משנה סנהדרין ט ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק ט · משנה ו | >>
הגונב את הקסוה והמקלל בקוסם והבועל ארמית, קנאין פוגעין בוכג.
כהן ששמש בטמאה, אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דיןכו, אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה כז ומפציעין את מוחו בגזירין.
זר ששמש במקדש, רבי עקיבא אומר, בחנק.
וחכמים אומרים, בידי שמים.
משנה מנוקדת
הַגּוֹנֵב אֶת הַקַּסְוָה,
- וְהַמְּקַלֵּל בְּקוֹסֵם,
- וְהַבּוֹעֵל אֲרַמִּית,
- קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ.
- כֹּהֵן שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּטֻמְאָה,
- אֵין אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין,
- אֶלָּא פִּרְחֵי כְּהֻנָּה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ חוּץ לָעֲזָרָה,
- וּמַפְצִיעִין אֶת מוֹחוֹ בִּגְזִירִין.
- זָר שֶׁשִּׁמֵּשׁ בַּמִּקְדָּשׁ,
- רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בְּחֶנֶק;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּידֵי שָׁמָיִם:
נוסח הרמב"ם
הגונב את הקסווה, והמקלל בקוסם, והבועל ארמית - קנאין פוגעין בהן.
- כוהן ששימש בטומאה -
- אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין,
- אלא פרחי כהונה -
- מוציאין אותו חוץ לעזרה,
- ומוציאין את מוחו בגזרין.
- זר ששימש במקדש -
- רבי עקיבה אומר: בחנק.
- וחכמים אומרין: בידי שמים.
פירוש הרמב"ם
קסוה - כלי שרת, נגזר מן "קשות הנסך"(במדבר ד, ז).
ומקלל בקוסם - הוא שיברך את השם בשם עבודה זרה.
ובועל ארמית - שיבעול בת עובדי עבודה זרה בפרהסיא, בעשרה מישראל או יותר, ובשעת מעשה, כגון פנחס.
אבל אחר שבא עליה ופירש, או שלא יהיה בקהל ישראל, או שאינה עובדת עבודה זרה, אסור להרגו. לפי שהוא מחויב כרת על בת עובדי עבודה זרה, ואף על פי שלא נזכר בתורה ולא מנה זה בכלל הכריתות קבלה היא, ונתבאר במקרא "ובעל בת אל נכר, יכרת ה' לאיש אשר יעשנה"(מלאכי ב, יב) וגו'. וכבר בארנו גם כן שהבא על הגויה חייב מלקיות הרבה, וכולם מדרבנן. ואם ישאל לנו הקנאי אם יפגע בו אם לא, ואפילו הוא בשעת מעשה, אין מורין לו. ואם פשט ידו והרגו אין עליו עונש. וכמו כן אם התחזק הבועל בשעת המעשה, והרג את הקנאי להציל נפשו ממנו, אינו חייב מיתה לפי שהוא רודף אחריו להרגו, והתורה לא גזרה הדין להרגו אלא על הדרך הנזכר.
אמרה תורה "והזר הקרב יומת"(במדבר יח, ז), רבי עקיבא אומר מיתת חנק, וחכמים אומרים מיתה בידי שמים.
וזו המיתה בידי שמים הוא פחות מן הכרת, לפי שהמחויב כרת ישאר העונש עליו אחר המיתה כמו שנבאר בפרק שאחר זה, ומחויב מיתה כשמת נתכפר לו.
ואלה המחויבין מיתה גם כן לוקין מדאורייתא כשיתברר החטא בעדים והתראה כמו מחויבי כרת בשווה, ובלבד שיהיו עוברים על לאו.
- ומחויבי מיתה הן אוכל טבל, וכהן טמא שאכל תרומה טהורה, וזר שאכל תרומה, וזר ששמש, וטמא ששמש, וטבול יום ששמש, ומחוסר בגדים ששמש, ומחוסר כפורים, ושלא רחץ ידים ורגלים, ושתויי יין, ופרועי ראש.
- אמנם טמא שאכל תרומה הוא שנאמר "ומתו בו כי יחללוהו"(ויקרא כב, ט).
- ונאמר בטבל "ולא יחללו את קדשי בני ישראל"(ויקרא כב, טו), וכמו שהחלול האמור בתרומה במיתה כך חלול האמור בטבל במיתה.
- וזר שאכל תרומה, לפי שאחר שאמר "ומתו בו כי יחללוהו"(ויקרא כב, ט) אמר "וכל זר לא יאכל קדש"(ויקרא כב, י).
- וזר ששמש מבואר, שנאמר "והזר הקרב יומת"(במדבר יח, ז).
- וטמא ששמש, הוא מה שנאמר בטמאים "וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו"(ויקרא כב, ב), וזה החלול כמו החלול הנזכר באמרו "ומתו בו כי יחללוהו"(ויקרא כב, ט).
- וטבול יום, מפי הקבלה סמכוהו לזה שאמר הכתוב "קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו"(ויקרא כא, ו).
- ומחוסר בגדים, שנאמר בכהנים "וחגרת אותם אבנט" וגו' "והיתה להם כהונה לחקת עולם"(שמות כט, ט), בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אבל כשיחסר מהם דבר הנה הוא כזר.
- ומחוסר כפורים, לפי שנאמר "וכפר עליה הכהן, וטהרה"(ויקרא יב, ח), מכאן ראיה לפני הבאת כפרה טמאה נקראת.
- ונתבאר שאין עבודה לטמא, ואם עבד במיתה.
- ושלא רחץ ידים ורגלים מבואר, שנאמר "ירחצו מים ולא ימותו"(שמות ל, כ).
- "יין ושכר אל תשת אתה ובניך, בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו, ראשיכם אל תפרעו, ובגדיכם לא תפרומו, ולא תמותו"(ויקרא י, ו).
ואין הלכה כרבי עקיבא:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
הגונב את הקסוה - אחד מכלי שרת. מלשון קשות הנסך (במדבר ד) כב:
והמקלל בקוסם - המברך את השם בשם עבודה זרה:
והבועל ארמית - נכרית:
קנאים פוגעים בו - המקנאים קנאתו של מקום היו הורגים אותו כד. והוא שתהיה הנכרית בת נכרית, ובשעת מעשה, ובפני עשרה מישראל. ואם חסר אחד מן התנאים הללו אסור להרגו. אבל ענשו מפורש על פי נביא, יכרת ה' לאיש אשר יעשנה. ומלקין אותו ארבע מלקיות מדברי סופרים, משום נדה, משום שפחה משום נכרית, משום זונה כה:
פרחי כהונה - בחורים שמתחיל שער זקנם לפרוח בהם:
בגזירין - בקעיות של עצים:
רבי עקיבא אומר בחנק - נאמר כאן (במדבר א) והזר הקרב יומת. ונאמר להלן (דברים יג) והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת, מה להלן בחנק אף כאן בחנק:
וחכמים אומרים בידי שמים - נאמר כאן יומת, ונאמר להלן (במדבר יז) כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות, מה להלן בידי שמים כח אף כאן בידי שמים. והלכה כחכמים. ומיתה בידי שמים הוא פחות מן הכרת, שהכרת יש עליו עונש לאחר מיתה אם לא עשה תשובה כראוי, ומיתה בידי שמים אין לאחר מיתה עליו כלום. ורש"י כתב בפרק במה מדליקין (שבת כה.) דמיתה בידי שמים ימיו נקצרים ואינו הולך ערירי, כרת אית ביה תרתי, ימיו נכרתים והולך ערירי. ומחוייבי מיתה בידי שמים שעל עסקי מקדש וקדשים הם אחד עשר, ואלו הן, האוכל טבל, וכהן טמא שאכל תרומה טהורה, וזר שאכל תרומה, וזר וטמא כט וטבול יום ששמשו, ומחוסר כפורים, ומחוסר בגדים, ושלא קידש ידים ורגלים, ושתויי יין, ופרועי ראש. קצת מהם נאמר מיתה בהם בפירוש, וקצתם למדום רבותינו מפי הקבלה בגזירה שוה ובהיקש:
פירוש תוספות יום טוב
הגונב את הקסוה. כתב הר"ב אחד מכלי שרת מל' קשות הנסך. גמרא. כלומר שהקסוה הוא שם מושאל ומצאתי לו חבר במשנה ג' פ"ד דכלים:
והבועל ארמית. כתב הר"ב והוא שתהיה כו' ואם חסר וכו' משום זונה. אם הוא כהן. תוספות:
קנאין פוגעים בו. גונב קסוה רמיז ליה קרא (במדבר ד') ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו. פירש"י כבלע את הקדש לשון גנב. שמבליעין ומחביאין. ורמז בעלמא הוא ולא מקרא נפיק. דעיקר קרא בלויים כתיב שהוזהרו שלא לראות בסלוק מסעות בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהן שהיו אהרן ובניו מכסים וכו' ע"כ. ומקלל בקוסם. דמחזי כמברך את השם גמרא סוף ד' פ"ב. ובועל ארמית דהא אשכחן דבר כרת הוא. כדמייתי לי' הר"ב יכרת ה' לאיש [מלאכי ב' י"ב]. גמרא שם:
פוגעין בו. פירש הר"ב הורגים כמו לך פגע בו (מלכים א' ב' כ"ט) רש"י:
כהן ששמש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לב"ד וכו'. כלומר להלקות בדין לאו שיש בו חיוב מיתה בידי שמים אלא מוציאין וכו'. ואין ממחין עליהם בכך. הרמב"ם פ"ד מהלכות ביאת המקדש. וכתב הר"ב ומחוייבי מיתה בידי שמים שעל עסקי מקדש וקדשים הם אחד עשר. ואלו הן וכו' קצת נאמר בהם מיתה בפירוש וכו' כדאיתא בגמרא. וז"ל הרמב"ם טמא שאכל תרומה הוא שנאמר (ויקרא כ"ב) ומתו בו כי יחללוהו ונאמר בטבל (שם) לא יחללו את קדשי בני ישראל [את] [אשר ירימו בעתידים לתרום הכתוב מדבר. ועיין מ"ש במשנה א' ב' דפ"ק דזבחים] וכמו שהחלול האמור בתרומה במיתה. כך חלול האמור בטבל במיתה [ודקדק הר"ב לכתוב תרומה טהורה דבגמרא ממעטינן טמאה מדכתיב כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת ועיין במשנה ב' פי"ג דזבחים. ובמשנה ג' פי"א דפרה]. וזר שאכל תרומה. לפי שאחר שאמר ומתו בו כי יחללוהו. אמר וכל זר לא יאכל קדש [וכל פרשתא בתרומה קאי שכתוב ובא השמש [וטהר] ואחר יאכל מן הקדשים. דאיירי בתרומה כמ"ש בריש ברכות]. וזר ששימש. מבואר שנאמר וזר הקרב יומת. וטמא ששימש. הוא מה שנאמר בטמאים (שם)וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו. וזה החלול כמו הנזכר באמרו ומתו בו כי יחללוהו. [וא"ת תיפוק לי משום טמא שנכנס למקדש דבכרת [כדתנן בריש כריתות]. וי"ל כגון שנטמא בפנים ולא שהה כשיעור דתנן בפ"ב דשבועות. אלא בא בקצרה והפך בצנורא כדאיתא התם בגמרא. תוספות] וטבול יום. מפי הקבלה סמכוהו לזה שאמר הכתוב (שם כ"א) קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו. ומחוסר בגדים שנאמר בכהנים [שמות כ"ט] וחגרת אותם אבנט וגו' והיתה להם כהונה לחקת עולם. בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם. אבל כשיחסר מהם דבר הנה הוא כזר. ומחוסר כפורים לפי שנאמר (ויקרא י"ב) וכפר עליה הכהן וטהרה. מכאן ראיה לפני הבאת כפרה טמאה נקראת. ונתבאר שאין עבודה לטמא. ואם עבד במיתה. ושלא רחוץ ידים ורגלים. מבואר שנאמר (שמות ל') ירחצו מים ולא ימותו. [ושתויי יין שנאמר] יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד (ויקרא י') [ועיין מ"ג פ"ג דכריתות] ולא תמותו. [ופרועי ראש] ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו. ע"כ ל' הרמב"ם. ואלו י"א נמנין כך בברייתא בגמרא [דף פ"ג] ועיין בפירש הר"ב ספ"ק דכלים. אבל תמה אני דלחשוב נמי פרומי בגדים ולהוו י"ב. ומיהו בגמרא אפרועי ראש מייתי לה מדכתיב ביחזקאל [מ"ד כ'] וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו. וכתיב בתריה ויין לא ישתו. אתקש פרועי ראש לשתויי יין. מה שתויי יין במיתה אף פרועי ראש במיתה. וכן העתיק הרמב"ם בחבורו פ"א מהלכות ביאת המקדש. כהן שגדל שערו אסור ליכנס וכו'. ואם נכנס ועבד חייב מיתה וכו' שנאמר ויין לא ישתו כל כהן וראשם לא יגלחו ופרע וגו'. ע"כ. וכתב עליו הכ"מ וא"ת מה צורך להיקש זה הא מקרא משמע ראשיכם אל תפרעו ולא תמותו הא אם תפרעו תמותו י"ל דקרא אפשר לפרשו לרשות. דה"ק קרא אע"פ ששאר אבלים שלא קרעו ולא פרעו במיתה. אינכם בכלל חיוב זה. ע"כ. והשתא אתי שפיר דלא חשיב פרומי בגדים בכלל חייבי מיתה בידי שמים דהא בקרא דיחזקאל לא כתיב. אלא דאכתי קשיא לי דכתב שם הרמב"ם דין קרועי בגדים ודין פרועי ראש אחד הוא שנאמר (ויקרא י') ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו. הא אם עבד הוא קרוע בגדים חייב מיתה בידי שמים. ע"כ. ונ"ל דאי לאו קרא דיחזקאל ודאי דליכא למילף דלא תמותו לחיוב מיתה אתא אלא לרשות כדברי הכ"מ. אבל השתא דגלי לן קרא דיחזקאל בפרועי ראש דבמיתה ה"ה פרומי בגדים נמי דכתיב גביה. וזה שדקדק הרמב"ם לכתוב דין קרועי בגדים ודין פרועי ראש אחד הוא וכו'. ולמאי נ"מ תליין אהדדי. אלא משום דמיחזקאל ילפינן דלא תמותו לחיוב אתא. וא"כ פרומי בגדים נמי בחיוב מיתה הן. דהא הך דלא תמותו על פרומי בגדים נמי קאי ובהדיא תניא בת"כ ובגדיכם לא תפרומו ולא תקרעו בגדיכם ולא תמותו. ממשמע לאו אתה שומע הן. ע"כ. ש"מ דלחיובא אתא. ומיהו תנא דידן לא מני אלא י"א. הואיל ופרומי בגדים אין לנו בו מקרא מפורש כמו בפרועי ראש. דהא אע"ג דביחזקאל כתיב ביה חיוב מיתה. אפשר דאכתי קרא דלא תמותו לרשות אתא. ומשום פרומי בגדים שאינו אלא רשות. ותו אשכחן במתניתין דספ"ק דכלים דקתני פרועי ראש והוה ליה למתני נמי פרומי בגדים אך עדיין יש להקשות על לשונו שבפירוש המשנה דלא מני אלא י"א משום דנסיב ליה אליבא דתנא דידן. ואפ"ה נסיב ליה לקרא דראשיכם לא תפרעו וגו'. שאם נלמד ממנו לחיוב. ודאי דפרימה נמי אית ביה חיובא וכמו שפסק כן בחבורו שיש בו חיוב מיתה ולחשבוה ויהיו י"ב. וזה צ"ע:
חוץ לעזרה. דבהר הבית מותרין טמאי מתים ומת עצמו. כדפירש הר"ב במשנה ח' בפרק קמא דכלים:
רבי עקיבא אומר בחנק. כתב הר"ב נאמר כאן והזר הקרב יומת ונאמר להלן והנביא וגו' יומת. מה להלן בחנק. כמ"ש בריש משנה י' פ"ז:
וחכמים אומרים בידי שמים. כתב הר"ב נאמר וכו' מה להלן בידי שמים דבמאתים וחמשים איש [בשרופים דקרח] כתיב. רש"י. ור"ע סבר דנין יומת מיומת. ואין דנין יומת מימות. ורבנן סברי דנין הדיוט מהדיוט. ואין דנין הדיוט מנביא. ורבי עקיבא כיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה. גמרא:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(כב) (על הברטנורא)} כלומר שהקסוה הוא שם מושאל:
(כג) (על המשנה) קנאין כו' גונב קסוה, רמיז ליה קרא, ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו. ופירש"י כבלע לשון גנב שמבליעין ומחביאין. ורמז בעלמא הוא כו'. והמקלל בקוסם, דמחזי כמברך את השם. גמרא. ובועל כו' דהא אשכחן דבר כרת הוא, יכרת ה' לאיש:
(כד) (על הברטנורא) כמו לך פגע בו (מ"א ב') רש"י:
(כה) (על הברטנורא) אם הוא כהן. רש"י:
(כו) (על המשנה) לב"ד. כלומר להלקות בדין, לאו שיש בו חיוב מיתה בידי שמים, אלא מוציאין כו' ואין ממחין עליהם. הר"מ:
(כז) (על המשנה) חוץ כו'. דבהר הבית מותרים טמאי מתים ומת עצמו:
(כח) (על הברטנורא) דבמאתים וחמשים איש (בשרופים דקרח) כתיב. רש"י. ור"ע סבר אין דנין יומת מימות כו' גמרא:
(כט) (על הברטנורא) וא"ת ותיפוק ליה שנכנס למקדש דבכרת. וי"ל שנטמא בפנים ולא שהה כשיעור אלא בא בקצרה והפך בצנורא. תוספ'. ועתוי"ט אמאי לא חשיב נמי פרומי בגדים:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
המקלל בַּקֶסֶם: גרסינן בנקידת סגו"ל תחת הקו"ף וכן משמע מן הירושלמי ומפרש בגמרא שנותן קסמים כנגד לבו וחושב שיש בו כח לקלל כלפי מעלה אי שמקלל לחברו ואומר יכהו הקסם הזה לו ולקונו ולמקנו דהיינו כלפי מעלה שהוא קונה את העולם ומקנה לבריאותיו את טובו ועיין בהרמב"ם ז"ל פ' שני דהלכו' עכו"ם סי' ט':
הבועל ארמית: פ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ו.) וביד פי"ב דהלכות איסורי ביאה סי' ד' ה' ו'. ובטור ח"מ סי' תכ"ה. ומצאתי כתוב בשלטי הגבורים שעל המרדכי דפ' החולץ ד' תנ"ז בשם רבינו אברהם הגדול כי גם הנבעלת לארמאי קנאים פוגעין בה ע"כ. ירושלמי תני ר' ישמעאל זה שהוא נושא כותית ומוליד בנים מעמיד ממנה אויבים למקום. כתיב וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן מה ראה ראה את המעשה ונזכר להלכה הבועל ארמית קנאים פוגעים בו תני שלא ברצון חכמים ופנחס שלא ברצון חכמים א"ר יהודה בר פזי בקשו לנדותו אילולי שקפצה עליו רוח הקדש והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וגו' ע"כ:
כהן ששמש בטומאה וכו': אלא אחיו הכהנים מוציאין אותו חוץ לעזרה כתבו תוס' בפסחים ס"פ האשה ובפ"ק דיבמות ד' ז' ובר"פ כל הפסולים לאו דוקא חוץ לעזרה אלא ה"ה לחיל ע"כ. וקיימא לן דטמא ששמש במיתה בידי שמים. ואעפ"כ אחיו הכהנים היו מפצעין את מוחו ובפ' ידיעות דף י"ז מפ' דמשכחת זר ששמש במיתה בנטמא בעזרה דאי בנטמא בחוץ ונכנס איחייב ליה כרת בכניסתו ואי דשהה הרי נתחייב כרת אלא משכחת לה בעבודה בלא שהייה כגון שמיד אחר שנטמא בעזרה יצא מיד בדרך קצרה ודרך יציאתו היה אוחז מזלג בידו והכה בו באחד מן האברים שעל המערכה והיפך מה שלמעלה למטה דהויא עבודה להתחייב עליה זר:
אלא פרחי כהונה מוציאין את מוחו בגיזרין: כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל וכתב ס"א גרסי' מוציאין אותו חוץ לעזרה:
ר' עקיבא אומר בחנק: מתניתין ר"ש אליבא דר' עקיבא היא אבל בברייתא דמייתי בגמרא ס"ל לרבנן אליבא דר' עקיבא דמיתתו בסקילה דגם הנביא שהדיח ס"ל לר' עקיבא דבסקילה וגם ר' יוחנן בן נורי ס"ל כר' עקיבא דמתני' דבחנק בין נביא בין זר ששמש:
וחכמים אומרים בידי שמים: דנאמר כאן יומת ונאמר להלן גבי מאתים וחמשים איש שרופי קרח ימות מה להלן בידי שמים אף כאן בידי שמים וחכמים דמתני' ר' ישמעאל הוא דפליג עליה דר' עקיבא בברייתא וס"ל דזר ששמש במקדש בידי שמים ומפ' בגמרא דבהא פליגי ר' עקיבא סבר דנין יומת מיומת ואין דנין יומת מימות ור' ישמעאל סבר דנין הדיוט מהדיוט ואין דנין הדיוט מנביא ור' עקיבא ס"ל דנביא שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה ושפיר ילפינן מיניה. וביד רפ"ד דהל' ביאת מקדש ורפ"ט ובספי"ח דהלכות סנהדרין:
תפארת ישראל
יכין
הגונב את הקסוה: כלי שרת, מלשון קשות הנשך (במדבר ד, ז):
והמקלל בקוסם: שבירך השם ב"ה בשם ע"ז, דמחזי כמברך שם בשם:
והבועל ארמית: ר"ל בת עכו"ם, ואין פוגעין בו רק בשעת מעשה, ורק בבעל בפני עשרה מישראל, ובחסר חד מהנך אסור להרגו, אבל ענשו מפורש בנביא, יכרת ה' וגו' [מלאכי ב' י"ב] וקנאים פוגעין בו קאי גם אגונב קסוה שאינו נהרג רק כשתפסו בשעה שגונב:
קנאין: [אייפרער], שמתקנאין עבור כבוד ה' ב"ה:
פוגעין בו: ר"ל מי שמתלהב באותו שעה לכבודו יתברך, רשאי להרגו:
כהן ששמש: ע"ג מזבח,
בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין: להלקותו כדינו, דלאו שיש בה חיוב מיתה בידי שמים הוא, ודוקא שניטמא בפנים, ולא שהה כשיעור המפורש [בפ"ה דשבועות], דאל"כ, או שנטמא בחוץ ונכנס, בר כרת הוא:
אלא פרחי כהונה: בחורי כהונה, דאינו ראוי שיענש ע"י נכבדי כהנה הזקנים, גם כדי שיקחו אלה מוסר [כבסוטה פ"א מ"ו]:
מוציאין אותו חוץ לעזרה: דבהר הבית מת מותר:
ומפציעין את מוחו בגזירין: בגזרי עצים. ונ"ל דכולהו הלממ"ס, כדמשמע מרש"י [דפ"א ב' ד"ה והיכא רמיזא]:
וחכמים אומרים בידי שמים: מיתה בידי שמים חלוק מכרת בג' דברים. דבכרת (א) מת בפחות מבן ס' שנה [כמ"ק דכ"ח א'], ולירושלמי [בכורים פ"ב] מת בפחות מנ' שנה. (ב) גם זרעו הקטנים בשעת החטא, נכרתים מהעולם, ולריב"א דוקא אותן שנכתב בהם ערירים ימותו. (ג) בכרת יש ג"כ אופן שגם נפשו נכרתת, דהיינו כל מקום שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא אז נפשו תתם כעשן אחר מותו, וכדאמרינן [סנהדרין ס"ד ב'], הכרת בעה"ז, תכרת בעה"ב. ואפשר דגם היכא דכתיב תכרת הנפש ההיא מלפני [כויקרא כ"ב ג'] גם היא תמה נכרתה. ומרמב"ם [רפ"ח מתשובה] משמע דבכל חייבי כרת הדין כן [ועי' מ"ק דכ"ח א', ותוס' שבת כ"ה א' ד"ה כרת, ותו' יבמות ד"ב א' ד"ה אשת]. משא"כ במיתה בידי שמים אין ענשו רק שמת בקוצר שנים, ואין זמן קצוב למיתתו, אמנם בש"ס [מ"ק דכ"ח א'] אמרי' דבמת בן ס' הו"ל מיתה בידי שמים. ורבינו כסף משנה [פ"ד מכלי מקדש ה"ד] כתב, דבמיתה בידי שמים, עלה מות בחלונו, שגם בעלי חיים שלו מתים, פרתו רועה באפר והיא מתה, תרנגולתו מנקרת באשפה והיא מתה, משא"כ בכרת ענשו רק על עצמו וזרעו [וע"ש]. וכל זה בלא עשה תשובה, אבל בעשה תשובה, כל חטא מתכפר [רמב"ם ספ"ג מתשובה]. אמנם לא תקשה, הרי ראינו כמה רשעים שכפרו בעיקר ובועלין נדות ומחללי שבתות הרבה פעמים, ואפ"ה יאריכו ימים ושנים כזקני אשמאי. וגם זרעם אינו כלה. ותו מה יהא ענשו של העובר כמה פעמים על כריתות, כיון שנפשו אבדה בראשונה, מה יהא לו עוד עונש בעה"ב אחרי שנפשו כבר כהנדוף עשן תנדוף, וכי אתגורי אתגור [ועי' בירושלמי רפ"ב דככורים דמקשה מה יהיה עונשו של חוטא בכרת אחר שחי נ' שנה וע"ש]. תשובה לדבר זה עי' בדרושי אשר פי ה' יקבנו אור החיים הנדפס בסוף הסדר הזה אי"ה, ובר"פ דלקמן:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת