משנה עבודה זרה ג ו

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עבודה זרה · פרק ג · משנה ו | >>

מי שהיה ביתו סמוך לבית עבודה זרה ונפל, אסור לבנותו.

כיצד יעשה, כונס בתוך שלו [ ארבע אמות ] ובונה.

היה שלו ושל עבודה זרה, נדון מחצה על מחצה.

אבניו עציו ועפרו, מטמאין כשרץ, שנאמר (שם ז) שקץ יט תשקצנו.

רבי עקיבא אומר, כנדהכ, שנאמר (ישעיה ל) תזרם כמו דוה כא צא תאמר לו. מה נדה מטמאה במשא, אף עבודה זרה מטמאה במשא.

משנה מנוקדת

מִי שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית עֲבוֹדָה זָרָה וְנָפַל,

אָסוּר לִבְנוֹתוֹ.
כֵּיצַד יַעֲשֶׂה?
כּוֹנֵס בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת וּבוֹנֶה.
הָיָה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה,
נִדּוֹן מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה.
אֲבָנָיו עֵצָיו וַעֲפָרוֹ, מְטַמְּאִין כַּשֶּׁרֶץ,
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז, כו): "שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ".
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
כַּנִּדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ל, כב):
"תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה, צֵא תֹּאמַר לוֹ";
מַה נִּדָּה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא,
אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא:

נוסח הרמב"ם

מי שהיה ביתו, סמוך לבית עבודה זרה -

ונפל - אסור לבנותו.
כיצד הוא עושה?
כונס לתוך שלו - ובונה.
היה שלו, ושל עבודה זרה - ידון מחצה למחצה.
אבניו, ועציו, ועפרו -
מטמאין כשרץ - שנאמר: "שקץ תשקצנו, ותעב תתעבנו" (דברים ז כו).
רבי עקיבה אומר:
כנידה - שנאמר "תזרם כמו דווה, צא תאמר לו" (ישעיהו ל כב),
מה הנידה מטמא במשא - אף עבודה זרה מטמאה במשא.

פירוש הרמב"ם

אף על פי שהוא כונס לתוך שלו, אסור להניח אותו המקום העשוי לעבודה זרה, לפי שהיה מהנה אותה. אבל ממלא אותו בדברים מאוסים, ויתן שם קוצים וכיוצא בהם.

ודע שטומאת עבודה זרה דרבנן, ולפיכך היו מקילין בה מכל צד, ואומרים שהוא נדמה כשרץ לטמא במגע לא במשא כשרץ, [ונדמה לנידה שאינה מטמאה איברים כנידה שאין ידה או רגלה אם נחתכו מטמאים משום נידה,] ונדמה למת שאינה מטמאה אלא בכזית לא בפחות מזה.

ואין הלכה כרבי עקיבא, ואפילו בעבודה זרה עצמה, וכל שכן משמשיה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

סמוך לבית עבודה זרה - שהיה אחד מכותליו בית עבודה זרה והבית עצמו נעבד טו:

אסור לבנותו - שבונה בית לע"ז:

כונס לתוך קרקע שלו ארבע אמות - ואינו מניחו פנוי, שנמצא מהנה לע"ז שמרחיב את גבולה, אלא ממלא המקום קוצים ועושה שם בית הכסא לתינוקות טז:

היה שלו ושל ע"ז - שמקום עובי הכותל חציו שלו:

נדון מחצה על מחצה - אותו חלק של ע"ז אינו עולה בכניסת ארבע אמות. אבל חלקו עולה. שאם עוביו שתי אמות מונה אמה שלו וכונס שלש אמות בתוך שלו:

אבניו ועציו ועפרו - של אותו כותל:

מטמאין כשרץ - ואפילו חלקו של ישראל, לפי שאין ברירה יז:

כשרץ - שמטמא במגע ואינו מטמא במשא. לפי שטומאת ע"ז דרבנן, אקילו בה. ואינה מטמאה בכעדשה כשרץ, אלא בכזית כמת יח:

רבי עקיבא אומר כנדה - ואין הלכה כרבי עקיבא אפילו בע"ז עצמה, וכל שכן במשמשיה:

פירוש תוספות יום טוב

סמוך לבית ע"ז. כתב הר"ב שהיה אחד מכותליו בית ע"ז וכו'. ובירושלמי מפרשינן מתני' בשקדם הכותל לע"ז. ולפיכך כשסמך ישראל בהיתר סמך. הר"ן:

כונס לתוך שלו. כתב הר"ב ואינו מניחו פנוי כו' ועושה שם בית הכסא לתינוקות דלא בעי בהו צניעותא. דאילו לגדולים צניעותא בעי. גמ'. ומפורש בגמ' דלא בעי תרתי אלא דעביד בית הכסא א"נ דגדיר ליה וכו'. וכן צריך לפרש דברי הר"ב דאו או קאמר. וז"ל הטור סימן קמ"ג יעשה בהם בית הכסא ואם אינו רשאי ימלאנה קוצים:

ארבע אמות. נ"א ל"ג וכן הרמב"ם בפרק ח' מהלכות ע"ז לא העתיק ארבע אמות:

אבניו ועציו ועפרו מטמאין. כתב הר"ב ואפילו חלקו של ישראל לפי שאין ברירה. וכן כתב רש"י והר"ן. ותימא דמפרש בסמוך דטומאת ע"ז דרבנן והכי איתא בגמ'. ובדרבנן הא קיי"ל דיש ברירה כמו שפסק הר"ב במשנה ד' פ"ז דדמאי ואולי דמשום חומרת ע"ז אמרו דאין ברירה והכי נמי אשכחן בדרבנן דאין ברירה במשנה ג' פ"ק דביצה. ושם מפורש. וכן שם סוף פ"ד:

כשרץ. פירש הר"ב שמטמא במגע וכו' ואינו מטמא בכעדשה כשרץ. אלא בכזית כמתים דאתקש נמי למת. שנאמר (מלכים ב' כ"ג) וישלך את עפרו אל קבר בני העם. גמ' פרקט' דשבת דף פ"ג [ע"ב]:

שנאמר שקץ. לשון שרץ). רש"י:

כנדה ואתקוש לשרץ למשמשיה. ותנא קמא סבר דאתקש לנדה שאינה מטמאה לאברים אם נחתך אבר ממנה. כנדה שאינה מטמאה לאברים. גמ' שם דף פ"ב [ע"ב]:

שנאמר תזרם כמו דוה. בע"ז משתעי. רש"י:

מה נדה מטמאה במשא. דכתיב (ויקרא ט"ו) וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו. אלמא טימיתיה לכלי אשר נשא אותה. ואע"פ שלא נגעה. שאפילו היה עשרה כלים זה על זה כולם בכלל אשר תשב עליו הן. רש"י. ובפ"ט דשבת מפרש דאתקוש לזב וכו'. וכן כתב הר"ב במ"ו פרק בתרא דזבים. וע"ש:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(טו) (על הברטנורא) ובירושלמי מפרש, כשקדם הכותל לאליל, ולפיכך כשסמך ישראל בהיתר סמך. הר"נ:

(טז) (על הברטנורא) דלא בעי צינעותא, דאלו לגדולים צניעותא בעי. גמרא. ומה שכתב ועושה כו', או או קאמר. וכן הוא בגמרא:

(יז) (על הברטנורא) ואע"ג דבדרבנן קיי"ל דיש ברירה, י"ל דמשום תומרת אליל אמרו דאין ברירה:

(יח) (על הברטנורא) דאתקש נמי למת, שנאמר וישלך את עפרו אל קבר בני העם. גמרא:

(יט) (על המשנה) שקץ. לשון שרץ. רש"י:

(כ) (על המשנה) כנדה. ואתקיש לשרץ למשמשיה. ות"ק סבר דאתקיש לנדה שאינה מטמאה לאברים אם נחתך אבר ממנה, כנדה שאינה מטמאה לאברים. גמרא:

(כא) (על המשנה) שנאמר כו'. באליל משתעי. רש"י:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

מי שהיה ביתו וכו':    בשבת ר"פ ר' עקיבא. ועיין במ"ש שם. ויש ספרים דגרסי מי שהיה כותלו וכן הוא ברב אלפס והרא"ש ז"ל. וביד בהלכות עכומ"ז פ"ח סימן ה' ובפ' ששי דהלכות שאר אבות הטומאות סימן ב' ה'. ובטור י"ד סימן קמ"ג:

כונס לתוך שלו ד' אמות ובונה:    אית דלא גרסי מלות ד' אמות אלא כונס לתוך שלו ובונה וגם שם ביד ליתנהו למלות ד' אמות. גם הרי"א ז"ל מחקם. בפירוש רעז"ל ועושה שם ב"ה לתינוקות. אמר המלקט פירוש דלבני אדם גדולים אי אפשר לעשותו בית הכסא דהא בעו צניעותא אפילו בליליא ואנן תנן דאסור לבנות כותל להפסיק בינו ובין ע"ז לפי שפונהו לע"ז הלכך עביד ליה לתנוקות דלא בעי צניעותא א"נ לבני אדם גדולים עביד ליה וגדיר ליה בהיזמי והיגי הכי איתא בגמרא:

נידון מחצה על מחצה:    אותו חלק של ע"ז אינו עולה לו בכניסת ד' אמות אבל חלקו עולה לו שאם היה עביו שתי אמות מונה האמה שלו וכונס עוד שלש אמות לתוך שלו:

תזרם כמו דוה:    בע"ז קא מישתעי קרא כך פירש רש"י ז"ל אבל בירושלמי פירשו דמאי דאמרינן נידון מחצה על מחצה היינו לומר שחצי הכותל מותר ונוטל מחצה בעצים ובאבנים ומיהו ה"מ במכיר האבנים שכנגדו אבל בשאינו מכירם הכל אסור דאין ברירה דאע"ג דבכותל שני שותפים רשות שניהם שוה בכל צדי הכותל וכל אחד מהם יש לו שותפות אפילו באותן האבנים שהן לצד חברו שותפות זו של ע"ז ושל ישראל שניא דמסתמא על דעת כן נשתתפו שצד שכנגד כל אחד יהא שלו לגמרי דתרוייהו בהכי ניחא להו לישראל בהכי ניחא ליה כדי שלא יאסר הצד שכנגדו ובני ע"ז ניחא להו בהכי כדי שלא ישתחוו אלא לחלקם ולפיכך כל שישראל מכיר אבניו נוטלן והן שלו אבל בשאינו מכיר כולן אסורות דאין ברירה ומיהו מסתברא דמותר למכור לו חלקו בכל מקום שהוא. ולי פשטא דמתניתין מוכחא כפי' רש"י ז"ל דקתני מעיקרא נידון מחצה על מחצה ובתר הכי קתני אבניו ועציו ועפרו וכיון דלא פירשו הכי בגמ' דילן משמע דנקטינן מתניתין כפשטה וכדברי רש"י ז"ל ולפיכך אני חוכך להחמיר למעשה היתרו של ירושלמי אבל הרמב"ם ז"ל כתבו בפ"ח מהלכות עכומ"ז והך מתניתין אתיא אפילו כמ"ד דע"ז שנשתברה מאליה מותרת וכגון שהשתחווה לכל אבן ואבן והכי אוקמוה בירושלמי והתם מפרשינן מתני' בשקדם הכותל לע"ז ולפיכך כשסמך ישראל בהיתר סמך עכ"ל הר"ן ז"ל:

תפארת ישראל

יכין

מי שהיה ביתו סמוך לעבודה זרה:    שהיה א' מכותליו משמש גם לבית ע"ז. ואף שאין הבית עצמו נעבד [ודלא כר"ב. ועי' ש"ך רקמ"ז]:

כיצד יעשה כונס בתוך שלו ארבע אמות ובונה:    ואותו הרווח ימלא אבנים או קוצים, כדי שלא תהנה הע"ז [קמ"ג]:

היה:    הכותל:

נדון מחצה על מחצה:    שאם הכותל עובי ב' אמות יחשוב מהם רק אמה א' לכניסת הד' אמות:

מטמאין כשרץ:    שמטמא במגע ולא במשא, אבל שיעורו בכזית, כמת, ולא בכעדשה כשרץ. אבל כשאינו מכיר אבניו, רשאי למכור לעכו"ם חלקו בכל מקום שהוא:

שקץ תשקצנו:    לשון שרץ:

רבי עקיבא אומר כנדה:    מטמא גם במשא. ודוקא בנעבד הבית בעצמו:

בועז

פירושים נוספים