משנה נגעים ו ח

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק ו · משנה ח | >>

[עריכה]

אלו מקומות באדם שאינן מיטמאין בבהרת -- תוך העין, תוך האזן, תוך החוטם, תוך הפה^טו, הקמטין, והקמטין שבצואר, תחת הדד, ובית השחי, כף הרגל, והצפורן. הראש, והזקן, השחין והמכוה והקדח המורדין -- אינן מיטמאין בנגעים, ואינן מצטרפים בנגעים, ואין הנגע פושה לתוכן, ואינן מיטמאין משום מחיה, ואין מעכבין את ההופך כולו לבן.

חזר הראש והזקן ונקרחו, השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת -- הרי אלו מיטמאין בנגעים, ואינן מצטרפין בנגעים, ואין הנגע פושה לתוכן, ואינן מיטמאין משום מחיה, אבל מעכבין את ההופך כולו לבן.

הראש והזקן עד שלא העלו שער, והדלדולין שבראש ושבזקן -- נדונין כעור הבשר.

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

אלו מקומות באדם, שאינן מיטמאין בבהרת -

תוך העין, ותוך האוזן, ותוך החוטם, ותוך הפה,

והקמטים, והקמטים שבצוואר, תחת הדד, ובית השחי,

כף הרגל, והציפורן, הראש, והזקן,

השחין, והמכווה, והקדח המורדין -

אינן מיטמאין בנגעים,

ואינן מצטרפין בנגעים,

ואין הנגע פוסה לתוכן,

ואינן מיטמאין משום מחיה,

ואינן מעכבין את ההופך כולו לבן.

חזר הראש, והזקן ונקרחו,

השחין, והמכווה, והקדח ונעשו צרבה -

הרי אלו מיטמאין בנגעים,

ואינן מצטרפין בנגעים,

ואין הנגע פוסה לתוכן,

ואינן מיטמאין משום מחיה,

אבל מעכבין את ההופך כולו לבן.

הראש והזקן שלא העלו שיער,

הדלדולין שבראש ושבזקן - נידונין כעור הבשר.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

אמר השם במראות נגעי עור בשר, רוצה לומר הבהרת ומה שלמטה הימנה, "והיה בעור בשרו"(ויקרא יג, ב), ולזה לא יהיה תוך העין, ותוך האזן, ותוך הפה, ותוך החוטם, ובקמטים והם אלו בשר הצואר, ולא בבית השחי והם השחיים, וכף הרגל והוא קערורית הרגל, והצפרנים, לפי שאלו כולן אינן עור בשר נראה לעין. וכן הראש והזקן לא יטמאו בנגעי עור בשר. ולשון ספרא "יכול תהיה הבהרת מטמאה בראש ובזקן, תלמוד לומר "נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא"(ויקרא יג, ל), אין לראש ולזקן טומאה אלא טומאת נתקין בלבד", והיא גרירת השיער הטבעי וצמיחת השיער צהוב שם כמו שיתבאר במקומו.

ושחין - הוא הכאה בכל מה שיוכה, באבן ועץ וברזל וזולת זה.

מכוה - הכאה באש או דבר שנתחמם באש, כמו אבן וברזל חם ודומה.

וקדח - הנגע ההווה מליחה נשרפת כלהבה בגוף, כמורסות והיציאות אשר ינקבו העור ויקרצוהו, והוא נגזר מאמרו "כי אש קדחתם באפי"(ירמיה יז, ד), רוצה לומר ההתלהבות.

ויקראו לאבר העלול "מורד", ואמרו "עין שמרדה", ועניין אמרו בכאן המורדין שתהיה הנגע לחה לא יקח הבשר קישוי ולא בישול, אבל יהיה בשר לח ויכאיב אותו. ולזה הושאל לו שם "מורד" שיזיק לו המישוש ולא יסתיר אותו לפי שאין לו עור, והוא אמרם "את כל עור הנגע"(ויקרא יג, יב), עור הראוי לקבל נגע, פרט לשחין המורד ולמכווה המורדת ולקדח המורד".

ואמרו אין מצטרפין בנגעים - רוצה לומר כי כאשר היה הנגע קצתו בעור הבשר וקצתו באלו מקומות הנזכרים, ואין הנגע פושה לתוכן, כי כאשר היה הנגע בצד אחד מאלו המקומות הנה הוא טהור כמו שביארנו בראש המסכתא, וכן כאשר היה הדבר אשר בתוך הנגע אחד מאלו לא נחשוב אותה מחיה. וכאשר נהפך כולו לבן ונשארו ממנו אלו המקומות על עניינו הנה הוא טהור, למאמר השם "את כל עור הנגע"(ויקרא יג, יב), ואלו המקומות אינן ראויות.

ואם הוסר נגע הראש והזקן משורשו והיה קרחת בכלל מקום אחד, הנה הוא אז יטמא בנגעים, וזה לשון התורה "וכי יהיה בקרחת או בגבחת"(ויקרא יג, מב), וזה אמרו חזר הראש והזקן ונקרחו.

או כאשר התבשל זה הנגע והתחיל בקושי הנה הוא אז יטמא בנגעים, וזה דין תורה "והיה במקום השחין שאת לבנה, והיתה מחית המכווה בהרת"(ויקרא יג, כד), והוא אמרם ונעשו צרבה, מאמרו "צרבת השחין"(ויקרא יג, כג), רוצה לומר רושם וסימן. ואני אבאר לך במקומות ממסכתא זו, ראיית השחין והמכווה הנזכרים בתורה שהיא אשר התחילה להתרפא ולא הושלמה רפואתה ונתקשה בתכלית הקושי.

אבל עם היותה מטמאה בנגעים הנה היא לא תצטרף בנגעים, אבל היא כאשר הנגע משותף בין השחין והמכווה או בין ראש וזקן, לא יתחבר וישלים השיעור מהן יחד. אמרו "ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא"(ויקרא יג, יח) וכו', או בשר כי יהיה בו מכות אש"(ויקרא יג, כד) וכו', מלמד שאין השחין והמכווה מצטרפין זה עם זה, להיות הכתוב מבדילן", וכאשר היה כחצי גריס בשחין וכחצי גריס במכווה אין מצטרפים.

וכן ראש וזקן, ואמרו "בראש או בזקן"(ויקרא יג, כט) מלמד שאין מצטרפים זה עם זה".

ואין הנגע פושה לתוכן - ואף על פי שנצרבו בו כמו שביארנו ואמרו בספרא "כשם שאין מצטרפים זה עם זה, כן אין פושין מזה לזה".

ואמרו אינן מטמאין משום מחיה - כמו שביארנו, והוא שיהא שחין או מכוה בתוך הבהרת, ואף על פי שהוא נעשה צרבת הנה לא נחשוב אותו מחיה.

אבל מעכבין את ההופך כולו לבן - לפי שהוא ראוי לנגעים, רוצה לומר קרחת וגבחת ושחין ומכוה שנצרבו כמו שביארנו, וכבר אמרנו שכל מה שהוא ראוי לנגעים מעכב כאשר נהפך כולו לבן, וכסתה הצרעת את כל עור הנגע עור הראוי לנגע.

והראש והזקן שלא העלו שער - קודם שיצמח בהן שער, אולם בזקן הנה זה ידוע, ובראש [נדיר], לפי שהוא כבר יוולד למעלה משער הראש, ויצמח אחר זה או לא יצמח.

והדלדולים שבראש ושבזקן - כאשר יתלו מהן יבלת ומורסה רבה, ומראה הבשר בלתי שיער עליו בלתי ספק, הנה דיניהן כדין עור הבשר שתטמא בנגעי עור בשר, ומעכב את ההופך כולו לבן:

פירוש רבינו שמשון

[עריכה]

תוך העין אבל מבחוץ אפילו אצל העין מטמא בנגעים ור' יוסי בר רבי יהודה פליג בתוספתא:

תוך הפה. בתוספתא (שם) תניא האודם שבפה נידון כבית הסתרים:

הקמטים. שבשאר הגוף:

והקמטים שבצואר. תנא בסיפא לגלויי רישא דלא תימא דצואר דוקא דלא מתחזי כאחריני:

תחת הדד. כשנראית כמניקה את בנה כדתנן לעיל בפ"ב [מ"ד] ומה שאין נראה באותה שעה נחשב בית הסתרים:

ובית השחי. מה שאין נראה בשעה שמוסק זיתים:

כף הרגל. חשיב כבית הסתרים:

והצפורן. אין זה עור הבשר:

הראש והזקן. עד שלא ניתק הראש אין מיטמאין בבהרת כדתניא בת"כ יכול תהא הבהרת מטמאה בראש או בזקן ת"ל (ויקרא יג) נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא אין לראש ולזקן טומאה אלא טומאת נתקין בלבד:

השחין והמכוה והקדח והמורדים. אכולהו קאי המורדים כלומר שחין המורד אינו מטמא בנגעים מלשון (ע"ז דף כח:) עין שמרדה שלא נתרפא יפה ולא נקרם העור ועדיין מוציא ליחה ויש אומרים מורר מלשון (ויקרא טו) רר בשרו ובת"כ דריש לה דתניא שחין יכול מורד ת"ל ונרפא אי ונרפא יכול עד שנעשה צלקת ת"ל שחין הא כיצד נרפא ולא נרפא כשהוא אומר למטה צרבת השחין היא עד שיקרום כקליפת השום. צלקת. הוא קרום חזק שיתרפא לגמרי. מכוה. מורדת נמי אינה מטמאה בנגעים כדתניא בתורת כהנים מכות אש יכול מורדת ת"ל (ויקרא יג) והיתה מחית המכוה יכול משתעשה צלקת ת"ל (שם) מכות אש הא כיצד היתה ולא היתה כשהוא אומר למטה צרבת המכוה היא עד שתקרום כקליפת השום:

קדח המורד. נמי אין מיטמא בנגעים. קדח מלשון (ישעיה סד) כקדוח אש המסים והוא מה שרבינו בשחין ומכוה דתניא בת"כ אין לי אלא שחין שעלה מאליו לקה בעץ באבן בגפת בחמי טבריא וכל שאינו מחמת האש מנין ת"ל שחין שחין ריבה ותניא נמי הכי גבי מכוה אין לי אלא שנכוה באור נכוה בגחלת ברמץ בסיד רותח בגיפסיס רותח בחמי האור מנין תלמוד לומר מכוה מכוה ריבה ומרבינן להו כדין שחין ומכוה מה הנהו מורד לא אף קדח מורד לא:

ואין מצטרפין בנגעים. דאפי' ריבה כגריס בעור הבשר ומיעוטו בהם אין מצטרפין:

ואין הנגע פושה לתוכן. דכיון דלא מיטמאו באום לא מיטמאו בפסיון:

ואין מיטמאין משום מחיה. דאם פרחה בכולו ויש בראשו או בכף רגלו או בקמטו בשר חי אין מיטמאין משום מחיה כדתניא בתוספתא [שם] בהרת בכולו ובראשו בשר חי בהרת בכולו וברגלו בשר חי או שהיתה בו בהרת מלמעלה למטה וכמין פסיקין של בשר חי חוגרתו באמצע טהור שנאמר ומחית בשר חי בשאת עד שתהא מחיה מבוצרת לתוך השאת כלומר וכיון דהני לאו בני אטמויי נינהו אין זה מבוצרת לתוך השאת:

ואין מעכבין את ההופך כולו לבן. דקי"ל מוחלט בין במחיה בין בשער לבן בין בפסיון אם פרחה בכולו טהור ואם פרחה בכולו חוץ מהני טהור דלא מעכבי כדתניא בת"כ וכסתה הצרעת את כל עור הנגע עור הראוי לקבל נגע מעכב פרט לשחין המורד ולמכוה ולקדח המורד וממעט כל הני דתנן:

חזר הראש והזקן ונקרחו. שניתק משערו:

מיטמאין בנגעים. נגעי נתקים והן השחין והמכוה והקדח:

ונעשו צרבת. מל' צרבת עור כקליפת השום:

הרי אלו מיטמאין בנגעים בד' מראות וה"ה דהוה ליה למיתני נתפשטו הקמטים כדתניא בתוספתא (שם) הקמט שנתפשט הרי הוא כעור הבשר לכל דבר ותנן לקמן רפ"ז בקמט ונתגלה:

ואין מצטרפין בנגעים. ראש וזקן אין מצטרפין וכן עור הבשר והזקן או עור הבשר והראש אין מצטרפין דאם ניתק חצי גריס מן הזקן וחצי גריס מן הראש או חצי גריס נתק בזקן וחצי גריס נגע בעור הבשר וכן חצי גריס נתק בראש וחצי גריס נגע בעור הבשר אין מצטרפין וכן חצי גריס שחין וחצי גריס מכוה אין מצטרף:

ואין הנגע פושה לתוכן. נגע של עור הבשר אין פושה לא בניתוק הראש ולא בניתוק הזקן ולא בשחין ולא במכוה דלא חשיבי כעור הבשר דראש וזקן עתידין לגדל שער ושחין ומכוה עדיין לא עשו צלקת:

ואין מיטמאין משום מחיה. דנתקים מטמאין בשער צהוב ובפסיון ושחין ומכוה בשער לבן ובפסיון:

אבל מעכבין את ההופך כולו לבן. מדתנן לקמן פ"ח [מ"ה] פרח בכולו אבל לא כחצי עדשה הסמוך לראשו לזקן לשחין ולמכוה ולקדח וחזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת אע"פ שנעשה מקום המחיה בהרת טמא עד שתפרח בכולו:

הראש והזקן עד שלא העלו שער. כגון קטן שלא צמח זקנו ולא השעיר ראשו נידונין כעור הבשר להטמא בבהרת וכן הדלדולין שבראש ושבזקן דלדולין דלית בהו שער נדונין כעור הבשר ומעכבין את הפריחה והנגע פושה לתוכן ומצטרפין לכגריס:

תניא בתוספתא [פ"ב] רבי יוסי בן יהודה אומר היתה בהרת סמוכה לראש לעין ולאזן ולחוטם ולפה טהור שנאמר (ויקרא יג) וראה הכהן את הנגע בעור הבשר שיהא כל חוצה לו עור הבשר וראוי לפסיון:

תניא בת"כ נגע צרעת היא בשחין פרחה ולא בעור הבשר יכול לא פשתה בעור הבשר אבל פשתה במכוה ת"ל ואם תחתיה תעמוד הבהרת לא פשתה למקום שתחתיה היא פושה ואינה פושה לא בעור הבשר ולא במכוה:

עוד תניא בתורת כהנים ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא או בשר כי יהיה בעורו מכות אש מלמד שאין השחין והמכוה מצטרפין זה עם זה. פי' דלכך חלקן הכתוב כך מפורש בפ"ק דחולין (דף ח.) עוד תניא בתורת כהנים כי יהיה בו נגע בראש או בזקן מלמד שאין הראש והזקן מצטרפין זה עם זה יכול לא יצטרפו זה עם זה אבל יפשו מזה לזה ת"ל נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא כשם שאין מצטרפין זה עם זה כך אין פושין מזה לזה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

שאינן מיטמאין בבהרת - בארבעה מראות נגעים, שאת ותולדתה בהרת ותולדתה:

תוך העין תוך האוזן - שכל אלו אינן חשובים כעור בשר, והכתוב אומר (שם יג) והיה בעור בשרו:

הקמטין - שבשאר הגוף:

והקמטין שבצואר - תנא סיפא, לגלויי דקמטין דרישא קמטין של שאר הגוף הן. דלא תימא קמטין דצואר דוקא דלא מתחזי כאחריני ^טז:

תחת הדד - כשנראית כמניקה את בנה, מה שאינו נראה באותה שעה אינו מטמא:

ובית השחי - כשנראה כמוסק זיתים:

כף הרגל - מה שתחת [הקערורית] של הרגל. דכל אלו אינן עור בשר הנראה:

והצפורן - לא חשיבא עור בשר:

הראש והזקן - אינן מיטמאין בבהרת, דכתיב [שם] נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא, אין לראש ולזקן טומאה אלא טומאת נתקין בלבד:

השחין והמכוה והקדח המורדין - שלא נתרפאו יפה ולא נקרם העור שלהם כקליפת השום:

אין מיטמאין משום נגע - דבשחין כתיב [שם] שחין ונרפא, ובמכוה נמי כתיב [שם] והיתה מחית המכוה:

קדח - הוא שחין שבא מחמת דבר אחר, כגון מחמת מכת אבן או עץ או גפת או סיד, ומכוה נמי שלא באה מחמת האש עצמו אלא מחמת תולדות האש, כגון רמץ חם וגפסית חם, כל אלו קרויין קדח. לשון כקדוח אש המסים. וקדח המורד נמי שלא נתרפא ולא העלה קרום כקליפת השום, אינו מטמא משום נגע ^יז:

המורדים - כל זמן שלא נתרפאו ^יח שלא העלו קרום, קרויין מורדים, כלומר שעדיין עומדים במרדם. ואית דגרסי מוררים בשני רישי"ן. לשון רר בשרו (שם טו):

ואין מצטרפים בנגעים - אם היה חצי גריס נגע ^יט בעור בשרו וחצי גריס באחת מן המקומות הללו, אין מצטרפים לכגריס:

ואין הנגע פושה לתוכן - דכיון דלא מיטמאו באום לא מיטמאו נמי בפשיון:

ואינם מיטמאין משום מחיה - דאם פרח בכולו ^כ ויש בראשו או בכף רגלו או בקמטין בשר חי, אין מיטמאין משום מחיה. אי נמי, אם היה אחד מן המקומות הללו מבוצר בתוך הנגע, אינו מיטמא משום מחיה:

ואינם מעכבים את ההופך כולו לבן - אם פרחה הצרעת בכולו חוץ מאחד מהמקומות הללו, אין מעכבין, דכתיב (ויקרא יג) וכסתה הצרעת את כל עור הנגע, עור הראוי להיות בו נגע, פרט לאלו שאין מיטמאין משום נגע:

חזר הראש והזקן ונקרחו - שנקרח השער שהיה בהן ונעשו כעור בשר. וכן השחין והמכוה והקדח שנעשו צרבת, שנתרפאו וקרם עליהם עור כקליפת השום:

הרי אלו מיטמאין בנגעים - בארבעה מראות. וה"ה דהוה מצי למתני נתפשטו הקמטין, נמי מיטמאין בנגעים:

ואין מצטרפין בנגעים - ראש וזקן אין מצטרפין. וכן עור הבשר והזקן, או עור הבשר והראש, אין מצטרפין. דאם בא לו חצי גריס נתק בראש, אי נמי חצי גריס נתק בזקן וחצי גריס נגע בעור בשר, אין מצטרפין. וכן חצי גריס שחין וחצי גריס מכוה, אין מצטרפין לכגריס:

ואין הנגע פושה לתוכן - נגע של עור בשר אין פושה לא בנתק הראש ולא בנתק הזקן ולא בשחין ולא במכוה, דלא חשיבי כעור בשר:

ואין מיטמאין משום מחיה - דנתקים מיטמאין בשער צהוב ופשיון. ושחין ומכוה בשער לבן ופשיון ^כא:

אבל מעכבין את ההופך כולו לבן - שאם פרחה הצרעת בכולו ונשאר הראש או הזקן שנקרחו שלא פרחה הצרעת בהן, או השחין והמכוה והקדח שנעשו צרבת, טמא עד שיפרח בכולו:

הראש והזקן שלא העלו שער - כגון קטן שלא צמח זקנו או לא השעיר ראשו, נידונים כעור בשר ליטמא בבהרת. וכן הדלדולין שבראש ובזקן דלית בהו שער ^כב, נידונים כעור בשר, ומעכבים את הפריחה, והנגע פושה לתוכן, ומצטרפין לכגריס:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

תוך הפה. מפורש בתוספתא שהביא הר"ש דאודם שפתים נדון כתוך הפה. ופי' הכ"מ [ריש] פ"ו מט"צ. בשם הר"י קורקוס. משום דכתיב זימני טובא עור בשרו. וה"נ ממעטינן עור כף הרגל. מפני שאינו נראה וגלוי תדיר. אע"ג דבכל דוכתא חשוב גלוי. והוא הדין לאודם [השפתים]. כי כשסוגר פיו שאינו מדבר. אינו נראה. ע"כ:

והקמטין שבצואר. כתב הר"ב תנא סיפא כו' דלא תימא קמטין דצואר דוקא דלא מתחזי כאחריני. וכך כתב הר"ש. וז"ל מהר"ם דלא מתחזי בכל אדם. אבל קמטין שבשאר הגוף. כגון באדם שמן שיש לו פימה עלי כסל [לשון מקרא הוא איוב ט"ו] כיון דלא שייך באדם כחוש לא חשיב בית הקמטין. קמ"ל. ע"כ:

תחת הדד ובית השחי. פי' הר"ב כשנראה כמניקה כו' כשנראה כמוסק כו'. כדתנן בפ"ב משנה ד. ושם מפורש:

קדח. פי' הר"ב הוא שחין שבא מחמת דבר אחר כגון מחמת מכת אבן כו'. דתניא בת"כ אין לי אלא שחין שעלה מאליו. לקה בעץ באבן. בגפת. בחמי טבריא וכל שאינו מחמת האש. מניין. ת"ל שחין שחין ריבה. ותנ"ה גבי מכוה. אין לי אלא שנכוה באור. נכוה בגחלת. ברמן. בסיד רותח. בגפסית רותח. בחמי האור. מניין. ת"ל מכוה מכוה ריבה. ומרבי' להו כדין שחין ומכוה מה הנהו מורד לא. אף קדח מורד לא. הר"ש. ועיין בגמרא פ"ז דפסחים דף עה. ויש לדקדק דברפ"ט תנן איזהו שחין לקה בעץ כו'. איזהו מכוה נכוה בגחלת כו'. ונ"ל דהתם לא קתני אלא דאתיא מדרשא. וראיתי לרבינו בגור אריה שכתב דה"ק התם. דאע"ג דלקה בעץ כו'. ובא ע"י חימום אינו מכוה. אבל הוא שחין וכ"ש שחין עצמו. ע"כ. ואין דבריו עולים כן בסיפא גבי מכוה והרמב"ם פי' במתני' דהכא שחין היא הכאה. בכל מה שיוכה באבן ועץ וברזל. וזולת זה. ומכוה הכאה באש או [בדבר] שנתחמם באש כמו אבן וברזל חם ודומיהן. וקדח הנגע ההווה מליחה נשרפת כלהבת בגוף כמורסות והיציאות אשר ינקבו העור ויקרצוהו. והוא נגזר מאמרו כי אש קדחה באפי (דברים לב) ר"ל ההתלהבות. ע"כ. וברפ"ט אעתיק לשונו שבחבורו מהלכות טומאת צרעת [רפ"ה]. [וז"ש הר"ב לשון כקדוח אש המסים. פסוק בישעיה סי' ס"ד [א']]:

המורדין. פי' הר"ב שלא נתרפאו יפה וכו'. דבשחין כתיב ונרפא כו' דתניא בת"כ. שחין יכול מורד ת"ל ונרפא. יכול עד שנעשה צלקת. ת"ל שחין [דהל"ל ובשר אשר נרפא משחין. קרבן אהרן] הא כיצד נרפא ולא נרפא כשהוא אומר למטן צרבת השחין היא עד שיקרו' כקליפת השום. צלקת. הוא קרום חזק שנתרפא לגמרי. מכוה מורדת נמי כדתניא בת"כ מכות אש יכול מורדת ת"ל והיתה מחית המכוה יכול משתעשה צלקת. ת"ל מכות אש הא כיצד חיתה ולא חיתה כשהוא אומר למטה צרבת המכוה היא עד שתקרום כקליפת השום. הר"ש:

ואין מצטרפין בנגעים. לשון הר"ב אם היה חצי גריס נגע כו'. ול' הר"ש דאפי' רוב כגריס בעור הבשר. ומיעוטא בהו אין מצטרפים:

ואינם מיטמאין משום מחיה. פי' הר"ב דאם פרח בכולו כו' דכיון דהני לאו בני אטמויי נינהו אין זו מבוצרת לתוך השאת כדמוכח בתוספתא כ"כ הר"ש ולדבריו מכיון דתני בתר הכי ואין מעכבין את ההופך כולו לבן תקשה דא"כ מאי האי דאין מטמאין משום מחיה. הא אדרבא טהורי מטהרינן משום פרח בכולו וכי תימא דפרח מן הטהור טמא אכתי תקשה דלמנ"מ קתני דאין מיטמאין משום מחיה. הא אכתי טמא הוא כיון שפרח מן הטהור. והרמב"ם מפ' כאי נמי שכתב הר"ב:

חזר הראש והזקן ונקרחו. פי' הר"ב ונעשה כעור בשר. כדתנן בספ"י והיינו נמי דמפרש הרי אלו מיטמאין בנגעים בד' מראו' ומן התימה על הר"ש דמפרש ונקרחו שניתק השער ומיטמאין בנגעי' בנגעי נתק והדר מפרש דמטמא בד' מראות והא ודאי דליתא. כמ"ש ברפ"י ובסופו:

הרי אלו מיטמאין בנגעים. כתב הר"ב וה"ה דה"מ למתני נתפשטו הקמטים כו'. כדתנן בר"פ דלקמן בקמט ונגלה הר"ש:

ואינן מיטמאין משום מחיה. פי' הר"ב דנתקין מיטמאים בשער צהוב כו'. וכ"פ הר"ש אבל הרמב"ם כתב. כשיהיה שחין או מכוה בתוך הבהרת ואע"פ שהוא נעשה צרבת. הנה לא נחשוב אותו מחיה. ע"כ. והשתא הוה דומיא דאינו מיטמא משום מחיה דברישא. לפי' הרמב"ם דהתם:

והדלדולים שבראש ובזקן. פי' הר"ב דלית בהו שער. וכ"כ הר"ש. וז"ל הרמב"ם והדלדולין שבראש ושבזקן כאשר יתלו מהן יבלת ומורס' רכה ומראה [דמות] הבשר בלתי שער עלי' בלתי ספק שדיניהן כדין עור הבשר. ע"כ. ומלתא דפשיטא הוא. וק"ק דלמאי איצטריך למתנייה. ומצאתי למהר"ם שכתב וז"ל. נ"ל לפרש. הדלדולים היינו יש בני אדם בעלי רוב שער שאפי' הפנים והצואר יש בהן שער שלא כדרך רוב בני אדם ולשון הדלדולים הוי מל' זכר של רחלים שהי' שערו מדולדל [בבכורות] בפ' כל פסולי המוקדשים [מ"ג ד' ל"ה] פירש שערו מרובה ומדובלל. וגרסי' בתוספתא פ"ב איזהו הראש ואיזהו הזקן. מן הפרק של לחי ולמעלה זהו הראש מן הפרק של לחי ולמטה זהו הזקן. מותח את החוט מאוזן לאוזן. כל שמן החוט ולמעלה זהו ראש וכל שמן החוט ולמטה זהו הזקן. מאחריו מפיקה של פרקה ולמעלה זהו ראש. מפיקה של פרקה ולמטה. אע"ג שהוא מגדל שער. הרי הוא כעור הבשר לכל דבר והיינו דקתני במתני' הדלדולין שבראש ושבזקן אע"פ שמגדלין שער במקצת בני אדם. הרי הן כעור הבשר דבתר רובא אזלינן. עכ"ל:

נדונים כעור בשר. ל' הר"ב ומעכבים את הפריחה והנגע פושה לתוכן ומצטרפים לכגריס. וכן ל' הר"ש ול' הרמב"ם ) שתטמא בנגעי עור בשר ומעכב את ההופך כולו לבן. ע"כ. וחדא או תרי מגו אחריני נקטי דה"ה לשיטמאו בד' מראות ובמחיה ושער לבן: ורפי"ב בס"ד [ד"ה חוץ]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(טו) (על המשנה) הפה. ואודם שפתים כתוך הפה, דכתיב עור בשרו. והכא נמי ממעטים עור כף רגל שאינו נראה תדיר. כ"מ. ועתוי"ט:

(טז) (על הברטנורא) וזה לשון מהר"ם, ולא מתחזי בכל אדם. אבל קמטין דשאר הגוף כגון באדם שמן כיון דלא שייך באדם כחוש לא חשיב קמטין, קמ"ל:

(יז) (על הברטנורא) וכל הני מרבי להו בתורת כהנים כו'. וקשה, דלקמן פרק ט' תני איזהו שחין לקה בעץ, ומכוה נכוה בגחלת כו', וי"ל דהתם לא קתני אלא דאתיא מדרשא. ועתוי"ט:

(יח) (על הברטנורא) דכתיב ונרפא וכתיב שחין, הא כיצד נרפא ולא נרפא, כשהוא אומר צרבת השחין, עד שיקרום כקליפת השום. וכן במכוה כו'. ת"כ. הר"ש:

(יט) (על הברטנורא) והר"ש כתב, דאפילו רוב הגריס בעור ומיעוטא בהו, אין מצטרפים:

(כ) (על הברטנורא) דכיון דהני לאו בני אטמויי נינהו, אין זו מבוצרת לתוך השאת. הר"ש. ולדבריו, מכיון דתני ואין מעכבים את ההופך, קשה, מאי האי דאין מיטמאין משום מחיה, אדרבה טהורי מטהרי משום פרח בכולו. וכי תימא דפרח מן הטהור טמא, אכתי קשה למאי נפקא מינה תני דאין מיטמאין משום מחיה, והא טמא הוא כיון שפרח מן הטהור:

(כא) (על הברטנורא) והר"מ מפרש, כשיהיה צרבת בתוך הבהרת לא נחשבו מחיה. ע"כ. והשתא הוי דומיא דאינו מיטמא משום מחיה דברישא, להאי אי נמי של הר"ב שהוא פירוש הר"מ שם:

(כב) (על הברטנורא) ולשון הר"מ, כאשר יתלו מהן יבלת ומורסה רכה ומראה דמות הבשר בלתי שער כו'. ע"כ. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

תוך העין תוך האוזן וכו'. אבל מבחוץ אפי' אצל העין וסמוך לפה וכ' מטמא בנגעים ור' יוסי בר יהודה פליג בתוספתא דתניא ר' יוסי בר יהודה אומר היתה בהרת סמוכה לראש לעין לאזן לחוטם ולפה טהור שנאמר וראה הכהן את הנגע בעור הבשר שיהא כל חוצה לו עור הבשר וראוי לפשיון ועוד תניא בתוספתא האודם שבפה נידון כבית הסתרים והרמב"ם ז"ל פסק בפ' ששי דהלכות טומאת צרעת כר' יוסי בר' יהודה והראב"ד ז"ל השיגו שם:

הקמטין. לשון הרמב"ם ז"ל שם ר"פ ששי הקמטין שבבטן והקמטין שבצואר:

כף הרגל. בס"פ השג יד בברייתא גרסי' מראשו ועד רגליו ראשו ולא ראשו בכלל רגליו ולא רגליו בכלל ופי' שם הרא"ש ז"ל בכתיבת יד דהאי רגליו היינו כף הרגל דקתני הכא ומשום דחשיב כבית הסתרים לפי שאדם דורך עליו והוא מכוסה תמיד וקרא כתיב לכל מראה עיני הכהן ע"כ והוא תירוץ למה שהקשו שם תוס' ז"ל וטעמא דראשו מפני שאינו יכול לראות מפני השער וכמו שפירש שם רש"י ז"ל:

והקדח המורדין. כצ"ל והפירוש שלא נתרפאו יפה וקאי המורדין אשחין ומכוה וקדח:

ואינם מיטמאין משום מחי'. קשה לע"ד לפירוש הראשון שהביא רעז"ל היינו ואין מעכבין את ההופך כולו לבן דקתני בתר הכי:

חזר הראש וכו'. וה"ה דה"ל למיתני נתפשטו הקמטים כדתניא בתוספתא הקמט שנתפשט הרי הוא כעור הבשר לכל דבר ותנן לקמן פ"ז בקמט ונתגלה:

ונעשו צרבת. הר"ש ז"ל נראה דגריס צרבא שפירש צרבא כמו צרבת וכן בערוך ז"ל:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

אלו מקומות באדם שאינן מיטמאין בבהרת:    דכל ו' מיני נגע שבאדם אין מטמאין שם. יש מדהו"ל ביהס"ת. ויש מדלא נחשב שם עור הבשר. [ונ"ל דבמלות אין מטמאין בבהרת כלל כל הנהו דתני לבסוף לאחר שפרט מניין המקומות שאמ"ט שם נגע. ותנא והדר מפרש. דאמ"ט בבהרת היינו שאמ"ט בנגעים ואין מצטרפין וכו'. אלא מדלא רצה התנא להפסיק הרבה בין מה דפתח אלו שאמ"ט וכו' למנין המקומות. להכי לא הזכיר כל הנך דיני הטומאה מיד בתחלה אלא כללם ברישא ומפרש להו בסוף]:

תוך החטם:    כולהו לאו עור הבשר נינהו. ותוך עין בל"ז הוא לבן:

תוך הפה:    ואודם שפתיים נמי נידון כתוך הפה. מדנסתר כשאינו מדבר ששפתי' נושקות זב"ז:

הקמטין:    שבאדם שמן. והן בכל מקום שבגוף:

והקמטין שבצואר:    בכל אדם:

תחת הדד:    באשה הוא מה שאין נראה ממנה כשמניקה בנה [כלעיל פ"ב מ"ד. ונ"ל דלהכי לא הזכיר כאן של אשה כלעיל ברא"ב. היינו משום דרק ברא"ב הוצרך לפרוע דרק באשה מקרי ראש דדה רא"ב. אבל לא בראש דדי האיש. אף דגם דדו יש לו ראש. אבל הכא מדקתני תחת הדד כבר ידעינן דבאשה מיירי דהרי באיש איו דדו מדולדל למטה שיהיה לו תחת. א"נ נ"ל דלהכי הכא בדד נקט סתמא משום דכלל נמי דד איש אם הוא מדולדל ולא גרע מקמט של אדם שמן דמקרי ביהס"ת]:

ובית השחי:    נ"ל דמדלא חשיב הכא בין ביהס"ת גם בין הרגלים כלעיל [פ"ב מ"ד]. ש"מ דגם בין הרגלים מקרי בית השחי. דכל חלק שבגוף ששוחה ומסתיר חלק אחר שבגוף. נקרא בית השחי. וכל הנך דחשיב אינן מטמאים בנגעים מדהו"ל ביהס"ת וכתיב בנגעים לכל מראה עיני הכהן [ועי' הר"ש פ"ב מ"ד]. ואע"ג דבהנך דחשיב הכא יש מהן שנראין לפעמים. עכ"פ מדכתיב כמה פעמים עור הבשר משמע שיהי' לכל מראה הכהן גלוי תמיד כשאר עור הבשר:

כף הרגל:    היינו מה שתחת קערורית העקב דמדדורך עלי' ברוב פעמים הו"ל ביהס"ת. אבל שאר תחתית הרגל כשהולך אין דורך עליו בחוזק. ולהכי לא מחשב ביהס"ת. אולם נראין טפי דברי הרא"ש שכתב דטעם דכף הרגל. היינו מדעורו קשה. דינו כצפורן דלא מקרי עור הבשר. א"כ י"ל דשאר תחתית פס הרגל. ששם אין עור קשה כ"כ. שפיר מטמא בנגעים:

והצפורן:    דאינו עור הבשר. והא דלא חשיב לכף רגל וצפורן בהדי הנך דלעיל דלא מחשבי כעור הבשר. נ"ל דה"ט מדבעי למנקט יחד תחלה כל המקומות שעורן רך רוגמת עור הבשר כתוך העין. ואפ"ה לא יחשבו כעור ובשר. והדר נקט עקב וצפורן שעורן קשה:

והזקן:    כשלא נקרחו דאז אין שם טומ' בהרת. וכ"ש נתק וקרו"ג:

השחין:    שחין הוא מכה הנתהווה ע"י ליחה בוערת שבתוך עור האדם דשחין לשון חמום הוא. ענטצונדע בל"א. וכמו אם שחונה [יומא נ"ג ב']:

והמכוה:    פערברענען בל"א. והוא חבורה שנתהווה ע"י שנכווה מאש ממש:

והקדח:    כך נקרא שחין שנתהוה באדם שלא מאליו. רק ע"י שלקה בעץ או באבן וכדומה. שע"י הכאה זו נכבש הדם שבמקום ההוא ונתחמם ונתהווה עי"ז השחין בעורו. וכך נקרא ג"כ כל מכוה שלא נתהוה ע"י אש ממש רק ע"י תולדות האש. כברזל חם או גחלת ורמץ מוקדין. או ע"י מים רותחין וסיד רותח וכדומה ונקרא פעעברוהען בל"א. ושחין שע"י מכוה כזו רבתה תורה שיהא דינן כשחין ומכוה ממש. מדכפלה תורה מלת שחין ומלת מכוה כ"פ. לומר לך דהיינו בכל גוונא. [ולרמב"ם להכי נקרא חבורה שע"י הכאה או שע"י תולדת האש בשם קדח. מדהוא לשון הבערה. כמו כי אש קדחה באפי. ול"מ הי' נ"ל שהוא לשון מקדח דהיינו שכח ההכאה או הנגיעה בהמוקדין עקץ כמקדח לתוך פנימיות העור במהירות כמקדח]:

המורדין:    מלת המורדין אכולהו תלתא קאי. דכל הג' כל זמן שהן מורדין. דהיינו שאין עור הנגע שלם. רק מוריד משם ונוזל ליחה. נמצא שלא התחילו עדיין להעלות קרום ברפואתן אז אין מטמאי' בנגעים. [ואפשר דמורדין הוא לשון מורד ההר [כאהלות פי"ז מ"א]. והיינו משום שכל זמן שהמכה מזיל ליחה יהיה מקומו צבה וגבוה כהר מדמלא ליחה]:

אינן מיטמאין בנגעים:    ר"ל אם יש שם נגע א"צ להסגירו ואפילו יש בה סי' טומאה טהור מדלא מחשבה נגע:

ואינן מצטרפים בנגעים:    אפילו אם רוב הנגע בשאר העור. ומיעוטו הוא באלו המקומות. אמ"צ לכגריס:

ואין הנגע פושה לתוכן:    ובכולהו ה"ט. מדאינן עור הבשר [הר"ש] אבל נגע שבראשי אברים [כמ"ז]. מדמחשב. עור הבשר מטמאים בנגעים. וכ"ש שמצטרפים בנגעים. וגם הנגע פושה לתוכן. [אולם הר"ב כ' דלהכי הנך דמשנתינו אין נגע פושה לתוכן דמדא"א שם אום. להכי גם אין פושה לתוכן. ואילה"ק לדבריו. הרי בוהק דאינו מטמא באום ואפ"ה פושה נגע לתוכן הא בורכא דמדפשה לתוכו הרי נשתנה למראה בהרת. ובכה"ג גם באום מטמא. גם אילה"ק הרי ראשי אברין דלראב"ד אינן באום ואפ"ה ישנן בפשיון [כפ"ח מ"ה]. י"ל הר"ב לשיטתיה ריש משנה ז' אזיל דס"ל דגם באום ישנן]:

ואינן מיטמאין משום מחיה:    אם הם באמצע הנגע. דמה שטימאה תורה מחיה. היינו כשהיא בבשר חי ובריא. משא"כ הנך יש שאינן בשר כלל. ויש שהן בשר. אבל אינן בשר בריא:

ואין מעכבין את ההופך כולו לבן:    דאם הפך כולו לבן. ונשאר א' ממקומות הללו שלא נתהפך ללבן אפ"ה טהור. אבל ראשי אבריו. יש מהן שמעכב ההופך כולו לבן [כפ"ח מ"ד]:

ונקרחו:    דאז הנגע שיתהווה במקום שנקרח. דינו כנגע שבעור הבשר. רק שאמ"ט שם בשער לבן:

השחין והמכוה והקרח ונעשו צרבת:    שעלה עליהן קרום כמו שמורגל בכל מכה כשיתחיל להתרפאות. וכ"ש כשחי' לגמרי. דהו"ל כשאר עור הבשר. ומלת צרבת. לשון צמוק הוא. צוזאממען שרומפפען בל"א. כי כך דרך המכה שכשתתחיל להתרפא. יצמוק במקומה העור יחד. וקאמר הכא שנולד נגע במקום שנצטמק. וה"ה אדם שמן שהיו בו קמטים. ואח"כ הוכחש ונתפשט הקמט. ונולד נגע במקום שנתפשט הקמט:

הרי אלו מיטמאין בנגעים:    אם יש שם נגע בא' מד' מראות. מיהו אם הי' בו הנגע כבר בשעה שהי' מורדין או קודם שנתפשט. וכשנתפשט עדיין הנגע במקומה טהור [כפ"ז מ"א]:

ואינן מצטרפין בנגעים:    דכשיש בראש או בזקן יחד כגריס. או שהנגע בעור הבשר ובראש יחד כגריס. או שהנגע בזקן ובעור הבשר יחד כגריס. אז אף שנקרמו הראש והזקן. אפ"ה אמ"צ אהדדי ולא עם עור הבשר. וה"ה ח"ג שחין וח"ג מכוה סמוכין אמ"צ לכגריס. והיינו משום דכל הנך חילקן הכתוב ופירש דין כל א' לבד. אף שהי' יכול לכללן מדדינן שוה. אלא לומר לך שאמ"צ:

ואין הנגע פושה לתוכן:    דכשיש נגע בעור הבשר. והסגירו ובסוף ההסגר מצא שפשתה הנגע לתוך נתק הראש. או לתוך נתק הזקן או לתוך השחין או המכוה. לא מחשב פשיון מדאינן עור הבשר:

ואינן מיטמאין משום מחיה:    נתק שחין מכוה [וסימנך נשם] אין בהם המחי' סי' טומאה. מיהו קרחת וגבחת. כשיש במקומן נגע. וודאי המחי' סי' טומ' בהן [כספ"י]. ואפ"ה כלל הכא התנא קרחת וגבחת בהדי אינך שאמ"ט במחיה. נ"ל דה"ט דכשיש נגע בעור הבשר סביב הראש שנקרח כולו. לא מחשב מקום הראש הקרוח כמחי':

אבל מעכבין את ההופך כולו לבן:    דכשהפך כולו לבן חוץ מהראש והזקן. או חוץ ממקום השחין והמכוה. לא נטהר. מיהו זהו דוקא כשנקרחו הראש והזקן ונתרפאו קצת השחין והמכוה בצרבת. דאל"כ הרי כבר אמרינן לעיל דאינן מעכבי' לההופך כולו לבן:

הראש והזקן עד שלא העלו שער:    כגון ילד שכשנולד אין שער בראשו ובזקנו. וכ"כ נער רך בשנים שאין שער בזקנו:

והדלדולין שבראש ושבזקן:    י"א דר"ל געוויכס שבראש או בזקן. והיינו דלדול בשר שם שאין בו שער. וי"א דר"ל רבוי שער שיש לפעמים בהפנים או בהצואר סמוך לראש או לזקן. אבל לא במקום הקדקד או הזקן ממש. ומפורש בתוספתא. דמן קצה הפרק של לחי ולמעלה. זה מחשב ראש. ומקצה פרק של לחי ולמטה. זהו זקן. דרק בב' מקומות אלו מחשב נגע להטמא בראש או בזקן:

נדונים כעור הבשר:    לכל דבר דהיינו לטמא שם בהרת כבשאר בשר. וגם מעכב שם הפריחה. וגם הנגע פושה לתוכן. ומצטרפין לענין נגע כגריס שבבשר סמוך להן וגם מטמא שם הנגע בד' מראות. ובמחי' ובשער לבן. ואמ"ט שם בשער צהוב:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

• כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
• דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
• מהדורת ויקיטקסט המבוארת