מלאכת שלמה על נגעים ו
<< · מלאכת שלמה · על נגעים · ו · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
כגריס הקלקי מרובע. ירושלמי ס"פ בתרא דמעשרות דף נ"ב ודפ"ד נדרים דף ל"ז ודפ' הנחנקים ודפ"ג דשבועות גרסי' תניא אמר רשב"ג אין מרובע מששת ימי בראשית הותיב ר' ברכי' והתנינן גופה של בהרת כגריס הקלקי מרובע ומשני א"ר ביסנא אדרבא משם ראי' דליתי' מרובע דאי לא ליתני כגריס ואנא ידענא דהוא מרובע ולמה תנינה אלא שמע מינה שהוא עצמו ירבענה כמו שאכתוב בסמוך בס"ד בשם הרא"ש ז"ל ומסיק התם ואית דבעי מימר לא אמר רבן שמעון בן גמליאל אלא בבריות ותני כן מרובע באוכלין ואין מרובע בבריות ע"כ. וכתב הרא"ש ז"ל ושיעור הגריס לא שיהי' כמו שהוא עגול אלא מוסיפים עליו הרבוע שלשים ושש שערות דתניא בת"כ פרשה ג' דפרשת נגעים ומחית בשר חי בשאת יכול כל שהוא ת"ל שער לבן ומחית בשר חי מה שער לבן מקום שתי שערות אף מחי' מקום שתי שערות יכול לא יהא טמא עד שיהא בו שער לבן ומחי' ת"ל צרעת נושנת היא היא טמאה ואין צריכה דבר אחר לסייעה א"כ למה נאמר שער לבן ומחי' לומר לך שלא תהא טמאה עד שיהי' שיעורה כדי לקבל שער ומחי' יכול שער לבן מצד אחד ומחי' מצד אחד פי' יכול יהא שיעור הבהרת כדי שיעמוד ש ער לבן אצל מחי' דהיינו ד' שערות ברוחב שער אחד ת"ל בשאת שתהא מבוצרת לתוך השאת הא כיצד מקום שתי שערות מימינה ומקום שתי שערות משמאלה מלמעלה הימנה מלמטה הימנה מרובע נמצאו בה ל"ו שערות כגריס הקלקי מרובע פי' המחי' שתי שערות על שתי שערות וכן מימינה שתי שערות על שתים וכן משמאלה וכן מלמעלה ומלמטה ולארבע קרנות לכל קרן שתי שערות על שתי שערות כדי שתהא מבוצרת ומרובעת נמצא כי מרבעת לה הוי שש שערות על שש והיינו ל"ו שערות ומיהו צ"ע מנא לן שצריך שתהי' המחי' שתי שערות על שתים אמאי לא סגי באורך ב' שערות ורוחב שערה אחת כשיעור שער לבן וגם למה צריכה הבהרת להיות מרובעת יספיק שיהא מן המחי' לקרן אורך שתי שערות באלכסון כדי שתהא מבוצרת מכל צד וי"ל דפשטי' דקרא דכתיב והיא הפכה שער לבן ומחית משמע דבעינן תרויהו אלא דמצרעת נושנת מפקי' קרא ממשמעותה ומטמינן בחד ויש לנו לקיים פשט המקרא כל מה שנוכל ואם לא נוכל להצריך שניהם לכל הפחות נאמר שתהי' המחי' בשיעור שער לבן ומחי'. ומחי' כבר למדנו שהיא שיעור שתי שערות נמצא שיעור טומאת מחי' שתי שערות על שתים ואז יהי' פשט המקרא מקויים והא דבעינן בקרן שתי שערות על שתים ולא יספיק שיהא שתי שערות באלכסון דכתיב בשאת משמע שתהא באמצע שתהא הבהרת מקפת המחי' מכל צד כשיעור המחי' ואף בקרנות שיהא בבהרת כשיעור מחי' באלכסונה שמכל צד שתמדוד שתמצא בבהרת שיעור המחיה. תשע עדשות שהיא ד' שערות כזה % עכ"ל ז"ל:
נמצאו ל"ו שערות כצ"ל. וברמב"ם פ"א דהלכות ט"צ סי' ז' ח' ושם הגרסא בשלשת הדפוסים כגריס הקלקלי בשני למדין ואפי' בספר מוגה מספר שכתובה חתימת ידו של הרמב"ם ז"ל בסופו:
בהרת כגריס ובה מחי' כעדשה רבתה וכו'. ופי' הרא"ש ז"ל ובה מחי' כעדשה ובין הכל כגריס רבתה הבהרת בסוף שבוע שפשתה מבחוץ טמאה משום פשיון ובלאו הכי טמאה משום מחו' אלא אגב דבעי למיתני גבי מחי' רבתה ונתמעטה תנא נמי גבי בהרת רבתה ונתמעטה א"נ קמ"ל דפשיון סימן טומאה אף בנגע טמא הפושה ואם הלכה מחי' ישאר טמא משום פשיון ולא תימא אין פשיון סימן טומאה אלא בנגע טהור אבל בנגע טמא ה"ל כנגע גדול שבא לפני כהן שאין טמא בלא פשיון ונגע טמא נמי שפשה כיון דבלאו הכי הי' טמא ה"ל כנגע טמא מתחלתו וה"א דלא הוי פשיון סימן טומאה קמ"ל:
נתמעטה טהורה. דליכא כגריס:
רבתת המחיה. שכנסה הבהרת טהורה דאינה מבוצרת דבעי' סביב המחי' מכל צד כעדשה כדפרישית. כתב רבינו שמשון ז"ל אית דגרסי רבתה המחי' טמאה ויש להעמידה כגון דיש בבהרת כגריס בלא מחי' דאפי' רבתה המחי' עד שיעור שני עדשים אכתי מבוצרת היא ונ"ל דהגהת תלמיד היא ושבוש היא דאם יש בבהרת כגריס בלא מחי' א"כ נתמעטה הבהרת אמאי טהורה אכתי יש בה כגריס עם מחייתה אלא ודאי בהרת כגריס עם מחייתה קאמר ואע"ג דלעיל פ"ד קתני בהרת כגריס ובה מחי' כעדשה ופי' בהרת כגריס בלא מחי' שאני התם דקתני בסיפא בהרת היא ומחיתה כגריס הלכך על כרחין רישא בלא מחי' קאמר אבל הכא קאי ארישא דקתני גופה של בהרת ור"ל עם המחיה כדפרישית הלכך סיפא נמי עם מחיתה קאמר נתמעטה המחי' מכעדשה שרבתה הבהרת מבפנים עכ"ל ז"ל:
בהרת כגריס ובה מחי' פחותה מכעדשה. פי' ובה מחי' צ"ל שיש בבהרת גריס בלא מחי' דהא קתני בתוספתא בהרת ובה מתי' פחותה מכעדשה ר"מ אומר יסגיר וחכמים אומרים אין נזקק לו ר"מ סבר דמתי' פתותה מכעדשה מצטרפת עם הנגע להסגיר ורבנן סברי ודאי מתי' כעדשה שהיא סימן טומאה מצטרפת עם הנגע להשלימו לכגריס אבל פתותה מכעדשה אינה אלא כשאר עור בשר הלכך לרבנן אם אין בבהרת כגריס לא הי' מסגירה וא"כ לא שייך למיתני רבתה הבהרת דאין פשיון סימן טומאה אלא אחר הסגר ואל תתמה על מה שברישא כולל המחי' בכלל הגריס ולא בסיפא לפי שברישא היא סימן טומאה לה ראוי לכוללה עמה אבל בסיפא אינה אלא כשאר עור בשר:
רבתה הבהרת טמאה. כגון שפשתה מבחוץ נתמעטה טהורה ופוטרו:
רבתה המחי'. עד כעדשה טמאה יותר מכעדשה טהורה דאינה מבוצרת:
נתמעטה. שפשתה הבהרת עלי' ר"מ מטמא משום פשיון וחכמים מטהרין דלא חשיב פשיון אלא מה שהנגע פושה חוצה לו ולא מה שפושה לתוכו והא דלא פליג ר"מ ברישא משום דאין בבהרת כגריס בלא המחי' ואין נגע פחות מכגריס מטמא לפשיון אבל בסיפא יש בבהרת כגריס בלא המחי' הרא"ש ז"ל. וז"ל הר"ס ז"ל בהרת כגריס פי' כגריס חוץ מן המחי' שהיא פחותה מכעדשה ובהא קתני נתמעטה ר"מ מטמא שהרי יש שיעור גריס שפשה לתוכו אבל רישא דלא פליג ר"מ היינו שהבהרת היא ומחייתה כגריס ומש"ה אם נתמעטה טהורה לכ"ע ע"כ:
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
אם מבפנים כלתה. גרסי':
ואם מבחוץ החיצונה טהורה והפנימית להסגיר. כצ"ל:
ר' עקיבא אומר בין כך ובין כך טהורה. פי' הרא"ש ז"ל בין כלתה מבפנים שהפנימית להחליט בין כלתה מבחוץ שהפנימית להסגיר בין לא כלתה כלל החיצונה טהורה כר' יוסי דאמר אין מחי' סימן טומאה לחיצונה שהבהרת לתוכה ואין הנגע פושה לתוכו כך פי' ה"ר שמשון ז"ל לפי גרסתו שהי' כתוב בה חיצונה טהורה וקשה לפירושו דבין כך ובין כך משמע דקאי אדברי רבן גמליאל שחלק בין כלתה מבפנים לכלתה מבחוץ ועוד קשה שפירש דאם כלתה מבפנים הפנימית להחליט ובתוספתא קתני בין כך ובין כך הפנימית להסגיר ומצאתי במשנה ודאית דווקנית בין כך ובין כך טהורה וקאי ארבן גמליאל דאמר אם מבפנים כלתה סימן פשיון לפנימית וקאמר ר' עקיבא בין כלתה מבפנים בין כלתה מבחוץ טהורה פירוש הרי היא כמות שהיתה ומשום שר"ג אומר סימן פשיון לפנימית אמר הוא טהורה כלומר אין כאן סימן טומאה שאין נגע פושה לתוך נגע וכן מצאתי אח"כ בפי' הרמב"ם ז"ל עכ"ל הרא"ש ז"ל. ועיין במ"ש בשמו ז"ל לקמן פ' עשירי סימן ז' דמשמע דקשה דידיה אדידי':
המותר סימן פשיון לפנימית. ולית לי' דר עקיבא דאמר אין נגע פושה לתוך נגע א"נ מה שהמחי' יתירה מכעדשה אינו בכלל נגע החיצו אלא כשאר עור בשר הוא הרא"ש ז"ל:
היה בו בוהק. אית דל"ג מלת בו. בפי' הרמב"ם ז"ל לפי שכבר קדם לך שהמחי' מטמאה בכל מראה כתב הר"ס ז"ל קשה דאין המחיה מטמאה במראה בוהק והכי איתא בת"כ בשר חי ולא בוהק ע"כ:
שאינם מיטמאין משום מחי'. מ"מ אינם מְטַמְאִין וכו'. שאינם מיטמאים משום מחי' משום דאינו יכול לראותו הכהן כולו כאחת שהן עגולים כרוב בריית בני האדם אבל אם הי' מקומן יושב כגריס מטמאין בנגעים כדאיתא בתוספתא ופי' הרא"ש ז"ל הא דקתני אין מטמאין במחי' ולא קתני אין מטמאין בבהרת כדקתני בספא משום דהיא עיקר טהרתו לפי שכשהמחי' עומדת באמצע הבהרת בראש האצבע נראית הבהרת המשופעת לכאן ולכאן כחלוקה לשתים עכ"ל ז"ל. וכן נראה שפי' הרמב"ם ז"ל בפ"ג דהלכות טומאת צרעת אבל הראב"ד ז"ל כתב שם בהשגות לא תפסו מחי' אלא מפני שהוא חלק למעלה כו' כמ"ש התי"ט. ומה שכתב כדאיתא במתני' הוא לקמן רפ"ח וגם שם במשניות אחרות וגם הריטב"א ז"ל כתב בקידושין פ"ק בדף ל"ב וז"ל והה"נ דשאר נגעים אם אינם בראי' אחת אינם מטמאים דקרא דדרשינן לכל מראה עיני הכהן אכולהו שדינן לי' כדאמרי' התם סומא באחת מעיניו אינו רואה את הנגעים דכתיב לכל מראה עיני הכהן ודרשי' לי' בכל הנגעים והא דנקט תנא מחיה משום דאי די דשיעורה דנגע גדול כגריס והמחי' בינתיים מסתמא אינה נראית בראיה אחת אלא במקום פשוט אבל שאר נגעים לא בעינן אלא ששיעורם כגריס בלא מחי' ואפשר שיהא ראש אצבעו רחב כגריס ונראה כאתת והא דלא מני הכא השפתים משום דההיא בר מהאי טעמא אינו מטמא שאי אפשר לשיעור מחי' שלא יתפשט כלפי פנים והויא לי' טומאת סתרים ואינו מטמא עכ"ל ז"ל וכן פי' ג"כ שם הר"ן ז"ל והוא נוטה לדעת הרא"ש ז"ל. ולע"ד דעשרים וארבע מניינא למעוטי דר' יהודה. וגם שפתים דטמאים בלאו האי טעמא כדכתיבנא:
ר' אליעזר. ביו"ד גרסי' לי' ברוב ספרים אבל בת"כ פרשת נגעים פ' שני בלא יו"ד והכי מסתברא:
אף היבלות. אית דלא גרסי מלת אף וכן הוא שם בת"כ והתם גרסי' הכי ר' אלעזר אומר היבולות והדלדולים והמסמרות אינם מיטמאין משום מחי' ופירש בספר קרבן אהרן המסמרות הם המורסות היבשות שנתייבש קרום המכה כמסמר ע"כ:
תוך העין תוך האוזן וכו'. אבל מבחוץ אפי' אצל העין וסמוך לפה וכ' מטמא בנגעים ור' יוסי בר יהודה פליג בתוספתא דתניא ר' יוסי בר יהודה אומר היתה בהרת סמוכה לראש לעין לאזן לחוטם ולפה טהור שנאמר וראה הכהן את הנגע בעור הבשר שיהא כל חוצה לו עור הבשר וראוי לפשיון ועוד תניא בתוספתא האודם שבפה נידון כבית הסתרים והרמב"ם ז"ל פסק בפ' ששי דהלכות טומאת צרעת כר' יוסי בר' יהודה והראב"ד ז"ל השיגו שם:
הקמטין. לשון הרמב"ם ז"ל שם ר"פ ששי הקמטין שבבטן והקמטין שבצואר:
כף הרגל. בס"פ השג יד בברייתא גרסי' מראשו ועד רגליו ראשו ולא ראשו בכלל רגליו ולא רגליו בכלל ופי' שם הרא"ש ז"ל בכתיבת יד דהאי רגליו היינו כף הרגל דקתני הכא ומשום דחשיב כבית הסתרים לפי שאדם דורך עליו והוא מכוסה תמיד וקרא כתיב לכל מראה עיני הכהן ע"כ והוא תירוץ למה שהקשו שם תוס' ז"ל וטעמא דראשו מפני שאינו יכול לראות מפני השער וכמו שפירש שם רש"י ז"ל:
והקדח המורדין. כצ"ל והפירוש שלא נתרפאו יפה וקאי המורדין אשחין ומכוה וקדח:
ואינם מיטמאין משום מחי'. קשה לע"ד לפירוש הראשון שהביא רעז"ל היינו ואין מעכבין את ההופך כולו לבן דקתני בתר הכי:
חזר הראש וכו'. וה"ה דה"ל למיתני נתפשטו הקמטים כדתניא בתוספתא הקמט שנתפשט הרי הוא כעור הבשר לכל דבר ותנן לקמן פ"ז בקמט ונתגלה:
ונעשו צרבת. הר"ש ז"ל נראה דגריס צרבא שפירש צרבא כמו צרבת וכן בערוך ז"ל: