מלאכת שלמה על עבודה זרה ג
<< · מלאכת שלמה · על עבודה זרה · ג · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א עריכה
כל הצלמים וכו': ביד הלכות עכומ"ז פ"ז סי' ו'. ובטור י"ד סי' קמ"א. וכתב הר"ן ז"ל גרסי' עלה דמתניתין בגמרא אי דנעבדי' פעם אחת בשנה מאי טעמייהו דרבנן כלומר דמדלא קתני וחכמים אומרים אינו נעבד אלא מי שיש בידו מקל מכלל דמודו דבעבדין ומפרקינן א"ר יוחנן במקומו של ר"מ היו עובדין אותם פעם אחת בשנה ור"מ דחייש למיעוטא גזר שאר מקומות אטו אותו מקום והעלה הוא הר"ן ז"ל דה"פ דודאי לר"מ כל המקומות שבעולם שידוע לנו שאין נעבדין בהן מותרין מן הדין ואפילו סתמן אלא דכיון דאיהו בעלמא חייש למיעוטא אלמא לא ס"ל דמיעוטא כמאן דליתיה דמי ומש"ה גזר שאר מקומות כדי שלא יבאו להכשל במקומו דאע"ג דמיעוטא הוא ראוי לחוש לקילקולו. אבל רבנן דלא חיישינן למיעוטא ס"ל דמיעוטא כמאן דליתיה דמי וכי האי לישנא נמי אמרינן אליבייהו בסוף קדושין ובפ' כל היד ולפיכך אין לגזור על כל העולם מפני חשש קילקול המיעוט ובהכי אתי לישנא דגזר משום אותו מקום שפיר. ובתר הכי בא שמואל לתרוצה למתניתין דלא צרכינן למימר דר"מ ורבנן פליגי אי גזרינן שאר מקומות אטו אותו מקום או לא אלא באותו מקום עצמו פליגי דבאנדרטי של מלכים שנינו ובשל כרכים וכדמסיק רבא ובודאי דלאו למיפלהה עבדי לה אלא לנוי בעלמא אלא דר"מ חייש למיעוט אנשים שבאותו מקום דמקבלי ליה באלוה והיינו דקאמר מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה ורבנן דלא חיישי למיעוטא שרו ע"כ. ובתר הכי א"ר יוחנן בגמרא ובעומדין על פתח מדינה וכתב הר"ן ז"ל דמדברי רש"י ז"ל נראה דכי אמר שמואל דבאנדרטי של מלכים שנינו וא"ר יוחנן בעומדים על פתח מדינה אליבא דר"מ בלחוד קאמרינן דלרבנן בין עומדין על פתח מדינה בין אין עומדין הכל תלוי כשיש בידו מקל או צפור או כדור אבל הרמב"ם ז"ל ס"ל בפ"ז מהלכות עכומ"ז דר' יוחנן דאמר בעומדין על פתח מדינה בין לר"מ בין לרבנן קאמר ולא קאי אדשמואל דאוקמה באנדרטי של מלכים אלא אוקמתא באפי נפשה היא ופסק כר' יוחנן ע"כ בקיצור:
רשב"ג אומר כל שיש בידו כל דבר: והעלו תוס' ז"ל דודאי רשב"ג אית ליה כרבנן דלא חיישינן למיעוטא ואע"ג דאמר רשב"ג כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל דשמעת מינה הא לא שהה כגון שנשרף או שאכלו ארי הוי ספק נפל אע"ג דרוב נשים אינם מפילות אלמא חייש למיעוטא דמפילות שאני התם דהוא מיעוט המצוי דנפלים שכיחי ושם ודאי יש לחוש כדאמרינן גבי ראוהו נופל למים שאין להם סוף או ראוהו גוסס דאשתו אסורה אע"פ שרוב גוססים למיתה חיישינן למיעוט מפני שהוא מיעוט המצוי וכן נמי הא דאמר רשב"ג פ"ג דבכורות הלוקח בהמה מן העו"ג פטורה מן הבכורה דלא מרחמא אא"כ ילדה דמשמע אבל מטעם חולבת לא דחלב אינו פוטר דחיישינן למיעוט חולבת אע"פ שאינם יולדות התם מיירי שראינוה חולבת קודם דודאי הוחזקה מן המיעוט אבל ודאי בשאר בהמות חלב פוטר וכן הלכה ע"כ וכן כתבו בפ"ק דחולין דף י"ב גם במקומות אחרות:
משנה ב עריכה
המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרין: ביד בהלכות עכומ"ז פ"ז סי' ז'. ובטור י"ד סי' קמ"א:
מצא תבנית יד: בתוס' ריש פירקין. ובגמ' אמר שמואל ה"ה דאפילו שברי ע"ז שראינום שעבדוה כשהיתה שלימה מותרים דכיון דנשברה שוב אין עובדין אותה והא דנקט צלמים משום דבעי למיתנ' סיפא מצא תבנית וכו' ואי תנא ע"ז ה"א דוקא ע"ז הוא דכי מצא תבנית יד וכו' היא אסורה אבל תבנית צלמים אפילו תבנית יד שרי להכי תנא רישא צלמים למימר דאע"ג דשמא לא עבדום אפי' הכי לשבר חשובה כגון תבנית יד חיישינן ומוקי לה שמואל בעומד האי שבר על כנו ובסיסו דכיון דאותבינהו התם ודאי פלחו להו אבל ר' יוחנן פליג עליה דר"ל וסבר דע"ז שנשתברה מאיליה אסורה ודייק ממתניתין שברי צלמים מותרין הא שברי ע"ז אסורין. ור"ל דס"ל דע"ז שנשתברה מאליה מותרת משום דמימר אמר אנפשה לא מצלא אההוא גברא מצלא בתמיה דייק הכי הא צלמים עצמם אסורין וסתמא כר"מ דמתניתין דלעיל וכמו שכתבתי פוסק הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות עכומ"ז דהלכה כר' יוחנן משום דשמואל כר"ל אבל הרי"ף ז"ל יש לו דרך אחרת דלא פליג ר' יוחנן רק אר"ל ולא אדשמואל ע"ש בהר"ן ז"ל:
משנה ג עריכה
המוצא כלים וכו': תוס' פ' שני דר"ה דף כ"ד. וביד שם סי' ח'. ובטור י"ד סי' קמ"ד וסוף סימן קמ"ו:
ועליהם צורת חמה וכו': כתב המרדכי דרקון הוא נחש בריח בַשָׁמָים ושמו תלי הגדול ומושל במזלות ומש"ה חשיב ליה בהדי צורת חמה ולבנה ע"כ. וכתוב בספר מפה על השלחן סי' ק"ז דלאו דוקא צורת חמה או צורת לבנה ממש אלא אפילו צורה שעושין לשמו כמו שעושין בעלי הטלסמאות צורות לכוכבים כגון בצורות המתייחסות לשמש מציירין מלך מעוטר יושב תוך עגלה וכיוצא בזה בלבנה יש להם צורה מיוחדה. ובגמרא מוקי אביי דלהני תלתא דשכיחי וחשיבי מציירים אותם כדי לעבדם ומש"ה גזרו עליהם רבנן מספיקא אבל ים או נהר או מדבר או כוכבים ומזלות מיכאל השר הגדול או שלשול קטן כל אלו מיפלח פלחי בהו היכא דמשכחי ומ"מ כיון דלא חשיבי מספקא לא גזור רבנן עלייהו דא"כ אין לך דבר המותר ובברייתא מוסיף ר' יהודה אף המוצא פרצוף אדם כגון דמות מניקה והבן בחיקה על שם חוה או כגון פרצוף אדם שיש בידו מדה וקא כייל על שם יוסף אבל פרצוף אדם גרידא שרי בהנאה. בפירוש רעז"ל כגון שירים נזמים וטבעות ע"כ. משמע מפירושו ז"ל אבל בגדי משי הוו מבוזים והיא דעת כמה מפרשים ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כאן בפי' המשנה וגם בפ"ז מהלכות עכומ"ז סובר שהמשי בכלל מכובדין נראה שהוא ז"ל גורס שיראים במקום שֵׁרים:
ר' יוסי אומר שוחק וכו': בפ' כל שעה (פסחים דף כ"ח) ובפירקין דף מ"ב ומ"ח ותוס' פ' כסוי הדם (חולין דף פ"ח.) וביד שם פ"ח סימן ו':
או מטיל לים: וכתב הר"ן ז"ל בר"פ בתרא דע"ז דר' יוסי דיעבד שרי אבל לא לכתחילה דהא איהו גופיה אמר בפ"ק דערלה אין נוטעין אגוז של ערלה והא דאמר שוחק וזורה לרוח היינו טעמא משום דקא אזיל לאיבוד וספק מזבל ספק לא מזבל ואת"ל מזבל ה"ל זה וזה גורס מותר אבל היכא דודאי מזבל לא שרינן למעבד הכי לכתחילה ומש"ה בההוא גברא דאגר ארביה לסתם יינם דיהבו ליה חיטי באגריה א"ל רב חסדא זיל קלינה וקברינהו בקברי ומפ' בגמרא דלא אמר ליה דליקלינהו וליבדרינהו דילמא מזבלי להו ע"כ:
אמרו לו אף הוא נעשה זבל: פירש רשב"ם ז"ל וקסברי זה וזה גורם אסור ור יוסי לא חייש דסבר זה וזה גורם מותר ומ"מ אסור לזבל שדה לכתחילה אף לר' יוסי בזבל של ע"ז כיון שהוא מתכוין ליהנות ואין להקשות דרבנן אדרבנן דהכא חיישי רבנן לזבל ואילו גבי חמץ בפרק כ"ש אמרי רבנן מפרר וזורה לרוח דיש לחלק גבי חמץ כתיב לא יאכל והלכך אינו אסור אלא כדרך הנאה גמורה אבל בע"ז כתיב לא ידבק בידך מאומה ואפילו כל דהו א"נ רבנן דהתם היינו ר' יוסי דהכא תוס' ז"ל. ור' יוסי הביא ראיה לדבריו דליכא למיחש לזבל מתלתא דוכתי והכל דחו אותם רבנן ושוב הביא ראיה מקרא דכתיב ויעזבו שם את עצביהם וישאם דוד ואנשיו דוישאם לשון זרוי וטלטול הוא כדמתרגמינן תזרם ורוח תשאם תזרינון ורוחא תטלטלינון ואמרו לו משם ראיה הרי הוא אומר בד"ה ויאמר דוד וישרפם באש ומדלא כתיב בחד קרא וישרפם וישאם ש"מ לאו תרוייהו כדקאמרת ששרפם ואח"כ זרה לרוח אלא וישאם ממש נטלם עמו ונהנה מהם אחר שבא אתי הגתי ובטלם ומתחלה קודם שבא אתי הגתי אמר לעבדיו לשרפם:
ונאמר ולא ידבק וכו': גרסינן. וכתבו תוס' ז"ל שם פרק כ"ש דף כ"ח וא"ת לרבנן דלית להו בע"ז מפרר וזורה לרוח מה יעשו בע"ז אטו כל שעה יוליך לים המלח דלרבנן לא מהני שחיקה בשאר נהרות דקתני וכו' לפי שהמים מוליכין אותו על ידות הנהר וי"ל דלרבנן מפרר וזורה לרוח במקום שאין מגדל צמחים וכן אמרינן ההם עכ"ל ז"ל. וכתב הר"ר יהוסף ז"ל משנה זו היא כמו משנה דפ"ג דסוכה דתנן ר' ישמעאל אומר שלשה הדסים וכו' אפילו שלשתם קטומין ופליג עליה ר' טרפון בחדא ור' עקיבא בחדא וכן גם כאן פליג רשב"ג על ת"ק בחדא ור' יוסי בחדא ע"כ:
משנה ד עריכה
בן פלוספוס: כתבו תוס' ז"ל בפ' כ"כ דף קי"ו פלוספא מין כדפירש בקונטרוס ור"י שמע דבלשון יון פלוסבוס הוא דוד החכמה ואית דגרסי פילא סבא והוא לשון לצון ושחוק כדאמרינן באיכה רבתי דפלי ביהודאי פירש ששחק ונתלוצץ ע"כ. ומשמע דדבריהם שייכי גם למתניתין דהכא:
א"ל אין משיבין במרחץ כשיצא וכו': הרמב"ם ז"ל פי' דכשיצא התנצל לו ואמר מה שמנעני מלהשיבך עד עתה הוא לפי שאין משיבין במרחץ וכן פירש רשב"ם ז"ל וגם הר"ן ז"ל ללשון הגמרא דמשני תנא כשיצא אמר לו אין משיבין במרחץ. ור"י בעל התוס' פירש דהגמון שאל לר"ג בבית הפנימי דאין שם אפילו שאלת שלום ושם לא השיבו כלום וכשיצא מבית הפנימי לאמצעי השיבו אין משיבין במרחץ ומפני דרכי שלום השיבו כן מפני איבת אותו הגמון דהוי כמו שאלת שלום וכשיצא לבית החיצון השיבו תשובה דמשנתנו דאף דברי תורה מותרים שם וזהו לפי הגרסא דקתני במתניתין וכשיצא השיבו וא"ל אני לא באתי וכו' ובזה ניחא מה שהקשה הר"ר אלחנן דבמתניתין קתני וכשיצא השיבו. אבל בברייתא קתני לכשיצא א"ל אין משיבין דמשמע דכשיצא לא אמר לו דבר אלא אין משיבין וכפי פי' ר"י לא קשיא ברייתא אמתניתין. וכתב הר"ן ז"ל על פירוש זה דלפירוש זה למדנו דכל מקום שמותר להרהר כגון בבית האמצעי שמקצת בני אדם עומדי' לבושים ומקצתם ערומים מותר להשיב על דברי תורה אסור או מותר דלא הוי רק כמו הרהור ובלבד שלא ישיב עיקר הטעם ע"כ. ונלע"ד דאע"ג דקיימא לן דאפרושי מאיסורא מותר אפילו בלשון הקודש ובענייני קדש כמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג דהלכות ק"ש והביאו מהרי"ק ז"ל שם בא"ת סי' פ"ה הכא אסור להשיב משום דבעו"ג לא שייך אפרושי מאיסורא כך נלע"ד. ירושלמי מה אנן קיימין אם בששאלו בהלכות המרחץ היה לו להשיב ואם בשלא שאלו בהלכות המרחץ לא היה לו להשיב דמר רבי יעקב בר אידי בשם ר' יהושע בן לוי שואלין הלכות המרחץ בבית המרחץ הלכות בית הכסא בבית הכסא כהדא ר"ש בן אלעזר עאל מיסחי בב"ה א"ל מה שנדוח א"ל אסור מהו שנקנח א"ל אסור לא כן שמואל שאל לרב מהו לענות אמן במקום מטונף א"ל אסור ואסור דאמרית לך אסור אשכח תני שואלין הלכות המרחץ בבית המרחץ הלכות בית הכסא בבית הכסא א"ר יודן אביו דר' מתניה מהלכות המרחץ שאלו אלא שאין דרך לענות במרחץ א"ר שמואל בר אבדימי מהלכות מרחץ שאלו אלא שהבל המרחץ רע לשנים ע"כ:
אין אומרים נעשה מרחץ: נראה שיותר נכון לגרוס נֶעֶשָׁה מרחץ הנון והעין בנקודת סגול והשין בנקודת קמץ מלגרוס הנין והעין בנקודת קמץ והשין בנקודת סגול. עיין בגמ' בתוס' ד"ה וכי נעשה. ויש להסתפק אם הרי"ף ז"ל היה גורס בנוסח המשנה ועוד אין אומרים נעשה וכו' או שמא פירוש בעלמא הוא שפירש על המשנה וכמו שהוא ג"כ בפירוש רש"י ז"ל. ומ"מ ראיתי מאן דגריס ליה. וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל אין אומרים נעשה מרחץ נואי לאפרודיטי אבל נעשית היא אפרודיטי נואי למרחץ וכתב כן מצאתי ונ"ל דהיינו נוי ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל גרסינן בגמרא א"ר חמא ב"ר יוסף א"ר הושעיא תשובה גנובה השיבהו ר"ג לאותו הגמון ואסיקנא דגנובה מהכא כלומר שלא רצה לגלות לו כל מה שמותר לו וגנב ממנו הדבר דקאמר לו אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלא נעשה אפרודיטי נוי למרחץ וכי אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי מאי הוי והתניא האומר בית זה לע"ז כיס זה לע"ז לא אמר כלום שאין הקדש לע"ז כלומר באמירה עד שיקריבנה לפניה בתקרובתן ודחי ואני אומר אינה גנובה כלומר ר' חמא הוא דקאמר הכי דנהי דאיתסורא לא מיתסרא נוי מיהא איכא כלומר דאי הוי רחיצה נוי לע"ז אסור לנו לייפות ע"ז אע"ג דאיתסורי לא מיתסר מרחץ בהנאה עכ"ל ז"ל:
משנה ה עריכה
העו"ג העובדים וכו': ביד שם רפ"ח וסימן ז'. ובטור י"ד סימן קמ"ה:
ומה שעליהם: והא דתניא בברייתא בגמרא העו"ג העובדים את ההרים הם מותרים ועובדיהם בסייף היינו טעמא משום דאע"ג דלאו ע"ז נינהו עובדיהם לע"ז עבדי להו ולע"ז מכווני ע"כ מרש"י והר"ן ז"ל בשנוי לשון קצת כפי הנלע"ד להבנת הענין:
אלהיהם על ההרים: פירש הר"ר יהוסף ז"ל ר' יוסי הגלילי בא לומר מה שהם מותרים הוא מפסוק אחר ולא ממשמעות עליהם דת"ק ע"כ:
וכל שיש בה תפיסת ידי אדם אסור: בגמרא פריך ר' יוסי הגלילי היינו ת"ק ומוקי רב ששת בגמרא דלכ"ע בין לת"ק בין לר' יוסי הגלילי צפוי הר אינו כהר ואסור ור' יוסי הגלילי לטפויי את"ק אתא למיסר דמדקאמר וכל שיש בו תפיסת ידי אדם אסור לאתויי אילן שנטעו ולבסוף עבדו שהוא אסור אע"פ שמתחלה לא נתכוון לעבדו ור' יוסי ב"ר יהודה נמי סבר דאסור ויליף לה מקראי. וכתב הר"ן ז"ל מיהו מודה ת"ק דתוספתו אסורה ולר' יוה"ג כולו אסור וקיי"ל כת"ק מיהו אפשר דדוקא שנטעו גרעין אבל נטעו יחור מיתסר ע"כ בקיצור. ואיתא להאי בבא בתוס' דחולין פ' השוחט (חולין דף מ':)
א"ר עקיבא אני אובין: ירושלמי אנן תנינן אובין אית תנאי תני תני אוביל מאן דמר אובין נבין ומאן דמר אוביל נייבל ע"כ. ומצאתי בערוך אני אהיה אובין לפניך וכן הגיה הרי"א ז"ל. וכן ברב אלפס בדפוס שלוניקי. והעלו תוס' ז"ל דתלמיד חבר היה ר' יוסי הגלילי לר' עקיבא ורך בשנים ממנו היה ואע"ג דקאמר ליה הכא אני אובין ואדון לפניך ועוד העלו ז"ל דודאי ר' עקיבא אליבא דר' יוסי הגלילי קאמר וליה לא ס"ל. בסוף פירוש רעז"ל אבל עץ רענן שצוה לנו לאבד שנאמר ואשריהם תשרפון באש ודאי דהכא לא נקיט ליה קרא דכתיב תחת כל עץ רענן למיעוטא אלא משום סימנא דכיון דלא מצינן למדרשיה למיעוטא דהא כתיב ואשריהם תשרפון באש מוקמינן ליה לסימנא אבל קרא קמא למיעיטא דרשינן:
משנה ו עריכה
מי שהיה ביתו וכו': בשבת ר"פ ר' עקיבא. ועיין במ"ש שם. ויש ספרים דגרסי מי שהיה כותלו וכן הוא ברב אלפס והרא"ש ז"ל. וביד בהלכות עכומ"ז פ"ח סימן ה' ובפ' ששי דהלכות שאר אבות הטומאות סימן ב' ה'. ובטור י"ד סימן קמ"ג:
כונס לתוך שלו ד' אמות ובונה: אית דלא גרסי מלות ד' אמות אלא כונס לתוך שלו ובונה וגם שם ביד ליתנהו למלות ד' אמות. גם הרי"א ז"ל מחקם. בפירוש רעז"ל ועושה שם ב"ה לתינוקות. אמר המלקט פירוש דלבני אדם גדולים אי אפשר לעשותו בית הכסא דהא בעו צניעותא אפילו בליליא ואנן תנן דאסור לבנות כותל להפסיק בינו ובין ע"ז לפי שפונהו לע"ז הלכך עביד ליה לתנוקות דלא בעי צניעותא א"נ לבני אדם גדולים עביד ליה וגדיר ליה בהיזמי והיגי הכי איתא בגמרא:
נידון מחצה על מחצה: אותו חלק של ע"ז אינו עולה לו בכניסת ד' אמות אבל חלקו עולה לו שאם היה עביו שתי אמות מונה האמה שלו וכונס עוד שלש אמות לתוך שלו:
תזרם כמו דוה: בע"ז קא מישתעי קרא כך פירש רש"י ז"ל אבל בירושלמי פירשו דמאי דאמרינן נידון מחצה על מחצה היינו לומר שחצי הכותל מותר ונוטל מחצה בעצים ובאבנים ומיהו ה"מ במכיר האבנים שכנגדו אבל בשאינו מכירם הכל אסור דאין ברירה דאע"ג דבכותל שני שותפים רשות שניהם שוה בכל צדי הכותל וכל אחד מהם יש לו שותפות אפילו באותן האבנים שהן לצד חברו שותפות זו של ע"ז ושל ישראל שניא דמסתמא על דעת כן נשתתפו שצד שכנגד כל אחד יהא שלו לגמרי דתרוייהו בהכי ניחא להו לישראל בהכי ניחא ליה כדי שלא יאסר הצד שכנגדו ובני ע"ז ניחא להו בהכי כדי שלא ישתחוו אלא לחלקם ולפיכך כל שישראל מכיר אבניו נוטלן והן שלו אבל בשאינו מכיר כולן אסורות דאין ברירה ומיהו מסתברא דמותר למכור לו חלקו בכל מקום שהוא. ולי פשטא דמתניתין מוכחא כפי' רש"י ז"ל דקתני מעיקרא נידון מחצה על מחצה ובתר הכי קתני אבניו ועציו ועפרו וכיון דלא פירשו הכי בגמ' דילן משמע דנקטינן מתניתין כפשטה וכדברי רש"י ז"ל ולפיכך אני חוכך להחמיר למעשה היתרו של ירושלמי אבל הרמב"ם ז"ל כתבו בפ"ח מהלכות עכומ"ז והך מתניתין אתיא אפילו כמ"ד דע"ז שנשתברה מאליה מותרת וכגון שהשתחווה לכל אבן ואבן והכי אוקמוה בירושלמי והתם מפרשינן מתני' בשקדם הכותל לע"ז ולפיכך כשסמך ישראל בהיתר סמך עכ"ל הר"ן ז"ל:
משנה ז עריכה
שלשה בתים הן וכו': ביד בפ"ח דהלכות עכומ"ז סי' ג' ד'. ובטור י"ד סי' קמ"ה. ופירש הר"ן ז"ל שלשה בתים הן לענין בטול ע"ז בית שתחלת בניינו לע"ז והיו עובדין את הבית עצמו ה"ז אסור דכל הבית הוי ע"ז ואם עו"ג בנאו אסור עד שיבטלנו שיחוץ ממנו מקצת ואם של ישראל הוא אסור עולמית אבניו ועציו ועפרו ואמרינן בגמרא דבנה אע"פ שלא השתחווה והשתחווה נמי אע"פ שלא בנה וכרב דאמר השתחוה לבית אסור דתלוש ולבסוף חברו לגבי ע"ז כתלוש דמי וכיון דאמרינן דבנה אע"פ שלא השתחווה מיתסר ע"כ בבית שהוא עצמו ע"ז עסיקינן ומש"ה אסור מיד דאתי כמ"ד ע"ז של עו"ג אסורה מיד ואילו לא היה הבית נעבד ה"ל משמשי ע"ז דלד"ה אינם אסורין עד שיעבדו וכן בבימוס ובאשרה כתב רש"י ז"ל שהן בעצמן נעבדו:
סיידו וכיירו לע"ז: שהיה בית בנוי לדירת אדם והקצהו לע"ז וטחו בסיד ועשה בו ציורים לע"ז:
נוטל מה שחידש: נוטל ישראל מה שחידש העו"ג והשאר מותר בלא בטול לפי שלא נאסר ואפי' היה הבית של ישראל מומר שאין לע"ז שלו בטלה בנוטל מה שחידש סגי לפי שלא נאסר אלא אותו חדוש שנטל אסור בהנאה לעולם ומיהו דוקא בשלא נעבד הבית מעולם אבל אם השתחוה לו אפילו אחר שנבנה מיתסר דתלוש ולבסוף חברו לגבי ע"ז כתלוש דמי וכדכתיבנא וליכא לפרושי דהאי נוטל מה שחידש אעו"ג קאי דא"כ למה לי שיטול מה שחידש אפילו בכל דהו סגי וכדתנן לקמן כיצד מבטל וכו' נטל הימנה מקל או שרביט אפילו עלה ה"ז בטלה אלא ודאי אישראל קאי וכדכתיבנא:
הכניס לתוכו ע"ז: ואת הבית עצמו לא נתכוון לעבוד ולא הקצהו לתשמיש ע"ז אלא שלפי שעה הכניסו לתוכו והוציאה ישראל הרי בית זה מותר וכך פירש רש"י ז"ל וטעמא דמילתא דכיון שלא נעשה אלא לתשמיש עראי אינו נאסר משום משמשי ע"ז לפי שגופו אינו משמש לע"ז אלא כקרקע בעלמא דהא בפ"ק בגמ' גבי הא דתנן הגיע לכפה שמעמידין בה ע"ז וכו' דאמרינן עלה אם בנה שכרו מותר ומקשינן פשיטא משמשי ע"ז היא ומשמש ע"ז אינם אסורין עד שיעבדו אלמא בית כמשמשי עבודה זרה הוא. ואחרים פירשו דהאי הכניס לתוכו עבודה זרה אפילו בקבע קאמר וכי תנן הוציאה ה"מ הוציאה עו"ג כיון שסלקה משם ואין דעתו להחזירה בטל משמשיה והיינו דומיא דאידך דאילנות דקתני העמיד תחתיה עבודה זרה ובטלה הרי זה מותר אלמא צריכה בטול אלא שמשבטל ע"ז ביטל משמשיה:
שלש אבנים הן: לענין ביטול ע"ז. [הגהה כתוב בס' לקח טוב פ' בהר סיני דף ק"ה וז"ל ובת"כ ופסל ומצבה מה הפסל עשייתו פסלתו אף מצבה אם עשיתה פסלתה ומה מצבה בל תקימו אף פסל בל תקימו פי' הראב"ד ז"ל נ"ל מכאן אמרו חכמים אבן שחצבה מתחלה לבימוס ה"ז אסורה בימוס זה מושב עבודה זרה וכן מצבה שמעמידין עליה דורון לע"ז נקרא בימוס ואע"פ שהבימוס אינו אלא מושב ע"ז הרי הוא כע"ז עצמה מה ע"ז עצמה נאסרת בעשייה מיד אף וכו' והריני מקיש מצבה לפסל לענין לא תעשה ופסל נמי למצבה לענין. איסור בל תקימו דסמיך לא תקימו למצבה ולא תעשה לפסל ע"כ]:
שחצבה מתחלה: מן ההר:
לבימוס: מקום מושב לע"ז שמעמידין הצלם עליה ועובדין הבימוס עצמו כע"ז ה"ז אסורה ואפילו לא העמיד עליה ואם עו"ג חצבה צריך העו"ג לבטלה ולחסר ממנה מעט עד שתפגם. אם ישראל חצבה להעמיד ע"ז עליה אין לה בטלה עולמית: [הגה"ה וז"ל סוף דבור התוס' לכן נראה לפרש בכל שלשתם שבנה וחצב ונטע להיות ע"ז עצמה והא דנקט גבי אבן לבימוס אע"ג דסתם בימוס רגילות הוא להיות משמש ע"ז כמו בימוס של מלכים מ"מ נקט בימוס שלא היתה חשובה בעיניהם לעובדה אלא אותה שדומה לבימוס לפי שבימה נותנין עליה ע"ז ע"כ]:
סיידה וכיירה לע"ז: והיא חצובה ועומדת נוטל ישראל מה שחידש העו"ג ושוחק וזורה לרוח והאבן מותרת שלא נעשה ע"ז אלא חידוש ובגמרא אמרינן דאע"ג דסייד וכייד בגופה של אבן כגון שחקק בה צורה בברזל אפ"ה לא מותסר אלא אותו חידוש בלבד:
העמיד עליה ע"ז: לפי שעה ולא הקצה האבן לבימוס וסלקה ה"ז מותרת ואינה צריכה ביטול:
שלש אשרות הן אילן שנטעו מתחלה לע"ז ה"ז אסור: עד שיבטלנו. גדעו עו"ג או ישראל לע"ז לעבוד הגדולין שיגדלו בו מעתה והוא היה כבר נטוע כשבא ישראל ליהנות ממנו נוטל מה שהחליף ושורפו כדין אשרה ועיקרו מותר בהנאה ואמרינן נמי בגמרא דאע"ג דהבריך והרכיב בגופו של אילן לא מיתסר עיקרו אעפ"י שעשה מעשה בגופו:
העמיד תחתיו ע"ז ובטלה ה"ז מותר: ומיהו כי בעינן בטלה ה"מ היכא דנטעו מתחלה כדי להעמיד ע"ז תחתיו הא לאו הכי אפילו בשלא ביטל ע"ז האילן מותר דמחובר הוא דלא חמיר טפי מאילן שהוא מע"ז עצמה דקיי"ל בה כת"ק דר"י ב"ר יהודה דס"ל דאילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר ואפי' לרב דאמר בגמרא דהמשתחוה לבית אסור משום דקסבר דתלוש ולבסוף חברו לע"ז כתלוש דמי איכא למימר דה"מ בית אבל אילן כיון שיש לו שרשים בקרקע דינו כמחובר מעיקרו. אבל מדברי רש"י ז"ל דאילן נמי כל שנטעו יחור כתלוש דמי שהרי כתב למעלה (בגמרא דף מ"ו) גבי בהמה תמימה ואילן יבש דאמרינן בהו שאין בהן תפיסת ידי אדם דתפיסה מעיקרא דנטיעה לרבנן לאו תפיסה היא דלאו אילן היה ההיא שעתא דמיירי בשנטעו גרעין מכלל דאי נטעו יחור אסרי ליה רבנן משום תפיסת ידי אדם דמעיקרא דתלוש ולבסוף חברו אפילו גבי אילן כתלוש דמי וזהו מה שכתב בפ"ק דחולין גבי תלוש ולבסוף חברו דלענין שחיטה דאמרינן התם בקנה העולה מאיליו ופירש הר"ב ז"ל שלא נטעו אדם דמכלל דאי נטעו אדם ה"ל כתלוש ולבסוף חברו עכ"ל הר"ן ז"ל. ובגמרא אמרינן דמתני' דקתני שלשה בתים אע"ג דאיכא נמי המשתחווה לבית כדכתבינן כיון דלענין ביטול בנה והשתחוה שוין דאם של עו"ג היה צריך עו"ג לבטלו ואם של ישראל הוא אין לה בטלה עולמית. מש"ה חשיב ליה חד. וממה שכתבנו תבין דעיקר הגרסא בבבא קמייתא הכניס לתוכן ע"ז והוציאה ה"ז מותר ובבבא מציעתא צריך להיות כך סיידה וכיירה לשם ע"ז וקידש נוטל מה שחידש העמיד וכו' וכן הוא בירושלמי ובהרי"ף ז"ל:
אילן שנטעו לשם ע"ז: ה"ז אסור כצ"ל דקאי אאילן שהוא לשון זכר:
העמיד תחתיו ע"ז ובטלה: י"ס ונטלה אבל מתוך פירוש הר"ן ז"ל שכתבתי בסמוך מוכח דגרסינן ובטלה. וכן הוא ג"כ בפירוש הרמב"ם ז"ל. אבל שם ביד פ' שמיני וגם שם בטור סי' קמ"ה וגם בהרי"ף ז"ל גרסינן ונטלה. ומוכח מן הגמרא דאפילו בלא גדעו ופסלו מיתסר תוספות. אלא לרבותא נקט גדעו ופסלו לומר לך דאע"פ שגדעו ופסלו בנוטל מה שהחליף סגי:
איזוהי אשרה וכו': ביד הלכות עכומ"ז פ"ז סימז י"א. ובטור י"ד סימן קמ"ב:
משנה ח עריכה
לא ישב בצלה וכו': ביד שם. ובטור שם. וכתבו תוס' ז"ל לא ישב בצלה ולא דמי לצלו של היכל דהתם היכל לתוכו עשוי אבל אשרה עשויה לצל א"נ חומרא דע"ז שאני ע"כ:
ואם ישב טהור: אפילו בצל קומתה נמי בדיעבד טהור ובלבד שלא ישב ממש תחתיה דהא קתני סיפא אם עבר טמא וכ"ש ישב. וכתב הר"ן ז"ל כתב הראב"ד ז"ל דכי תנן לא ישב בצלה דוקא באשרה דעבידא לצל בין לתחתיה בין לחוצה לה אבל בית ע"ז תוכו ונגד פתחו ד' אמות אסור אחריו מותר לפי שאין בית עשוי לצל שחוצה לו כדאמרינן בפרק כל שעה שאני היכל דלתוכו עשוי ומסתברא דלעבור בצלה שרי. דמדקתני רישא לא ישב וסיפא לא יעבור משמע. דבצלה ישיבה דוקא הוא דאסור אבל לעבור דרך שם שרי וטעמא דמילתא משום דמדינא אפילו ישיבה הוה לו למישרי כל היכא דלא קמכון דהא קי"ל בפ' כ"ש דאפשר ולא קא מכוין שרי אלא דחיישינן שמא ישהה בישיבה ואתי לכווני אבל העברה בעלמא דלא שייך למיחש בה כולי האי שריא. ותחתיה אסור משום טומאת ע"ז. עוד אפשר לי לומר דכי אמרינן לא ישב בצלה דוקא בדקא מכוין הא לאו הכי שרי מדפרכינן בגמרא פשיטא ואם איתא דאע"ג דלא קמכוין אסור אדרבא צריכה רבה דהא מדינא שרי ולפי זה ליכא פלוגתא בין ישיבה והעברה דאי לא מכוין תרויהו שרו ואי מכוין משמע דתרויהו אסירי אלא דמילתא דשכיחא ליה נקט שהמתכוון ליהנות מן הצל יושב הוא שם אא"כ תאמר דבהעברה אפילו מכוין לאתהנויי שרי דהנאה כי הא לא חשיבא כדשרינן צל צלה עכ"ל ז"ל. ובגמרא פרכינן לא ישב בצלם פשיטא אמר רבה ב"ב חנא לא נצרכה אלא לצל צלה מכלל דבצל קומתה אם ישב טמא פירוש בתמיה ואמאי והלא אין כאן אהל שהרי מן האילן והלאה הוא ולא תחת הנוף ודחינן לא לעולם דאפילו צל קומתה אם ישב טהור אלא קמ"ל. דבצל צלה לכתחלה לא ישב. ואיכא דמתני לה אסיפא אם ישב טהור פשיטא אמר רבה ב"ב חנא א"ר יוחנן לא נצרכה אלא לצל קומתה מכלל דבצל צלה לכתחילה ישב ואמאי והא קמתהני ומשני לא בצל צלה אה"נ דלכתחלה לא ישב אלא דהא קמ"ל דאפילו בצל קומתה אם ישב טהור וכדכתבינן. וכתב הר"ן ז"ל וצלה וצל צלה פירש רש"י ז"ל שכל זמן שלא עברה מדת ארך הצל את מדת גובה קומת האילן היינו צלה דהצל עב וחשוך מכאן ואילך הצל דק וקלוש והיינו צל צלה וכדבריו מצאתי בירושלמי דפירקין דגרסינן התם תמן אמרינן בשם רב חסדא צלה אסור וצל צלה מותר איזהו צלה ואיזהו צל צלה תמן אמרינן כל שאילו תפול והיא נוגעת בו זהו צילה וכל שאילו תפול ואינה נוגעת בו זהו צל צלה ואע"פ שזה הירושלמי חולק עם גמרתנו דשרי צל צלה ואנן אסרינן ליה מ"מ למדנו ממנו פירוש צלה וצל צלה. וראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ז מהלכות ע"ז האשרה וכו' אסור לישב בצל קומתה ומותר לישב בצל השריגים והעלים שבה ותמה אני עליו שאין פירושו בצלה וצל צלה מסכים עם לשון הירוש' וראוי לסמוך על הירושלמי בזה ועוד שפסק בצל צלה דמותר ובסוגיין משמע דאסור דאפילו בלישנא בתרא מסקינן לה ה"ה דאפילו בצל צלה לא ישב והא קמ"ל דאפילו בצל קומתה אם ישב טהור. ונראה שהרב ז"ל היה גורס בלישנא בתרא אמר רבב"ח אר"י לא נצרכא אלא לצל קומתה מכלל דבצל צלה יושב ותו לא מידי וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שלא הזכיר בהלכותיו כל האי שקלא וטריא דצל צלה משמע דס"ל ז"ל דלא מיתסר אלא צלה וכן מצאתי לרבינו מאיר הלוי ז"ל שכתב בפסקי הלכותיו כלשון הזה מכלל דבצל צלה שהוא הצל היוצא למדת קומתה שחרית וערבית נמי ישב אלא שתמהני שלא מצאתי. כן באחת מהנוסחאות עכ"ל ז"ל:
לא יעבור וכו': תוס' פ"ק דחולין דף י"ג:
ואם עבר טמא: טעמא משום דאי אפשר דליכא תקרובת ע"ז ונמצא האילן מאהיל על התקרובת ועליו ור"י ב"ב היא דיליף מזבחי מתים דתקרובת ע"ז מטמאה באהל:
היתה גוזלת וכו': הרא"ש פ"ק דחולין דף ק"נ. ובגמ' בעי ועבר תנן או עובר תנן ר' חזקיה אמר עובר תנן ור"י אמר עבר תנן ולא פליגי אי ליכא דרכא אחרינא עובר לכתחילה ואי איכא דרכא אחרינא דוקא דיעבד. ובגמ' איתא דרב ששת שהיה אדם חשוב אע"ג דלא היה לו דרך אחרת היה מצוה למושכו ולהעבירו במרוצה מתחת האשרה הגוזלת את הרבים שהיתה בעיר. והביאה ביד שם פ"ז סימן י"א אלא שלא חילק בין חשוב לשאינו חשוב:
וזורעים תחתיה: ביד שם סי' י"ד:
ר"י אומר וכו': בפירקין דף מ"ב: ה"ג שהנבייה נושרת נבייה בבית וכן בערוך וכן ברב אלפס דפוס סביוניטא גם בהר"ן ז"ל ופשוט הוא שכך צ"ל אכן הר"ר יהוסף ז"ל הגיה הנמייה ונקד המם בחירק. ועיין במ"ש בספ"ג דמס' מעילה. וכתב הר"ן ז"ל כיון דאפסיקא הלכתא בגמרא כר' יוסי דזה וזה גורם מותר זורעים תחתיה בין בימות החמה בין בימות הגשמים וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות ע"ז אבל הרמב"ן ז"ל כתב דבמסקנא נמי סבירא לן כדקא ס"ד מעיקרא דאפילו מאן דס"ל זה וזה גורם מותר ה"מ כגון ששני הגורמין מתערבין זה בזה הנבייה וקרקע אבל היכא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כאיסורו של אילן זה המיצל מפני החמה והיתרו של קרקע אפילו למ"ד זה וזה גורם מותר מודה דאסור והיינו טעמא דרישא דקתני במילתייהו דרבנן אבל לא בימות החמה דכל כי ה"ג זה וזה גורם אסור ומודה בה ר' יוסי כיון דגורם דאיסור לחודיה קאי ובעיניה ואפי' בדיעבד חוכך הרב ז"ל להחמיר ע"כ בשנוי לשון קצת לצורך הבנת הענין כפענ"ד:
משנה ט עריכה
נטל ממנה עצים וכו': פ' כ"ש דף כ"ז. וקאמר התם דשמעי' מינה דר' אליעזר ומחלוקתו ס"ל זה וזה גורם אסור דהא מדאמר ר"א יוליך הנאה לים המלח ש"מ דכל כמה דלא ממטי הנאה דדמי עצים לים המלח מודה הוא לת"ק בין אחדש יותץ בין אישן יוצן בין אאיסור פת אלמא כיון דקתני חדש אית ליה זה וזה גורם אסור דנמצאת פת הנאפת בו נגמרת על ידי איסור והיתר עצי איסור שנגמר בו תקון התנור ועצי היתר שגמרו את הפת ולאו דוקא בע"ז דחמירא דהא תניא בהדיא וכן היה ר' אליעזר אוסר בכל איסורין שבתורה ע"כ. אבל תוס' כתבו בפירקין דף מ"ט דאיתה התם סמוך למקומה דהנאת הפת קאמר ר' אליעזר ודלא פליג ר' אליעזר אחדש יותץ וכמו שאכתוב בסמוך בס"ד. ואיתה בתוס' פ' התערובות דף ע"ד. והרא"ש פ"ק דחולין דף ק"נ. וביד שם בהלכות עכומ"ז פ"ז סי' י"ג י"ד. ובטור יו"ד סי' קמ"ב. בפירוש רעז"ל צריך להיות ואינה הלכה הלכך בין חדש בין ישן יוצן שלא וכו':
נתערבה באחרות: ר"ת לא גריס ואחרות באחרות וה"נ במשנת חבילי תלתן דבפ"ג דמסכת ערלה ומייתי ראיה וכו' אבל ר"י ב"ר ברוך אומר דשפיר גרסינן ליה הכא והתם דדילמא דליכא אלא חד ספיקא דה"פ ואחרים באחרים כל אותן אחרים נתערבו באחרים או אפילו רובן דאיכא למימר איסורא ברובא איתי' דה"נ אמר תלמודא בפ' התערובות גבי טבעת של ע"ז שנפלה לתוך מאה טבעות כולן אסורות פירשו ס' למקום א' המ' מותרין דאמרינן איסורא ברוביה איתיה תוס' ז"ל והר"ר יהוסף ז"ל מחק מלות ואחרים באחרים וז"ל הר"ן ז"ל נתערבה באחרות כולן אסורות י"מ משום דדבר שבמנין הוא כגון ככרות של בע"ה דחשיבי ולא בטלי אבל ככרות שאינם חשובות בטלי ברובא ואחרים פירשו דכיון דאיסורי ע"ז נינהו אסורין בהנאה אע"פ שאינם דבר שבמנין ואיכא נוסחי דגרסי נתערבה באחרות ואחרות באחרות ולא דייקי מדגרסינן בפ' כל הזבחים שנתערבו כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי הנח לע"ז דספק ספקא אסור ואותיבנא ליה לשמואל ופריק אנא דאמרי כר"ש ואם איתא לימא שמואל מתניתין היא אלא ש"מ דלא גרסי' אלא נתערבה באחרות כולן אסורות ולענין הלכה נמי הכי קיימא לן דאחרות באחרות מותרות וכרב דאמר התם דאפילו ספק ספקא דע"ז מותר גבי טבעת דע"ז שנפלה לרבוא ומרבוא לרבוא דקיימא לן הלכתא כרב באיסורי ע"כ. ואיתא להאי בבא דנתערבה באחרים דבגד בתוס' פ' הנשרפין (סנהדרין דף פ') ושם פ' התערובות דף ע"ד לפי' אחר דרש"י ז"ל:
ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח: פירש רש"י ז"ל דמי הנאת עצים וכתבו עליו תוס' ז"ל משמע מתוך פירושו ז"ל ובכך תהא הפת מותרת וקשה דא"כ אפילו בלא נתערבה נמי יש להתיר בהולכת הנאת עצים לכך נראה לפרש הנאת הפת וניחא דלא פליג ר' אליעזר ברישא חדש יותץ להתיר להוליך הנאת העצים שהוסק בהן לים המלח ע"כ. ויוליך הנאה לים המלח לא מהני רק להתיר בהנאה אבל לא להתיר באכילה והכי מוכח בגמרא בההוא עובדא דההוא גברא דאיערב חביתא דאיסורא בחמריה דא"ל רב חסדא זיל שקול ד' זוזי דמי חביתא ואידך לישתרי לך בהנאה ופשוט הוא מהר"ן ז"ל. ועוד כתב הר"ן ז"ל וז"ל ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח פירש רש"י ז"ל דמי הנאת עצים שהוא ז"ל סובר דר' אליעזר דפליג ואמר דיוליך הנאה לים המלח לאו אנתערבה בלחוד פליג אלא אפילו פת ראשונה בעינה יוליך הנאת עצים שנאפת בהן ומותרת שהרי היא עצמה אינה אלא תערובת איסור ואין כן דעת הרב אלפסי ז"ל שכתב הלכה כר' אליעזר דאמר אם נתערבה הפת או הבגד באחרים יוליך הנאה לים המלח ומשתרו ליה כולהו וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות ע"ז וכתב שם שיוליך דמי אותה הפת לים המלח וכן דעת הרמב"ן ז"ל ומכריעין כן מדתנן בפ' בתרא יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשבג"א ימכר כולו לעו"ג חוץ מדמי יין נסך שבו ופסקינן בגמרא כרשב"ג ואמר רב נחמן התם הלכה למעשה י"נ יין ביין אסור חבית בחבית מותר סתם יינם אפילו יין ביין נמי מותר אלמא כל שיש בודאי תערובת איסור של ע"ז לא סמכינן עליה דרשב"ג למכרו לעו"ג חוץ מדמי איסור שבו ומש"ה אמרינן אבל לא יין ביין וכיון שכן ודאי אם הפת היא בעיניה שהדבר ידוע שיש בה תערובת איסור של ע"ז לא שריא למכרה חוץ מדמי איסור שבה וכ"ש שאין לנו להתירה בתקנתו של ר' אליעזר דהיינו יוליך הנאה לים המלח דודאי בדר' אליעזר איכא קולא טפי מדרשב"ג דאילו בדרשב"ג אינו נהנה מן האיסור כלל וכאן נהנה ממנו לאחר שיוליך הנאתו לים המלח ולפיכך נראין הדברים שאי אפשר להתיר בתקנתו של ר' אליעזר יותר מבתקנתו של רשב"ג אלא כי היכי דהתם ביין נסך יין ביין אסור חבית בחבית מותר ה"נ בדר' אליעזר וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל מן הטעם הזה בההוא עובדא דההוא גברא דאיתערבא ליה חביתא דאיסורא בחמריה והוסיף הרב ז"ל וכתב דאיתערבא ליה חביתא דסתם יינם בחמריה לפי שהוא ז"ל סובר מדאמרינן בחמריה ולא אמרינן ביני דני דיין ביין הוה ולא חבית בחבית וכיון שכן על כרחין בסתם יינם הוה דאי ביין נמצא שהיינו מתירין בתקנתו של ר' אליעזר יותר מבתקנתו של רשב"ג ואי אפשר וכן נראה שדעת הרב אלפסי ז"ל ששתי תקנות האלו שוות הן שהרי למטה בפ' השוכר הביא עלה דההיא דאמר רב נחמן הלכה למעשה יין נסך יין ביין אסור חבית בחבית מותר סתם יינם אפילו יין ביין מותר הך עובדא דהכא דההוא גברא דאיתערבא ליה חביתא דסתם יינם בחמריה ואין כן דעת הר"ז הלוי ז"ל שהוא סובר וכו' עד ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא באפה בו את הפת אפילו לא נתערבה יוליך דמי עצים לים המלח והפת מותרת וביין נסך ובסתם יינם דוקא חבית בחבית הוא דאמרינן דיוליך דמי אחת מהם לים המלח והשאר מותרים אבל יין ביין לא ואפילו בסתם יינם דודאי לישנא דיוליך הנאה לים המלח דייקא כדברי רש"י ז"ל דהיינו הנאת עצים ולא דמי הפת כשנתערבה דא"כ מאי יוליך הנאה לים המלח הל"ל יוליך דמי אחת מהם לים המלח כדאמרינן בגמרא שקול ד' זוזי דמי חביתא אלא ודאי משמע דאהנאת עצים קאי כדברי רש"י ז"ל ומיהו מהא לא אריא וכו' והאריך ז"ל ובסוף דבריו חזר וכתב ולפיכך נראין הדברים דבפת היא עצמה שריא בהולכת דמי איסור אבל ביין חבית בחבית שרי אפי' בסתם יינם ולפיכך לא הוזכר כאן חילוק בין יין נסך לסתם יינם ועובדא דההוא גברא דאיתערבה ליה חביתא דאיסורא בחמריה חבית בין החבית הוות ובין שהיתה מיין נסך ודאי או מסתם יינם דינם שוה זהו דעתו בדברים הללו ואע"פ שלא העליתי כך בחדושי לאחר זמן נתיישבתי בדבר. והרב רבינו יונה ז"ל מחמיר עוד ואומר דלא אמר ר' אליעזר יוליך הנאה לים המלח אפי' בתערובת חבית בחבית כל שהוא מאיסורי תורה ומוכח ליה מדאמרי' התם גבי בגד שצבעו בקליפי ערלה וגבי חבילי תלתן של כלאי הכרם שכולן ידלקו ואמאי יוליך הנאה לים המלח אלא ש"מ שלא התיר ר' אליעזר באיסורי תורה אפילו בתערובת חבית בחבית כל שהאיסור מן התורה ובודאי שלדברי מי שאומר שאין תקנתו של ר' אליעזר משמשת אלא בע"ז שהיא תופסת דמיה אין כאן ראיה כלל ואפילו למי שאינו סובר כן מהנהו לא אריא דהתם בפלוגתייהו דר"מ ורבנן איירי אם הם מתבטלי' אם לאו אבל אה"נ שאפשר לתקנם ואע"פ שדקדקו בירושלמי דמפסיק ותני ברישא ידלק דמשמע דלית ביה תקנתא אין לדקדק דר' מאיר ורבנן דעסקי ואתו אם עולין אם לאו שלא תהא להם תקנה בדר' אליעזר כל שנתערבו. ומ"מ דעתי נוטה לדברי האומר שאין מתקנים בתקנתו של ר' אליעזר אלא איסור ע"ז מפני שתופסין דמי הן אע"פ שרבינו שמואל רומרוגו ז"ל חולק ואומר דהה"נ לשאר איסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם דלר' אליעזר נמי יוליך הנאה ליה המלח דליכא למימר דשאני ע"ז שתופסת דמיה דהא מ"מ היא אסורה לעולם ואפ"ה שרי ר' אליעזר וממנה אתה דן לשאר איסורין ור' אליעזר רבותא קמ"ל דאפילו באיסורי ע"ז דחמירי יוליך הנאה לים המלח לא נתחוורו לי דבריו מפני שיש להשיב ולומר דודאי ר' אליעזר לא שרי הכי אלא במה שאין גופו אסור מין התורה או מפני שאין שם גופו של איסור כפת שנאפה בעצי אשירה או שנתבטל מן הדין כחבית בחבית דאע"ג דאכתי מיתסרי מדרבנן כיון דע"ז תופסת דמיה הקלו שיהא אותו איסור קל ניתק משם כיון דאיכא למימר שהיא חל על תמורתו מתוך שאיסור ע"ז תופס דמיו אבל בשאר איסורין אין לנו ומ"מ הדבר ברור שתקנתו של רשב"ג דהיינו ימכר כולו מהני בשאר איסורין כי היכי דמהני ע"ז דליכא לאיפלוגי בינייהו והרי בגמרת ירושלמי הקשו גבי בגד שצבעו בקליפי ערלה אמאי לא אמרינן ימכר כולו עכ"ל הר"ן ז"ל בקיצור. ובטור י"ד סי' קל"ד:
נטל הימנה כרכד: ירושלמי פ"ג דערלה:
כרכר: בדלית בסוף תיבה היא גרסת הערוך:
ארג בו את הבגד אסור בהנאה: בירושלמי דפירקין פריך מ"ש מיין נסך דאמרינן בפירקין דלקמן ימכר כולו לעו"ג חוץ מדמי יין נסך שבו והכא נמי ימכר חוץ מדמי איסור שבו ותרצו שם דלא דמי דהא דרך בני אדם ליקח מן העו"ג בגד ולפיכך אסור למכרו לעו"ג דחיישינן שמא ימכרנו לישראל התם אין דרך ליקח מן העו"ג יין וכן י"ל באפה את הפת דרך ליקח פת מן העו"ג תוס' ז"ל. ועיין במ"ש רפ"ג דמספת ערלה:
משנה י עריכה
כיצד מבטלה וכו': ביד ספ"ח דהלכות עכומ"ז. ובטור י"ד סימן קמ"ו:
שפייה לצרכה אסורה: גמרא תניא ושפאיה מותרין אבל ישראל ששיפה ע"ז בין לצרכה בין לצרכו היא ושפאיה אסורין לפי שאין ישראל מבטל עבודה זרה. ולשון הרמב"ם ז"ל שם ספ"ח ואם היתה של ישראל בין לצרכה בין שלא לצרכה בין היא בין שפאיה אסורין לעולם שע"ז של ישראל אין לה ביטול לעולם ע"כ וכותב שם הכ"מ בשם הרמ"ק ז"ל תימא מאי אריא של ישראל אפי' של עו"ג נמי ישראל ששיפה אותה בין היא בין שפאיה אסורין כדאמרינן בגמרא גזרה דילמא מגבה לה והוי לה ע"ז של ישראל ואין לה בטול לעולם ע"כ: