משנה נגעים ו ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק ו · משנה ב | >>
בהרת כגריס ובה מחיה ב כעדשהג,
רבתה הבהרת -- טמאה. נתמעטה -- טהורה.
רבתה המחיה -- טמאה. נתמעטה -- טהורהה.
בהרת כגריס,
- ובה מחיה כעדשה -
- רבת הבהרת - טמאה,
- נתמעטה - טהורה.
- רבת המחיה - טהורה,
- נתמעטה - טהורה.
- רבת הבהרת - טמאה,
זה מבואר על השורשים אשר הקדמנו, והוא שהבהרת אמנם תטמא כאשר היתה כגריס ולמעלה, והמחיה מכעדשה ולמעלה. וכאשר נתמעטה המחיה מכעדשה הרי כבר טהר לפי שסר סימן הטומאה.
וכן כאשר רבתה המחיה טהור, לפי שבהרת נתמעטה מכגריס, לפי שכן הונחה הבהרת כגריס מצומצם, ולזה לא תטמא אלא בכעדשה מצומצמת:
ובה מחיה כעדשה. ובין הכל כגריס:
רבתה הבהרת. מבחוץ טמאה משום פסיון:
נתמעטה טהורה. דליכא כגריס:
רבתה המחיה וכנסה הבהרת טהורה. דליכא מבוצרת דבעינן סביב המחיה בהרת כעדשה מכל צד כדפרי' בפ"ד ואית דגרסי הכא רבה המחיה טמאה ויש להעמידה כגון דבהרת כגריס בלא מחיה דאפי' רבה המחיה עד שני עדשים אכתי מבוצרת היא:
נתמעטה המחיה. מכעדשה כגון שרבתה הבהרת מבפנים טהורה:
רבתה הבהרת - מבחוץ:
טמאה - משום פשיון ד:
נתמעטה טהורה - דליכא כגריס:
רבתה המחיה - וכנסה הבהרת:
טהורה - דאין המחיה מבוצרת, דבעינן בהרת כעדשה מכל צד סביב למחיה:
בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה. ובין הכל כגריס הר"ש. ועיין בפ"ד משנה ו:
ובה מחיה כעדשה. שכן שיעורה כמ"ש במ"ב פ"ד. ובתנאי שתהיה מרובעת ג"כ כמו שזכרנו [במ"ה פ"א] וכבר בארו זה בתוספחא במקואות. אמנם נתנו הרבוע בה כאשר היתה [כעדשה] מצומצמת. עד שתהיה העדשה [בה] כמו עגולה ברבוע שלמת צלעות המקיף זאת העגולה אולם כאשר נוספת המחיה על זה השיעור עד שיהא מרובע כעדשה ישקע בתוכה הנה היא תטמא על איזה פנים שתהיה. הרמב"ם בפי' מתני' דלעיל:
רבתה הבהרת טמאה. פי' הר"ב משום פסיון. וכ"כ הר"ש. ונ"מ שאם הלכה המחיה טמאה משום פסיון. וז"ל מהר"ם רבתה הבהרת טמאה. וה"ה בלא פסיון טמא מעיקרא משום מחיה. אלא משום דבעי למימר רבתה מחיה טהורה. נקט נמי בבהרת רבתה נ"ל ע"כ. והרמב"ם בפ"ג מהלכות טומאת צרעת השמיט חלוקה זו:
רבתה המחיה טמאה. והר"ב העתיק טהורה. וכן הר"ש וכן הוא בנ"א וכן היא גירסת הרמב"ם וכתב הר"ש דיש להעמיד גיר' טמאה כגון דבהרת כגריס בלא מחיה דאפי' רבה המחיה עד שני עדשים אכתי מבוצרת היא ע"כ. וכתב מהר"ם ולפ"ז יש לפרש רישא נתמעטה טהורה. דנתמעטה מכשיעור בהרת ומחיתה. דהיינו שאין בה כגריס בין הכל. נתמעטה המחיה מכעדשה כגון שרבתה הבהרת מבפנים טהורה. וק"ל א"כ לפלוג ר"מ בהא כדקא פליג בסיפא דמטמא משום פסיון. ושמא י"ל דסתמא כרבנן וה"ל סתם ואח"כ מחלוקת. והדר סתם לן כרבנן גבי בהרת כגריס ומחיה כעדשה מקיפתה כמו שאפרש ע"כ:
נתמעטה טהורה. שאין הנגע פושה לתוכה אפי' לר"מ דמתני' דלקמן. דהא לית כאן טפי מכגריס דכי איכא כגריס בלא המחיה פתותה מכעדשה הוא דקאמר ר"מ שהנגע פושה לתוכה. כ"כ הר"ש בפי' התוספתא במתני' דלקמן:
(ב) (על המשנה) ובה כו'. ובין הכל כגריס. הר"ש:
(ג) (על המשנה) כעדשה. ובתנאי שתהיה מרובעת. הר"מ. ועתוי"ט:
(ד) (על הברטנורא) הר"ש. ונפקא מינה אם הלכה המחיה. וזה לשון מהר"ם, והוא הדין בלא פסיון, טמא משום מחיה, אלא משום דבעי למימר רבתה מחיה טהור, נקט נמי בבהרת רבתה:
(ה) (על המשנה) טהורה. ואפילו לר' מאיר [דמתניתין דלקמן]. דלא פליג אלא כי איכא כגריס בלא המחיה פחותה מכעדשה. הר"ש:
בהרת כגריס ובה מחי' כעדשה רבתה וכו'. ופי' הרא"ש ז"ל ובה מחי' כעדשה ובין הכל כגריס רבתה הבהרת בסוף שבוע שפשתה מבחוץ טמאה משום פשיון ובלאו הכי טמאה משום מחו' אלא אגב דבעי למיתני גבי מחי' רבתה ונתמעטה תנא נמי גבי בהרת רבתה ונתמעטה א"נ קמ"ל דפשיון סימן טומאה אף בנגע טמא הפושה ואם הלכה מחי' ישאר טמא משום פשיון ולא תימא אין פשיון סימן טומאה אלא בנגע טהור אבל בנגע טמא ה"ל כנגע גדול שבא לפני כהן שאין טמא בלא פשיון ונגע טמא נמי שפשה כיון דבלאו הכי הי' טמא ה"ל כנגע טמא מתחלתו וה"א דלא הוי פשיון סימן טומאה קמ"ל:
נתמעטה טהורה. דליכא כגריס:
רבתת המחיה. שכנסה הבהרת טהורה דאינה מבוצרת דבעי' סביב המחי' מכל צד כעדשה כדפרישית. כתב רבינו שמשון ז"ל אית דגרסי רבתה המחי' טמאה ויש להעמידה כגון דיש בבהרת כגריס בלא מחי' דאפי' רבתה המחי' עד שיעור שני עדשים אכתי מבוצרת היא ונ"ל דהגהת תלמיד היא ושבוש היא דאם יש בבהרת כגריס בלא מחי' א"כ נתמעטה הבהרת אמאי טהורה אכתי יש בה כגריס עם מחייתה אלא ודאי בהרת כגריס עם מחייתה קאמר ואע"ג דלעיל פ"ד קתני בהרת כגריס ובה מחי' כעדשה ופי' בהרת כגריס בלא מחי' שאני התם דקתני בסיפא בהרת היא ומחיתה כגריס הלכך על כרחין רישא בלא מחי' קאמר אבל הכא קאי ארישא דקתני גופה של בהרת ור"ל עם המחיה כדפרישית הלכך סיפא נמי עם מחיתה קאמר נתמעטה המחי' מכעדשה שרבתה הבהרת מבפנים עכ"ל ז"ל:
יכין
בהרת כגריס: בכל דוכתא במכילתן דנקט כי הך לישנא. משמע שיש בבהרת כגריס מלבד המחיה [כלעיל פ"ד מ"ו]. ואע"ג דלטמא המנוגע סגי כשהיא ומחיתה כגריס [כמבואר שם בסיפא]. אפ"ה נקט הכא בגוונא שהבהרת בלי המחיה כגריס מדבעי למנקט בסיפא רבתה המחיה טמא' [וע"ש] וה"ז א"א רק כשהבהרת לבד מהמחיה כגריס. ומיירי הכא שהביאה לפני הכהן כך וטימא אותו:
ובה מחיה כעדשה רבתה הבהרת: לצד חוץ:
טמאה: משום פסיון. ונ"מ דאף אם הלך אח"כ המחיה טמא משום פסיון. ואת"ל פשיטא. י"ל דסד"א דרק אחר הסגר או לאחר הפטור מטמא הפסיון [עיין פ"ה מ"ב]. אבל בנגע מוחלטת בלא"ה. הו"א כיון שא"צ לפשיון אז הו"ל אח"כ כשהלכה המחיה. כנגע שהיא גדולה מתחילתה קמ"ל [הרא"ש. ולפע"ד גם הא כבר שמעינן בפ"ה מ"ב בבבא דהלכה המחיה ודו"ק]:
נתמעטה טהורה: מיירי שנתמעטה עד שלא נשאר כרוחב ב' שערות סביב להמחיה:
רבתה המחיה טמאה: ודוקא בנשאר רוחב הבהרת סביב להמחיה כעדשה. דאז עכ"פ הנגע עם המחיה שבאמצע הם יחד יתר מכגריס:
נתמעטה טהורה: לגמרי. ובלא החליטו הכהן עדיין משום המחיה. נדונת כעמדה בעינה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת