רמב"ם על עבודה זרה ג
<< · רמב"ם · על עבודה זרה · ג · >>
עבודה זרה פרק ג
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה עבודה זרה ג רמבם
חושבין בעלי זה המעשה, כי כשתהיה השמש במעלה ממעלות הגלגל איזו מעלה שתהיה, יעשה צלם לאותה המעלה על דמות הצורה המיוחסת לאותה המעלה, ונראים ממנו כוחות במציאות בענייני אותה צורה והפועלים המיוחסים לה, והם מקטרים לאותו צלם ומתפללים לו ומגדלים אותו בשעה שתהיה השמש באותה מעלה. וזה מין ממיני הצלמים, ונקרא בערבי "טלאסם".
ובמקום רבי מאיר היה אצלם מין זה מן הצלמים. וכבר ידעת שרבי מאיר חייש למיעוט, ולפיכך גזר על כל הצורות שהן אסורות, לפי שקצתן עשוין לעבדן פעם בשנה כשהשמש חלה באותה מעלה. וחכמים לא חיישי למיעוט, ואומרין שעושין אותו לנוי בלבד.
ואם היה בצד הצורה שום דבר ממה שזכר תנא קמא, או ממה שהוסיפו בברייתא והוא חרב ועטרה וטבעת, אותה שעה נדע בבירור שנעשית בעיון ובקטורת ובתפילה ובקרבן כמו שהוא מפורסם אצל בעלי המלאכה זו, ובלבד שתהא צורה זו על פתח המדינה.
ואין מחלוקת ביניהם שכל הצורות שבעיירות והארמונים אסורות, לפי שנעשו לשם בבירור לעבודה, לפי שאין אותם מקומות מקום לנוי שנאמר לנוי נעשו, ואפילו שאין בידו מאומה.
והלכה כחכמים:
תבנית יד ורגל - אינו יד צלם שנשבר לפי שזה הוא שברי צלמים, אבל מתחילת עשייתו נעשה צורת יד בלבד או צורת רגל.
וכן צורת איזה אבר שיעשה, וממעשהו יתבאר אם מתחילת עשייתו נעשה נפרד, או אם נשבר מצורה שלימה:
צורת חמה ולבנה - אין עניינו שימצא עגול ויאמר זה הוא שמש, או קשת עגול ויאמר זה לבנה, אלא שבעלי הצלמים הנקראים "טלאסם" מיחסים לכוכבים צורות, עד שאומרין צורת שבתאי צורת זקן שחור, וצורת נוגה צורת נערה יפה בחלי זהב, וצורת השמש צורת המלך מעוטר יושב על עגלה, וכן מייחסים לכל המזלות וכוכבים צורות הרבה. והם באותן הצורות חולקין מחלוקות הרבה, לפי שהם מאמרים כוזבים, והכזב על הדבר מן הדברים יגדל וירחב בלי ספק.
ואמרו צורת חמה ולבנה - רוצה לומר שימצא הצורה המיוחסת אל השמש, והצורה המיוחסת אל הלבנה, על איזה דעת שיהיה.
והדרקון - צורת גוף שיש בו ציצי,ן קשקשין הרבה לבין סנפיריו כקשקשי הדג. וזו הצורה היתה אצלם מהודרת, לפי שהן מיחסין אותן לחלק מחלקי הגלגל. והגיד לי איש אחד מבעלי מלאכה זו, שזו הצורה הוא הצורה לתלי הלבנה ונקרא בערבי "אל גוזהר", ושהיא נעשית על תבנית כך בשעה כך וכך. ושאלתיו באיזה ספר זכרו זה, לפי שאני לא ראיתי מעולם צורה זו. ואמר כי מלמדו בדה מלבו צורה זו, עם הרבה דברים שמסר לו בסוד.
וכלים מכובדים - הם חלי זהב וכסף ובגד משי. ומה שזולת זה הם כלים מבוזים.
והלכה כרבן שמעון בן גמליאל, וכרבי יוסי:
אפרודיטי - שם הכוכב הנקרא נוגה. וכן כתוב שם נוגה, הנקרא בערבי "אל זהרא", בספרי הצלמים הנקראים בערבי טלאסיס, אפרודיטי. והיה באותו המרחץ צורת נוגה.
וזה שאמר לו אין משיבין במרחץ - אמנם אמר לו זה אחר צאתו מן המרחץ, והתנצל לו לפי ששתק ולא השיב לו על שאלתו, ואמר לו מה שמנעני מלהשיבך דבר לפי שאין משיבין בבית המרחץ:
רבי יוסי סבר, שאילן שנטעו לשם אילן ולבסוף עבדו אסור, לפי שיש בו תפיסת יד אדם.
וחכמים אומרים, כי כיון שנטעו והוא לא נתכוין בו לעבדו כשעת נטיעתו הוא כמו הר וגבעה, ועבודתו אחר כן אינו אוסר אותו.
ורבי עקיבא הודיענו בעיקר, ושנחקור בו בשביל מקומות עבודה זרה, ואינו חולק עם אדם.
ואין הלכה כרבי יוסי:
אף על פי שהוא כונס לתוך שלו, אסור להניח אותו המקום העשוי לעבודה זרה, לפי שהיה מהנה אותה. אבל ממלא אותו בדברים מאוסים, ויתן שם קוצים וכיוצא בהם.
ודע שטומאת עבודה זרה דרבנן, ולפיכך היו מקילין בה מכל צד, ואומרים שהוא נדמה כשרץ לטמא במגע לא במשא כשרץ, [ונדמה לנידה שאינה מטמאה איברים כנידה שאין ידה או רגלה אם נחתכו מטמאים משום נידה,] ונדמה למת שאינה מטמאה אלא בכזית לא בפחות מזה.
ואין הלכה כרבי עקיבא, ואפילו בעבודה זרה עצמה, וכל שכן משמשיה:
סיוד - הליבון שמלבנין בסיד.
וכיור - הפיתוח והציור.
ואמרו וחדש - הראוי בו, או שחידש.
ו"חלפין" - נקראין הענפין שצמחו במקום אותן שחתכו, והוא מה שאמר והחליף.
ואמרו איזה היא אשרה - הוא רוצה לומר איזו היא אשירה שנחלקו בה חכמים ורבי שמעון. לפי שאמר שהאשרות שלשה מינין, שני מינין אין בדינן מחלוקת. והשלישית והיא אותה שתחתיה עבודה זרה, אומרים חכמים שהיא אסורה בהנאה כל זמן שעבודה זרה תחתיה, וכשמסירין אותה מתחתיה היא מותרת, כמו שקדם מדבריהם "העמיד תחתיו עבודה זרה ובטלה הרי זה מותר". ורבי שמעון אומר, אפילו לא בטלה, ואף על פי שהיא תחתיו, הואיל ולצורה עובד מותר.
ואין הלכה כרבי שמעון:
לא ישב בצלה - בצל גוף האילן.
אבל בצל ענפיה ועליה מותר לו לשבת שם, וזה שאמרנו אם עבר טמא, לפי שיש לומר אי אפשר שאין שם מתקרובת עבודה זרה. וזה הוא דעת רבי יהודה בן בתירא שאומר, מניין לתקרובת עבודה זרה שהיא מטמאה באוהל, שנאמר "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים"(תהלים קו, כח), מה מת מטמא באוהל אף תקרובת עבודה זרה מטמאה באוהל.
ואין הלכה כרבי יהודה בן בתירא, לפי שלא נמשלה עבודה זרה למת אלא לפי שאינה מטמאה לפחות מכזית כמת כמו שבארנו, אבל מטמאה תקרובת עבודה זרה במגע ובמשא כנבלה.
וגוזלת את הרבים - שיהיו ענפיה נמשכות על אויר רשות הרבים.
וחזרין - רבוי, והנפרד "חזרת", והוא הנקרא בערבי "חסא", ומי גשמים מזיקין לו, ולפיכך לא יזרע תחתיה ואפילו בימות הגשמים לפי שתועיל להם.
וכבר קדם לך דעת רבי יוסי בזה הפרק, שאין לחוש שתחזור עבודה זרה ומשמשיה זבל. לפי שאין אותו הזבל לבדו הוא סיבת הצמח אלא הזבל והקרקע והמים והאויר והשמש, והוא סבר זה וזה גורם מותר, כלומר שיעשה דבר מן הדברים ויהיו סיבות עשייתו מהם שנים או יותר, מהם מותר ומהם אסור, אותו הדבר הנעשה מותר. וכן פסק ההלכה בכל הדברים. ואמנם אמר בכאן זה הדבר כחולק על החכמים, לפי שאמר להם על דעתכם שאתן חוששין בשוב עבודה זרה זבל, אבל אף לא ירקות בימות הגשמים.
וכבר בארנו שהלכה כרבי יוסי, ועל סברתו נעשה:
ההסק הראשון שמסיקין התנור הוא משלים בישול חרסו, ואז הוא ראוי לאפות בו אחר כך, ולפיכך יותץ, שאפילו כשיוצן שבח אותו ההיסק נשאר בו, וזה הוא לדעת האומר זה וזה גורם אסור.
ופסק ההלכה בין חדש בין ישן יוצן, כלומר שיניח אותו עד שיצטנן, ויסיקו אותו שנית בעצים של היתר ויאפו בו, וזהו מותר.
ודברי רבי אליעזר יוליך הנייה לים המלח - שיקח מדמיהן דמי הככר שנתערב בכל הפת, וישליך אותו בים המלח עמוקים שלא ימצא לעולם.
וזכר מחלוקתם בפת [ובבגד], להודיע דברי רבי אליעזר כי היכי דשרי בפת דעצים דאיסורא כבר כלו ונשרפו, כמו כן מיקל בדבר שהאיסור קיים כגון בדבר שארג בו הבגד דאיתיה לאיסורא בעיניה, רבי אליעזר אומר "יוליך הנאה לים המלח" ואפילו בפת שכלו העצים וליתיה לאיסוריה בעיניה. וחכמים אומרים כולן אסורות.
והלכה כרבי אליעזר בכל, ואפילו חבית של יין נסך כשנתערבה בין חביות "יוליך הנייה לים המלח", ומותר לו למכור הכל וליהנות בו:
קרסום - הוא כריתת ראשי הענפים.
וזירוד כריתת הענפים.
שפייה - גרירתם.
וכל זה כשיעשה אותו הגוי, לפי שהעיקר אצלנו שלא יבטל עבודה זרה אלא גוי שיודע בטיב עבודה זרה ומשמשיה. וכך אמרו "דפלח מבטל, ודלא פלח לא מבטל". לפיכך אמרו "בטיב עבודה זרה" שלא יהיה נער קטן או מקולקל הדעת:
משנה עבודה זרה, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב