ביצה ל א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בערמת התבן אבל לא בעצים שבמוקצה:
גמ' תנא אאם אי אפשר לשנות מותר באתקין רבא במחוזא דדרו בדוחקא לדרו ברגלא דדרו ברגלא לדרו באגרא דדרו באגרא לדרו באכפא דדרו באכפא נפרוס סודרא עלויה ואם לא אפשר שרי דאמר מר אם א"א לשנות מותר אמר ליה רב חנן בר רבא לרב אשי אמור רבנן כמה דאפשר לשנויי משנינן ביומא טבא והא הני נשי דקא מליין חצבייהו מיא ביומא טבא ולא קא משניין ולא אמרינן להו ולא מידי אמר ליה משום דלא אפשר היכא ליעבד דמליא בחצבא רבה תמלי בחצבא זוטא קא מפשא בהלוכא דמליא בחצבא זוטא תמלי בחצבא רבה קא מפשי במשוי תכסייה בנכתמא זמנין דנפיל ואתי לאתויי תקטריה זמנין דמפסיק ואתי למקטריה תפרוס סודרא עלויה זמנין דמטמיש במיא ואתי לידי סחיטה הלכך לא אפשר א"ל רבא בר רב חנין לאביי תנן אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין והאידנא דקא חזינן דעבדן הכי ולא אמרינן להו ולא מידי אמר ליה ולטעמך הא דאמר (רבא) גלא ליתיב איניש אפומא דלחיא דלמא מגנדר ליה חפץ ואתי לאתויי (ד' אמות ברה"ר) והא הני נשי דשקלן חצבייהו ואזלן ויתבן אפומא דמבואה ולא אמרינן להו ולא מידי אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין הכא נמי הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין והני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא דולא היא לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא ואכלי ושתו עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי:
הומתחילין בערמת התבן:
אמר רב כהנא זאת אומרת מתחילין באוצר תחלה מני ר' שמעון היא דלית ליה מוקצה אימא סיפא אבל לא בעצים שבמוקצה אתאן לר' יהודה דאית ליה מוקצה הכא בארזי ואשוחי עסקינן דמוקצה מחמת חסרון כיס ואפילו רבי שמעון מודה איכא דמתני לה אסיפא אבל לא בעצים שבמוקצה אמר רב כהנא וזאת אומרת אין מתחילין באוצר תחלה מני רבי יהודה היא דאית ליה מוקצה אימא רישא מתחילין בערמת התבן אתאן לר"ש דלית ליה מוקצה זהתם בתבנא סריא תבנא סריא הא חזי לטינא חדאית ביה קוצים:
רש"י
עריכה
ומתחילין בערמת התבן - להסק ואע"פ שלא זמנה מבע"י ולא היה רגיל להסיק ממנה והשתא משמע דלית ליה מוקצה:
אבל לא בעצים שבמוקצה - רחבה שאחורי הבתים קרויה מוקצה על שם שהיא מוקצה לאחור ואין נכנסים ויוצאין בה תדיר ושם נותנין עצים וכל דבר שאין דעתו ליטול עד זמן מרובה ובגמרא פריך סיפא לרישא דהשתא משמע דאית ליה מוקצה:
גמ' ואם אי אפשר לשנות - כגון שזמן אורחים הרבה וצריך להביא הרבה ביחד מותר:
דדרו בדוחקא - משאוי שאדם יחיד נושא על כתפו בחול בטורח אם בא לשאת אותו בי"ט לצורך י"ט כגון חבית או שק מלא פירות ישאנו בי"ט ברגלא עתר שקורין פורק"א כדרכי נושאי מלח למכור מפני שצריך לשנות וכשהוא משנה ישנה להקל משאו ולא להרבות טורח בי"ט ועתר זה נוח הוא לשאת בו משא כבד וכשנושא בו חבית הנשאת בכתף משנה להקל הוא:
דדרו ברגלא - משוי חבית גדולה שרגילין לשאת אותה ברגלא:
לדרו באגרא - ישאוה בי"ט בשני בני אדם במוט על כתפיהם דהיינו נמי שנוי להקל:
דדרו באגרא - במוט על כתפיהם לדרו בי"ט לאותו משוי באכפא במוט בידיהם משום שנוי ואע"פ שאינו להקל מ"מ שנוי הוא ואינו מרבה טורח בשנויו:
נפרוס סודרא - קל הוא ואינו מכביד ושנוי הוא בעלמא ולהצנע:
ואם אי אפשר לשנות - שאין לו סודר לכסותו:
מליין מיא - שואבות מים מן הנהר:
תכסייה בנכתמא - כסוי של עץ העשוי לכדין:
זמנין דמפסיק - שצריך לקושרו שלא יפול בדרך וזמנין דמפסיק בהליכתו ואתי למקשריה וקשר העשוי להתקין אב מלאכה הוא:
דמטמיש במיא - שנשרה במים:
אין מטפחין - משום שיר או משום אבל:
מטפחין - ידיו זו לזו:
מספקין - כף על ירך:
מרקדין - ברגל וכולם נאסרו משום שבות גזרה שמא יתקן כלי שיר בפרק משילין (לקמן דף לו:):
אפומא דלחיא - לחי המתיר במבוי בשבת:
דלמא מגנדר ליה חפץ - ברה"ר חוץ ללחי:
ואתי לאתויי - מתוך שאינו במבוי מקורה להכיר שזה רה"ר וזה רה"י ומביאו: וקא מגנדר חצבייהו ומייתי להו לא גרסי':
ולא אמרינן להו ולא מידי - ואע"ג דעברן אדרבנן דאמור לא ליתיב ואינהו יתבן:
הנח להם - בדבר שהרגילו בו ולא יחזרו בהם:
מוטב שיעשו שוגגין ואל יעשו מזידין - לעבור כשידעו ולא יניחו בכך:
והני מילי - דהנח להם לישראל:
בדרבנן - היכא דארגילו למעבר אדרבנן כי הנך דמטפחין והנך דיתבן אפומא דלחיא:
תוספת יום הכפורים - שצריך להתחיל ולהתענות מבעוד יום דאורייתא היא דנפקא לן (יומא דף פא:) מועניתם את נפשותיכם בתשעה:
ואכלי ושתו עד שחשכה - גרס ולא גרס משחשכה:
באוצר - בדבר האצור שהיה מוקצה לאוצרו לזמן ארוך כהאי גוונא דסתמא אוצרין אותו לבהמה:
ארזי ואשוחי - אין אדם מסיק אותן דעומדין לבנין:
אשוחי - ארז נקבה:
דמוקצה מחמת חסרון כיס נינהו - שדמיה יקרין:
דמתני לה - לדרב כהנא:
תבנא סריא - נרקב ומסריח שאין ראוי למאכל בהמה וסתמיה לעצים ולא לאכילה והיינו לאוצר:
לטינא - לטיט ללבון לבנים:
דאית ביה קוצים - ואין יכול לגבלו בידיו וברגליו:
תוספות
עריכה
דדרו ברגלא. פי' בעתר שקורים פורק"א ועשוי כמין רגל לדרו באגרא בין שנים במוט על כתפיהם דהיינו שנוי והוי להקל כפ"ה וקשה דבסוף פ' האומנין (ב"מ דף פג.) משמע דמשאו כבד נושאין בקל ברגלא מבאגרא אלא נראה דאפילו מכביד יותר מכל מקום לא חיישינן כיון דמשנה מדרך חול וכן נמי פירש הקונטרס גבי דדרו באגרא לדרו באכפא . ואפילו נמי אין להקל מכל מקום שנוי הוא:
דמליא בחצבא רבה תמלי בחצבא זוטא הא קא מפשא בהלוכא. וא"ת מאי פריך והא מפשא בהלוכא והא אמרינן לעיל דאפושי בהלוכא שפיר דמי כשיעשה דרך שנוי ויש לומר דהא מפיש בהלוכא ושנוי נמי ליכא דבחול נמי עבדינן הכי:
זמנין דמטמיש בהו מיא ואתי לידי סחיטה. וא"ת והא אמר נפרוס סודרא עלויה ולא חיישינן לידי סחיטה וי"ל דלעיל מיירי בחבית שסתום כולו ופיו צר ולכך לא חיישינן לסחיטה ועי"ל דהכא מיירי בסחיטת מים דאסורה משום לבון וא"כ כי נפל בגוויה מיא אתי לידי סחיטה אבל התם מיירי ביין דסחיטה שלו אסורה משום דש וא"כ כי נפיל . לארעא הולך לאבוד ולא חיישינן לסחיטה:
אין מטפחין. פ"ה משום שיר או משום אבל ולא נהירא דתפוק ליה דאסור משום צער ואפי' בחול המועד כדאיתא בפ' ואלו מגלחין (מו"ק דף כח:) ולקמיה (דף לו.) מפרש שמא יתקן כלי שיר:
תנן אין מטפחין ואין מרקדין. פרש"י שמא יתקן כלי שיר ומיהו לדידן שרי דדוקא בימיהן שהיו בקיאין לעשות כלי שיר שייך למגזר אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר ולא שייך למגזר:
דהא תוספת יוה"כ דאורייתא היא ואכלי ושתו עד חשכה כו'. משמע דיש שיעור לתוספת יוה"כ מדהצריך להפסיק מבעוד יום דהא ודאי לא היו אוכלים ממש עד חשכה דעבדי איסורא מדאורייתא ואעפ"כ קאמר מוטב שיהיו ישראל שוגגין ואל יהיו מזידין ובפי' התוספת לא הוברר השעור ולכך יש ליזהר ולהפסיק מבע"י.:
התם בתבנא סריא דאית ביה קוצים. וגם אינו ראוי למאכל בהמה וקאי להסקה ואפילו רבי יהודה מודה וא"ת מאי שנא מעצים שבמוקצה דקא אסר רבי יהודה אע"ג דחזיין להסקה וי"ל דלא דמי דדוקא גבי אוצר של תבן לא הקצה דעתו למה שראוי עתה דלא הקצה דעתו כי אם ממאכל בהמה ועתה הוא ראוי להסקה ומזה לא הקצה דעתו אבל אוצר של עצים הקצה דעתו ממה שראוי עתה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/ביצה/פרק ד (עריכה)
ב א מיי' פ"ה מהל' יו"ט הלכה א', סמ"ג לאוין עה, טור ושו"ע או"ח סי' שכ"ג סעיף ג', וטור ושו"ע או"ח סי' תק"י סעיף י':
ג ב מיי' פ"ה מהל' יו"ט הלכה ב', טוש"ע א"ח שם:
ד ג מיי' פי"ז מהלכות שבת, טור ושו"ע או"ח סי' שס"ה סעיף ה':
ה ד מיי' פ"א מהל' שביתת עשור הלכה ז', סמ"ג לאוין סה עה, טור ושו"ע או"ח סי' תר"ח סעיף ב':
ו ה מיי' פ"ב מהל' יו"ט הלכה י"א, טור ושו"ע או"ח סי' תקי"ח סעיף ז':
ז ו מיי' פ"ב מהל' יו"ט הלכה י"א, ומיי' פכ"ו מהל' שבת הלכה ט"ו, טור ושו"ע או"ח סי' של"ג סעיף א':
ח ז ח מיי' פ"ב מהל' יו"ט הלכה י"א, טור ושו"ע או"ח סי' תקי"ח סעיף ז':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/ביצה/פרק ד (עריכה)
המביא כדי יין ממקום כו' לא יביאם בסל ובקופה אבל מביא הוא על כתפו לפניו. המוליך תבן לא יפשול הקופה לאחוריו אבל נוטלה בידו.
תנא אם אי אפשר לו לשנות מותר לעשות כדרכו.
התקין רבא במחוזא הכתפין הנושאים את הקנקנים בדוחקא יעמסו אותן בשינוי הווסת וכי אי אפשר לשנות מותר.
א"ל רבה בר רב חנן לאביי [אמור רבנן] כל היכא דאפשר לשנויי משנינן והא הני נשי ממלאות מים בלא שנוי א"ל מי שדרכה למלאות בכלי גדול תמלא בקטן מרבה בשאיבה שצריכה לשאוב כמה פעמים כדי סיפוקה אם היתה שואבת בכלי הגדול פעם אחת מי שדרכה למלאות בקטן תמלא בגדול מרבה בכובד משאוי תכסהו פעמים שיפול הכיסוי וצריכה לעמסו תקשרהו פעמים שיחתוך וצריכא לקשר תכסהו בסודר פעמים שיגשר [הסודר] במים ותסחיטהו ביו"ט הלכך לא אפשר ולפיכך שרי. תוב א"ל תנן אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין פי' מספקין סיפוק שבא בחמתו כדכתיב ויספוק את כפיו טיפוח לרצונו והאידנא קא חזינן להו דקא עבדי ולא אמרי' להו ולא מידי א"ל וליטעמיך הא דאמר רבה לא ישב אדם בפי הלחי של מבוי דלמא מיגנדר ליה חפץ חוץ למבוי ואתי לאיתויי והאידנא חזינן דיתבי אפומא דליחיא ולא אמרינן להו ולא מידי אלא הנח להן לישראל שיהו שוגגין ואל יהו מזידין והני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא שבקינן להו. נוסחא אחרינא ל"ש בדרבנן ול"ש בדאורייתא דהא תוספת יוה"כ דאורייתא הוא וקא אכלו וקא שתו עד חשיכה ולא אמרי להו ולא מידי.
מתחילין בערימת התבן אוקמה רב כהנא לר' שמעון דלית ליה מוקצה וסיפא דקתני אבל לא בעצים שבמוקצה.
גמרא: דדרו בדוחקא לידרו ברגלא: פירש רש"י ז"ל וכלהו להקל [משאו], אבל בתוספות אמרו בין להקל בין להכביד דמסתמא כי דרו באכפא מכבידין , אלא כל שמשנה מותר דשנוי בעינן דלא ליחזי כעובדין דחול.
דמליא בחצבא זוטא תמלא בחצבא רבה כל שכן דמפשא במשוי: תימא (לימא) [אמאי] כל שכן , דהא ממעט בהליכה טפי עדיף, ועוד דהא אמר דמליא בחצבא רבה תמלי בחצבא זוטא (ו)קא מפשה בהלוכא אלמא אפושי במשוי וממעט בהלוכא טפי עדיף , ונראה דמשום (דעלמא תניא אתיא) [דבעלמא תני הכי] וכמתניתין לא יביאם בסל ובקופה דאלמא לא מפשינן במשוי אמר הכא כל שכן.
וקא אכלי ושתו עד שחשכה: גרסינן, ול"ג משחשכה דמסתמא אין לך אחד שטועה לאכול לאחר שחשכה, ועוד דבכי האי ודאי אמרינן להו ומחינן בידייהו דעד כאן לא אמרו אלא במה שאינו מבואר מן התורה אלא אתי מדרשא כי הכא דדרשינן תוספות (או ומערב עד הערב תענו את נפשותיכם) [מועניתם את נפשותיכם בתשעה] והא לא משמע להו לאינשי וקיל להו ושוגגין ולא מזידין אבל אלו אכלן משחשכה אמרינן ומחינן ומרטי', אלא עד שחשכה לא גרסינן וכן פירש רש"י ז"ל. [וכ"ת א"כ] מאי קא עבדי ומאי אמרינן להו דהא מוסיפים קצת דאי אפשר דאוכלים עד שחשכה ממש דהא אי אפשר לצמצם וכיון שכן כבר הוסיפו קצת, ונראה מכאן דתוספת עינוי של יוה"כ יש לו שיעור ולא ידעינן ליה.
מתני': הא דתנן אין מספקין: פירש רש"י ז"ל על ירך וכן כתוב (ירמיה לא) ספקתי על ירך, ובירושלמי (פ"ה ה"ב) אמרו אין מספקים כמד"א ויחר אף בלק ויספוק את כפיו, ובין לזה ובין לפירושו של רש"י ז"ל האי מספקים לאבל ולצער היא. ואי אפשר לפרש כן לפי מה שפירשו עליו בגמרא לקמן במקומה בפרק משילין (לו, ב) דהתם אמרו מאי טעמא גזירה שמא יתקן כלי שיר, ועוד דמתניתין ביו"ט אמרו ואי ספוק לאבל אפילו בחולו של מועד היה אסור וכדתנן (מו"ק כח, ב) נשים במועד מענות אבל לא מטפחות, ויש טפוח וספוק לאבל ויש בשמחה כל העמים תקעו כף (תהלים מז), וכל עצי השדה ימחאו כף (ישעיה נה), ויש חלילין למת ויש לכלה (ב"מ עה, ב עי"ש).
נפרוס סודרא עילויה זמנין דמטמיש במיא ואתי למסחט: ואם תאמר והא אמרינן לעיל דדרו באגרא נפרוס סודרא עלויה. יש לומר דהתם בפירות יבשים דליכא מידי למיגזר, אי נמי תירץ רבינו יעקב ז"ל דהתם בשאר משקים דליכא משום סחיטה, דסחיטה משום לבון ושאר משקים מלכלכין ולא מלבנין ולפיכך ליכא למיגזר וכדתנן (שבת קלט, ב) מסננין את היין בסודרין, והכא במים שמכבסין.
התם בתבנא סריא: כלומר: דסריא טובא דשוב אינה (יכולה) [ראויה] למאכל בהמה אלא לשריפת אש, ואינו כתבנא סריא דבפרק מי שהחשיך (שבת קנה, ב) דתנן מפרכין תבן ואספסתא לפני בהמה ואוקים בתיבנא סריא אלא דההוא סריא ולא סריא [ממש שראויה] לבהמה.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/ביצה (עריכה)
כדי יין דדרי באגדא נידרו אכיתפא כך נראה לי דגרסי' והוא שינוי להקל דאגד' מוט הנושא בידים וכיתפא היא מוט הנושא בכתפים שהאו יורת נוח:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ביצה/פרק ד (עריכה)
גמרא ואי לא אפשר שרי: פירש רש"י כגון שאין לו סודר. ויש מפרשים ואי לא אפשר כגון שהוא מים ולא יין ולא שמן ולא פירות דאיכא למיחש לליבון או דברים הצובעים שרי בלא סודר. ואמרו בתוס' דמהכא שמעינן דאסור לשרות בגד במים דשרייתו זהו כבוסו. והכי אסיקנא בשבת כר שיש עליו לשלשת מקנחה בסמרטוטין משום דשרייתו זהו כבוסו. ודוקא בדבר מלוכלך אסור לשרות במים אבל בדבר נקי לא מיקרי כבוס עד שיסחוט דהא מערמת אשה וטובלת בבגדיה. והלכך אם טינף קטן על בגדיו אסור ליתן מים עליו אלא מקנחו בסמרטוט עד כאן.
כל שכן דמפשה במשוי: פירש הרשב"א דהא דאמר כל שכן אמתניתין סמיך דתניא לא יביאם בסל ובקופה דמשמע דטפי עדיף אפושי בהלוכה מלאפושי במשוי. והקשה מורי נר"ו דמאי האי דאמר דמליא בחצבא רבה תמלי בחצבא זוטא קא מפשה בהלוכא. ואי אמתניתין סמיך מה בכך דהא תנן המביא כדי יין לא יביאם בסל ובקופה אלא על כתפו ואף על פי שמרבה בהלוכא. ונראה שאין כל הדברים שווין שהמביא כדי יין בקופה נראה כעובדין דחול ביותר וטוב לו להרבות במהלך ולהביאן על כתפו ולא שיביאם בקופה דנראה כעובדין דחול ויש לחוש על זה הרבה. אבל חצבא רבה אין ראוי לחוש לעובדין דחול כל כך וטוב לו שיביא בחצבה רבה כחול ולא ירבה בהלוכא. וכן לאידך גיסא. עד כאן לשונו.
תכסייא בנכתמא: כתב מורי נר"ו דמתוך לשון רש"י ז"ל נראה שאינו גורס זמנין דנפיל ואתי לאתויי. ואזיל לטעמיה שפירש בפרק קמא דמדאורייתא כל הוצאה מותרת משום מתוך וכן בהעברת ארבע אמות ברשות הרבים. ואף על פי שחכמים אסרו דבר שאינו צורך היום אפילו הכי לא מצי אמר זמנין דנפיל ואתי לאיתויי דהיא גופא דרבנן ואנן ניגזור ביה. אבל לפי שיטת הגאונים שפירשו דכל שאינו צורך היום אסור מן התורה אתי שפיר עד כאן. וגם הריטב"א ז"ל לא גריס ליה משום דכל שהוא שלם מותר להוליכו ביום טוב במה שירצה ואין החשש בכאן אלא שמא ישובר ויוליך השברים בידו שהם נולד והא אפילו בטלטול כל דהוא אסור. והכי גרסינן בנוסחי דוקני זמנין דמתבר ואתי לאתויי.
תנן. אין מספקין: פירוש ביום טוב משום שמחה גזרה שמא יתקן כלי שיר. ולא מיירי באבל דאלו באבל אפילו בחולו של מועד אסור ואין צריך לומר ביום טוב כדאיתא התם.
גרסת רש"י ז"ל והני נשי דשקלן חצבייהו ואזלן ויתבן אפומא דמבואה ולא אמרינן להו ולא מידי כו': ולא גריס וקא מיגנדר חצביהו וקא מתיאן להו משום דאילו עבדי הכי הא קא עבדי איסור דאורייתא ואם כן אמאי אמרינן הני מילי בדרבנן כו'. ובתוס' אמרו דגרסינן ליה וכגון דלאו אדעתייהו דלית ביה איסורא דאורייתא. ולא נהיר. ועוד אמרו בתוספות דמכאן יש לאסור לישב על אסקופות הבית בשבת אלא או כולו חוץ או כולו פנים דאיכא למיחש שמא ירוק לחוץ או מטלטל חפץ ומביאו או מוציאו.
אלא הנח להן לישראל וכו': ודוקא במידי דקים לן דעבדי בשוגג דבכי הא אין אנו נתפסין בעון משום דלא מהני בהו מחאה. אבל במלתא דקים לן דידעי דאיסורא הוא ועבדין במזיד ליתיה להאי טעמא ואי לא מחינן בהו מתפשינן עלייהו דהא ישראל ערבים זה לזה כן אמר הריטב"א ז"ל.
ולא היא לא שנא דאורייתא ולא שנא דרבנן: ואף על גב דהתם בשבת אסיקנא דוקא בדרבנן כאוקמתא קמייתא דהכא איכא למימר דפליגן אוקמתי אהדדי וקיימא לן כההיא דהתם לחומרא. ויש מפרשים דלא פליגן דהא דאמרינן הכא דאפילו בדאורייתא לא מחינן לאו דאורייתא ממש אלא כל דאתי מדרשא דקרא כגון תוספת. והתם דקאמר דרבנן לישנא קלילא נקט דכל דאתי מדרשא כיון דאיסוריה קיל כגון תוספת דליכא אלא עשה קרי ליה דרבנן כלומר כעין דרבנן והוא הנכון. והעיד הריטב"א ז"ל בשם רב גדול מאשכנזים שהעיד בשם רבותיו הצרפתים ובכללם ר"י והר"ם מרוטנבורק שלא נאמרו דברים הללו אלא לדורותם אבל בדור הזה שמקילין בכמה דברים ראוי לעשות סייג לתורה ואפילו בדרבנן מחינן וקנסינן להו עד דלא לעברו לא בשוגג ולא במזיד ושכן הוא במדרש ירושלמי. והדבר נראה לי נכון.
ועוד איכא למימר דאפילו לדידהו דלא מחי היינו דוקא בדקים לן בגווייהו דלא מקבלי. אבל אי מספקא לן אי מקבלי אם לאו ודאי מחינן. והכי מוכח פרק במה אשה דאמרי התם בשעה שגלו ישראל היו אויבים הורגין כו' אמר להם הללו נמי רשעים הם שהיה בידם למחות ולא מיחו כו' כדאיתא התם. וכן אמרו בתוספות.
וא"ת ובתוספת אמאי נשים חייבות דהא מצות עשה שהזמן גרמא היא. וי"ל דבסוכה מרבינן מהאזרח לרבות את הנשים וודאי לתוספת מרבינן דאי לעיקר היום הא איכא כרת והשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. והא דאמרינן וקא אכלי ושתו עד שחשכה אמרו בתוס' דמהכא שמעינן דתוספת יש לו שיעור. ואומר ר"י ז"ל דהוא כחצי שעה והוא הדין לתוספת שבת.
ואם תאמר אם כן מאי האי דאמרינן ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מדליקין את הנרות דמשמע הא אינה חשכה ודאי מדליקין והא תוספת היום הוא ואסור. וי"ל דהכי קאמר ספק חשכה אין מדליקין את הנרות ואפילו לומר לנכרי להדליק אסור. אבל אינה חשכה ודאי הוא אינו מדליק אבל הנכרי מדליק משום דשבות בתוספת שריא.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה