבודת כוכבים. והעושה עבירות בפרהסיא. והבוזה את התורה. כגון המבזה את לומדיה ואוהבי השי"ת. והפר ברית בשר. ואנו מבארים היטב ענין הכתות ההם במדריגה האחת עשרה.

קכבעריכה

ומי שנתחייב כרת. פעמים שתאריך לו הזכות בעולם הזה שנים ושלשה דורות. ואיחור המות לרשעים לשלם שכרם בעולם הזה ולאבדם מן העולם הבא. שנאמר (דברים ז) ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשנאו אל פניו ישלם לו. ומפרש הדבר בדברי דוד המלך עליו השלום (תהלים צב) איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת בפרח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד. וכן אמר אסף עליו השלום (תהלים עג) כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה כי אין חרצובות למותם וגו' עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם. פירושו - כי הנקמה ברשעים באחריתם. כמו שנאמר (משלי כד) כי לא תהיה אחרית לרע נר רשעים ידעך:

קכגעריכה

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה אמר ר' יאשיהו מפני שלשה דברים הקב"ה מאריך פנים עם הרשעים בעולם הזה. שמא יעשו תשובה. או עשו מצות שישלם להם הקב"ה שכרם בעולם הזה. או שמא יצאו מהם בנים צדיקים שכך מצינו [שכאשר] האריך פנים לאחז יצא ממנו חזקיה וגם אמון יצא ממנו יאשיהו וגם שמעי יצא ממנו מרדכי:

קכדעריכה

וענין הכרת קיצור השנים. כענין שנאמר (משלי י) ושנות רשעים תקצורנה. ויש בענין קיצור השנים הפרש בין מיתה לכרת. כי הכרת - מות האדם קודם חמשים שנים. והמיתה - קודם ששים, כמתי מידבר. רצונו לומר - כי מי שנגזר עליו לחיות שבעים או שמונים שנה ונתחייב מיתה ימות פחות מבן ששים. אבל יש צדיקים שמספר ימיהם פחות מששים. כמו שאמרו בן חמשים ושתים זו היא מיתתו של שמואל הרמתי. ונאמר (במדבר ד) אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי מתוך הלוים ודרשו רבותינו זכרונם לברכה מזה כי הכרת קודם חמשים שנה. פירושו - המקרא אל תהי נסיבה מאתכם להכרית שבט הקהתי מתוך עבודת הלוים. כי אם לא תשמרו אותם שלא יבואו לראות כבלע את הקודש יכרתו מתוך עבודת הלוים, וימותו קודם חמשים שנה שנאמר (שם ח) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה וגו':

קכהעריכה

ויש בחייבי כריתות אשר גורם לזרעו מוקש רע ושחיתות. לבד מאשר אחרית הזרע להכרית. והוא הבא על הנדה. וההוא יקרע זרע מרעים. כי יהיה תו העזות על מצחו בעוד בחיים חיותו. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה עז פנים הלא הוא בן אשה נדה. ותהי עונות הבן על עצמות האב. כי הוא עולל לנפשו להיות פושע מבטן. ואוי לרשע רע כי שחת לו. והכרת תכרת נפשו ונפש אשתו. וזרעו בליעל כלו נכרת. והאשה הנה היא בנדת טומאתה גם אם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים כמשפט. כל זמן שלא טבלה במקור מים או מי נהר ומעין אשר בו ארבעים סאה. גמטריא לדבר ההולכים לא"ט (ישעיה ח,ו):

קכועריכה

המדריגה הח' ארבע מיתות ב"ד.

והם סקילה שרפה הרג וחנק. והסקילה חמורה מן השריפה. והשריפה מן ההרג שהוא בסייף. וההרג מן החנק.

ומן העבירות שהם בסקילה - הבא על אשת אביו, ועל הכלה, ועל הזכר, ובעל אוב וידעוני, והמחלל את השבת והמקלל אביו ואמו, והבא על נערה המאורסה, והמסית, והמכשף, ובן סורר ומורה, וחמורים מכלם המגדף והעובד עבודת כוכבים:

קכזעריכה

בשריפה - הבא על אשה ובתה. ועל בת אשתו. ועל בת בנה. ועל בת בתה. ועל חמותו. ועל אם חמותו. ועל אם חמיו:

קכחעריכה

בסייף שנים - הרוצח ואנשי עיר הנדחת:

קכטעריכה

בחנק - מכה אביו ואמו. וגונב נפש מבני ישראל. וזקן ממרה ע"פ ב"ד. ונביא השקר. והמתנבא בשם ע"ג. והבא על אשת איש.

קלעריכה

אמרו רבותינו זכרונם לברכה מיום שחרב בה"מ אף על פי שבטלו ד' מיתות ב"ד. דין ד' מיתות לא בטלו. מי שחייב סקילה. או נופל מן הגג או חיה דורסתו. ומי שחייב שרפה. או נופל בדליקה או נחש מכישו. ומי שחייב הריגה. ליסטים באים עליו. ומי שחייב חנק. או טובע בנהר או מת בסרונכי:

קלאעריכה

והבא על השפחה דומה לחייבי מיתות ב"ד בשני דרכים. כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין פא:) בועל מצרית קנאין פוגעין בו. כענין שכתוב (במדבר כה) "וידקור את שניהם", ופשר הענין כי ימצאהו איש והנה תועה במקום רואים ועוד לא פירש מן העבירה בפגעו בו הוא ימיתנו. והדבר הזה חמור מכל חייבי מיתות ב"ד. כי לא ימותו זולתי בעדים והתראה ועל פי סנהדרין. משא"כ זה:

קלבעריכה

ומלבד אלה כי חלל הרשע הנזכר את קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר. וכל בן נכר אשר יוליד יהיה לו לפח ולמוקש ולהזכיר העון. ישא האב בעון הבן. ובה' בגד כי בנים זרים ילד:

קלגעריכה

עוד שנית. יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. כי חטאו על מפלתו ישקוד.ואחריתו יהיה נתלה על העץ בקדקוד. והנה ידמה בזה לחייבי מיתות בית דין לאחר חורבן הבית כי מן השמים ישפטון שימותו במרדם שלא כמות כל האדם. כאשר בארנו. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (במדבר רבה נשא י, ד) כל הבועל את הארמית נתלה בקדקוד, שנאמר (תהלים סח, כב) "אך אלקים ימחץ ראש אויביו קדקד שער מתהלך באשמיו". פירוש: ימחץ קדקד בשער כי יתלה בשערו, ונאמר (מלאכי ב, יב) יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאלהי יעקב. ופירושו רבותינו (סנהדרין פב.) ער בחכמים, ועונה בתלמידים:

קלדעריכה

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פרק ה' משנה ח) חרב באה לעולם על ענוי הדין ועל עוות הדין ועל המורים בתורה שלא כהלכה. חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא ועל חלול השם:

קלהעריכה

ומן הדברים אשר ינעם למוכיחים להזהיר ולהעיד בעם עליהם. ולשמור ארחות פריץ. במצות השבת. על אודות אבות מלאכות ותולדות. כי רבות מהנה נעלמו מעיני רבים. אף אין מגיד אף אין משמיע:

קלועריכה

המדרגה הט' חומר העבירות שיהרג ואל יעבור עליהם. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין עד.) בכל עבירות שבתורה אם יאמר לו אדם: עבור ואל תהרג! יעבור ואל יהרג, שנאמר (ויקרא יח, ה): "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", וחי בהם ולא שימות בהם, חוץ מעבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים, שאם יאמר לו אדם על אחת משלש אלה: עבור ואל תהרג! יהרג ואל יעבור, ואף על פי שיאמרו לו לעשות העבירה בצנעה. ואם יאמרו לו לעבור על אחת מכל מצוות שבתורה בפרהסיא יהרג ואל יעבור, שנאמר (שם כב, לב) "ונקדשתי בתוך בני ישראל". ובשעת השמד אפילו בצנעה יהרג ואל יעבור:

קלזעריכה

והשלש עבירות הנזכרות הצד הקל שבהן עונשו חמור מכמה עבירות חמורות. וקראו רבותינו זכרונם לברכה הצד הקל שבעבירה אבק העבירה. ואמרו בכל מתרפאין מחולי שיש בו סכנת נפשות חוץ מעצי אשירה, שאם יאמרו לו הבא עלין של אשירה והתרפא בהן - ימות ואל יתרפא בהן. ואף על פי שאין הנהנה מעצי אשירה עובד עבודת כוכבים. מפני שהוא אבק עבודת כוכבים ימות ואל יתרפא בהם. לפי שהוא כמחזק ידי עובדי האשירה פן יאמרו לו האשירה הצילתהו:

קלחעריכה

וכן לענין גלוי עריות. כגון שחשק באשת איש ואמרו לו אין רפואת תעלה עד שתעמוד לפניו ערומה או שתספר עמו. ימות ואל יפרוץ גדר איסור א"א. והכר מזה חומר המגע ביד אשת איש:

קלטעריכה

והנה אבק הרציחה - הלבנת פנים. כי פניו יחורו ונס מראה האודם. ודומה אל הרציחה. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה. והשנית - כי צער ההלבנה מר ממות. על כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה לעולם יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. ולא אמרו כן בשאר עבירות חמורות. אכן דימו אבק הרציחה אל הרציחה. וכמו שאמרו כי יֵהָרֵג ולא יִרְצַח. ודומה לזה אמרו שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. ולמדו זה מענין תמר. שנאמר (בראשית לח) היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה וגו'. הנה כי אף על פי שהוציאוה לישרף. לא גלתה כי היתה הרה מיהודה. שלא להלבין פניו.

קמעריכה

ועד אמרו כל היורדין לגיהנם עולין חוץ משלשה יורדין ואינן עולין. המלבין פני חבירו ברבים. והמכנה שם לחבירו. והבא על אשת איש. הנה כי דימו המלבין פני חבירו ברבים והמכנה שם לחבירו בשגם הוא מלבין פניו, אל הבא על אשת איש שהוא מן העבירות שיהרג עליהן ואל יעבור:

קמאעריכה

ועוד אמרו המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב. ומה שלא אמרו כן על הרוצח שאין לו חלק לעוה"ב * כי המלבין פני חבירו איננו מכיר גודל חטאו ואין נפשו מרה לו על עונו כמו הרוצח. על כן הוא רחוק מן התשובה:

(אמר העורך: פי' שאחר שההלבנה היא תולדת הרציחה כמו שאמר למעלה שהיא אבק הרציחה לא רעה הרציחה מן ההלבנה ולא אמרו בה שאין לו חלק לעוה"ב)

קמבעריכה

ועל מצות שבת אמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדרים ירושלמי פרק ג, הלכה יד) שקולה שבת כנגד כל המצות. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין ה.) כי העובד עבודת כוכבים או המחלל שבת בפרהסיא הוא כופר לכל התורה כולה ושחיטתו נבילה ואוסר את היין במגעו.

קמגעריכה

המדריגה העשירית חומר העבירות אשר אין לעושיהן חלק לעוה"ב: היצורים כולם נבראו לכבוד הש"י. שנאמר (ישעיה מג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. אכן נודע מן השכל כי המחלל את השם ובוזה דברו אבדה תקותו. כי לא רב לו אשר לא יקים מה שנדרש ממנו מעיקר יצירתו לכבד את השם ולקדשו. אבל שלח ידיו לעשות התמורה וההפך ולחלל את שם קדשו. וכן כתוב (במדבר טו) והנפש אשר תעשה ביד רמה, את ה' הוא מגדף, ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה. כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר, הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה. כי לא יכפר המות עליו ואין לו חלק לעוה"ב. על כן הזכיר בענין הזה עוונה בה. כי לא זכר כן בשאר כריתות.

ופירוש והנפש אשר תעשה ביד רמה. כגון העושה עבירות ידועות לבני אדם בפרהסיא. וכן הפורק עול מלכות שמים ואפי' בסתר כי גם הוא עושה ביד רמה. וענין הפורק עול כגון הכופר לאכול נבילות או לאכול חלב ודם או לחלל יו"ט. ואף על פי שאינו עובר על שאר המצות. אחרי אשר הסיר מעליו עול אזהרה אחת, כבר מרד בשם יתעלה. אמנם כי גם פעמים הצדיקים נכשלים בחטא אחד אבל אין זה בלתי על דרך מקרה. בהתגבר עליו היצר. ונפשו מרה לו על הדבר. ונזהר ממנו אחרי כן. אבל האומר בלבבו לפרוק מעליו עול אזהרה אחת כל עת אשר יתאוה לעבור הוא הנקרא כופר לדבר א'. וכבר הקדמנו לבאר זה בשער הראשון משערי התשובה.

ואמרו ז"ל כי הרועים לא מעלים אותם מן הבור ולא מורידים אותם לבור. וענין "הרועים" - אנשים ירעו בהמתם בשדות אחרים כו'. פורקים מעליהם עול אזהרת הגזל. וענינם כענין כופר לאכול נבילות או לאחד משאר עבירות לתאבון. אבל הכופר לאכול נבלות להכעיס הרי הוא כאפיקורוס. וענין להכעיס שאיננו חוטא לתאות מאכל תאוה. כי גם בהיות לפניו בשר שחוט יקח מן הנבלה. כי הוא מורד ואיננו מקבל על נפשו להשמר מאיסור נבלה:

קמדעריכה

הנה ביארנו ענין והנפש אשר תעשה ביד רמה. עתה נבאר [ענין] כי דבר ה' בזה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר. זה האומר אין תורה מן השמים. והמגלה פנים בתורה. והמבזה ת"ח. והמבזה את המועדות. כי אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעוה"ב:

קמהעריכה

ופירוש המגלה פנים בתורה - האיש אשר העיז פניו לדבר על התורה דברים אשר לא כן. ואומר חנם נכתבו בתורה אלה הפסוקים וספירות הענינים האלה. ומגאוותו וגאונו אומר בלבו. כי אחר שאין ידו משגת לבוא עד תכונת טעם הדברים. כי אין סתר למו. ונאמר (דברים לב) כי לא דבר רק הוא מכם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי כתובות סוף פרק ח) אם רק הוא - מכם. שאינכם יודעים לפרש טעם הדבר. וכן כל העוזב דבר אחד מדברי התורה ולא יודה עליו הנה זה מגלה פנים בתורה. כגון האומר מה הועילו אצלנו לומדי התורה. אם חכמו חכמו לנפשם ולא נחלה לנו בשכרם. והנה כחשו במה שכתוב בתורה (בראשית יח) ונשאתי לכל המקום בעבורם:

קמועריכה

וענין המבזה את המועדות - שעושה מלאכה בחולו של מועד. וביזה אל העונש מפני שאין איסור מלאכת חולו של מועד מפורש בתורה. וזהו על דרך כופר לדבר אחד להכעיס אשר ביארנו כבר כי אין לו חלק לעוה"ב. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (בכורות ל:) הרי שבא להתגייר ואמר: הרי אני מקבל עלי כל התורה חוץ מדברי סופרים - אין מקבלים אותו, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (מכות כגץ) המבזה את המועדות - כאילו עובד עבודת כוכבים, שנאמר (שמות לד) את חג המצות תשמור וסמוך לו אלהי מסכה לא תעשה לך. ופירשו ז"ל את חג המצות תשמור שלא תעשה מלאכה בכל חג המצות. והוזהרנו בזה על מלאכת חולו של מועד. ומה שכתוב ביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון. כי יש מלאכות רבות שהן מותרות בחולו של מועד. כמו שהן מפורשות בדבריהם ז"ל:

קמזעריכה

וזה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין צט:), כי המבזה תלמיד חכם, הוא בוזה דבר ה', ואין לו חלק לעולם הבא, יש לדבר שורש בשכל ועיקר במחקר. והנה אנחנו מציעים לעניין טוב טעם ודעת:

אמר שלמה, עליו השלום, (משלי ג לה): "כבוד חכמים ינחלו, וכסילים מרים קלון". עניין "קלון" = איש קלון (וכן (תהלים קט ד): "ואני תפילה" = איש תפילה, (ירמיהו ט ה): "שבתך בתוך מרמה" = בתוך אנשי מרמה). פירוש, האיש הנקלה והנבל, מרים כסילים ומכבד ומשבח אותם.

כי יש בכבוד החכמים והישרים תועלות גדולות, ובכבוד הכסילים והרשעים מכשולים רבים ועצומים:

1. כי בהתהדר החכמים ובתתם עליונים, דבריהם נשמעים, ויילוו עליהם העם כולו וידמו למועצותם.

2. והשנית, בראות בני אדם את כל כבודם, ילמדו לקח לנחול כבוד, ותרבה הדעת. ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה (פסחים נ ב): "לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה".

3. והשלישית, רבים מישני לבבות ייעורו משנתם בראותם הדר כבוד התורה, ויכירו מעלתה, ויבוא חשקה בלבבם, ויהיה עסקם בה לשם יתעלה, ולעבדו בלבב שלם.

קמחעריכה

4. הנה, אלה טעמים נכבדים, חזקים כראי מוצק. ויש עוד נכבד עולה על כולם, ואליו רמזנו בפתח דברינו בעניין הכיתות הרעות הנזכרות. כי הדבר ידוע, כי מדרכי קידוש השם יתברך, להודיע בכל מבטא שפתיים, ובכל אשר ירמזון עיניים, ובכל הנהגה ופועל ידיים, כי יסוד לנפש האדם וצבי עדיו, והטוב והעיקר והתועלת והיקר אשר בו, עבודת השם יתברך ויראתו ותורתו, כמו שכתוב (קהלת יב יג): "כי זה כל האדם". ודבר זה, כבוד השם יתברך. והמבזים לתלמיד חכם ויראתו, מבטלים הידיעה הזאת, ומראים ההיפך בהנהגתם, וכאילו אומרים אמור, כי אין העבודה עיקר, וכי הכבוד וההדר להצלחת ענייני העולם, וכי שורש דבר נמצא מבלתי עבודת השם יתברך, והם מחללים את התורה, על כן יאבדו מתוך הקהל ויכלו בפיהם, כי הם עובדים את השם מבלי עסק התורה.

הלא הדבר ידוע, כי אין העבודה מתקיימת בלתי על-ידי לומדי התורה, אשר יהגו בה יומם ולילה, כי הם יורו דעה ויודעי בינה לעיתים, לדעת מה יעשה ישראל, והם יעמידוה בישראל לבלתי תשכח מפי זרעם. ובמקום שאין עוסקי תורה, ירבו המכשולים, וישר באדם אין. על כן, יכבדו עבדי השם את חכמי התורה לכבוד השם יתברך, ולהודיע כי עבודתו לבדה עיקר הנמצא.

ואחרי אשר התברר, כי הכל ברא השם יתברך לכבודו, חייב האדם לשום ליבו בכל עת לכבד את השם ולקדשו בכל דבריו ולרוממו, להודות לו ולברכו תמיד, כמו שנאמר (תהלים לד ב): "אברכה את ה' בכל עת, תמיד תהילתו בפי". וכאשר יתייצב בתוך העם וידבר עם חבריו, יתבונן בינה וידקדק וישגיח בכל מוצא שפתיו, לקדש את השם בדבריו, ולדבר בשבח עבודתו ותהילת יראתו, ולשבח עבדיו ויראיו. ויזכה בזה בהגיון ליבו ומבטא שפתיו, בלא יגיעה ופועל כפיים, זכות גדולה עד לשמיים, כי זה מעיקרי יצירת האדם.

ונאמר (משלי כז כא): "מצרף לכסף, וכור לזהב, ואיש לפי מהללו", פירושו, מעלות האדם לפי מה שיהלל:

  • אם הוא משבח המעשים הטובים והחכמים והצדיקים, תדע ובחנת כי איש טוב הוא ושורש הצדק נמצא בו, כי לא ימצא את ליבו רק לשבח את הטוב והטובים תמיד בכל דבריו, ולגנות את העבירות, ולהבזות בעליהן, ואם ייתכן כי יש בידו עוונות נסתרים, אבל מאוהבי הצדק הוא, ולו שורש בבחירה, והוא מעדת מכבדי השם.
  • והמשבח מעשים מגונים, או מהלל רשעים, הוא הרשע הגמור, והמחלל את עבודת השם יתברך.

קמטעריכה

עוד אמר שלמה עליו השלום (משלי כה כו): "מעיין נרפש ומקור משחת, צדיק מט לפני רשע. אכול דבש הרבות לא טוב, וחקר כבודם כבוד.":

  • כי כאשר ירפש האדם את המעיין ברגליו, ידלח מימיו לפי שעה, אחרי כן ישקטו המים ויהיו צלולים כבראשונה. כן הצדיק, כאשר הוא מט לפני רשע, לא תשפל מעלתו ולא תמעט בעבור זאת. ואם הוא עכור לפי שעה, (משלי כד טז): "שבע ייפול צדיק וקם", וישוב לאיתנו וכבודו.
  • אכול דבש הרבות לא טוב, אבל הרבות החקר בכבוד צדיקים, כבוד החוקר, כי נזכר הצדיק בפסוק שלמעלה. ומילת "הרבות" נמשכת ל"חקר כבודם", כמשפט במקומות הרבים.

והמכשולות הנמצאים בכבוד הרשעים, רבים וידועים, כי יש בכבודם:

1. חילול התורה והעבודה, והוא העוון המכלה מנפש ועד בשר.

קנעריכה

2. והשנית, כי רבים נמשכים אחריהם ואוחזים מעשיהם.

קנאעריכה

3. והשלישית, כי המתחברים להם, אף על פי שאינם עושים כמעשיהם, מקבלים פורעניות כיוצא בהם, כאשר זכרנו כבר.

קנבעריכה

4. והרביעית, כי הם מכניעים כבוד אנשי אמת, ומבטלים העבודה. ואין הצלחה לכבוד הצדיקים זולתי אחרי השפלת כבודם, כמו שכתוב (משלי יד יא): "בית רשעים יישמד, ואוהל ישרים יפריח". ונאמר (משלי יא יא): "בברכת ישרים תרום קרת, ובפי רשעים תהרס".

קנגעריכה

עוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות כד:) כי יש בכלל מה שכתוב 'כי דבר ה' בזה' המדבר בדברי תורה במבואות המטונפות. וכל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. והקורא בספרי מינין. ומה שכתוב ואת מצותו הפר זה המפר ברית בשר (סנהדרין צט.):

קנדעריכה

עוד שנינו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר (ישעיה ס) ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים והאפיקורוס. והזהירונו רבותינו זכרונם לברכה במאמר הזה להאמין כי נכתבה אמונת תחיית המתים בתורה. וכי היא אחת מעקריה. ואחד מן המקומות שנתפרשה בהן תחיית המתים בתורה שנאמר (דברים לב) אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואמרו רבותינו זכרונם לברכה - יכול מיתה באחד ותחייה באחד, ת"ל מחצתי ואני ארפא, כשם שהמחץ והרפואה באחד, כך מיתה ותחייה באחד:

קנהעריכה

וענין האפיקורס - פירשו בו ז"ל כי הוא האיש אשר איננו נוהג בדרך מורא והידור בתלמידי חכמים, אף על פי שאינו מבזה אותם. כגון שהוא מבזה חבירו בפני תלמיד חכם. ולא שם כבוד לתורת החכם. כי אחרי שאין התורה הדורה בעיניו לנהוג בה דרך כבוד אין לו חלק לעוה"ב. כי גם זה במחללי התורה יחשב. על כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה את ה' אלהיך תירא (דברים ו) לרבות תלמיד חכם:

קנועריכה

והשנית - כי היראה מהם סיבה ליראת שמים. כי בהיות דבריהם נשמעים מדרך יראתם. הלא הם יורו וידריכו את העם ליראה את השם הנכבד והנורא. ונאמר (ש"א יב) ויירא כל העם מאד את ה' ואת שמואל. וכן בכלל אפיקורס האומר מה הועילו לו הלומדים בלמודם. היש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא, מעולם לא התירו לנו את כל עורב ולא אסרו לנו בני יונה. ואלה האנשים גם לא ידעו גם לא שמעו גם לא פתחה אזנם על תועלות הנמצאות בעסק התורה. ובעבור זאת עסק התורה שפל בעיניהם, והמה היו במורדי אור מעלתה, ואין להם חלק לעולם הבא. על כן נתחייבנו ללמד לבני יהודה התועלות הנמצאות בעסק התורה, וכתבנו מקצתם בשער התורה בעזרת השם. למען יכספו הלבבות לתורה. ואשר אין כח בהם ללמוד ידעו הדר כבוד עסק התורה, ויזכו בידיעתו, ולא תאבד נפשם מן העולם הבא:

קנזעריכה

וכן בכלל האפיקורס הקורא לרבו בשמו. ואמרו כי סבת מה שנענש גחזי מפני שקרא לרבו בשמו. שנאמר (מלאכים ב) זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע:

קנחעריכה

והנה עיקר כל העונשים הנזכרים במדריגה הזאת. מפני חילול התורה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כי עון חילול גדול מכל העבירות. ולא יתכן להתכפר בתשובה ויסורין. כאשר יתבאר בשער חלוקי הכפרה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה אין מאריכין בפורענות לעונש חילול השם אחד שוגג ואחד מזיד. ועתה עמוד והתבונן גודל חיובנו לקדש את השם כי עיקר מה שקדשנו הש"י בתורתו ובמצותיו והבדילנו להיות לו לעם כדי לקדשו וליראה ממנו. ראוי שיהיו מקדישיו קדושים. בגם הכלים שעובדים לפני הש"י צריכים להיות קודש. כמו שנאמר (ויקרא כב) ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם. שים לבך להבין כי הענין שאמרנו מפורש במקרא הזה. ונאמר (תהלים קיא) צוה לעולם בריתו קדוש ונורא שמו. פירושו - בעבור כי קדוש ונורא שמו צוה לעולם בריתו, וקדשנו במצותיו לקדשו וליראה ממנו. על כן כתוב אחריו (שם) ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב וגו'. ועל ידי קדושת המצות נחשב בהקדישנו את השם יתברך עם הקדושים העליונים שמקדישים ומעריצים אותו. כמו שנאמר (תהלים פט) אל נערץ בסוד קדושים רבה וגו':

קנטעריכה

עוד יש כיתות שאין להם חלק לעולם הבא. והם כת אויבי השי"ת. וכת המחבלים כרם השם. וכת הנותנים חתיתם בארץ חיים. והנה אנחנו מציעים ענינם. והראיות על ענשם מפורש בתורה. כי כת אויבי השם יאבדו מן העולם הבא. שנאמר (דברים ז) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו. פירושו - משלם לשונאיו שכר המצות שהם עושים בעוה"ז להאבידם מן העוה"ב. ותרגומו ומשלם לשונאהו טבן דינון עבדין קדמוי בחייהון לאובידיהון. ואמר דוד (תהלים לז) כי רשעים יאבדו ואויבי ה' כיקר כרים כלו בעשן כלו. הזכיר על הרשעים לשון אבידה. כי יאמר על הצער הגלות. כענין שנאמר (ישעיה כז) האובדים בארץ אשור והנדחים וגו'. (ירמיה ג) צאן אובדות היו עמי. (תהלים קיט) תעיתי כשה אובד. ויאמר על המות. כענין שנאמר (שם) אז אבדתי בעניי. (אסתר ח) באבדן מולדתי. (ויקרא כג) והאבדתי את הנפש ההיא. ענינו הכרת מן העוה"ז. כי הרשעים יענשו בצרות ויסורין או במות. וכן יענשו במשפט על מעשיהם בעולם הבא. ולקץ ולזמן. אבל אויבי ה' המשילם לחלבי הכשבים ושמנם שהוא נתך באש וכלה בעשן. ולא המשילם לבשר הכרים. כי יעשה גחלת וישאר האפר. על כן אמר כלו בעשן כלו כאשר חלבי הכרים כלים בעשן. כך יכלו אויבי השם, כי תכלה נפשם ותאבד מן העולם הבא. ונאמר (שמות כ) פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים [לשנאי]:

קסעריכה

וענין שונאי השם נמצא לפעמים גם באנשים שהם עושים המצות ונזהרים מכל עבירה במעשה ובלשון. אם נפשם רעה ובקרב לבם יקשה להם כאשר חבריהם עוסקים בתורה. וירע בעיניהם בהיות בני אדם עובדים את ה' ויראים מלפניו. כאשר תאמר על האיש אשר לא יחפוץ שיכבדו בני אדם את המלך ושיעבדוהו. כי הוא שונא את המלך. כל שכן אם הוציאו מחשבתם אל הפועל. שהם מניאים את לב בני אדם מעסק התורה ומן המצוות. כי הם שונאי ה'. וכן האנשים אשר עינם צרה בכבוד תלמידי חכמים הישרים והצדיקים ושונאים עטרת תפארתם. או ירע לבבם אם עדיהם תאתה ובאה ממשלת הדור. וכן כתוב (שמואל ח) כי לא אותך מאסו כי אם אותי מאסו ממלוך עליהם. וכל שכן אם יבקשו כבודם לכלימה או ישפילו. וכן אם יאהבון כבוד הרשעים ומשלם על עפר. כי אלה באמת שונאי השם. ואין רצונם בנקיון עבודתו. ולא יחפצו בהדרת קודש יראתו ואשר ירבון מאד עבדיו ויראיו:

קסאעריכה

וכן כת המחבלים כרם ה' כמו מחטיאי הרבים הנה הם שונאי השם. כאשר תאמר כי האנשים המשחיתים ערי המלך או כרמיו ופרדסיו כי הם שונאי המלך. ונאמר (ישעיה ח) כי כרם ה' צבאות בית ישראל ואיש יהודה נטע שעשועיו. ונאמר (תהלים פג) על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך. ונאמר (שם ו) כי נועצו לב יחדיו עליך ברית יכרותו. ונאמר (שם ב) ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו. על כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי אותן שחטאו והחטיאו את הרבים יורדין לגיהנם, ונדונין שם לדורי דורות:

קסבעריכה

וכת הנותנים חתיתם בארץ החיים דבר עליהם יחזקאל עליו השלום (יחזקאל לב), אשר נתנו חתיתם בארץ החיים וגו' ותהי עונותם על עצמותם.למדנו מזה כי לא יכפר עליהם המות. אכן עד עולם עונותם על עצמותם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה המינין והאפיקורסין, ושכפרו בתחיית המתים, ושפירשו מדרכי צבור, ושנתנו חתיתם בארץ החיים כגון הפרנסים המטילים אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים, ושחטאו ושהחטיאו את הרבים כגון ירבעם בן נבט וחביריו - יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות. שנאמר (ישעיה סו) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות וגו':

קסגעריכה

ועונש הנותנים חתיתם בארץ חיים מחמשה הפנים. השנים מצד עצמו והשלשה מצד העם:


השניים שהם מצד עצמו

האחד - כי האנוש רמה ותולעה, וכן נקרא גם עוד בחיים חיותו. ולא דיו שלא ישח ולא ישפל. כי ישתרר גם השתרר שלא לשם שמים. וגם במחשבת הגאוה מבלי השתרר נפסד האדם. שנאמר (משלי טז:ה) תועבת ה' כל גבה לב:

קסדעריכה

והשני - כי האדם חייב להכין מערכי לב בכל עת. ולהשכין בלבו אימה ויראה מעל פני הש"י. ועל הרשעים נאמר (ירמיה ח) ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלהינו. והאיש הנותן חתיתו בארץ חיים שלא לשם שמים. אין בלבו אימה מלפני השם, ורוצה להטיל אימתו על בריותיו. ותחת שיש לו לערוך מחשבות להשכין אימת השם בלבו. הוא עורך אותם להטיל אימת עצמו על עם השי"ת. ונאמר (ש"ב כג) מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים. פירוש ראוי להיות מושל באדם צדיק שהוא מושל יראת אלהים. כי אחר שהוא ירא את הש"י ראוי לעמו שייראו מלפניו:

קסהעריכה

והשלשה פנים שהם מצד העם

האחד - כי הוא מצער הציבור בהטלת אימתו. ונאמר (ויקרא כה) לא תונו איש את עמיתו. והוא על ענין הצער בדברים כאשר ביארנו כבר:

קסועריכה

והשני כי כמה מכשולים באים בסיבת הטלת אימה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה והפילה כמה רבבות מישראל:

קסזעריכה

והשלישי כי עם הקדוש שהם עובדי השם יתברך, אין להם להכנע לבשר ודם, ואינו מן הראוי להיות מורא בשר ודם עליהם אלא לש"ש. שנאמר (שם) כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים. ונאמר (שמות יט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. לשון כהנים אדונים ושרים. וכמוהו (ש"ב ח) ובני דוד כהנים היו. וכל העם נקראו ממלכה. מלשון (מ"א יח) אם יש גוי וממלכה. (ישעיה ס) כי הגוי והממלכה. פירושו - אתם תהיו לי ממלכה שכולה שרים שלא יהיה עליכם עול בשר ודם. ונאמר (שם נא) מי את ותיראי מאנוש ימות. ונאמר (שם) אל תיראו חרפת אנוש.

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה משרבו האומרים לרע טוב ולטוב רע פרקו מעליהם עול שמים והושלך עליהם עול בשר ודם. ואמר דוד המלך עליו השלום (תהלים ט) קומה ה' אל יעוז אנוש ישפטו גוים על פניך. שיתה ה' מורה להם ידעו גוים אנוש המה סלה. למדנו מזה כי עת אשר יעוז אנוש אינו מכיר שהוא אנוש. כי אין שררה ראויה לאנוש זולתי לשם שמים.

קסחעריכה

ועתה נפרש ענין עונש הפורשים מדרכי צבור. וכי הוא נכלל בעונשי הכתות שהקדמנו. בהתאסף ראשי עם וקהלות הקודש לעבוד את השי"ת. ומסכימים הסכמות להעמיד להם מצוה. הנה הם מקדישים את השם יתגדל ויתקדש. שנאמר (דברים לג) ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל. ונאמר (תהלים טז) נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם כי לאלהים מגיני ארץ מאד נעלה. נקראו ישראל עמים מפני שהם שנים עשר שבטים. כענין שנאמר - (דברים לג) עמים הר יקראו, והם עם אחד לעבוד את השם. על כן אמר עם אלהי אברהם. והמלכים והשרים נקראו מגינים מלשון (ישעיה כא) משחו מגן. פירושו - נדיבי עמים נאספו לעבוד את השם יתעלה כי מלכיהם ושריהם לאלהים. שהם עבדיו ואמוניו. כענין שנאמר (תהלים פט) כי לה' מגננו ולקדוש ישראל מלכנו. מאד נעלה. שהקב"ה מתעלה ומתהלל בעולמו באסיפתם ועבודתם. והאיש הפורש מדרכי הצבור הנה הוא כמקטרג על הסכמת עבודת ה'. וכיוצא מכלל המקדשים את השם. ומראה עצמו כי לא יחפוץ להיות בסודם ולהכתב בכתבם. הנה הוא מחלל את העבודה והוא בכלל הכתות שזכרנו שהם בוזים דבר השם ואין להם חלק לעולם הבא. והשנית כי הם מניאים לב חלושי הדיעות בפרישתם מדרכי הצבור והנם מן המחטיאים את הרבים:

קסטעריכה

עתה נפרש ענין כת עוזבי ה'. ונאמר כי הם האנשים שאין עליהם עול יראת שמים והם מקיימין את המצות מצות אנשים מלומדה. וכאשר יתגבר היצר על האיש ההוא ועליו חלף רוח ויעבור ואשם. לא יאנח ולא ידאג לחטאו. אכל ומחה פיו והוא בעיניו כאלו לא פעל [און]. כענין שנאמר (תהלים לו) נאם פשע לרשע בקרב לבי אין פחד אלהים לנגד עיניו:

קעעריכה

ויש מן הכת הרעה ההיא. כי לא רב להם אשר לא לבשו חרדות. כי חלפו חק ועדות. אבל יהללו ויברכו נפשם במלאותם תאותם. והם המכעיסים והמנאצים לפני השם שנאמר (שם י) כי הלל רשע על תאות נפשו ובוצע ברך נאץ ה'. ודבר ישעיה עליו השלום על אבדן הכת ההיא שנאמר (בסי' א) ושבר פושעים וחטאים יחדיו ועוזבי ה' יכלו. המשיל המורדים והחוטאים לכלי הנשבר שיש שארית. ואמר כי עוזבי השם יכלו שאין להם חלק לעוה"ב כענין שנאמר ( מלאכי ג) אשר לא יעזוב להם שרש וענף:

קעאעריכה

ואבדן הכתות הנזכרות. בזמן שלא עשו תשובה. אבל אם שבו מדרכיהם הרעים נמלטה נפשם מן האבדון. כענין שנאמר (ירמיה ג) שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם:

קעבעריכה

ביאור דברי עונות ארבע כתות

אמרו רבותינו ז"ל ארבע כתות אין מקבלים פני השכינה. כת ליצנים. כת שקרים. כת חנפים. כת מספרי לשון הרע. כתב ליצנים דכתיב (הושע ז) משך ידו את לוצצים. כת שקרים דכתיב (תהלים קא) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. כת חנפים דכתיב (איוב ג) כי לא לפניו חנף יבא. כת מספרי לשן הרע דכתיב (תהלים ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע:

קעגעריכה

עתה נאזין עד תכונת עניניהם. ותכונת אופניהם. להשכילך בינת מבחר עמקיהם. ונחלק אותם לחלקיהם. ונחשוף סוף חומר עונשי עלילות נגעלות. ותשיג במערכי החלקים הרבה תועלות. כי אולי טרם עמדת על דברינו לא בחנת טוב טעם כובד פשע כל חלק מחלקיהם. וחזות קשה וחומר העונש אשר בכל אחד מהם לא חזית, ואולי קצהו ראית וכולו לא ראית. וכל חלק אשר נסדר ראשון הוא חמור מן השני. ומתוך דברינו גם בחלקים הקלים אשר נזכיר תכיר בלהות צלמות. ותדע כי אחריתם דרכי מות. ואולי מאז לא פתחה אזנך. והיו כמו דרך ישר לפניך. ועתה כי נכתוב עליהם מרורותם. תביא מגורתם ברעיונך. גם יבואו חדרי רוחך. המוסרים הנכונים. בראותך כי אעידה לי עדים נאמנים. השכל והמקראות. ודברי חכמים וחדותם הנפלאות. והיו לעד ולאות. ובזה האמת אליך יבחן. ויערה עליך ממרום רוח חן. ובערת המדות הרעות מקרבך. ויתמך דברים נברים לבך (אמר העורך: והוא מלשון עם נבר תתבר):

קעדעריכה

וזה דבר כת הלצים. נחלק הליצנות על חמישה חלקים:

החלק האחד

איש לשון הנותן דופי בבני אדם, כענין שנאמר (תהלים נ כ): "תשב באחיך תדבר, בבן אמך תתן דופי", ונקרא לץ, שנאמר (משלי כא כד): "זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון", פירוש, שתי המידות הרעות שהם הזדון והגאוה נקבצו ונתחברו באדם הלץ, כי:

  • מבלי היות לו תועלת בדבר, הוא גורם נזק עצום לחבריו אשר יבאיש את ריחם בעיני האדם, וזה תכלית הזדון יותר מן הגוזל והחומס שעושה להרבות לו ממון.
  • וגם הוא יהיר, כי השפל והנכנע, כאשר יכיר מגרעת עצמו ומומיו, לא יתלוצץ על בני אדם.

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (תענית ח א): "לעתיד לבוא מתקבצות כל החיות אצל הנחש ואומרות לו: ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? אמר להם: ומה יתרון לבעל הלשון?", שנאמר (קהלת י יא): "אם ישך הנחש בלא לחש, ומה יתרון לבעל הלשון?".

וזה החלק גם הוא מחלקי כת מספרי לשון הרע.

קעהעריכה

החלק השני

מי שלועג לבני אדם, כי יבוז להם בליבו לקוצר השגתם במעלות או בהצלחות הזמן בכבוד ובשררה, או יבוז אותם לעניים ורישם, והגאוה הביאתהו אל המידה הזאת, או רוב השלוה והתענוג, כעניין שנאמר (תהלים קכג ד): "רבת שבעה לה נפשנו הלעג, השאננים, הבוז לגאי יונים". ופעמים ילעיג הלץ על הקדושים והנביאים, כענין שנאמר (ירמיה כ, ז) "כלה לועג לי", ואמר שלמה עליו השלום (משלי יד, כא) "בז לרעהו חוטא", עוד נאמר (שם יא, יב) "בז לרעהו חסר לב", ונאמר (שם יז, ה) "לועג לרש חרף עושהו שמח לאיד לא ינקה", פירוש: "לועג לרש" הראה את נפשו כי תדמה אשר ההצלחות ביד בני אדם והשג ישיגון אותן בחכמתם, כענין שנאמר (דברים ח, יז) "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", ונאמר (ישעיה י, יג) "כי אמר בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי", ועבור זה לועג לרש, כי יאמר בלבבו שלא השיג לעושר מחוסר דעתו ושפלות ידיו, והנה חרף עושה הרש והעשיר, כי הכל מאת השם יתברך, כענין שנאמר (משלי כב, ב) "עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה' ". ועל השמח לאיד אמר "לא ינקה", כי אף על פי שלא הזיק במעשה ולא בדבור - לא ינקה, אך אין רעת השמח לאיד משגת לרעת הלועג לרש, ומפני כי הליצנות בסיבת הגאוה, שהיא הפך הענוה, אמר שלמה עליו השלום (משלי ג לד): "אם ללצים הוא יליץ, ולענוים יתן חן". פירוש: אם ללצים באמת, הלצים הלועגים לבני אדם, השם יתברך ילעג להם, כעניין שנאמר (תהלים ב ד): "יושב בשמים ישחק, ד' ילעג למו". (ולשון "אם" לאמת הדבר, וכן (במדבר כד כב): "כי אם יהיה לבער קין", (משלי כג יח): "כי אם יש אחרית").


קעועריכה

החלק השלישי

מי שלועג תמיד לדברים ולפעולות, ואין כוונתו להבזות בעליהם, אך מרחיק הדברים שאין להרחיקם ומרחיק תועלת הפעולות שיש תקוה לתועלותן, ועל זה נאמר (משלי יג יג): "בז לדבר - יחבל לו". ואמרו (משנה אבות ד ג): "אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום".

והלץ הזה, הביאהו למידתו הרעה היותו חכם בעיניו.

ופעמים שתביא המידה הזאת את האדם לידי מינות להלעיג על מצוות, כעניין שנאמר (תהלים קיט נא): "זדים הליצוני עד מאד, מתורתך לא נטיתי".

והחלק השלישי הזה היא הכת שאינה מקבלת תוכחת, שנאמר (משלי ט ח): "אל תוכח לץ פן ישנאך", ונאמר (משלי ט ז): "יוסר לץ לוקח לו קלון", ונאמר (משלי יט כה): "לץ תכה ופתי יערים".

והגורם אל הכת הזאת לבלתי שמוע מוסר, מפני שהמידה המביאה אל חלק הזה היא מידת היות האדם חכם בעיניו, וכל כך משלה בו המידה הזאת, עד שיתלוצץ לדעת זולתו, והיא המידה שאין לה תקוה, שנאמר (משלי כו יב): "ראית איש חכם בעיניו - תקוה לכסיל ממנו".

קעזעריכה

החלק הרביעי

הקובע עצמו תמיד לשיחה בטלה ודברים בטלים כדרך יושבי קרנות. ושתים רעות יש בדבר הרע הזה:

  • האחת, כי (משנה אבות א יז): "כל המרבה דברים מביא חטא",
  • והשנית, כי הוא בטל מדברי תורה.ויש בדבר הזה דרכי מות, כי איך לא זכר ולא שם על לבו, כי בעתים ההם אשר הוא משחיתם יוכל להשיג הנעימות, ולקנות חיי עולם, אם יקבע העתים המזומנים ההם לתורה, אשר הוא פנוי בהם ממלאכתו ועסקיו, אין זה כי אם בזות לבו את המצות ואת שכר העולם הבא. ומלבד אשר אבד טובה הרבה ישא את עונו, כי אשמת הבטול מן התורה בעת היכולת לעסוק בה אש היא עד אבדון תאכל, כאשר אמרו (סנהדרין צט.) "כי דבר ה' בזה" כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, כאשר הקדמנו לך. ואמרו ז"ל (ע"ז יח:) ההולך למקום אשר אוספו שם אספה לשחוק זה הוא מושב לצים ועליו אומר הכתוב (תהלים א א): "ובמושב לצים לא ישב", וכתוב אחריו "כי אם בתורת ה' חפצו". למדת, כי מושב לצים מביא לידי ביטול תורה.

ואשר לא שת לבו לעסוק בתורה בשעותיו הבטלות, יתעשת לנפשו ולא יאבד, ויתבודד בהן לחשוב על קצו ולהבין לאחריתו ולחפש דרכיו, ולקנות מעלות הנפש ולהתקרב אל השם יתברך.

החלק החמישי המתלוצץ בדבר שפתים על המעשים והדברים, לא שיבוז להם בליבו, אך מדרך השמחים ללא דבר, ולא כחוק השחוק.

ופעמים שגורם לזה משתה היין והשכרות, שנאמר (משלי כ א): "לץ היין, הומה שכר, וכל שוגה בו לא יחכם", פירוש: לץ = איש היין, הומה = איש שכר, כל שוגה בו לא יחכם. כמו (תהלים קט ד): "ואני תפילה" = איש תפילה. ורוצה לומר, כי משתה היין גורם לשלושה דברים רעים:

  • האחד, להיות האיש מתלוצץ.
  • והשני, להיות הומה ובעל דברים, ואמרו זכרונם לברכה (משנה אבות א יז): "וכל המרבה דברים מביא חטא". ונאמר (קהלת ה ב): "וקול כסיל ברוב דברים".
  • והשלישי, כל שוגה בו לא יחכם.

ודע, כי לא יהיה מנהג הליצנות קבוע בנפש האדם, עד שהוא פורק עול שמים מעליו. על כן ייענש לשאת עול היסורים מידה כנגד מידה, שנאמר (ישעיהו כח כב): "ועתה, אל תתלוצצו, פן יחזקו מוסריכם". ואמרו זכרונם לברכה: (עבודה זרה יח ב): "כל המתלוצץ, ייסורים באים עליו, שנאמר פן יחזקו מוסריכם".

והחכמים היו מזהירים לתלמידיהם שלא להתלוצץ גם על דרך מקרה ועראי. ועל החלק הזה הוצרכו להזהיר, כי רבים ייכשלו בו על דרך מקרה.

קעחעריכה

זה דבר כת שקרים. ענין הכת הזו נחלק לתשעה חלקים.

קעח. החלק הא' - איש כזב. אשר תורה עזב. וירע וישחית במענה פיו. כמו המכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בשכר שכיר. שנאמר (ויקרא יט) לא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. וכן העונה ברעהו עד שקר. ונאמר (שמות כ) לא תענה ברעך עד שקר. ומן החלק הזה בכלל התרמית והאונאות במסחרים ובשותפות. ונאמר (ויקרא כח) אל תונו איש את אחיו ונאמר (תהלים נה) ולא ימיש מרחובה תוך ומרמה. ונקרא איש און ונקרא בליעל. והוא כבד עון בכתות הרשעים כאשר הקדמנו בשערי יראת חטא. ומדות זה איש האון שהוא קורץ בעיניו ומולל באצבעותיו. כמו שנאמר (משלי ו) אדם בליעל איש און וגו' קורץ בעיניו וגו':

קעטעריכה

החלק הב' - המשקר ואין בעצם השקר נזק והפסד לחבירו. אך יתכן בו לעשותו סבה אל הנזק ואל הרע. כמו המתעה את חברו שיאמין בו כי הוא אוהב וריע נאמן עמו. ומתכוין בזה כדי שיבטח בו ולא ישמר ממנו ויוכל להדיח עליו רעה. כענין שנאמר (ירמיה ט) בפיו שלום את רעהו ידבר, ובקרבו ישים ארבו. ונאמר אחריו העל אלה לא פקד בם נאם ה' אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי. ואלה שני החלקים ענשם על שני דברים. על השקר ועל הנזק הצרור בכנפיו. כי השקר מלבד צד הנזק הוא תועבת ה' שנאמר (משלי יב:כב) תועבת ה' שפתי שקר. ונאמר (שם ו: טז-יח) שש הנה שנא ה' [וגו'] עינים רמות לשון שקר [וגו'] לב חורש מחשבות און. ונאמר (שם ח:יג) ופי תהפוכות שנאתי ונאמר (איוב טו) אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עוולה. ואף בשר ודם נתעב השקר להם.

קפעריכה

החלק הג' - הבא בערמה ודברי מרמה. למנוע טוב מבעליו. להעביר הטובה אליו. לא לגזול מחבירו דבר שהוא שלו ולא לחמסו. אבל יתן עינו בטובה העתידה לבא לידי חבירו וצודה אותה לקחתה אליו. בשקר מיליו. או יסבב בשקריו לו אשר יתן חברו לו מתת. ועיקר ענשו על השקר. אכן יגדל עונש השקר כאשר יסבב ממנו הפסד לזולתו. אף על פי שאין עיקר העונש על ההפסד כי לא הפסיד ממנו דבר שיזכה בו. כענין שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כל המחליף בדברו כאלו עובד עבודת כוכבים שנאמר (בראשית כז) אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע ונאמר על עבודת כוכבים (ירמיה י) הבל המה מעשי תעתועים. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כאלו עובד עבודת כוכבים. הביאו הדמיון על קצהו אחר כי הוא נסתר בשקר ונעזר בשוא.

קפאעריכה

החלק הד' - המשקר בסיפור הדברים אשר שמע ומחליף קצתם במתכוין, ואין לו תועלת בשקריו ולא הפסד לזולתו. אבל כי משפטו מאהבתו שקר מדבר צדק סלה. ופעמים שהוא בודה מלבו ספור הדברים כולו. והאיש הזה יקל ענשו מצד אחד. על כי אין הפסד לאיש בשקריו ופחזותו אבל גדול מאד ענשו בעוז פניו ואהבת השקר. ויכבד עונו כי אהבהו לבלי תועלת. ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי ו) יפיח כזבים עד שקר. פירושו - אם תראה אדם אשר יפיח כזבים בשיחתו וספור דבריו. תדע כי תביאהו המדה הזאת להעיד שקר באחיו ולענות בו סרה אחרי אהבתו השקר. וזה החלק התירוהו לקיים מצות ודרישת טובה ושלום. ואמרו כי מותר לשבח הכלה לפני החתן ולאמר שהיא נאה חסודה אף על פי שאינה כן. ואמרו מותר לשנות בדברי שלום. שנאמר (בראשית נ) אביך צוה לפני מותו לאמר כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו'. ויש אנשים יחליפו מקצת הדברים אשר שמעו בבלי דעת. כי לא ישיתו לבם לחקרו בעת שמעם. גם מדה זאת רעה. ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כא) ואיש שומע לנצח ידבר. פירוש - איש נותן לב לשמוע ולהאזין עד תכונת הדברים אשר ידברו באזניו למען יספר אותם על נכון. ולא ימצא בפיו לשון תרמית לנצח ידבר. כי יאהבו בני אדם לשמוע דבריו. ולא יאמרו לו לעולם למה תדבר עוד דבריך:

קפבעריכה

החלק הה' - האומר לחברו כי ייטיב עימו ויתן לו מתת. ועודנו מדבר. עם לבבו ישיח שלא לתת. ונאמר (תהלים לד) נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. ופירשו רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא מט.) שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב. ועוד אמרו (ב"מ ירושלמי פרק ד, הלכה ב) דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה אם יחזור מדבריו, ובלבד שיהא אומר בפה וגומר בדעת:

קפגעריכה

החלק הו' - המבטיח את חבירו להטיב עמו וישקר דבריו וישים לאל מלתו. כי אחרי אשר אמר להטיב עמו בלשון הבטחה ובטח בו לב חברו. אין לו לחלל הבטחתו כי זה דרך שקר. והוא כאדם עבר ברית שנאמר (צפניה ג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית. וכן האומר לתת לחברו מתנה מועטת אף על פי שלא הזכיר לשון הבטחה. ואמרו רבותינו כי יש בו משום מחוסרי אמנה. כי לב חבירו סומך עליו ובוטח בו אחרי שהמתנה מועטת, כי נתון יתן לו. ואם איש עני הוא אף על פי שהמתנה מרובה. אם יחזור בו רעתו רבה. כי נדר נדר ונאמר (במדבר ל) לא יחל דברו. וכן מי שיתפאר בפני רבים לתת מתנה לאדם. והנה הוא כמתהלל על נדיבותו בזה. והנה זאת כמו הבטחה ולא נכון שישוב מדבריו אחרי שהתכבד והתהלל בדבר. כענין שכתוב (משלי כה) נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר. פירושו - כמו שיצטערו בני אדם אחרי בוא סימני הגשם ולא בא הגשם כן ענין איש המתהלל במתת שקר. כי מה שהתהלל בדבר סימן קיום הדבר. על כן יצטער האיש שהבטיחהו על המתנה בהכזיב תוחלתו:

קפדעריכה

החלק הז' - מי שמתעה את חברו לאמר כי עשה עמו טובה או דיבר טוב עליו ולא עשה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה אסור לגנוב דעת הבריות. והנה החטא הזה חמור אצל חכמי ישראל יותר מגזל יען וביען כי שפת שקר אשמה רבה. ונתחייבנו על גדרי האמת כי הוא מיסודי הנפש:

קפהעריכה

החלק הח' - מי שמשתבח במעלות שאינן נמצאות בו. אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי יז) לא נאוה לנבל שפת יתר אף כי לנדיב שפת שקר, פירוש - אין לנבל להתגאות ולהתנשא במעלת אבותיו. כי אמרו במקרא שלמעלה מזה (שם) ותפארת בנים אבותם. אף כי אין לנדיב להתכבד בשקר. ולאמר כה עשיתי ופזרתי ונתתי ולא כן עשה. וזה גנאי לכל אדם וכל שכן לנדיב. וגנה נדבותיו אשר עשה כי חלל נפשו על מה שלא עשה, כי זאת תהיה לעדה כי לבו בכל צדקותיו אשר עשה [אך] לשם ולתהלה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כי מי שמכבדים אותו במדרגות הכבוד הראויות לתת למי שהוא יודע שתי מסכתות והוא אינו יודע זולתי אחת. עליו שיאמר להם - אחת לבדה אני יודע. כל שכן כי אסור לכזב ולהתפאר לאמר שמענו כאלה רבות:

קפועריכה

החלק הט' - בנים לא ישקרו בסיפור דברים אשר ישמעו והגדת מאורעות. אבל יחליפו דברים על אודות חפציהם מאין הפסד לאדם בדבר. אך ימצאו כמעט הנאה בשקרותם אף על פי שאינם מרויחים ממון בכך. ואמרו רבותינו כי גם זה אסור הוא שנאמר (ירמיה ט) למדו לשונם דבר שקר. אך אין ענשם כעונש המשקרים ללא דבר אשר זכרנו ענינים בחלק הרביעי. הנה אלה חלקי כת של שקרים. וכבר הקדמנו לך עיקרים. כדרכי איש אמונים. וכי המה יסודות לנפש.

קפזעריכה

כת החנפים

וזה דבר כת החנפים. עניין הכת הזאת נחלק לתשעה חלקים:

החלק הראשון

החנף אשר הכיר או ראה או ידע כי יש עוול בכף חברו וכי החזיק בתרמית, או כי יחטא איש לאיש בלשון הרע או באונאת דברים, ויחליק לו לשון הרע לאמור "לא פעלת אוון".

המעט ממנו עוון הנמנע מן התוכחה, שנאמר (ויקרא יט יז): "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" -

ויוסיף לחטוא על אמרו "לא חטאת", כעניין שנאמר (ירמיהו כג יד): "וחזקו ידי מרעים".

והנה זה ביד החנף עוון פלילי, כי לא יקנא לאמת, אבל יעזור אחרי השקר, ויאמר לרע טוב, וישם חושך לאור.

גם נתן מכשול לפני החוטא משני פנים: האחד, כי ישנה באיוולתו ביום מחר, "כי הילל רשע" החנף אותו (תהלים י ג): "על תאוות נפשו".

מלבד כי יישא עונש על הנזק אשר הזיק לאשר אשם לו החוטא, על צדקו מי אשר חטא לו.

מלבד כי ייענש על דבר שקר, שנאמר (תהלים ה ז): "תאבד דברי כזב".

ונאמר (משלי יז טו): "מצדיק רשע ומרשיע צדיק - תועבת ה' גם שניהם".

כל שכן אם העוול אשר בכף רשע חברו גלוי לרבים, כי באמור אליו החנף לפני בני אדם "זך אתה בלי פשע", חילל וביזה דת ודין.

קפחעריכה

וחייב האדם למסור עצמו לסכנה, ואל ישיא את נפשו עווון אשמה כזאת.

ואמרו רבותינו על עניין אגריפס שהיה קורא בתורה, וכשהגיע לפסוק זה (דברים יז טו): "לא תוכל לתת עליך איש נכרי", זלגו עיניו דמעות, ואמרו לו "אחינו אתה", (סוטה מא א): "באותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה, שחינפו לו לאגריפס".

אף כי היושב על המשפט, אין לו לפחד מאנוש ימות, שנאמר (דברים א יז): "לא תגורו מפני איש".

והחלק הזה שהזכרנו, הוא חלק אדם רשע הנמנה עם שתי כיתות הרעות, מן התחברות אליו השקר והחנופה.

ויש בחלקי כת חנפים אשר בם החנף נספה ואבד בעוון החנופה לבד, כאשר יתבאר.

קפטעריכה

החלק השני

החנף אשר יהלל רשע לפני בני אדם, אם בפניו אם שלא בפניו, אף על פי שלא יצדיקנו על חמסו ולא יכזב על משפטו, אבל יאמר עליו כי איש טוב הוא.

ועל זה נאמר (משלי כח ד): "עוזבי תורה יהללו רשע". כי לולא אשר עזב את התורה, לא הילל העובר על דבריה ומפר מצוותיה.

וגם כי לא ישבח את הרשע זולתי במה שנמצא בו מן הטוב, ויליץ עליו בפני בני אדם להגיד לאדם ישרו, גם זו רעה חולה, כי בהזכירו את הטוב ואת הרע לא יזכיר, ועל כל פשעיו יכסה, צדיק ייחשב אצל השומעים, ויתנו לו יקר, וירים ידו וגבר. וכבר הקדמנו להודיעך המכשולות והשחיתות הנמצאות בכבוד הרשעים (סימנים קמט-קנב). על כן, לא נכון להזכיר צדקתם, בלתי אם יזכיר רשעם וכסלם, כמו שנאמר (משלי י ז): "ושם רשעים ירקב".

ונאמר (ישעיהו נז יב): "אני אגיד צדקתך ואת מעשייך ולא יועילוך". פירוש: "לא יועילוך מעשייך הטובים להצילך מרעתך בקומי למשפט, בערכי לעומתם רוב פשעייך ומעשה תעתועייך, כי דברי עוונותייך גברו מהם". וכמו שאמרו רבותינו כי (ראש השנה טז ב): "מי שעוונותיו מרובים מזכויותיו, נכתב ונחתם לאלתר למיתה".

והרשעים - ניכרים הם בשיחתם והנהגתם, כאשר הקדמנו לך בשערי יראת חטא.

קצעריכה

והנה, הצדיקים יתעבו הרשע, כמו שנאמר (משלי כט כז): "תועבת צדיקים איש עוול".

ואשר בסוד הצדיקים לא יהיה, אם תעב לא יתעבנו, גם ברך לא יברכנו.

קצאעריכה

וייתכן, כי יקר מקרה המשבח את הרשע מדרך פתיות, כי הפתי אומר לשבח טוב הוא, אם היו יהיה על דבר אמת ואם תהיה תמורתו. ומבלי הדעת, שבח הוא את המתים (כי אמרו רבותינו על הרשעים, (ברכות יח ב): "רפאים ייחשבו ומתים קרויים", שנאמר (קהלת ט ה): "והמתים אינם יודעים מאומה").

והשגגה הזאת עולה זדון, כי לא יְאֹהַב העבד אל האדון אם יֶאֱהַב משנאיו ויקרב רחוקיו, הלא להם לדעת מדרך הדעת כי כן.

ונאמר (משלי ג לה): "וכסילים מרים קלון", וכבר הקדמנו פירושו‏[1].


קצבעריכה

החלק השלישי

החנף המשבח את הרשע רק בפניו, אף חכמתו עמדה לו כי לא ישבחנו בפני בני אדם פן יהיה להם למוקש.

גם זה החנף גדול עוונו, כי החליק אליו בעיניו, ולא ישוב מדרכו הרעה, ולא ידאג לעוונותיו, כי צדיק הוא בעיניו.

וכל אשר אינו מעדת הצדיקים, אם ישבחוהו, יאמר בליבו "אמנם ידעתי כי כן", כעניין שנאמר (משלי יא ט): "בפה חנף ישחית רעהו ובדעת צדיקים יחלצו", פירוש:

  • החנף משחית רעהו בפיו, כי ישבחנו ויאמין לדברים, ויקשה את רוחו, ויראה את נפשו ביקר, ולא יבין כי עפלה נפשו, והמכשלה הזאת תחת ידו, גם ירום לבבו ויפול במכמורת גאוותו, והנה כי השחת השחיתו בחלק שפתיו.
  • והצדיקים יחלצו בדעתם מנזקי החנף, כי אם ישבחנו, לא ירום לבבו למען זאת, כמו שאמרו רבותינו(נדה ל ב): "אפילו כל העולם אומרים עליך צדיק אתה, הוי בעיני כרשע". ואמרו (אבות דרבי נתן כט): "אם יש עליך רֵעים, מקצתם משבחים ומקצתם מוכיחים, אהב את המוכיחים ושנא את המשבחים, כי אלה לחיי עולם יביאוך, ואלה ברעתך ישמחוך כי ישבחוך".
  • וייתכן גם לפרש, "ובדעת צדיקים יְחַלְּצוּ" רעיהם, כי לא יחניפו להם, אבל הוכח יוכיחום ויורו אותם בדרך, בתעותם בתהו לא דרך.

ראו גם ביאור:משלי יא ט.

ונאמר (משלי כו כח): "ופה חלק יעשה מדחה": המשיל פה חלק לדרך חלקלקות, ואמר, ואמר, כי כאשר ייפול האדם ויידחה בלכתו בדרך חלקלקות, כעניין שנאמר (תהלים לה ו): "יהיו כמוץ לפני רוח ומלאך ה' דוחה, יהיה דרכם חושך וחלקלקות", כן ייפול האדם ויידחה בפה חלק, והוא פה חנף.

ועל העניין אשר ביארנו אמר דוד עליו השלום (תהלים יב ד): "יכרת ה' כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדולות". קילל פה חלק, כי ישחית בו רעהו, והלשון הקשה, שהוא הפך החלק, והוא לשון הרע.

ויש מן החנפים, שמתכוונים להחניף לאנשי זרוע כדי שיכבדו אותם וינשאום. ואמרו רבותינו (אבות דרבי נתן כט): 'כל המחניף לחברו לשם כבוד, לסוף נפטר ממנו בקלון'.

קצגעריכה

החלק הרביעי המתחבר לרשע, ולא דיו אשר לא יוכיחהו בשבט פיו והרחק לא ירחיקהו, אבל כמו חבר יקרבהו. ונאמר (דברי הימים ב כ לז): "בהתחברך עם אחזיה פרץ ה' את מעשיך".

והצדיקים מאס ימאסוהו את הרשע, כמו שנאמר (תהלים טו ד): "נבזה בעיניו נמאס".

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא קמא צב ב): "לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו". ואמרו (בן סירא יג): "כל עוף למינו ישכון, ובן אדם לדומה לו".

ואמרו (מגילה כח א): "אסור להסתכל בפני אדם רשע", שנאמר (מלכים ב ג יד): "לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא, אם אביט אליך ואם אראך". ואמרו (שם) "כל המסתכל בדמות אדם רשע, עיניו כהות לעת זקנתו, שנאמר (בראשית כז א): "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות"", מפני שהסתכל בדמות עשו, אף על פי שלא היה מכיר מעבדיו, כי היה עשו מסתיר מעשיו, כעניין שנאמר (ישעיהו כט טו): "והיה במחשך מעשיהם" ‏[2].

וכבר הקדמנו להודיעך באר היטב, כי רבו דרכי מוות הנמצאים אל המתחבר לרשע.


קצדעריכה

החלק החמישי איש כי יאמינו בני אדם בדבריו, וסמכו כל השומעים על מאמריו, ויתכוון לנשא אחד העם או גואלו הקרוב אליו באהבתו אותו, ויאמר עליו כי הוא איש חכם, והוא בן לא חכם, והיה לפוקה וצור מכשול, כי יסמכו על הוראותיו, ועל פיו יהיה כל ריב, ויעוות משפט, ואת העולם יחריב.

וכן, כי יאמר על איש כי הוא נאמן רוח, ולא הכירו אם הוא איש אמונים או בן לא אמון בו, ואולי ישמע השומע ויפקידהו על ביתו, וכל יש לו ייתן בידו, וכיחש בו לאמור 'לא ראיתיך'.

ואמרו רבותינו (סנהדרין ז ב): "כל המעמיד דיין שאינו הגון, כאילו נטע אשרה, ובמקום תלמיד חכם, כאילו נטע אצל מזבח". והיה מי שהקים לראש, בימים הראשונים, מי שאינו ראוי להורות, קראו עליו מקרא שכתוב (חבקוק ב יט): "הוי, אומר לעץ 'הקיצה', 'עורי' לאבן דומם, הוא יורה?! הנה הוא תפוש זהב וכסף, וכל רוח אין בקרבו". ועתיד הקדוש ברוך הוא להיפרע ממעמידיו, שנאמר (חבקוק ב כ): "וה' בהיכל קדשו, הס מפניו כל הארץ".

קצהעריכה

החלק השישי מי שיש בידו למחות, ואינו מוחה, ואין בפיו תוכחות, ועל מעשה החטאים לא ילטוש עין ולא ישגיח, ולא יהיה להם לאיש מוכיח.

והנה, נצטוינו לבער הרע מקרב עמנו, שנאמר (דברים יג ו): "וביערת הרע מקרבך".

ואמרו רבותינו (שבת נד ב): "כל מי שיש בידו למחות באנשי עירו ואינו מוחה, נתפש על אנשי עירו. ויש בידו למחות בכל העולם ואינו מוחה, נתפש על כל העולם".

ונאמר (ויקרא כו לז): "וכשלו איש באחיו", ודרשו בו, זכרונם לברכה, (סנהדרין כז ב): "איש בעוון אחיו".

ואמרו (שבועות לט א): "כל ישראל ערבים זה לזה".

קצועריכה

החלק השביעי הרואה את אנשי מקומו עם קשה עורף, ואומר בליבו "אולי לא יקשיבו אם אדבר להם נכוחות ופי אמלא תוכחות", על כן יחשוך פיו.

והנה, עוונו יישא, כי לא ניסה להוכיח ולהזהיר, אולי אם רוחם העיר, ייעורו משנת איוולתם, ולא תלין איתם משוגתם.

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, בעניין מה שכתוב (יחזקאל ט ד): "והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים...", (שבת נה א): "אמרה מידת הדין: 'אף על פי שהללו צדיקים גמורים וקיימו את התורה, היה להם למחות ולא מיחו'. אמר הקדוש ברוך הוא: 'גלוי וידוע לפניי, שאם היו מוחים, לא היו מקבלים מהם'. אמרה מידת הדין: 'ריבונו של עולם, אם לפניך גלוי, הם לא ידעו אם ישמעו העם לקולם ואם יחדלו'". וציוה השם יתברך אחרי כן (יחזקאל ט ו): "וממקדשי תחלו", והם הצדיקים המקודשים, כי נענשו על דבר שלא מיחו.

ונאמר (ויקרא יט יז): "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא".

ואם הדבר גלוי לכל וידוע ונבחן ונחקר, כי החוטא שונא מוסר, ולא ישמע לקול מוריו, ולמלמדיו לא יטה אזנו, על זה נאמר (משלי ט ח): "אל תוכח לץ פן ישנאך". ואמרו (יבמות סה ב): "כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע".

ואמרו (ביצה ל א): "מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים".

קצזעריכה

החלק השמיני

איש אשר ישמע את דברי בני אדם מדברים לשון הרע, או כי ישמע כל פה דובר נבלה, או יושב בסוד משחקים בוזים תורה ומצוות, ויודע כי הם סרבים וסלונים, ואם יוכיחם לא יקשיבו אל דבריו, על כן ישים יד על פה.

גם זה ייענש, כי לא יענה כסילים כאיוולתם, פן יאמרו כי הוא כמו הם וכי הודה על דבריהם, אף כי יתחייב לענות ולגעור בהם, לתת גודל לתורה ולמצוות אשר בזו לעגו להם, ויקנא לכבוד נקי וצדיק אשר ישיחו בו.

קצחעריכה

וזה אחד מן הדברים אשר יתחייב האדם לעזוב בעבורם חברת הרשעים, כי ייענש בשמעו דבריהם הרעים תמיד וילאה לענותם.

וזה הדבר מפורש בדברי שלמה, שנאמר (משלי כד א): "אל תקנא באנשי רעה ואל תתאו להיות אתם, כי שוד יהגה לבם ועמל שפתיהם תדברנה". רצונו לומר, כי תשא עוון בחטאתם, כי תשמע דבריהם הרעים תמיד ותהיה כמחריש.

קצטעריכה

החלק התשיעי המכבד את הרשעים מדרך שלום, אמנם לא ידבר טוב על הרשע, ולא יתנהג בכבודו על דרך אשר יחשבו בני אדם כי יכבדנו מאשר יקר בעיניו נכבד, כי לא יחלוק לו כבוד זולתי בדרך שמכבדים בני האדם את העשירים, מדרך סלסול ולתקוות תועלת, בעבור כי צלחה דרכם ולא מפני חין ערכם.

ואף גם זאת, יש חטא ואשמה בדבר הזה, כי, אם הותר לכבד העשירים, לא כן הרשעים, שנאמר (איוב מ יב): "וראה כל גאה השפילהו, ראה כל גאה הכניעהו והדך רשעים תחתם".

אך החלק הזה הותר מדאגה מדבר, פן יזיק הרשע ויגרום הפסד, בזמן שיד הרשע תקיפה ושעתו חצופה, ואין בידינו להכניעו ובחילינו להניעו, על כן הותר לכבדו, כדרך שמכבדים בני-האדם אנשי זרוע רמה מפחד ואימה, בקימה והידור והדומה להם, אך לא ישבחנו ולא ידבר טוב עליו לבני אדם.

וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה מא ב): "מותר להחניף את הרשעים בעולם הזה".

רעריכה

וזה דבר כת מספרי לשון הרע: המספר לשון הרע כאילו כופר בעיקר

אמרו רבותינו ז"ל (ערכין טו ב): "כל המספר לשון הרע, כאילו כופר בעיקר, שנאמר (תהלים יב ה): "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו, מי אדון לנו?"". ועל כן חשבוהו כאילו כפר בעיקר:

1. כי הוא מסבב וגורם נזק גדול ורעה רבה לחבריו, בהבאישו את ריחם בעיני העם או בשאר דרכי הפסד, ולא ייתכן אשר יכין אדם לחבריו כלי משחית ונזק מר ממוות, מבלי שיועיל לעצמו בזה תועלת ורווח ממון, בלתי אם לכד יצרו את נפשו, ופרק עול שמיים מעליו, וניתק המוסרות, כמו שנאמר (תהלים נד ה): "כי זרים קמו עליי, ועדת עריצים ביקשו נפשי, לא שמו אלהים לנגדם", ופירשו רבותינו ז"ל (מדרש תהלים נד): "-

  • לא שמו אלהים לנגדם, כי נתכוונו שיברך אותם שאול, כמו שאמר להם (שמואל א כג כא) "ברוכים אתם לה' כי חמלתם עליי";
  • לא שמו אלהים לנגדם, שכתוב בתורתו (דברים כז כד) "ארור מכה רעהו בסתר"".

ונאמר (קהלת י יא): "ואין יתרון לבעל הלשון". ונאמר על דואג (תהלים נב ד): "הוות תחשוב לשונך, אהבת רע מטוב, שקר מדבר צדק סלה", ופירשו (מדרש תהלים נב): "מה יתרון לך ומה בצע כי סיפרת לשון הרע? הלא לממון לא היית אתה צריך, אך עשרת, כמו שנאמר עליו (שמואל א כא ח) "אביר הרועים אשר לשאול"; אין זה כי אם אהבתך את הרע מן הטוב, ושקר מדבר צדק, כי פרקת עול".

ונאמר (משלי ו ל): "לא יבוזו לגנב כי יגנוב", ונאמר אחריו (משלי ו לב): "נואף אישה - חסר לב..."; רצונו לומר, כי הוא רע מן הגנב, שהוא צריך למלא נפשו כי ירעב. ואמרו רבותינו ז"ל, כי (מדרש תהלים קכ): "בעל הלשון הרע, משניהם רע, כי יחטא חטאה גדולה מבלי הנאה", כמו שנאמר (תהלים קכ ג): "מה ייתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה?".

ראעריכה

2. והשנית, על כן נחשב המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר, לפי שאומר בלבבו כי שפתיו ברשותו, ומפני שאין בה מעשה, וכי הוא השליט על לשונו, וגמר בדעתו כי אין לו לכלוא את רוח שפתיו מִדַּבֵּר העולה על רוחו, וכי האיברים המה לבדם אינם ברשותו לחטוא בהם, כענין שנאמר (תהלים יב ה): "שפתינו אתנו, מי אדון לנו?", ולא יאמר "איה אלוה עושי, אשר כל תנועות יצירותיו נתונות המה לו, אחת מהנה לא נעדרה, כולם לעשות רצונו משועבדות", רק "אין דבר, וארשת שפה ברשותנו".

לא כן הרשעים החוטאים בשאר עבירות, כי יודעים הם, כי רע ומר עזבם את ה', אך נמשכים אחר תאוותם ויצרם המתגבר, וצר להם על זה.

שקול לשון הרע כנגד שלוש עבירות

ואמרו רבותינו (ערכין טו ב): "שקול לשון הרע כנגד שלוש עבירות, ואלו הן: עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים:

  • בעבודה זרה נאמר (שמות לב א) "אנא, חטא העם הזה חטאה גדולה";
  • בגילוי עריות נאמר (בראשית לט ט): "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת";
  • בשפיכות דמים נאמר (בראשית ד יג): "גדול עווני מנשוא";
  • ואילו על לשון הרע נאמר (תהלים יב ד): "יכרת ה' כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדולות"".

רבעריכה

והנה, אנו צריכים לפרש לך, היאך ייתכן, כי יהיה עוון לשון הרע יתר על השלוש האלה? הלא על כל אחת מהן אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין עד א): "ייהרג אדם ואל יעבור עליהן"! ואמרו "חמורה עבודה זרה, שכל המודה בה, ככופר בכל התורה"! ואמרו כי (חולין ה א): "המומר לעבודה זרה - מומר לכל התורה כולה"!

וכאשר תשים לבך למאמרם ז"ל, תמצא לו כמה שורשים וכמה פנים:

רגעריכה

1. האחד, כי בעל הלשון הוא שונה באיוולתו, עשר פעמים ביום יכלים ויבאיש ויחפיר, וידבר שפת יתר ויכה בסתר, ומי יתן קץ לעונשו? כי בעל הלשון לא ישים קנצי למילין; בשגם עבירה קלה, כבדה מאד על הישנות האיוולת פעמים רבות, כאשר הקדמנו (חלק א סימנים ד-ה), אף כי חטאה גדולה ורעה חולה.

ובאמרם רבותינו ז"ל "שקול לשון הרע כנגד שלוש עבירות", רצונם לומר, כנגד עובר אותן לעת שיתקפו יצרו, ולא כנגד היוצא מן הכלל לעבור עליהן בכל עת.

רדעריכה

2. והשני, כי בעל הלשון - תשובתו קשה, אחרי אשר ( ירמיהו ט ד ) לימד לשונו דבר שקר , ופיו שלח ברעה.

ומרוב ההרגל, איננו שליט ברוחו, וכאילו לשונו גורמת המחשבה, כענין שנאמר (תהלים נב ד): "הוות תחשב לשונך", ונאמר (קהלת י יב): "ושפתות כסיל תבלענו". ונאמר (משלי יח ז): "פי כסיל מחתה לו". מחיתה, לשון יראה ומגור. רוצה לומר, כי הכסיל ירא ויגור מזעם לשונו, פן ייווקש בו, כאשר ירא מאויבו, כי אין שפתיו ברשותו.

רהעריכה

3. והשלישי, בעל הלשון חטאו נקל בעיניו, כי יאמר "אך דבר שפתיים הוא", ולא פנה אל נזקיו הרבים, על כן לא ישוב מדרכו הרעה. ואם שוב ישוב, אין תשובתו שלמה, כי לא יכיר גודל חטאו, כי התשובה השלמה להינקות מפשע רב - כי יקד יקוד היגון בנפשו כיקוד אש.

רועריכה

ואמר שלמה עליו השלום: (משלי כא כד): "זד יהיר, לץ שמו, עושה בעברת זדון". פירוש: הלץ, אשר גבר זדונו להכות בלשונו, בגאוותו וגאונו ועברתו וחרונו, אל תאמר כי בלשונו לבד יכה ולא במעשה, כי ידוע תדע כי הוא עושה בעברת זדון, רוצה לומר, כי אם לא יוכל להכות את אויביו בלשונו, ויוכל הכות בו במעשה, יכה בעברה ולא יחמול, כאשר אמרו רבותינו ז"ל בעניין דואג, כי (ירושלמי סנהדרין פרק י הלכה ב): "כאשר ציווה שאול להכות בכהנים, וימאנו אנשיו להכותם, אמר לדואג 'אתה הכית בלשון - אתה תכה בחרב'", שנאמר (שמואל א כב יח): "סוב אתה ופגע בכהנים".

רזעריכה

4. והרביעי - אם ישוב בעל הלשון בתשובה. צריך לבקש מחילה לאשר מוצק לו מזעם לשונו. והוא לא יזכור מספר כולם. כי רבים מכאובים הכאיב. וכמה נפשות הדאיב. גם רבים מאשר זכר. כי אותם עכר. והם לא ידעו כי הדיח עליהם את הרעה. יתבייש להודיעם ולגלות אזנם על אשר גמלם רעה. כי הוא מכה ואין מכתו ידועה כענין שנאמר (תהלים קב) מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה חצי גבור שנונים. על כן נמשל לשון הרע לחץ. כי המושך בקשת פעמים רבות ישלח חציו באדם ולא נודע מי הכהו:

רחעריכה

ועוד על ענין אחר נמשל לחץ. כי שולף החרב אם נכמרו רחמיו על האדם בהתחננו אליו. ישיב חרבו אל נדנה. לא כן זורק החץ כי אין בידו להשיבה. כן בעל לשון הרע. אחר אשר יצא הדבר מפיו לא יוכל לתקון. ופעמים שידבר על פגם משפחה. והזיק כל הדורות הבאים אחריו. ולא תגיע אליו מחילה מזה. על כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי המדבר בפגם המשפחה אין לו כפרה עולמית. והנה המשלח לשונו. גם על הקדושים אשר בארץ המה ידבר. כי על מי לא עברה רעתו תמיד. וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי האפיקורוס אין לו חלק לעוה"ב:

רטעריכה

5. והחמישי - כי לשון הרע יביא את בעליו לתת את פיו לדבר על השם תועה וכמו שנאמר (תהלים עג) שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. ואין בכל העבירות אשר ישיג ענשם לעונש המטיח דברים. ואמרו רבותינו - עשר נסיונות ניסו אבותינו ובכלם לא נתחתם גזר דינם אלא על לשון הרע. שנאמר (במדבר יד) אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם וכו' ונאמר (דברים א) וישמע ה' את קול דבריכם ויקצוף וישבע לאמר וגו', ונאמר (מלאכי ב) הוגעתם ה' בדבריכם.

ואמר דוד המלך עליו השלום (תהלים ג) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך אם ראית גנב ותרץ עמו וגו' ופיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה תשב באחיך תדבר. הנה למדת מזה כי אין התורה מגינה על בעלי לשון הרע ועל המלומד לגנוב ולנאוף. וכי אינם ראויים לעסוק בתורה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה דואג כיון שסיפר לשון הרע אף חכמתו לא עמדה לו ולא הגינה עליו תורתו. ומה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה. שנאמר (משלי ו) כי נר מצוה ותורה אור. על העובר עבירה דרך מקרה אמרו. ולא על הפורק עול אזהרת העבירה מעליו:

ריעריכה

והתבונן כמה יגדל עון בני אדם המספרים לשון הרע. המעט מהם עונם הגדול כי יכלו שפתיהם וחשכו לשונם מדבר בדברי תורה. כי עוד השחת ישחיתון לדבר בלשון הרע. ואמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קיט) גם ישבו שרים בי נדברו עבדך ישיח בחקיך. פירוש - הם בטלים מלשיח בחקיך ומדברים לשון הרע ונדברים בו. בעוד אשר אשיח בחקיך.

ואמרו רבותינו מרפא לשון הרע להנצל ממנו, שיעסוק אדם בתורה שנאמר (משלי טו) מרפא לשון עץ חיים. וזהו שנאמר (תהלים לט) אשמרה לפי מחסום וגו' פירוש רבותינו זכרונם לברכה כי המחסום הוא העסק בתורה.

ואמרו רבותינו כנסת ישראל בקולה אהובה ובקולה שנואה. בקולה אהובה שנאמר (שיר ב) השמיעני את קולך כי קולך ערב. ובקולה שנואה שנאמר (ירמיה יב) נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. וזהו שנאמר (משלי יח) מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה. ופירושו - ואוהביה יאכל פריה ואוהב לשון והוא האיש החפץ לדבר תמיד. העצה הנכונה אליו שיאכל פריה שלא ידבר בדברי בטלה. אך בדברי תורה וחכמה ומוסר והבאת שלום בין אדם לחבירו. להצדיק הרבים ולשבח הטוב ולגנות את הרע ולקנא אל האמת. כי זכיות אין קץ יוכל לקנות לנפשו בלשונו. וכאשר הקדים כי חיים בלשון:

ריאעריכה

והנה כת מספרי לשון הרע. נחלק לששה חלקים.

החלק הא' - כאשר יתן מום באדם והמום לא יהיה בו. פעמים כי תחת יופי. יתן דופי. והנה זה לבו (יקפץ פיו מדת) [יקבץ און ממדת] שתי הכתות הרעות. שהם כת שקרים וכת מספרי לשון הרע. והנה הוזהרנו מן התורה שלא לקבל לשון הרע אולי הנה הוא שוא ודבר כזב. שנאמר (שמות כג) לא תשא שמע שוא. ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי יז) מרע מקשיב על שפת און שקר מזין על לשון הוות. פירושו - שתי כתות מקבלות לשון הרע. האחת - איש מרע ובעל זדון. מלשון (ישעיה ט) כי כלו חנף ומרע. כי הוא חשוד בכשרים. ואוהב למצוא פגם ואשם על חברו וקלון על כבודו. והיה כשמעו כי יגיד עליו ריעו לשון הרע. זדון לבו השיאו להאמין כי הדברים כנים. והכת השנית - איש שקר. גם הוא מאזין ומאמין על לשון הוות. כי אחרי אשר לא ירחק מדבר שקר. לא יחוש אם תקבל נפשו כזב. ואם תשא שמע שוא. על כן ימהר לקבל לשון הרע. שקר מזין. כמו איש שקר. וכן (ירמיה ט) שבתך בתוך מרמה. בתוך אנשי מרמה. [וכן] (תהלים קט) ואני תפלה. איש תפלה:

ריבעריכה

ודע כי כאשר יודה השומע על לשון הרע. אחת דתו ומנת מדיו* עם המספר לשון הרע. כי יאמרו אמור. הנה קבלו השומעים את הדבר. ואות הוא כי הנה אמת הנה נכון. גם אם הטה אזן השומע והראה את נפשו כמקשיב קשב ומאמין לדברים ההם בפני בני אדם. גם זה עוזר לרעה. וגורם קלון לחבירו. ומחזק ידי המביא את דיבתו רעה אל הבריות. ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כה) רוח צפון תחולל גשם ופנים נזעמים לשון סתר. פירושו - כאשר רוח צפון תפזר העבים ותמנע הגשם, כן פנים נזעמים ימנעו לשון הרע. כי בראות המגיד את פני השומע והנם זועפים. יחדל קול המון גשם דבריו. אבל אם יראה כי השומע ישמע לו. ישתה כמים עולה. ולא יחשוך פיו משקריו. והיה כזה יום מחר. כי ישנה באולתו לספר תמיד לשון שקר. ושב לשונו אחר גשם כזביו. תחולל מלשון חלילה. וכן (במדבר לג) לא יחל דברו, לא יבטל. וכן (בראשית ד) אז הוחל לקרוא. אז נמנע.

[אמר העורך: מליצת הכתוב (בירמיה יג) גורלך ומנת מדיך]

ריגעריכה

עוד אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כו כח): "לשון שקר ישנא דכיו". פירוש האיש העניו ודכא ושפל רוח. ישנא את לשון שקר. לא יאבה לו ולא ישמע אליו. כי העניו חפץ ביקר הבריות וצר לו על בושתם וקלונם. וי"ו דכיו במקום ה"א השורש. כו"ו עניו. ויש מפרשים בעל לשון שקר ישנא מדכיו ומוכיחיו. ולא יוסיף להביא אליהם דיבת בני אדם רעה. והנה הוזהרנו במה שכתוב (שמות כג) לא תשא שמע שוא. שלא נאמין בלבנו ספור לשון הרע להחזיק במחשבתנו כי הדברים אמת. ולהבזות בעינינו את מי שנאמרו עליו:

רידעריכה

החלק השני - המספר לשון הרע. וירחק בו מדבר שקר. ואל זה כוונו באמרם כת מספרי לשון הרע. אף על פי שאינם מן הכת של שקרים. והנה אם יזכיר אדם לחבירו בינו לבין עצמו מעשה אבותיו הרעים. הנה הוא עובר על מה שכתוב בתורה (ויקרא כה) לא תונו איש את עמיתו. באונאת דברים דבר הכתוב כמו שהקדמנו. ונאמר (יחזקאל יח) בן לא ישא בעון האב. ואם יכלימהו על מעשה אבותיו בפני אחרים. על זה אמרו רבותינו כי המלבין פני חבירו מן היורדין לגיהנם ואינן עולין. ואם יספר ויודיע את תועבות אבותיו בפני בני אדם שלא בפניו להבאיש את ריחו. ולהבזותו בעיני בני עמו. על זה אמרו אשר כת מספרת לשון הרע אין מקבלת פני השכינה. וכן אם היה בעל תשובה. והוא מספר עליו עונות ראשונים:

רטועריכה

ודע כי אם יראה איש כי עבר חברו על דבר תורה בסתר. והוא גילה על חטאותיו על שער בת רבים. אשום אשם על זה. כי אולי החוטא ההוא שב מדרכו הרעה. ויגוניו ברעיוניו. ולב יודע מרת נפשו. ולא נכון לגלותם זולתי לחכם צנוע. אשר לא יספר ליתר ההמון. רק הרחק ירחיק מחברתו. עד אשר יודע אליו כי שב מדרכו הרעה. ואם החוטא תלמיד חכם ואיש ירא חטא ראוי לחשוב עליו כי באמת עשה תשובה. ואם יתקפו יצרו פעם אחת. נפשו מרה לו אחרי כן:

רטזעריכה

והמספר לשון הרע. שתים הנה קוראותיו. הנזק והבושת אשר יגרום לחבירו. ובחירתו לחייב ולהרשיע את חבריו ושמחתו לאידם. ועל צד א' יגדל עון המספר לשון הרע על דבר אמת. מן המספר על דבר שקר. כי יאמין העם בספרו על חברו דברים כנים. ויעלה באשו לפניהם. ויהיה לבוז בעיניהם. אחר אשר נחם על רעתו ונסלח לו מחטאותיו:

ריזעריכה

ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי יד) אוילים יליץ אשם ובין ישרים רצון. לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר. פירושו - האויל יליץ חובה. כי יחפש מומי בני אדם ואשמתם ויתן בהם דופי. ולא ידבר לעולם בשבח ודבר טוב הנמצא בם. והמשל על זה כי הזבובים לעולם באו ונחו כולם על מקומות הלכלוך. ואמר אוילים יליץ לשון יחיד על כל אחד ואחד מן האוילים. כמו (בראשית מט) בנות צעדה עלי שור. ואמרו רבותינו כל הפסול פוסל ואינו מדבר בשבחו של עולם. ודרכו לפסול בני אדם במומו. ובין ישרים רצון. כי דרך הישרים לכסות על כל פשעים ולשבח האדם כי נמצא בו דבר טוב.

וזכרו במוסר. כי אדם אחד וחכם עברו על הנבלה. אמר האדם כמה מוסרחת נבלה זו. אמר החכם כמה לבנים שניה. ואמר אחרי זה לב יודע מרת נפשו. וכל חכם יודע כי לא הביא שלמה בתוך המוסרים הנבחרים דברים אין בם מועיל. אבל בא הענין על דבר הפסוק הראשון. להגיד רעת האויל המליץ אשם. כי יתכן שהחוטא שב מדרכו. ונפשו מרה לו. ואין יודע מרת נפש האדם ולא שמחתו זולתו. והוא נשוא עון. כי עקרי התשובה לפי מרירות הלב. על כן יחטא ואשם האויל המזכיר עונו:

ריחעריכה

ועליך לדעת כי עונש האויל המליץ אשם איננו זולתי כי יתן דופי באיש ירא חטא אשר יתקפו יצרו ויעבור ואשם. כי מנהגו ודרכו להתחרט על חטאיו. וכ"ש אם נודע הדבר כי חזר בתשובה. אבל האיש אשר תדע ובחנת את דרכו כי אין פחד אלהים לנגד עיניו, ותמיד יתיצב על דרך לא טוב. מצוה לספר בגנותו ולגלות על חטאותיו. ולהבאיש בעלי עבירות בעיני בני אדם. ולמען תגעל נפש השומעים את המעשים הרעים. ונאמר (משלי כט) תועבת צדיקים איש עול. ונאמר (שם ה) יראת ה' שנאת רע. ואמרו רשע בן צדיק מותר לקרותו רשע בן רשע. צדיק בן רשע מותר לקרותו צדיק בן צדיק.

והנה כי תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה. ויש לשפוט דברו ומעשהו לצד חובה ולצד הזכות. אם האיש ההוא ירא אלהים. נתחייבת לדון אותו לכף זכות על דרך אמת. גם כי יהיה הדבר קרוב ונוטה יותר אצל הדעת לכף חובה. ואם הוא מן הבינונים אשר יזהרו מן החטא ופעמים יכשלו בו. יש עליך להטות הספק ולהכריעו לכף הזכות. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה הדן את חבירו לכף זכות המקום ידינהו לכף זכות. והיא מצות עשה מן התורה. שנאמר (ויקרא יט) בצדק תשפוט עמיתך. ואם הדבר נוטה לכף חובה יהיה הדבר אצלך כמו ספק. ואל תכריעהו לכף חובה. ואם האיש ההוא רוב מעשיו לרוע או בחנתו כי אין יראת אלהים בלבבו. תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה. שנאמר משכיל צדיק לבית רשע מסלף רשע לרע. וכבר הקדמנו לך פירושו:

ריטעריכה

ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כד) אל תהי עד חנם ברעך והפתית בשפתיך. אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו אשיב לאיש כפעלו. פירושו - לא הוצרך להזהיר לאמור - אל תהי עד שקר, אבל אמר - אל תהי עד חנם. כי אם נוקש רעך בחטא אל תעיד עליו ואל תגלה על חטאו חנם ללא תוכחת. כי האמנם אם גזל האדם או עשק את עמיתו חייב להעיד על זה כדי שישיב הגזלה אשר גזל. על פי שנים עדים. ואם אין שם זולתי עד אחד. שבועה תהיה בין שניהם. אבל אם ראה כי נכשל חבירו בדבר ערוה או באחת מן העבירות אין ראוי שיעיד על זה חנם רוצה לומר - ללא תוכחת. גם כי יש אתו עד שני להקים דבר.

ואם החוטא ירא חטא ראוי לו לדבר על לבו. כי באמת עשה תשובה. גם ראוי שיירא לנפשו ויאמר בלבו. אחרי כי האיש ירא שמים. ואולי זכיותיו מרובין מעונותיו. ואמרו רבותינו כי האיש אשר זכויותיו מרובים מעונותיו הנה הוא מעדת צדיקים.

אמנם אם החוטא הוא מן האוילים אשר משפטם לשנות באולתם. טוב כי יגידו אל השופטים ליסרו להפרישו מן האיסור. אבל אם הוא עד אחר. לא טוב היות האדם לבדו מעיד על חבירו. כי עדותו חנם. לפי שאין סומכין עליו. שנאמר (דברים יט) לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת. לכן מוציא שם רע יחשב. ומלת והפתית במשקל הכבד. רצונו לומר כי בשפתיך אתה טוחן פניו בגלותך מסתר עונו. ואמר אחרי כן אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו. כי אם גלה על חטאיך. לא תקום ולא תטור לעשות לו כאשר עשה לך. וזה מוסר נכבד ומעיקרי היראה.

ואם החוטא איש אשר איננו ירא מלפני האלהים. כמו הפורק מעליו עול מלכות שמים. ואינו נזהר מעבירה אחת אשר כל שער עמו יודע כי היא עבירה. מותר להכלימו ולספר בגנותו. כך אמרו רבותינו (ויקרא כה) אל תונו איש את עמיתו. עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו בדברים. ואשר לא שת לבו אל דבר ה' מותר להכלימו במעלליו ולהודיע תועבותיו ולשפוך בוז עליו. ועוד אמרו מפרסמין את החנפים מפני חלול השם.

אבל אם נכשל בחטא על דרך מקרה. ורוב הימים דרכו להשתמר מעונו. אין לגלות על חטאו כאשר ביארנו. ויתכן לפרש אל תהי עד חנם ברעך. להעיד עליו על עבירות אשר גם אתה חלית בהם כמוהו. על כן יקרא רעהו. ויורה על זה אומרו אחרי כן אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו. כי אף על פי שהיא מצוה לפרסם את החטאים בנפשותם ואת החנפים. אבל החוטא. אם לאיש כמוהו רשעו ולבן אדם חטאותיו. אין לפרסמו. כי אין כונתו בגלותו מסתריו לטובה. כי אם לשמוח לאיד. והשנית כי איך בוש לא יבוש להזכיר על זולתו דופי המעשים ההם והוא אוחז בהם. ונאמר (הושע א) ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא. הנה כי כי אף על פי שעשה מצוה בהכריתו בית אחאב. נשא עונו. כי גם הוא היה רב פשע:

רכעריכה

ואמרו רבותינו כי המעיד יחידי על חברו בדבר עבירה מלקין אותו מכת מרדות אך יוכל לגלות הדבר בהצנע לרבו ולאיש סודו. אם ידע כי יאמינו דבריו כדברי שני עדים. ואם יש עד שני עמו ישמעו השופטים דבריהם ליסר החוטא בהצנע ולא ילבינו פניו ברבים. כמו שנאמר (ויקרא יט) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא:

רכאעריכה

ודע כי בדברים שבין אדם לחברו כמו גזל ועושק ונזק וצער ובושת ואונאת דברים יכול לספר הדברים לבני אדם. גם היחיד אשר יראה יגיד כדי לעזור לאשר אשם לו ולקנא לאמת. והנה אמרה התורה שיעיד עד אחד בבית דין על תביעת ממון לחייב את הנתבע שבועה. אמנם יש עליו להוכיח את האיש תחלה:

רכבעריכה

החלק הג' - הולך רכיל. והוזהרנו על זה מן התורה שנאמר (שם) לא תלך רכיל בעמך וגם זה נקרא לשון הרע. והוא בכלל כת מספרי לשון הרע כמו שזכרו רבותינו זכרונם לברכה על דואג האדומי שהיה בעל לשון הרע כי הגיד לשאול ויאמר לו בא דוד אל בית אחימלך. ונזק הרכילות חדל לספור כי אין מספר כי הוא מרבה שנאה בעולם ומכשיל את בני אדם לעבור על מה שכתוב בתורה (שם) לא תשא את אחיך בלבבך. והנה העולם קיים על השלום ומפני השנאה נמוגים ארץ וכל יושביה כאשר הקדמנו. ופעמים רבות יתן הרכיל חרב ביד חבירו להרוג את רעהו כמו שכתוב (יחזקאל כ) אנשי רכיל היו בך למען שפך דם. ונאמר (ירמיה ו) כולם סרי סוררים הולכי רכיל נחשת וברזל וכולם משחיתים המה. וקראו רבותינו את הרכילות לשון שלישי מפני שהוא הורג שלשה. האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו. כמו שידעת מענין דואג שנטרד בסבת הרכילות. ונהרגו הכהנים. ונענש שאול אשר קבל את הרכילות:

רכגעריכה

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה על ענין הרכילות. אף על פי שאסור לקבלו ולשנוא את חברו בגללו. אבל אל יהי בז לדבר, אך את נפשו ישמור ויחוש לדברים. אומרו ז"ל דורו של שאול היו בהם דילטורין כמו דואג והזיפים ועל ידי כן היו יורדין למלחמה ונופלים. דורו של אחאב לא היו בהם דילטורין כמו שידעת מענין הנביאים שהיו מתחבאים מפני איזבל כמו שכתוב (מ"א יח) ואני נותרתי נביא לה' לבדי. ועובדיה החביא מהם מאה נביאים ולא גלה אדם כי יש נביא בישראל זולתי אליהו. ועל ידי כן היו יורדין למלחמה ונוצחין אף על פי שהיה אחאב עובד עבודת כוכבים.

רכדעריכה

והמסכסך אחים ואוהבים ומביא שנאה ביניהם קשה מכל חלקי לשון הרע. שנאמר - (משלי ו) ומשלח מדנים בין אחים. ואמרו רבותינו כי השביעית* קשה מכולן כאשר הקדמנו לך בשערי יראת חטא:

(אמר העורך: ר"ל מדת משלח מדנים וגו' היא המדה השביעית ממה שאמר למעלה שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו)

רכהעריכה

וחייב האדם להסתיר הסוד אשר יגלה אליו חברו דרך סתר אף על פי שאין בגלוי הסוד ההוא ענין רכילות. כי יש בגלוי הסוד נזק לבעליו וסבה להפר מחשבתו כמו שנאמר (שם טו) הפר ממחשבות באין סוד. והשנית כי מגלה הסוד אך יצא מדרך הצניעות והנה הוא מעביר על דעת בעל הסוד. ואמר שלמה המלך עליו השלום מגלה סוד הולך רכיל. רצונו לומר - אם תראה איש שאיננו מושל ברוחו לשמור לשונו מגלוי הסוד, אף על פי שאין בחשוף הסוד ההוא ענין רכילות בין אדם לחברו. תביאהו המדה הזאת להיות הולך רכיל שהוא מארבע כיתות הרעות שאחרי אשר אין שפתיו ברשותו לשמרן.

עוד אמר (שם יא) הולך רכיל מגלה סוד. רצונו לומר - אל תפקיד סוד למי שהולך רכיל. כי אחרי אשר איננו שומר שפתיו מן הרכילות, אל תבטח עליו בהסתר סודך, אף על פי שמסרת דבריך בידו דרך סוד וסתר. והוזהרנו מן התורה שלא לקבל לשן הרע שנאמר (שמות כג) לא תשא שמע שוא. ונאמר (משלי כט) מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים. ופירשו רבותינו זכרונם לברכה כאשר המושל מקבל לשון הרע ודברי רכילות יעשו משרתיו רשעים והולכי רכיל למצוא חן בעיני אדוניהם. והנה לאלה שלשה החלקים אשר זכרנו כוונו בזכרם ז"ל כת מספרי לשון הרע.

רכועריכה

החלק הד' - אבק לשון הרע. אמרו רבותינו רוב העולם נכשלים בגזל ומיעוטם בעריות וכולם באבק לשון הרע. ואמרו כי ענין אבק לשון הרע כאשר יסבב האדם בדבריו שיספרו בני אדם לשון הרע. ואמרו - לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי גנותו. והנה אנחנו צריכים לבאר המאמר הזה. כי ידוע הדבר כי מן המדות הנאות לספר בשבח החכמים והצדיקם כמו שנאמר (שם כח) וחקר כבודם כבוד. ואמרו על האויל שאינו מדבר בשבחו של עולם. אבל זאת תכונת הענין הזה כי אין לספר בטובת האדם זולתי בד בבד. רצונו לומר - כאשר ידבר איש אל רעהו ולא קהל עם ובמושב רבים. עד אשר יודע אליו כי אין במעמד ההוא שונא ומקנא לאיש אשר ידבר טוב עליו. ואם יחפוץ לשבח אדם אשר כבר הוחזק לבני עמו ונודע אשר הוא אדם כשר, ולא תימצא בו רעה ואשמה. גם על פני שונא ומקנא יש לשבחו כי לא יוכל לגנותו. ואם יגנהו ידעו הכל אשר פיו דבר שוא ותהי לשונו מוקש לנפשו:

רכזעריכה

עוד זכרו ז"ל על ענין לשון הרע ואמרו - הנה אם שאלה אשה משכנתה לחתות אש מיקוד. ותען ותאמר איה איפה גחלי אש כי אם בבית פלוני אשר תמיד יצלה בשר ויאכל. וזה והדומה לו אבק לשון הרע. ונאמר (שם כז) מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם קללה תחשב לו. ופירושו - רבותינו המקרא הזה על המשבח את חבירו בשבח הבא ליד הפסד. בענין האורח אשר יצא אל רחוב העיר ויקרא בקול גדול ויספר את אשר גמלו בעל הבית טובה כי טבח טבח והכין לאורח הבא אליו. ויהי בהשמע דבר האורח יתלקטו אנשים ריקים ויסורו אל בית בעל הבית. וחייב האדם לשמור פיו ולשונו שלא יחשד בדבריו ואל יתנו אותו כמספר לשון הרע. ואם יביא עצמו לידי החשד בזה. הנה השחית מוסרו ויחשב לאיש הזה אבק לשון הרע:

רכחעריכה

ועתה השתונן בכליותיך לעמוד על עיקר הדבר הזה. הנה הקדמנו כי מותר לספר בגנות החוטא על חמס אשר בכפיו אם נודע הדבר כי לא עזב דרכו. כמו הגוזל והחומס. או המזיק והמציק. או המלבין פנים ומבאיש ומחפיר. והמספר לשון הרע ולא השיב את הגזלה, ולא שלם נזקו, לולא בקש פני חבירו להעביר את עונו.

ואמנם המביטים דרכם דבר ידברו בראשונה את החוטא. אולי יוכלו הועיל בדרך תוכחה להשיבו מדרכו הרעה. ואם מאן ימאן אז יודיעו לרבים את דרכיו ומעלליו. ועתה כאשר יתפוש אדם על מעשה חברו על דבר אשר הזיד על רעהו. ויספר מעשהו לבני אדם ויגלה חובת החוטא ויגנה מעשהו מטענות רבות. והנה יחשד המספר בזה ויתן אותו כמספר לשון הרע. ויאמרו אמרו. גם אם אמת היה הדבר היה ראוי לגלות אוזן החוטא למוסר בתחלה. ועל דבר אשר לא קדם לו תוכחות יחשדנו שומעו לאמר. כי לא היה אומר כל אלה בפני חבירו וכי הוא מחניף לו. כענין שנאמר (הושע ד) אך איש אל ירב ואל יוכח איש. ונהנה לדבר באשמת העם אשר בהעוותם ישמח ובקלונם יתכבד שלא בפניהם. ודומה לבעל לשון הרע. ובו דבק. מן האבק. ועוד יאמרו בני אדם אין הדברים כנים ומלבו הוא בודאם. ואם לא איפוא מדוע לא גלה על עונו בפניו ראשונה והעלים ממנו.

על כן אמרו רבותינו כל דבר אשר יאמר בפני בעליו אין בו דרך לשון הרע. רצונו לומר - כי אם הקדים לחבירו תוכחת מגולה על מעשהו ולא הקשיב על דבריו, אחרי כן יוכל להודיע לבני אדם אשמת האיש ורוע מוסרו. ואל יחשד כי יחפוץ לתת דופי בחברו.

וכן אם המספר מוחזק לרבים כי לא ישא פני איש ואל אדם לא יכנה. ואת כל אשר יאמר שלא בפני חבירו. אותו ידבר בפניו ולא יגור מפני איש. והוחזק גם כן בתוך עמו אשר לא ידבר רק אמת, אין לחשדו בדברו על אשמת אדם לחברו שלא בפניו. וכן זכרו בדבריהם ז"ל על הענין הזה ואמרו - א"ר יוסי מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי. רצונו לומר - לא אמרתי דבר על אדם שלא בפניו וכבשתי אותו בהיותי בפניו.

עוד אמרו כל דבר אשר יאמר בפני שלשה אין בו דרך לשון הרע. רצונו לומר - אחרי כי ברבים היו עמו בעת אשר שספר הדברים. אכן נודע הדבר לחברו והנה זה כאלו אמר הדברים בפניו:

רכטעריכה

החלק הה' - נבלות הפה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה כל המנבל את פיו אפילו נגזר עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה. ואמר ישעיה (סימן ט) על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם, כי כלו חנף ומרע, וכל פה דובר נבלה, בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה. ובעבור זאת המנבל את פיו כבד עון ונתבע ונאלח. כי עזב והניח הבושה והצניעות שהם המדות הידועות לזרע הקדש. והלך על שבילי עזות פנים שהיא מדת הנבלים הרעים. והשנית - כי חלל את קדש ישראל שנאמר (דברים ד) ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. וזה נהג על דרך הסכלים הנמאסים המורחקים מדרך השכל שכולו יפה אף נעים. ועלה באשם ותעל צחנתם וכל חכם ונבון שקץ ישקצם ותעב יתעבם. והנה הוא מחלל כלי השכל אשר הוא יקר מכל כלי חמדה שנאמר (משלי כ) וכלי יקר שפתי דעת. והשומע דבר נבלות הפה עונשו גדול כי לא יאטם אזנו ולא יבדל מתוך דוברי נבלה. ועליו נאמר (שם כב) שוחה עמוקה פי זרות זעום ה' יפול שם:

רלעריכה

ואמרו רבותינו (פסחים ג.) לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנאמר (בראשית ז) ומן הבהמה אשר איננה טהורה. כי בעת ההיא היתה בהמה הטמאה מותרת באכילה אך לא היתה טהורה לקרבן. על כן נחשב לשון מגונה אם יגנה אדם הדברים אשר הם למאכל אדם. והנה חייב האדם להיזהר שלא יוציא מפיו דבר מגונה. גם כי יביאנו הנחתו לשון מגונה להאריך דבריו ולהרחיב מאמריו. וזה כמו גדר להזהר מנבלות הפה שהוא מן העבירות החמורות. וגם גדר להזהר מספור לשון הרע ונתינת דופי בבריות. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא בתרא קכג.) על הרחקת הדבור אפילו בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב. ואמרו רבותינו (פסחים ג:) כי אחד מן הכהנים אמרו לפני רבן יוחנן בן זכאי הגיע לחלקי מלחם הפנים כשיעור זנב הלטאה ובדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול.

ועוד אמרו רבותינו (שם) כי חייב האדם לבחור בדבריו לשון כבוד ולהניח לשון שאינו של כבוד גם כי אינה מגונה. בין בדברי התורה ובין בשיחת עסקי העולם. ובלבד שלא יאריך דבריו בעבור זה בדברו בדברי תורה. כי חייב האדם לשנות לתלמידיו בדרך קצרה. וענין לשון הכבוד הוא דרך הדבור והשיחה אשר דרכו בה נקיי הדעת ומדברי צחות. והם שוקלים ומכירים אי זה לשון כבוד ואי זה תמורתו כמו שנאמר (איוב טו,ה) ותבחר לשון ערומים ונאמר (שם לג,ג) ודעת שפתי ברור מללו שנאמר (משלי י,כ) כסף נבחר לשון צדיק:

רלאעריכה

החלק הו' - נרגן. אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי יח) דברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן. פירושו - הנרגן הוא האיש אשר דרכו חוקו להתאונן ולהתרעם וימצא (תנועות) [תנואות] על חברו תמיד על מעשיו ועל דבריו. ואף על פי שחברו בתומו מתהלך עמו ולא זד עליו בדבר. וידון כל דבר לחובה ולא לזכות וכל שגגה ישים לזדון. והנה יתן עצמו כמו עשוק והלום וכאלו כבד חטאת חברו עליו. והוא המכה וההולם כי דבריו יורדים חדרי בטן. כי מי שילין תלונות על חברו כאשר לא נגעו וכאשר עשה עמו רק טוב זה סער מתחולל על הלב. והנה הוא כיורה זיקים יורדים חדרי בטן. מלת כמתלהמים [הפוכה] כמו מתהלמים [וכמו] שמלה שלמה מלשון (משלי כג) הלמוני בל ידעתי. וכאלו אמר דברי נרגן כמתהלם. ואמרו מתלהמים לשון רבים כי נרגן כולל הנרגנים. כמו (ירמיה יא) ובשר קודש יעברו מעליך. (ישעיה מה) ויפרו ישע.

  1. ^ (ראו ביאור:משלי ג לה -- ויקיעורך)
  2. ^ (ראו גם ביאורי אגדות על חגיגה טז - פרי צדיק וישלח ד)