משנה עבודה זרה ג ז

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עבודה זרה · פרק ג · משנה ז | >>

שלשה בתים הן.

בית שבנוי מתחלה לעבודה זרה, הרי זה אסור.

סיידו וכיירו לעבודה זרה וחידש, נוטל מה שחידש.

הכניס לתוכה עבודה זרה והוציאה, הרי זה מותר.

שלש אבנים הן.

אבן שחצבה מתחלה לבימוס, הרי זו אסורה.

סיידה וכיירה לשם עבודה זרה [ וחידש ], נוטל מה שחידש.

העמיד עליה עבודה זרה וסילקה, הרי זו מותרת.

שלש אשרות הן.

אילן שנטעו מתחלה לשם עבודה זרה, הרי זה אסור.

גידעו ופסלו לשם עבודה זרה והחליף, נוטל מה שהחליף.

העמיד תחתיו עבודה זרה וביטלהכח, הרי זה מותר.

איזו היא אשרה, כל שיש תחתיה עבודה זרה.

רבי שמעון אומר, כל שעובדין אותה.

ומעשה בצידון באילן שהיו עובדין אותו, ומצאו תחתיו גל.

אמר להן רבי שמעון, בדקו את הגל הזה, ובדקוהו ומצאו בו צורה.

אמר להן, הואיל ולצורה הן עובדין, נתיר להן את האילן.

משנה מנוקדת

שְׁלֹשָׁה בָּתִּים הֵן:

בַּיִת שֶׁבָּנוּי מִתְּחִלָּה לַעֲבוֹדָה זָרָה,
הֲרֵי זֶה אָסוּר.
סִיְּדוֹ וְכִיְּרוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְחִדֵּשׁ,
נוֹטֵל מַה שֶּׁחִדֵּשׁ.
הִכְנִיס לְתוֹכָהּ עֲבוֹדָה זָרָה וְהוֹצִיאָהּ,
הֲרֵי זֶה מֻתָּר.
שָׁלֹשׁ אֲבָנִים הֵן:
אֶבֶן שֶׁחֲצָבָהּ מִתְּחִלָּה לְבִימוֹס,
הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה.
סִיְּדָהּ וְכִיְּרָהּ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה וְחִדֵּשׁ,
נוֹטֵל מַה שֶּׁחִדֵּשׁ.
הֶעֱמִיד עָלֶיהָ עֲבוֹדָה זָרָה, וְסִלְּקָהּ,
הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת.
שָׁלֹשׁ אֲשֵׁרוֹת הֵן:
אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ מִתְּחִלָּה לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה,
הֲרֵי זֶה אָסוּר.
גְּדָעוֹ וּפִסְּלוֹ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, וְהֶחֱלִיף,
נוֹטֵל מַה שֶּׁהֶחֱלִיף.
הֶעֱמִיד תַּחְתָּיו עֲבוֹדָה זָרָה, וּבִטְּלָהּ [נ"א: וְנִטְּלָה],
הֲרֵי זֶה מֻתָּר.
אֵיזוֹ הִיא אֲשֵׁרָה?
כָּל שֶׁיֵּשׁ תַּחְתֶּיהָ עֲבוֹדָה זָרָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
כָּל שֶׁעוֹבְדִין אוֹתָהּ.
וּמַעֲשֶׂה בְּצִידוֹן,
בְּאִילָן שֶׁהָיוּ עוֹבְדִין אוֹתוֹ,
וּמָצְאוּ תַּחְתָּיו גַּל.
אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן:
בִּדְקוּ אֶת הַגַּל הַזֶּה,
וּבְדָקוּהוּ,
וּמָצְאוּ בּוֹ צוּרָה.
אָמַר לָהֶן:
הוֹאִיל וְלַצּוּרָה הֵן עוֹבְדִין,
נַתִּיר לָהֶן אֶת הָאִילָן:

נוסח הרמב"ם

שלשה בתים הן -

בית שבנאו מתחילה לשם עבודה זרה - הרי זה אסור.
סיידו, וכיירו לשם עבודה זרה -
וחידש - נוטל מה שחידש,
הכניס לתוכו עבודה זרה, והוציאה - הרי זה מותר.
שלש אבנים הן -
אבן שחצבה מתחילה לבימוס - הרי זו אסורה.
סיידה, וכיירה לשם עבודה זרה -
וחידש - נוטל מה שחידש,
העמיד עליה עבודה זרה, וסילקה - הרי זו מותרת.
שלש אשרות הן -
אילן שנטעו מתחילה לשם עבודה זרה - הרי זה אסור.
גדעו, ופסלו לשם עבודה זרה -
והחליף - נוטל מה שהחליף,
העמיד תחתיו עבודה זרה, וביטלה - הרי זה מותר.
איזו היא אשרה?
כל שתחתיה עבודה זרה.
רבי שמעון אומר: כל שעובדין אותה.
מעשה בצידן,
באילן - שהיו עובדין אותו,
והיה תחתיו גל.
אמר להן רבי שמעון: בדקו את הגל הזה.
בדקוהו - ומצאו בו צורה.
אמר להן: הואיל, ולצורה הן עובדין - נתיר להם את האילן.

פירוש הרמב"ם

סיוד - הליבון שמלבנין בסיד.

וכיור - הפיתוח והציור.

ואמרו וחדש - הראוי בו, או שחידש.

ו"חלפין" - נקראין הענפין שצמחו במקום אותן שחתכו, והוא מה שאמר והחליף.

ואמרו איזה היא אשרה - הוא רוצה לומר איזו היא אשירה שנחלקו בה חכמים ורבי שמעון. לפי שאמר שהאשרות שלשה מינין, שני מינין אין בדינן מחלוקת. והשלישית והיא אותה שתחתיה עבודה זרה, אומרים חכמים שהיא אסורה בהנאה כל זמן שעבודה זרה תחתיה, וכשמסירין אותה מתחתיה היא מותרת, כמו שקדם מדבריהם "העמיד תחתיו עבודה זרה ובטלה הרי זה מותר". ורבי שמעון אומר, אפילו לא בטלה, ואף על פי שהיא תחתיו, הואיל ולצורה עובד מותר.

ואין הלכה כרבי שמעון:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

שלשה בתים הם - לענין ביטול ע"ז:

בית - שתחלת בנינו לע"ז, והיו עובדין את הבית עצמו כב, הרי זה אסור:

סיידו וכיירו לעבודה זרה - שהיה בנוי מתחלה לדירת אדם, וסיידו, שליבנו בסיד. וכיירו, פיתוח וציור כג:

וחידש - או שחידש:

נוטל מה שחידש - ושאר כל הבית מותר:

הכניס לתוכו ע"ז - לפי שעה ולא הקצהו לתשמיש ע"ז כד:

שלש אבנים הם - לענין בטול:

אבן שחצבה מתחלה - מן ההר:

לבימוס - להושיב ע"ז עליה כה:

סיידה וכיירה - והיא היתה חצובה ועומדת:

נוטל - ישראל כו:

מה שחידש - הנכרי, והאבן מותרת:

העמיד עליה ע"ז - לפי שעה ולא הקצה האבן לבימוס:

ומילקה, הרי זו מותרת - ואינה צריכה בטול:

גדעו - לשם עבודה זרה, לעבוד הגידולים שיגדלו בו מעתה כז:

נוטל מה שהחליף - הענפים שגדלו במקום אותן שגדע, ושורפן כדין אשרה, והשאר מותר:

איזו היא אשרה - בגמרא מפרש, דאשלש אשרות דתנן לעיל קאי. והכי קתני, שלש אשרות הן, שתים דברי הכל, ואחת מחלוקת רבי שמעון ורבנן, ואיזהו אשרה שנחלקו רבי שמעון ורבנן, כל שיש תחתיה על זה, דרבנן קרו לה אשרה ואסרי לה כל זמן שיש ע"ז תחתיה, ורבי שמעון אומר אינה אשרה אלא כל שעובדין אותה, אבל כל שיש תחתיה ע"ז אין זו אשרה. ואין הלכה כר' שמעון:

פירוש תוספות יום טוב

בית שבנוי מתחלה לע"ז. והיו עובדין את הבית עצמו. רש"י. ומש"ה אסור מיד [כדתנן במשנה ד' פרק דלקמן] דאילו לא היה הבית עצמו נעבד הוי משמשי ע"ז דלא נאסר עד שיעבד. הר"ן:

וכיירו. פירש הר"ב פתוח וציור ולשון ארמית בבית ארזים בבית דמטלל בכיורא דארזיא ואחרים כן:

נוטל מה שחידש. עיין בפי' הר"ב לקמן באבנים. ומה שאכתוב שם בס"ד:

הכניס לתוכה ע"ז. לשון הר"ב לפי שעה ולא הקצהו לתשמיש ע"ז. ואת הבית עצמו לא נתכוין לעבוד והוציאה ישראל. הרי בית זה מותר. כך פירש"י וטעמא דמלתא דכיון שלא נעשה אלא לתשמיש עראי אינו נאסר משום משמשי ע"ז. ומיהו כל שע"ז בתוכו מתסר מדרבנן. והא דתניא בספרי לא חידש אלא הכניס לתוכו ע"ז והוציאה מותר שנאמר (דברים י"ב) ואבדתם את שמם מן המקום. דמשמע מדאורייתא צריך להוציאה. ההיא אסמכתא בעלמא. הר"ן: אבן שחצבה מתחלה לבימוס. לשון הר"ב להושיב הע"ז עליה. ומסיים רש"י. ועובדין את הבימוס עצמו כע"ז. הרי זו אסורה ואפילו לא העמיד עליה. כתבו התוס' [ד"ה בית]. דה"ה כשחצבה להיות ע"ז עצמה והא דנקט לבימוס שלא היה חשובה בעיניהם לעבדה אלא אותה שדומה לבימוס לפי שבימה נותנים עליה ע"ז:

נוטל מה שחידש. לשון הר"ב נוטל ישראל. וכפירש"י כאן. ולעיל בבית. ומסיים ואע"פ שלא בטלו העכו"ם או אפילו היתה של ישראל מומר שאין ע"ז שלו בטלה [כדתנן במשנה ד' פרק דלקמן] הכא בטיל שאין נאסר אלא חידוש. וההוא חידוש (שבטל) [צ"ל שנטל] אסור בהנאה לעולם ובגמ' מוקי לה כגון שלא נעבד הבית מעולם. אבל אם השתחוה לה עכו"ם אח"כ נאסר כל הבית ובעי עכו"ם לבטלה. ואם השתחוה לה ישראל אסורה עולמית. ע"כ. וליכא לפרושי דהאי נוטל מה שחידש אעכו"ם קאי. דא"כ למה לי שיטול מה שחידש אפילו בכל דהו סגי וכדתנן לקמן כיצד מבטל וכו'. נטל הימנה מקל או שרביט אפילו עלה הרי זו בטלה. אלא ודאי אישראל קאי. הר"ן:

גידעו ופסלו לשם ע"ז. לשון הר"ב לעבוד הגדולים שיגדלו בו מעתה. ואי לא גדעו ופסלו לא: דכרבנן דס"ל במתני' ה' דאילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר. ומיהו מסקינן בגמ' דאף רבנן לא פליגי אדר' יוסי אלא בעיקר. דר' יוסי ס"ל דאף העיקר נאסר בנטעו ולבסוף עבדו. ורבנן סברי שאין העיקר נאסר. אבל בתוספות מודו דנאסר והא דתנן הכא גדעו ופסלו לאשמועינן דאע"ג דעשה מעשה בגוף האילן אפ"ה אין עיקר האילן נאסר:

העמיד תחתיה ע"ז וביטלה. ואע"ג דכי לא בטלה נמי לא הוי משמשיה דהא אליבא דרבנן קא מוקמי לה. דאמרי אילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר. והכא מסתמא לא נטעו מתחלה לכך מדלא מפרש עלה שנטעו מתחלה לכך. מ"מ כל זמן שלא בטלה איסורא דרבנן איכא. שבשעה שע"ז נראית תחתיה נראה כאילו נטועה מתחלה לכך. תוס'. ואשתמיטתיה להכ"מ בפרק ח' מהלכות ע"ז כשכתב כך מדנפשיה. והר"ן כתב דמדברי רש"י ז"ל נראה דאילן נמי כל שנטעו יחור. כתלוש דמי. ולא התירו אילן שנטעו ולבסוף נעבד. אלא בכשנטעו גרעין דלאו אילן היה כשנטעו. ע"כ:

ובטלה. וכן גרסת התוס' כמ"ש לעיל גם גרסת הר"ן והרמב"ם בפירושו. אבל בחבורו פ"ח מהלכות ע"ז. והטור סימן קמ"ה העתיק ונטלה וכ"ה ברי"ף:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כב) (על הברטנורא) רש"י. ומשום הכי אסור מיד, דאי לאו הכי הוי משמשי אליל דלא נאסר עד שיעבד. הר"נ:

(כג) (על הברטנורא) ולשון ארמית בבית ארזים, בבית דמטללא בכיורא דארזיא. ואחרים כן:

(כד) (על הברטנורא) ואת חבית עצמו לא נתכוין לעבוד, והוציאה ישראל, הרי בית זה מותר. רש"י. ועתוי"ט:

(כה) (על הברטנורא) ומסיים רש"י, ועובדין את חבימוס עצמו כאליל, ה"ז אסורה ואפילו לא העמיד עליה. ועתוי"ט:

(כו) (על הברטנורא) וכן פירש רש"י כאן ולעיל בבית. ומסיים ואפילו שלא בטלו העובד כוכבים או שהיא של ישראל מומר כו', הכא בטיל שאין נאסר אלא חידוש. והאי חידוש אסור בהנאה לעולם. ובגמרא מוקי לה כגון שלא נעבד חבית מעולם. דאל"ה בעי נכרי לבטלה. ואם השתחוה לה ישראל, אסורה עולמית. ועתוי"ט:

(כז) (על הברטנורא) ואי לא גדעו ופסלו, לא. דכרבנן דס"ל במשנה ה' דאילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר. ומיהו מסקינן בגמרא דבתוספות מודו רבנן. ודתנן גדעו ופסלו, לאשמעינן דאע"ג דעשה מעשה בגוף האילן, אפ"ה אין העיקר נאסר:

(כח) (על המשנה) ובטלה. ואע"ג דכי לא בטלה נמי, לא תוי משמשיה, דהא אליבא דרבנן קא מוקמי לה, דנטעו ולבסוף עבדו מותר כו', מ"מ כל זמן שלא בטלה איסורא דרבנן איכא, שבשעה שאליל נראית תחתיה נראה כאלו נטועדז מתחלה לכך. תוס'. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

שלשה בתים הן וכו':    ביד בפ"ח דהלכות עכומ"ז סי' ג' ד'. ובטור י"ד סי' קמ"ה. ופירש הר"ן ז"ל שלשה בתים הן לענין בטול ע"ז בית שתחלת בניינו לע"ז והיו עובדין את הבית עצמו ה"ז אסור דכל הבית הוי ע"ז ואם עו"ג בנאו אסור עד שיבטלנו שיחוץ ממנו מקצת ואם של ישראל הוא אסור עולמית אבניו ועציו ועפרו ואמרינן בגמרא דבנה אע"פ שלא השתחווה והשתחווה נמי אע"פ שלא בנה וכרב דאמר השתחוה לבית אסור דתלוש ולבסוף חברו לגבי ע"ז כתלוש דמי וכיון דאמרינן דבנה אע"פ שלא השתחווה מיתסר ע"כ בבית שהוא עצמו ע"ז עסיקינן ומש"ה אסור מיד דאתי כמ"ד ע"ז של עו"ג אסורה מיד ואילו לא היה הבית נעבד ה"ל משמשי ע"ז דלד"ה אינם אסורין עד שיעבדו וכן בבימוס ובאשרה כתב רש"י ז"ל שהן בעצמן נעבדו:

סיידו וכיירו לע"ז:    שהיה בית בנוי לדירת אדם והקצהו לע"ז וטחו בסיד ועשה בו ציורים לע"ז:

נוטל מה שחידש:    נוטל ישראל מה שחידש העו"ג והשאר מותר בלא בטול לפי שלא נאסר ואפי' היה הבית של ישראל מומר שאין לע"ז שלו בטלה בנוטל מה שחידש סגי לפי שלא נאסר אלא אותו חדוש שנטל אסור בהנאה לעולם ומיהו דוקא בשלא נעבד הבית מעולם אבל אם השתחוה לו אפילו אחר שנבנה מיתסר דתלוש ולבסוף חברו לגבי ע"ז כתלוש דמי וכדכתיבנא וליכא לפרושי דהאי נוטל מה שחידש אעו"ג קאי דא"כ למה לי שיטול מה שחידש אפילו בכל דהו סגי וכדתנן לקמן כיצד מבטל וכו' נטל הימנה מקל או שרביט אפילו עלה ה"ז בטלה אלא ודאי אישראל קאי וכדכתיבנא:

הכניס לתוכו ע"ז:    ואת הבית עצמו לא נתכוון לעבוד ולא הקצהו לתשמיש ע"ז אלא שלפי שעה הכניסו לתוכו והוציאה ישראל הרי בית זה מותר וכך פירש רש"י ז"ל וטעמא דמילתא דכיון שלא נעשה אלא לתשמיש עראי אינו נאסר משום משמשי ע"ז לפי שגופו אינו משמש לע"ז אלא כקרקע בעלמא דהא בפ"ק בגמ' גבי הא דתנן הגיע לכפה שמעמידין בה ע"ז וכו' דאמרינן עלה אם בנה שכרו מותר ומקשינן פשיטא משמשי ע"ז היא ומשמש ע"ז אינם אסורין עד שיעבדו אלמא בית כמשמשי עבודה זרה הוא. ואחרים פירשו דהאי הכניס לתוכו עבודה זרה אפילו בקבע קאמר וכי תנן הוציאה ה"מ הוציאה עו"ג כיון שסלקה משם ואין דעתו להחזירה בטל משמשיה והיינו דומיא דאידך דאילנות דקתני העמיד תחתיה עבודה זרה ובטלה הרי זה מותר אלמא צריכה בטול אלא שמשבטל ע"ז ביטל משמשיה:

שלש אבנים הן:    לענין ביטול ע"ז. [הגהה כתוב בס' לקח טוב פ' בהר סיני דף ק"ה וז"ל ובת"כ ופסל ומצבה מה הפסל עשייתו פסלתו אף מצבה אם עשיתה פסלתה ומה מצבה בל תקימו אף פסל בל תקימו פי' הראב"ד ז"ל נ"ל מכאן אמרו חכמים אבן שחצבה מתחלה לבימוס ה"ז אסורה בימוס זה מושב עבודה זרה וכן מצבה שמעמידין עליה דורון לע"ז נקרא בימוס ואע"פ שהבימוס אינו אלא מושב ע"ז הרי הוא כע"ז עצמה מה ע"ז עצמה נאסרת בעשייה מיד אף וכו' והריני מקיש מצבה לפסל לענין לא תעשה ופסל נמי למצבה לענין. איסור בל תקימו דסמיך לא תקימו למצבה ולא תעשה לפסל ע"כ]:

שחצבה מתחלה:    מן ההר:

לבימוס:    מקום מושב לע"ז שמעמידין הצלם עליה ועובדין הבימוס עצמו כע"ז ה"ז אסורה ואפילו לא העמיד עליה ואם עו"ג חצבה צריך העו"ג לבטלה ולחסר ממנה מעט עד שתפגם. אם ישראל חצבה להעמיד ע"ז עליה אין לה בטלה עולמית: [הגה"ה וז"ל סוף דבור התוס' לכן נראה לפרש בכל שלשתם שבנה וחצב ונטע להיות ע"ז עצמה והא דנקט גבי אבן לבימוס אע"ג דסתם בימוס רגילות הוא להיות משמש ע"ז כמו בימוס של מלכים מ"מ נקט בימוס שלא היתה חשובה בעיניהם לעובדה אלא אותה שדומה לבימוס לפי שבימה נותנין עליה ע"ז ע"כ]:

סיידה וכיירה לע"ז:    והיא חצובה ועומדת נוטל ישראל מה שחידש העו"ג ושוחק וזורה לרוח והאבן מותרת שלא נעשה ע"ז אלא חידוש ובגמרא אמרינן דאע"ג דסייד וכייד בגופה של אבן כגון שחקק בה צורה בברזל אפ"ה לא מותסר אלא אותו חידוש בלבד:

העמיד עליה ע"ז:    לפי שעה ולא הקצה האבן לבימוס וסלקה ה"ז מותרת ואינה צריכה ביטול:

שלש אשרות הן אילן שנטעו מתחלה לע"ז ה"ז אסור:    עד שיבטלנו. גדעו עו"ג או ישראל לע"ז לעבוד הגדולין שיגדלו בו מעתה והוא היה כבר נטוע כשבא ישראל ליהנות ממנו נוטל מה שהחליף ושורפו כדין אשרה ועיקרו מותר בהנאה ואמרינן נמי בגמרא דאע"ג דהבריך והרכיב בגופו של אילן לא מיתסר עיקרו אעפ"י שעשה מעשה בגופו:

העמיד תחתיו ע"ז ובטלה ה"ז מותר:    ומיהו כי בעינן בטלה ה"מ היכא דנטעו מתחלה כדי להעמיד ע"ז תחתיו הא לאו הכי אפילו בשלא ביטל ע"ז האילן מותר דמחובר הוא דלא חמיר טפי מאילן שהוא מע"ז עצמה דקיי"ל בה כת"ק דר"י ב"ר יהודה דס"ל דאילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר ואפי' לרב דאמר בגמרא דהמשתחוה לבית אסור משום דקסבר דתלוש ולבסוף חברו לע"ז כתלוש דמי איכא למימר דה"מ בית אבל אילן כיון שיש לו שרשים בקרקע דינו כמחובר מעיקרו. אבל מדברי רש"י ז"ל דאילן נמי כל שנטעו יחור כתלוש דמי שהרי כתב למעלה (בגמרא דף מ"ו) גבי בהמה תמימה ואילן יבש דאמרינן בהו שאין בהן תפיסת ידי אדם דתפיסה מעיקרא דנטיעה לרבנן לאו תפיסה היא דלאו אילן היה ההיא שעתא דמיירי בשנטעו גרעין מכלל דאי נטעו יחור אסרי ליה רבנן משום תפיסת ידי אדם דמעיקרא דתלוש ולבסוף חברו אפילו גבי אילן כתלוש דמי וזהו מה שכתב בפ"ק דחולין גבי תלוש ולבסוף חברו דלענין שחיטה דאמרינן התם בקנה העולה מאיליו ופירש הר"ב ז"ל שלא נטעו אדם דמכלל דאי נטעו אדם ה"ל כתלוש ולבסוף חברו עכ"ל הר"ן ז"ל. ובגמרא אמרינן דמתני' דקתני שלשה בתים אע"ג דאיכא נמי המשתחווה לבית כדכתבינן כיון דלענין ביטול בנה והשתחוה שוין דאם של עו"ג היה צריך עו"ג לבטלו ואם של ישראל הוא אין לה בטלה עולמית. מש"ה חשיב ליה חד. וממה שכתבנו תבין דעיקר הגרסא בבבא קמייתא הכניס לתוכן ע"ז והוציאה ה"ז מותר ובבבא מציעתא צריך להיות כך סיידה וכיירה לשם ע"ז וקידש נוטל מה שחידש העמיד וכו' וכן הוא בירושלמי ובהרי"ף ז"ל:

אילן שנטעו לשם ע"ז:    ה"ז אסור כצ"ל דקאי אאילן שהוא לשון זכר:

העמיד תחתיו ע"ז ובטלה:    י"ס ונטלה אבל מתוך פירוש הר"ן ז"ל שכתבתי בסמוך מוכח דגרסינן ובטלה. וכן הוא ג"כ בפירוש הרמב"ם ז"ל. אבל שם ביד פ' שמיני וגם שם בטור סי' קמ"ה וגם בהרי"ף ז"ל גרסינן ונטלה. ומוכח מן הגמרא דאפילו בלא גדעו ופסלו מיתסר תוספות. אלא לרבותא נקט גדעו ופסלו לומר לך דאע"פ שגדעו ופסלו בנוטל מה שהחליף סגי:

איזוהי אשרה וכו':    ביד הלכות עכומ"ז פ"ז סימז י"א. ובטור י"ד סימן קמ"ב:

תפארת ישראל

יכין

בית שבנוי מתחלה לע"ז:    שיהא הבית עצמו נעבד דנאסר מיד אף שלא עבדו עדיין [כפ"ד מ"ד]. או שהשתחווה לבית הבנוי. דאף דבאילן שהיה תלוש ולבסוף חברו ונעבד, כמחובר דמי ולא נאסר. אפ"ה בית שאין לו שרשים מחוברין בארץ כתלוש דמי [קמ"ה ש"ך סק"ג]. אבל בית שייחדו לדירת ע"ז, הו"ל תשמישי ע"ז, דאינו אסור עד שישתמש בו [ש"ך שם סק"ט]:

הרי זה אסור:    מיד כשבנאו:

סיידו וכיירו:    שעשה על הכותלים פטורי ציורי כיורים עם ציצים:

לע"ז:    לעבוד אח"כ הבית המסויד והיה בנוי תחלה לדירת אדם:

וחידש:    או שחידש בו דבר לשם ע"ז:

נוטל מה שחידש:    ואסור החידוש בהנאה, ושאר הבית אינו אסור כל עוד שלא עבדו. מיהו בנטל העכו"ם החידוש, ביטל הכל, ומותר כולו:

הכניס לתוכה ע"ז:    ולא התכוון לעבוד הבית:

והוציאה:    אפילו דעתו להחזירה:

הרי זה מותר:    מדלא הקצהו רק לפי שעה:

אבן שחצבה מתחלה לבימוס:    נ"ל דר"ל אפילו לא ייחדו רק להושיב ע"ז עליו, דינו כע"ז עצמו, דגם הוא נעבד:

הרי זו אסורה:    מיד:

העמיד עליה ע"ז:    לפי שעה מיירי כרישא:

הרי זו מותרת:    כולהו דינו כבית, ואפ"ה לא כללינה תנא יחד, משום דברישא יש קצת חילוק דבבית צריך שיחברם בקרקע לשם ע"ז. ובבימוס סגי בשחצבה בתלוש:

הרי זו אסורה:    אף שלא עבדו עדיין:

והחליף:    הוציא ענפים חדשים:

העמיד תחתיה ע"ז:    מיירי שנטעו מתחלה להעמיד תחתיה ע"ז, דאל"כ לא חמיר מאילו היה עצמו ע"ז, דלא נאסר במחובר [ר"ן]:

וביטלה:    נ"ל דוקא בבטלו מותר האילן. אבל בנטלה משם, כיון דלשם ע"ז שתחתיה נטעה, עדיין באיסורו עומד [עי' פ"ד מ"ד]. מיהו הרמב"ם והטור גרסו ונטלה:

איזו היא אשרה:    ר"ל הא דאמרינן לעיל דאילן שתחתיה ע"ז אסור, פליגי בה ר"ש ורבנן:

רבי שמעון אומר כל שעובדין אותה:    האילן עצמו דוקא:

נתיר להן את האילן:    לאחר שיסירו מתחתיו

בועז

פירושים נוספים