תוספות יום טוב על עבודה זרה ג

משנה א עריכה

כל שיש בידו מקל או צפור או כדור. פי' הר"ב דהני ודאי נעבדים הם דמשום חשיבותיוהו אשקלינהו להנך חפצי בידייהו כדמפרשי' בגמ' מקל שרודה את עצמו [לשון גנאי] תחת כל העולם כולו כמקל. צפור שתופס את עצמו תחת כל העולם כולו כצפור. כדור. שתופס את עצמו תחת כל העולם כולו ככדור. פירשו התוס' שהעולם עגול כדאיתא בירושלמי שאלכסנדרוס מוקדון עלה למעלה עד שראה כל העולם [כולו] ככדור. ע"כ. )ומ"ש הר"ב הוסיפו עליהם בברייתא חרב ועטרה וטבעת. סייף מעיקרא סבור לסטס בעלמא. ולבסוף סבור שהורג א"ע תחת כל העולם כולו. עטרה. מעיקרא גבור גדיל כלילא בעלמא ולבסוף סבור כעטרה לכלב [חלוף למלך]. טבעת. מעיקרא סבור אישתיימא [שליח הנושא חותם המשלחו] בעלמא. ולבסוף סבור שחותם את עצמו תחת כל העולם כולו למיתה. רשב"ג אומר כל שיש בידו וכו'. עמ"ש ברפ"ג דבכורות [משנה ב']:

כל דבר. תנא אפילו צרור אפילו קיסם. בעי רב אשי תפס בידו צואה מהו. מי אמרינן כולי עלמא זילו באפיה כצואה. או דלמא הוא ניהו דזיל באפי כולי עלמא כצואה. תיקו. ש"ס:

משנה ב עריכה

מצא תבנית יד או רגל. אינו יד ע"ז שנשבר לפי שזה הוא שברי צלמים. אבל מתחלת עשייתו נעשה צורת יד בלבד או צורת רגל וכן צורת איזה אבר שיעשה וממעשהו יתבאר אם מתחלת עשייתו נעשה נפרד או אם נשבר מצורה שלמה. הרמב"ם:

משנה ג עריכה

ועליהם צורת חמה וכו'. דהני [תלתא] דחשיבי ציירי להו ופלחי להו. למידי אחריני לנוי בעלמא עבדי להו. גמרא:

צורת דרקון. כתב הר"ב ואומרים שהוא צורה לתלי הלבנה. הרמב"ם כתב שכן נאמר לו ופירש תלי הלבנה הוא שגלגל הלבנה נוטה מגלגל חמה כמ"ש בפ"ב דר"ה משנה ו' בדבור לצפונה וכו' וכשתעריך אופן הלבנה ואופן החמה שקראתי אותם שם כך. הנה יהיה זה בדמות תלי שהוא תנין:

יוליכם לים המלח. עמ"ש ברפ"ב דפסחים:

רבי יוסי אומר שוחק וכו'. בגמ' מייתי כמה קראי דבעי רבי יוסי לאוכחי מינייהו. וחכמים השיבו לו ואין להאריך:

או מטיל לים. היינו לים המלח דנקט ת"ק. כרבה דרפ"ב דפסחים בגמ' דף כ"ח. תוס'. ומשום דלים המלח אזיל לא בעי שחיקה:

אמרו לו אף הוא נעשה זבל. וקא סברי זה וזה גורם אסור. ורבי יוסי סבר זה וזה גורם מותר. וכוותיה פסק הר"ב לקמן במשנה ח'. וכן פסק עוד במשנה י"א פ"ב דערלה. ובספ"ו דתמורה. וכתבו התוס' [ד"ה א"ל]. דהא דסברי חכמים ברפ"ב דפסחים דחמן מפרר וזורה לרוח. משום דיש לחלק גבי חמץ כתיב לא יאכל. והלכך אינו אסור אלא בדרך הנאה גמורה אבל בע"ז כתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם ואפילו כל דהו. א"נ רבנן דהתם היינו ר"י דהכא. ע"כ:

משנה ד עריכה

פרוקלוס. מין גוי היה. רש"י:

אמר לו אין משיבין במרחץ וכשיצא א"ל וכו'. ובירושלמי גרסינן כשיצא. וכן נראה. לפי שבגמרא אמרו דלא השיבו כלל במרחץ לפי שאסור להרהר בדברי תורה במרחץ אלא כשיצא השיבו שאין משיבין במרחץ כלומר שלא הייתי יכול להשיבך עד עכשיו שיצאתי ואי גרסינן כשיצא נוכל לתרוצי דה"ק א"ל אין משיבין במרחץ כשיצא. וכ"כ הר"ן והתוס'. ומיהו כתבו עוד דג' בתים יש במרחץ. ובפנימי שבני אדם עומדים שם ערומים ולא לבושים אפילו הרהור אסור ואין משיבין בה כלל. אבל באמצעי' שבני אדם עומדים שם ערומים ולבושים. הרהור מותר בה. ולהשיב בדבר אסור ומותר. ג"כ מותר בה. שכל שאינו אומר עיקר טעמו של דבר אינו אלא כהרהור. ובבית זה האמצעי הוא שא"ל אין משיבין במרחץ. וכשיצא מבית האמצעי לבית החיצון. אמר ליה עיקר טעמו של דבר דהיינו אני לא באתי בגבולה ע"כ. ולפי זה גירסת וכשיצא אתי שפיר. ומ"מ נראה דגרסתם היתה כשיצא בלא וי"ו:

היא באתה בגבולי. דאי לאו הכי שלא בטובת ר"ג כבטובת אחרים דמי. שהיה אדם חשוב וטובה היא להם כשהוא נהנה מהן. ותנן [פ"ד משנה ג'] ע"ז שהיה לה גינה ומרחץ וכו' אין נהנין מהן בטובה. גמרא:

ובעל קרי. כי ההיא דאמרינן בפ"ב דחגיגה דף ט"ו שמא באמבטי עיברה. ופירש"י כלי שרוחצין בו כל הגוף וי"ל שהטיח אדם שם שכבת זרע וכו':

ומשתין בפניה. דכיון שאין עבודתה בכך. לא דמי לבעל פעור דמיחייב אפילו נתכוין לבזותה. כמ"ש בפרק ז' דסנהדרין משנה ו'. [משמא ד] גמ'. ועיין [מ"ש] בפרק דלקמן משנה ה':

משנה ה עריכה

ומה שעליהם. כגון אם ציפום זהב וכסף אסור. שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. ואע"ג דאינהו לאו עכו"ם מקרו. ולא מתסרי. גזירת הכתוב היא. שהרים וגבעות שהן קרקע עולם אין בהם כח לאוסרן. אבל ע"ז מיהא הוי ותלוש שעליהם כתלוש של שאר ע"ז. שנאמר לא תחמוד [כסף וזהב] עליהם. על כל שהן נעבדין משמע. רש"י:

ומפני מה אשרה אסורה. כתב הר"ב כלומר כי היכי וכו' ולמה אסרה תורה וכו'. וכן לשון רש"י. ופירשו התוס' [דף מ"ה ע"ב] דלהכי בעי (ליה) לרבי יוסי משום דאי לאו דאיכא טעמא באשרה. הוה אמינא גלי קרא דאילנית אסירי וה"ה הרים וגבעות. והוה אמינא דלא דרשינן ההרים אלהיהם. ע"כ:

וכל שיש בה תפיסת ידי אדם אסור. כתב הר"ב וסבר ר' יוסי שאילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור. ות"ק סבר וכו'. אבל בצפוי הר אף רבי יוסי מודה דאסור. גמ'. ועיין במשנה ז':

כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וכו'. בירושלמי פריך מבית הבחירה ומסיק ע"פ נביא נבנה שם. תוס':

דע שיש שם ע"ז. פירש הר"ב כדי שיחפשום ויבערום וכו' אבל עץ רענן צוה לנו לאבד שנאמר ואשריהם תשרפון באש. הכי תניא ובגמ' ורבנן [האי ואשריהם חשרפון באש מאי עבדי ביה] מיבעי ליה לאילן שנטעו מתחלה לכך. ורבי יוסי נמי מבעי ליה להכי ואילן שנטעו ולבסוף עבדו נפקא ליה מואשריהם תגדעון. איזו עץ שגדועו אסור [מה שהחליף אח"כ דקאמר תגדעון מכלל דעיקרו יעזוב בקרקע ויהנה ממנו] ועיקרו מותר. הוי אומר אילן שנטעו ולבסוף עבדו וה"ק אילו לא נאמר תשרפון באש הייתי אומר אשריהם תגדעון באילן שנטעו מתחלה לכך. השתא דכתיב ואשריהם תשרפון באש אייתר ליה ואשריהם תגדעון לאילן שנטעו ולבסוף עבדו. ורבנן דרשי ביה דגידוע ע"ז קודמת לכבוש ארץ ישראל. כבוש א"י קודם לבעור ע"ז. ורבי יוסי נפקא ליה מאבד תאבדון וכו' והיינו דלעיל נקט הר"ב ואשריהם תגדעון. ויש סוגיא אחרת בגמ' דף מ"ח דרבי יוסי מואשריהם לשון רבים משמע ליה תרוויהו. ורבנן ילפי היתירא מואשריהם תגדעון. ורבי יוסי מבעי ליה לגדועי ע"ז קודמין וכו' ולאותה סוגיא אף לרבנן התוספת אסור. ופליגי בעיקר. דלרבי יוסי אף העיקר אסור. ועמ"ש במשנה ז':

משנה ו עריכה

סמוך לבית ע"ז. כתב הר"ב שהיה אחד מכותליו בית ע"ז וכו'. ובירושלמי מפרשינן מתני' בשקדם הכותל לע"ז. ולפיכך כשסמך ישראל בהיתר סמך. הר"ן:

כונס לתוך שלו. כתב הר"ב ואינו מניחו פנוי כו' ועושה שם בית הכסא לתינוקות דלא בעי בהו צניעותא. דאילו לגדולים צניעותא בעי. גמ'. ומפורש בגמ' דלא בעי תרתי אלא דעביד בית הכסא א"נ דגדיר ליה וכו'. וכן צריך לפרש דברי הר"ב דאו או קאמר. וז"ל הטור סימן קמ"ג יעשה בהם בית הכסא ואם אינו רשאי ימלאנה קוצים:

ארבע אמות. נ"א ל"ג וכן הרמב"ם בפרק ח' מהלכות ע"ז לא העתיק ארבע אמות:

אבניו ועציו ועפרו מטמאין. כתב הר"ב ואפילו חלקו של ישראל לפי שאין ברירה. וכן כתב רש"י והר"ן. ותימא דמפרש בסמוך דטומאת ע"ז דרבנן והכי איתא בגמ'. ובדרבנן הא קיי"ל דיש ברירה כמו שפסק הר"ב במשנה ד' פ"ז דדמאי ואולי דמשום חומרת ע"ז אמרו דאין ברירה והכי נמי אשכחן בדרבנן דאין ברירה במשנה ג' פ"ק דביצה. ושם מפורש. וכן שם סוף פ"ד:

כשרץ. פירש הר"ב שמטמא במגע וכו' ואינו מטמא בכעדשה כשרץ. אלא בכזית כמתים דאתקש נמי למת. שנאמר (מלכים ב' כ"ג) וישלך את עפרו אל קבר בני העם. גמ' פרקט' דשבת דף פ"ג [ע"ב]:

שנאמר שקץ. לשון שרץ). רש"י:

כנדה ואתקוש לשרץ למשמשיה. ותנא קמא סבר דאתקש לנדה שאינה מטמאה לאברים אם נחתך אבר ממנה. כנדה שאינה מטמאה לאברים. גמ' שם דף פ"ב [ע"ב]:

שנאמר תזרם כמו דוה. בע"ז משתעי. רש"י:

מה נדה מטמאה במשא. דכתיב (ויקרא ט"ו) וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו. אלמא טימיתיה לכלי אשר נשא אותה. ואע"פ שלא נגעה. שאפילו היה עשרה כלים זה על זה כולם בכלל אשר תשב עליו הן. רש"י. ובפ"ט דשבת מפרש דאתקוש לזב וכו'. וכן כתב הר"ב במ"ו פרק בתרא דזבים. וע"ש:

משנה ז עריכה

בית שבנוי מתחלה לע"ז. והיו עובדין את הבית עצמו. רש"י. ומש"ה אסור מיד [כדתנן במשנה ד' פרק דלקמן] דאילו לא היה הבית עצמו נעבד הוי משמשי ע"ז דלא נאסר עד שיעבד. הר"ן:

וכיירו. פירש הר"ב פתוח וציור ולשון ארמית בבית ארזים בבית דמטלל בכיורא דארזיא ואחרים כן:

נוטל מה שחידש. עיין בפי' הר"ב לקמן באבנים. ומה שאכתוב שם בס"ד:

הכניס לתוכה ע"ז. לשון הר"ב לפי שעה ולא הקצהו לתשמיש ע"ז. ואת הבית עצמו לא נתכוין לעבוד והוציאה ישראל. הרי בית זה מותר. כך פירש"י וטעמא דמלתא דכיון שלא נעשה אלא לתשמיש עראי אינו נאסר משום משמשי ע"ז. ומיהו כל שע"ז בתוכו מתסר מדרבנן. והא דתניא בספרי לא חידש אלא הכניס לתוכו ע"ז והוציאה מותר שנאמר (דברים י"ב) ואבדתם את שמם מן המקום. דמשמע מדאורייתא צריך להוציאה. ההיא אסמכתא בעלמא. הר"ן: אבן שחצבה מתחלה לבימוס. לשון הר"ב להושיב הע"ז עליה. ומסיים רש"י. ועובדין את הבימוס עצמו כע"ז. הרי זו אסורה ואפילו לא העמיד עליה. כתבו התוס' [ד"ה בית]. דה"ה כשחצבה להיות ע"ז עצמה והא דנקט לבימוס שלא היה חשובה בעיניהם לעבדה אלא אותה שדומה לבימוס לפי שבימה נותנים עליה ע"ז:

נוטל מה שחידש. לשון הר"ב נוטל ישראל. וכפירש"י כאן. ולעיל בבית. ומסיים ואע"פ שלא בטלו העכו"ם או אפילו היתה של ישראל מומר שאין ע"ז שלו בטלה [כדתנן במשנה ד' פרק דלקמן] הכא בטיל שאין נאסר אלא חידוש. וההוא חידוש (שבטל) [צ"ל שנטל] אסור בהנאה לעולם ובגמ' מוקי לה כגון שלא נעבד הבית מעולם. אבל אם השתחוה לה עכו"ם אח"כ נאסר כל הבית ובעי עכו"ם לבטלה. ואם השתחוה לה ישראל אסורה עולמית. ע"כ. וליכא לפרושי דהאי נוטל מה שחידש אעכו"ם קאי. דא"כ למה לי שיטול מה שחידש אפילו בכל דהו סגי וכדתנן לקמן כיצד מבטל וכו'. נטל הימנה מקל או שרביט אפילו עלה הרי זו בטלה. אלא ודאי אישראל קאי. הר"ן:

גידעו ופסלו לשם ע"ז. לשון הר"ב לעבוד הגדולים שיגדלו בו מעתה. ואי לא גדעו ופסלו לא: דכרבנן דס"ל במתני' ה' דאילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר. ומיהו מסקינן בגמ' דאף רבנן לא פליגי אדר' יוסי אלא בעיקר. דר' יוסי ס"ל דאף העיקר נאסר בנטעו ולבסוף עבדו. ורבנן סברי שאין העיקר נאסר. אבל בתוספות מודו דנאסר והא דתנן הכא גדעו ופסלו לאשמועינן דאע"ג דעשה מעשה בגוף האילן אפ"ה אין עיקר האילן נאסר:

העמיד תחתיה ע"ז וביטלה. ואע"ג דכי לא בטלה נמי לא הוי משמשיה דהא אליבא דרבנן קא מוקמי לה. דאמרי אילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר. והכא מסתמא לא נטעו מתחלה לכך מדלא מפרש עלה שנטעו מתחלה לכך. מ"מ כל זמן שלא בטלה איסורא דרבנן איכא. שבשעה שע"ז נראית תחתיה נראה כאילו נטועה מתחלה לכך. תוס'. ואשתמיטתיה להכ"מ בפרק ח' מהלכות ע"ז כשכתב כך מדנפשיה. והר"ן כתב דמדברי רש"י ז"ל נראה דאילן נמי כל שנטעו יחור. כתלוש דמי. ולא התירו אילן שנטעו ולבסוף נעבד. אלא בכשנטעו גרעין דלאו אילן היה כשנטעו. ע"כ:

ובטלה. וכן גרסת התוס' כמ"ש לעיל גם גרסת הר"ן והרמב"ם בפירושו. אבל בחבורו פ"ח מהלכות ע"ז. והטור סימן קמ"ה העתיק ונטלה וכ"ה ברי"ף:

משנה ח עריכה

לא ישב בצלה. משום דקא מתהני מע"ז. ומדלא קתני לא יעבור כמו בסיפא ש"מ דהכא שרי וטעמא משום דמדינא אפילו ישיבה הוה ליה למשרי כל היכא שלא מכוין דהא קיי"ל בפרק כל שעה [דף כ"ה ע"ב] דאפשר ולא קא מכוין שרי אלא דחיישינן שמא ישהה בישיבה ואתי לכווני. אבל העברה בעלמא דלא שייך למיחש בה כולי האי שרי ותחתיה דאסור משום טומאת ע"ז. הר"ן:

בצלה. כתב הר"ב לאו תחת נוף וכו' אלא מן האילן והלאה דכשהחמה במזרח או במערב יש לכל דבר צל ארוך. וכל זמן שלא עברו מדת אורך הצל את מדת גובה קומת האילן הצל עב וחשוך. מכאן ואילך הצל דק וקלוש. רש"י בגמ'. ועמ"ש ריש פרק ה' דפסחים:

ואם עבר טמא. גמרא מ"ט אי אפשר דליכא תקרובת ע"ז [ונמצא האילן מאהיל על התקרובת ועליו] מני ר"י בן בתירא היא דתניא ר"י בן בתירא אומר מנין לתקרובת ע"ז שמטמא באהל שנאמר (תהלים ק"ו) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל אף תקרובת ע"ז מטמא באהל. ותמיהני דלא קאמרינן משום היא עצמה שהיא ע"ז ומאהלת עליו דהא לא שאני לן בין מאהיל על המת ועליו. או שהמת עצמו מאהיל עליו כדתנן בהדיא בריש פרק ג' דעדיות. וריש פ"ג דאהלות. ולכאורה אין נראה לומר דר"י בן בתירא דוקא תקרובת סבירא ליה דמטמא. אבל לא ע"ז עצמה. חדא שאין זו סברא. ועוד דקרא גופיה דכתב זבחי מתים משמע דע"ז עצמה מתים קרי לה. וכי אמרינן דזבחי מתים לטמויי באהל. כ"ש דמתים גופייהו דהיינו ע"ז עצמה דמטמא באהל דהא מתים קרינהו [והא דבפרק ר"ע במסכת שבת דף פ"ג ע"ב. מסקינן דאין טומאת אהל לע"ז פשיטא לי מלתא דלההיא סוגיא אין טומאת אהל בע"ז כלל. בין לעצמה בין לתקרובת שלה] אלא ר"י בן בתירא נקט תקרובת לרבותא כ"ש ע"ז עצמה. ואפשר דגמ' נמי דנקטה א"א דליכא תקרובת ע"ז שהוא ג"כ משום רבותא בעלמא דאפילו משום חששא זו איכא למיחש אבל ראיתי בתוס' פ"ק דחולין דף י"ג [ע"ב] דמפרשינן דלר"י בן בתירא טומאה זו דאורייתא היא. ועיין מה שאכתוב לקמן בשם רש"י ור"ן ורמב"ם] ואפ"ה בגוזלת את הרבים התירו משום דהכא משום חשש תקרובת הוא. ובגוזלת את הרבים לא גזרו בחששא זו. ע"כ. דש"מ דמשום ע"ז עצמה לא הוי טומאה כלל אלא משום חשש תקרובת שתחתיה וכדמשמע ודאי לישנא דגמ'. לכן אפשר לי לומר דאין ה"נ דאף לר"י בן בתירא אין טומאת אהל אלא בתקרובת ולא בע"ז עצמה. ואל תתמה דהכי אשכחן בהדיא בגמ' לענין ביטול. דבע"ז מועיל הביטול כדתנן בסוף פרקין ובמשנה ד' פרק דלקמן ואילו בתקרובת אמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף א"ר שאין לה בטילה עולמית שנאמר ויאכלו זבחי מתים מה מת אין לו בטול לעולם. אף תקרובת אין לו בטילה לעולם. כדאיתא ר"פ דלקמן דף נ':

ועבר. בדאיכא דירכא אחרינא [הקצר כזה. תוס'] מש"ה דיעבד אין. לכתחלה לא. אבל בדליכא דירכא אחרינא עובר אף לכתחלה. ואיכא מאן דמתני בהדיא עובר ואיירי בדליכא דירכא אחרינא. גמ':

טהור. פירש הר"ב דטומאה דרבנן היא. וקרא דמייתינן אסמכתא בעלמא היא. רש"י והר"ן וכן דעת הרמב"ם בריש פ"ו מהלכות אבות הטומאות. ועמ"ש לעיל [ד"ה ואם]. בשם התוס' דחולין:

[אבל לא בימות החמה וכו' ולא בימות הגשמים. ולא קתני ואם זרע אסור כדקתני רישא ולא יעבור תחתיה ואם עבר טמא דלא אסרו ההנאה בדיעבד. הרא"ש פ"ק דחולין סימן ט']:

והחזרין. פירש הר"ב חזרת ובערבי חס"א. ובמשנה ו' פ"ב דפסחים מסיים לטו"גא בלע"ז. וכתב הרמב"ם חזרין רבוי חזרת:

רבי יוסי אומר אף לא ירקות וכו'. כתב הר"ב לדבריהן של רבנן קאמר וכו' והלכה כר"י וזה וזה גורם מותר ולא קיי"ל כמתני' [ד]אבל לא בימות החמה. מסקנת הפוסקים. והקשה הר"ן דהא אף ר"י אוסר זה וזה גורם לכתחלה כדתנן [סוף פ"ק דערלה] רי"א וכו' אין נוטעין אגוז של ערלה. ותירץ דשאני התם שהוא כמבטל איסור לכתחלה. אבל כגון ירקות דמתני' דהנאה ממילא אתיא לא דמי למבטל איסור לכתחילה. ע"כ. ועמ"ש לקמן:

שהנמיה. עמ"ש בספ"ג דמעילה:

משנה ט עריכה

חדש יותץ. כתב הר"ב הא מתני' אליבא דמ"ד זה וזה גורם אסור ואין הלכה. הלכך בין חדש בין ישן יוצן וכו' כדי שלא יהנה וכו' דאפילו למ"ד זה וזה גורם מותר לא שרינן לכתחלה כמ"ש לעיל הלכך ישן כיון דסגי ליה בצינון ולא מפסיד מידי אלא איסור הנאה לחודיה. לכך צריך צינון. אבל חדש אם נאמר יותץ יפסיד התנור הלכך כדיעבד חשיב ליה. תוס' פ"ב דפסחים דף כ"ו. והכא לאו ממילא הוא. כמו בירקות דלעיל:

הפת אסורה בהנאה. כתב הר"ב והוא שאבוקה כנגדו וכו' ויש שבח עצים בפת. והכי נמי במתני' ד' וה' בפרק שלישי דערלה. אבל לא כן בריש פ"ב דמעשר שני. וטעמא למדתי מהתוס' פרק בתרא דמכילתין דף ס"ו [ע"ב. ד"ה אמר רבא] שכתבו דלא שייך לאסור שבח עצים בפת אלא דוקא באיסורי הנאה משום דיש שבח עצים בפת. היינו שבח הנאה דעצים בתוך הפת וחשיב נהנה מן העצים והביאו ראיה לדבר. וכן נראה שם מפירש"י: וכ"כ התוס' ג"כ בפ"ב דפסחים [דף כ"ו]. והלכך בעיסת מעשר שני שאפו בעצים של חולין השבח לשני. ואין חולקין השבח לענים של חולין וכ"ש דהתם חומרא הוא. אסורה בהנאה. ה"נ ה"ל להר"ב לכתוב אמאי לא אמרינן ימכר חוץ מדמי איסור שבו כדאמר רשב"ג בפרק בתרא [דף נ"ד] כמ"ש הר"ב במ"ו פ"ג דערלה. דה"נ פרכינן בירושלמי בסיפא ארג בו את הבגד אסור בהנאה ומשני לה כי היכי דמשני הר"ב התם בערלה דחיישינן שמא יחזור וימכרנו העכו"ם לישראל. וכמו שהביאו התוס' דהכא. וסיימו בו וכן יש לפרש באפה את הפת דדרך ליקח פת מן העכו"ם. ע"כ וצ"ל שאחר שהתירוהו כמ"ש הר"ב במ"ו פרק דלעיל ושם פירש הר"ן דבימי רבי הותר. ועיין בר"ן פ"ה גבי ההיא פתא דחיטי דנפל עליהם חביתא דיין נסך וכו' אך רבים החולקים וס"ל שלא הותר בימי רבי וכן דעת התוס' עצמם דף ל"ה בד"ה מכלל דאיכא וכו'. ועיין במ"ח פ"ב דמכשירין. לכך צריך לומר דה"ק דדרך ליקח פת מן העכו"ם. כדי להאכיל לפועליו העכו"ם. ופת דהכא אסור בהנאה וחיישינן. כך נ"ל. ולפ"ז מ"ש הר"ן דהתם בערלה דתנן תבשיל שבשלו בקליפי ערלה ידלק ולא אמרי' ימכר חוץ מדמי איסור שבו דהיינו דוקא בתבשיל שנאכל כמות שהוא חי [א"נ שאינו עולה על שלחן של מלכים] שנקח מן העכו"ם הא בשאר המבושלים לא ידלק אלא ימכר כרשב"ג. עכ"ל. דוקא לשטתו דס"ל דבימי רבי הותר ומצינן לתרוצי דהא דלא תנן הכא בפת דימכר משום דלאחר שהותר איכא למיחש שיחזור וימכרנו לישראל אבל לדסבירא להו דבימי רבי לא הותר וטעמא כדכתיבנא שמא יקנה לפועליו העכו"ם התם נמי בערלה בכל תבשיל מיירי. ומשום חששא דשמא יקנה לפועליו הוא:

נתערבה באחרות כולן אסורות. י"מ משום דדבר שבמנין הוא. כגון ככרות בעל הבית דחשיבי [כדתנן במשנה ז' פ"ג דערלה וע"ש משנה ח'] ולא בטלי. אבל ככרות שאינן חשובות בטלי ברובא. ואחרים פירשו דכיון דאיסורי ע"ז נינהו אסורים בהנאה אע"פ שאין דבר שבמנין. הר"ן. ועמ"ש במשנה ט' פ"ה:

יוליך הנאה לים המלח. פירש הר"ב דמי ככר שנתערב. וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מהלכות עכו"ם. והקשה הר"ן דה"ל למימר יוליך דמי אחד מהן לים המלח ומאי יוליך הנאה אלא ודאי משמע דאהנאת עצים קאי כדברי רש"י ז"ל והרי אין המדומע והמחומץ פוסל אלא לפי חשבון. [כדתנן במשנה ו' פ"ה דתרומות] גם הרא"ש כתב דכיון שנסתלק הנאת גוף האיסור הותר הכל אבל בלא תערובות לא הקילו להתיר בהולכת הנאה לים המלח עכ"ד. וטעמא כתב הר"ן דכי היכי דלא שרינן למכור חוץ מדמי האיסור ביין נסך גמור כמ"ש הר"ב במשנה י' פרק בתרא ואע"פ דבמכירה אינו נהנה מן האיסור כלל כ"ש הכא שנהנה ממנו לאחר שיוליך הנאתו לים המלח הלכך ליכא למשרי אם הפת היא בעינה ולא נתערבה הואיל ויש בו ודאי תערובת ע"ז. כך כתב לדברי האוסרים בלי תערובת. אע"פ שדעתו מסכמת לרש"י גם בזה דר"א ארישא קאי. ואף בלא תערובת הוא אומר יוליך הנאה לים המלח כיון שלא נתערב בפת ממשו של איסור לא דמי לעירוב יין נסך. ע"כ. ובמשנה ו' פ"ג דערלה כתבתי דלהרמב"ם ושכן נראה גם דעת הר"ב לר"א נמי לא סגי יוליך אלא ע"י מכירה ונמצא שאינו נהנה אף בכאן מ"מ ס"ל דלא תקנו שום היתר אלא בתערובות בלבד. ומ"ש הר"ב והלכה כר"א וכו' גמ'. ומ"ש אפי' חבית של יין נסך היינו אפילו יין נסך גמור ולפיכך לא הותר אלא בחבית שנתערב בחביות דאילו סתם יינם אף יין ביין מותר כדלקמן פרק בתרא משנה י' ומיהו אף בסתם יינם בחבית בחביות צריך ג"כ הולכת הנאה זו. כמ"ש הרמב"ם בהדיא בפרק ט"ז מהלכות מאכלות אסורות:

נתערב באחרים ואחרים באחרים. כתבו התוס' דר"ת לא גרס ואחרים באחרים. ור"י בר ברוך גרים ומפרש וכו' כמ"ש הר"ב לשתי הדעות במשנה ו' פ"ג דערלה ובפסחים פ"ב דף כ"ז כתבו דבסדר המשנה ליתיה. לא הכא בע"ז ולא התם בערלה:

משנה י עריכה

כיצד מבטלה. פי' הר"ב עכו"ם לאשרה. ומנלן שהבטול מועיל מפרש הר"ב בפרק דלקמן משנה ד'. ומ"ש הר"ב ואפילו בטלה בעל כרחו. עמ"ש בזה בפרק דלקמן משנה ה':

שפייה לצורכה וכו'. פי' הר"ב שפאה תרגום ואכות וכו'. ונראה שכולל כל הבטולים וקוראן בכלל שפייה ואתא לאשמועינן החלוק שבין לצורכה ושלא לצורכה. וכן יראה לשון הטור סי' קמ"ו. אבל הרמב"ם מפרש שפייה גרידתא. ומשמע דענין בפני עצמו הוא. וכן לשונו בחבורו ספ"ח מהלכות עכו"ם. או ששפאה שלא לצורכה וכו' שפאה לצורכה וכו' וקשה דמאי שנא דבשפייה תנן לצורכה טפי מדאינך והרי שוים הם: