תוספות יום טוב על נגעים ו

משנה אעריכה

כגריס הקלקי כו' נמצאו ל"ו שערות. בת"כ שער לבן ומחית בשר חי וכו'. עד וא"צ ד"א לסייעה. שהעתקתיה במשנה ב ת"ד. ותני א"כ למה נאמר שער לבן ומחית בשר. לומר לך שלא תהא טמאה עד שתהא כדי לקבל שער לבן ומחיה. יכול שער לבן מצד אחד ומחיה מצד אחד ת"ל בשאת. שתהא מבוצרת לתוך השאת. הא כיצד מקום שתי שערות מימינה ומקום ב' שערות משמאלה ומלמעלה ממנה ומלמטה ממנה מרובע. נמצאו ל"ו שערות ? נמצא גופה של בהרת כגריס הקלקי מרובע. וכתב הרמב"ם ואמרו צרעת [צרעת לג"ש]. לפי שכל נגע צרעת לא יהיה שעורה פחות מזה והוא אמרם בנין אב לכל הצרעת ע"כ. ועי' במ"ו פ"י [ד"ה ב' נתקים] [ומ"ש הר"ב הקלקי שם מקו' ונשנה במס' מעשרות בספ"ה ושם פי' הר"ב שהן מרובעות כו' וכ"כ שם הרמב"ם ובכאן בנא"י נוטה לרבוע]:

מקום עדשה ד' שערות. ר"ל המרובע המקיף כעדשה אשר הוא שיעור המחיה [כמ"ש במתני' דלקמן] רמב"ם:

משנה בעריכה

בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה. ובין הכל כגריס הר"ש. ועיין בפ"ד משנה ו:

ובה מחיה כעדשה. שכן שיעורה כמ"ש במ"ב פ"ד. ובתנאי שתהיה מרובעת ג"כ כמו שזכרנו [במ"ה פ"א] וכבר בארו זה בתוספחא במקואות. אמנם נתנו הרבוע בה כאשר היתה [כעדשה] מצומצמת. עד שתהיה העדשה [בה] כמו עגולה ברבוע שלמת צלעות המקיף זאת העגולה אולם כאשר נוספת המחיה על זה השיעור עד שיהא מרובע כעדשה ישקע בתוכה הנה היא תטמא על איזה פנים שתהיה. הרמב"ם בפי' מתני' דלעיל:

רבתה הבהרת טמאה. פי' הר"ב משום פסיון. וכ"כ הר"ש. ונ"מ שאם הלכה המחיה טמאה משום פסיון. וז"ל מהר"ם רבתה הבהרת טמאה. וה"ה בלא פסיון טמא מעיקרא משום מחיה. אלא משום דבעי למימר רבתה מחיה טהורה. נקט נמי בבהרת רבתה נ"ל ע"כ. והרמב"ם בפ"ג מהלכות טומאת צרעת השמיט חלוקה זו:

רבתה המחיה טמאה. והר"ב העתיק טהורה. וכן הר"ש וכן הוא בנ"א וכן היא גירסת הרמב"ם וכתב הר"ש דיש להעמיד גיר' טמאה כגון דבהרת כגריס בלא מחיה דאפי' רבה המחיה עד שני עדשים אכתי מבוצרת היא ע"כ. וכתב מהר"ם ולפ"ז יש לפרש רישא נתמעטה טהורה. דנתמעטה מכשיעור בהרת ומחיתה. דהיינו שאין בה כגריס בין הכל. נתמעטה המחיה מכעדשה כגון שרבתה הבהרת מבפנים טהורה. וק"ל א"כ לפלוג ר"מ בהא כדקא פליג בסיפא דמטמא משום פסיון. ושמא י"ל דסתמא כרבנן וה"ל סתם ואח"כ מחלוקת. והדר סתם לן כרבנן גבי בהרת כגריס ומחיה כעדשה מקיפתה כמו שאפרש ע"כ:

נתמעטה טהורה. שאין הנגע פושה לתוכה אפי' לר"מ דמתני' דלקמן. דהא לית כאן טפי מכגריס דכי איכא כגריס בלא המחיה פתותה מכעדשה הוא דקאמר ר"מ שהנגע פושה לתוכה. כ"כ הר"ש בפי' התוספתא במתני' דלקמן:

משנה געריכה

נתמעטה או שהלכה לה. הרמב"ם פ"ג מהלכות טומאת צרעת [הלכה ה'] ועיין [בפי' הר"ב] במשנה ה:

וחכמים מטהרים. לאו למימרא שיטהרנו ויפטור אותו. אלא היינו לומר דאין כאן סימן טומאה ויסגיר ולפיכך הרמב"ם בפ"ג מהלכות טומאת צרעת כתב הרי זו כמות שהיתה ואין כאן סימן טומאה. כלומר ויסגיר. והסכים הראב"ד כמ"ש שם הכ"מ:

שאין הנגע פושה לתוכו. וראיית זה אמר נגע הנתק הקיש נגע לנתק מה נתק אינו פושה לתוכו. אף הנגע אינו פושה לתוכו. הרמב"ם. ומצאתי כתוב בשם הראב"ד בפירושו לתורת כהנים שמפרש כי בנתק אין דין מחיה וא"א להיות פושה לתוכו אף נגע אע"פ שיהיה בו מחיה אינו פושה לתוכו ע"כ. ובעל קרבן אהרן פי' דבנתק אין בו שער כדתניא וכי מה יש בו כו' [והעתיקה הר"ב במ"ה פ"י] ואמר מגלח חוצה לו [וכן שנינו שם] דמשמע שאין פסיון אלא חוצה לו ע"כ דבריו ולי קשיא על שניהם מהמ"ז דפ"י דשני נתקים זה לפנים מזה ושטה של שער מפסקת ביניהם דהשתא יש בו בתוכו ממש וע"ש [ד"ה נפרץ]:

משנה דעריכה

ובלבד שלא יתמעטו מכשיעור. ולא תקרב המחיה לסוף הבהרת בפחות מכדי צמיחת שתי שערות. הרמב"ם פ"ג מהלכות טומאת צרעת [הלכה ו']:

משנה העריכה

רבי עקיבא אומר בין כך ובין כך טהורה. כתב הר"ב בין כלתה מבפנים וכו'. וכן פי' הרמב"ם וכלומר כיון דפשיון הפנימית לא לעור הבשר הוא אלא למחיה שבתוך בהרת הויא נמי כמו פושה לתוכו דלא הוי פשיון. אבל הר"ש מפרש דר"ע ה"ק בין כך ובין כך בין כלתה מבפנים שהפנימית להחליט בין כלתה מבחוץ שהפנימית להסגיר בין לא כלתה כלל כלומר בין כלתה בין לא כלתה. החיצונה טהורה. כרבי יוסי דאין המחיה שהבהרת לתוכה סימן טומאה לחיצונה. ואין הנגע פושה לתוכה. ע"כ. וכתב מהר"ם דק"ל היינו רבי יוסי וי"ל לר"י חיצונה להסגיר. ולר"ע חיצונה טהורה לגמרי. דאינה קרויה נגע. דכתיב (ויקרא יג) ומחית בשר חי בשאת שיש מחיה בתוכה לחוד. ולא שיש מחיה בתוכה. ובהרת לפנים הימנה. ומ"מ מסיק דר"ע כת"ק דר"י ס"ל וה"ק בין כך ובין כך הפנימית להסגיר והחיצונה טהורה. וזה כדברי הרמב"ם והר"ב:

משנה ועריכה

[מובאת. פי' הר"ב מצומצמת כו'. כאילו הוא לקח עדשה בצמצום ושם אותו שם. הרמב"ם. והערוך הביאו בערך מובת. ופי' מכוונת ולא אמר מאיזה לשון הוא]:

המותר סימן פסיון לפנימית. פירש הר"ב כלומר אם פשתה הפנימית על אותו מותר שתיהן להחליט כו'. ואהא קאי שכתב ואין הלכה כר"ש דאילו על מ"ש ואם פשתה חיצונה כו' לא מצי קאי. דהא היינו כסתמא דריש מתני' דלעיל. הפנימית להסגיר והחיצונה להחליט:

היה בהק פחו' מכעדשה. כתב הר"ב האי דנקט בוהק פחו' מכעדשה דאם היה כעדשה היה מטמא משו' מחיה דקי"ל מחיה מטמא בכל המראות. וכ"כ הרמב"ם. ודבריהן תמוהין מאד דהיכי מצית אמרת דבהק היינו בשר חי ואין נראה כן לא מן הכתוב ולא מן המשנה. מן הכתוב שכן קורהו לזה בשר חי. ולזה בהרות לבנות כהות בהק הוא. ומן המשנה דהא תנן במ"ה ו' דפ"ק היתה בו מחיה כו'. ובא השחין כו' והבהק וכן כתב שם הר"ב לשון ת"כ בשר חי ולא הבהק וה"נ בפ"ח מ"ו וא"ת על כרחינו כיון שהמחי' מטמא בכל המראו'. נמצינו למדין שהבהק ג"כ בכלל מחיה הוא. זו ודאי שאינה צריכה לפני'. שכבר פי' הר"ב במ"ב פ"ד שזה שהמחיה מטמא בכל מראה דהיינו כמראה הבשר בין כושי בין לבן. בין אדום. אבל בהק הן בהרות אלא שהן כהות. דהיינו למטה מהארבע מראות וז"ל הרלב"ג בפירוש בוהק הוא פורח בעור טהור הוא. שר"ל שאין אלו הכתמים בסבות עפוש בבשר. אבל הוא כתם בעור. והנה האיש הבהקני נקרא רוש"ו בלע"ז. והוא ענין יקרה מבלבול לחותיו וערבובם באופן בלתי שלם כמו שיקרה לעוף שתהיה נוצתו מצבעים רבים לזאת הסבה. כמו שהתבאר בטבעיות ע"כ. אבל מחית בשר חי איננו בשום מראה משתנה אבל הוא מראיתו של עור האיש ההוא ולפיכך הוא בשר חי ר"ל שאין בו שינוי כלל וזהו שכתב ג"כ הרלב"ג בטעם שבשר חי אשר בתוך הנגע הוא סי' טומאה ואמר לפי שזה יורה על שזה העפוש [ר"ל הנגע] בא לזה המקום מהבשר והעור מחוץ מהם. ולזה מגיע אל מקיף המקום ההוא קודם שיגיע אל מרכזו. ולזה יורה שזה העפוש הגיע שם ממה שנדחה אליו מהעפוש מפנימית הגוף וזה שאם היתה התחלת הויית זה הנגע בבשר [והעור] שהוא [בו] [ולא מפנימית הגוף]. היה מן הראוי שיהיה התחלתו במרכזו ואחר יתפשט לחוץ וזה מבואר מאד ע"כ. וכי נמי אמרת דבהק דהכא. לא בהק דקרא ושנשנה במשנה אלא הכא קרי למחיה עצמה בשם בהק הואיל ואינה כעדשה שהוא שיעור סימנה לטומאה להכי קרי ליה בהק שהוא שם מראה טהור אכתי תקשה חדא מאי טעמא לא קתני בהדיא. היה מחיה פחותה מכעדשה כדקתני לעיל מ"ג. שהרי בכך אינו מקצר במלות. ולמאי נ"מ משנה בלשון וקרי ליה בהק. ועוד דכיון דהשתא לא קרי ליה בהק. אלא משום שהוא פחות מכעדשה. א"כ היכי קתני בהק פחות מכעדשה והרי אין בהק במקום הזה. אלא מה שהוא פחות מכעדשה. ועוד קשיא לפירושם מאי אתא מתני' לאשמעינן. וכי עד הכא לא שמענו שהפסיון אין לו שיעור והא משנה שלימה שנינו ברפ"ד הפסיון בכל שהוא. ואין סימן פסיון לחיצונה כבר שמענו בפרקין. הלכך באמת דברי הרמב"ם והר"ב בזה תמוהים מאד. ולכן נראה כפירוש הר"ש שכתב וז"ל היה בהק פחות מכעדשה. שסמוך לפנימית בהק. והבשר חי חוץ לבהק. והחיצונה מקפת לבשר חי. סימן הפסיון לפנימית אם נתכסה הבשר [חי] בבהרת מחליט הפנימית משום פסיון. אע"פ שהבהק מפסיק דאין בהק חשיב הפסק לפסיון. כיון דלית ביה כעדשה. ואין סימן הפסיון לחיצונה דאין הנגע פושה לתוכו. עכ"ל. והשתא טובא קמ"ל. דאע"ג דתנן בפ"ק דבהק המפסיק בין אום לפסיון מצילו מידי טומאת הפסיון. וקמ"ל הכא דכשהבהק פחות מכעדשה. אינו מפסיק ואינו מציל. ומצאתי למהר"ם שמסיים בדברי הר"ש. והא קמ"ל טעמא דבהק פחות מכעדשה. אבל כעדשה לא הוי סימן טומאה פסיון אף לפנימית. שהרי בהק מפסיק בין האום לפסיון. ע"כ:

היה בהק כו' סימן פסיון לפנימית. נראה דגם זו ליתא להלכה. דהא לעיל פסק כר"ע. דאין פסיון לפנימית ג"כ. וכן הרמב"ם לא העתיק בבא זו בחבורו. ויש לתמוה על הר"ב והרמב"ם בפירושו. שכתבו אין הלכה כר"ש ברישא. וה"ל לכתוב כן הכא בסוף מתני':

ואין סימן פסיון לחיצונה. נ"ל דלר"מ אצטריך דאע"ג דסבירא ליה שהנגע פושה לתוכו. אין סי' טומאה לחיצונה. כיון דבהק פחות מכעדשה מפסיק בין האום לפסיון. ור"מ לטעמיה דאמר לקמן פ"ח [מ"ו]. דפחות מכעדשה ככעדשה בחזרו בו ראשי אברים וכו' וה"ה הכא. מהר"ם:

משנה זעריכה

שאינן מיטמאין משום מחיה. הקשה הראב"ד בפ"ג מהלכות טומאת צרעת [הלכה ח'] למה [לא] אמרו שאינן מיטמאין בבהרת. ולמה תפסו שאינן מיטמאים במחיה. וי"ל מפני שהוא חלק למעלה. ואילו היה מקום שער היו אומרים ג"כ שער. ואילו היה ראוי לפסיון היה ג"כ מזכיר פסיון. אלא שרוב ראשי אברים הללו. אפילו לגריס אינם ראוים. כ"ש לפסיון. ועי"ל לפיכך תפס מחיה. לפי שראשי אברים הללו מעכבין בפריחה. כדאיתא במתני' [דלקמן]. אשמעינן הכא. אע"ג דלבסוף מטמאו משום מחיה. מתחלה מיהא לא מטמאו. לפי שאינם מקום בהרת כגריס. וזה עיקר. ע"כ. והכ"מ דקדק דדעת הרמב"ם שאילו היתה בהרת כגריס בראש אחד מאברים אלו. אפשר שהי' נראה כולו כאחד אבל מתוך שהמחיה בתוכה. אין העין שולט בכל הבהרת כאחד. ע"כ:

וראשי אזנים. שפת האזן. רש"י פ"ק דקידושין דף כ"ה:

וראש הגויה. פי' הר"ב הוא גיד האמה. וראיתי בכף נחת שכתב וז"ל ונתיחס כל הגוף לזה האבר. לפי שממנו הושתת ונתיסד כל גוף האדם. ג"כ תענוג זה האבר ראש לכל הנאות ותענוגי הגוף. עכ"ל. ואין דבריו אצלי מתישבים כלל. אם הפי' הראשון. הנה מפני גוף אחר שיתיסד על ידי הזרע. שהוא המעבר לו. לא מפני כן יתכן לקראו גויה. והמכוון זה הגוף שהוא בו. ואם הפי' השני. כ"ש שאין מן הדעת שהחכמים יכנוהו בשם כל הגוף להיותו מתענג על ידו. ומדרכם הוא להעלים ולהסתיר בלשונם. אפי' במקום הצריך. כ"ש כאן במקום שאין הכרח לזה. אבל מה שנ"ל בזה שלא נקרא גויה כלל. אבל נקרא ראש הגויה. לפי שהוא בולט ויוצא מן הגויה. [דומיא לזה] ובאשה ) [בית הרחם] נקרא שפולי מעיים. במ"ח פ"ט דנדה ). לפיכך נקרא הגיד עצמו ראש הגויה. לא שיקרא גויה. אבל נקרא ראש הגויה והי' מן הראוי בכאן שיאמר ראש ראש הגויה אבל מיפוי הלשון וקצורו שאינו כופל במלות שוות ואחד מושך עצמו ואחר עמו ותדע שכדברי כן הוא דבגמ' ספ"ג דנדרים [דף לב] בתחלה המליכו הקב"ה על רמ"ג אברים ולבסוף על רמ"ח ואלו הן ב' עינים ב' אזנים. וראש הגויה. עוד שם מעשר' שליטי' ב' עינים ב' אזנים וב' רגלים וראש הגויה ופה ומה טעם [נקט] שם (בראש) [וראש] הגויה. אילו היה שם הגיד גויה עצמו. לא הל"ל אלא והגויה. אבל זה שמו אשר נקרא הוא ראש הגויה כמו שפירשתי והוא הנכון [והא דבפרק המפלת דף כה אמרי' וגוייתו כעדשה. ופירש"י גוייתו גיד אבר הזכר ע"כ ל"ק שהרי כתבו התוס' שם [ד"ה לידע] שאין מקומו בולט אלא שמקומו ניכר בכעדשה ע"כ. ומפני כן לא יכול לקראו ראש הגויה כיון שאין לו ראש בולט]:

וראשי הדדים שבאשה. אבל שבאיש אינן בולטין כ"כ ואין זה שפוע. רש"י שם:

משנה חעריכה

תוך הפה. מפורש בתוספתא שהביא הר"ש דאודם שפתים נדון כתוך הפה. ופי' הכ"מ [ריש] פ"ו מט"צ. בשם הר"י קורקוס. משום דכתיב זימני טובא עור בשרו. וה"נ ממעטינן עור כף הרגל. מפני שאינו נראה וגלוי תדיר. אע"ג דבכל דוכתא חשוב גלוי. והוא הדין לאודם [השפתים]. כי כשסוגר פיו שאינו מדבר. אינו נראה. ע"כ:

והקמטין שבצואר. כתב הר"ב תנא סיפא כו' דלא תימא קמטין דצואר דוקא דלא מתחזי כאחריני. וכך כתב הר"ש. וז"ל מהר"ם דלא מתחזי בכל אדם. אבל קמטין שבשאר הגוף. כגון באדם שמן שיש לו פימה עלי כסל [לשון מקרא הוא איוב ט"ו] כיון דלא שייך באדם כחוש לא חשיב בית הקמטין. קמ"ל. ע"כ:

תחת הדד ובית השחי. פי' הר"ב כשנראה כמניקה כו' כשנראה כמוסק כו'. כדתנן בפ"ב משנה ד. ושם מפורש:

קדח. פי' הר"ב הוא שחין שבא מחמת דבר אחר כגון מחמת מכת אבן כו'. דתניא בת"כ אין לי אלא שחין שעלה מאליו. לקה בעץ באבן. בגפת. בחמי טבריא וכל שאינו מחמת האש. מניין. ת"ל שחין שחין ריבה. ותנ"ה גבי מכוה. אין לי אלא שנכוה באור. נכוה בגחלת. ברמן. בסיד רותח. בגפסית רותח. בחמי האור. מניין. ת"ל מכוה מכוה ריבה. ומרבי' להו כדין שחין ומכוה מה הנהו מורד לא. אף קדח מורד לא. הר"ש. ועיין בגמרא פ"ז דפסחים דף עה. ויש לדקדק דברפ"ט תנן איזהו שחין לקה בעץ כו'. איזהו מכוה נכוה בגחלת כו'. ונ"ל דהתם לא קתני אלא דאתיא מדרשא. וראיתי לרבינו בגור אריה שכתב דה"ק התם. דאע"ג דלקה בעץ כו'. ובא ע"י חימום אינו מכוה. אבל הוא שחין וכ"ש שחין עצמו. ע"כ. ואין דבריו עולים כן בסיפא גבי מכוה והרמב"ם פי' במתני' דהכא שחין היא הכאה. בכל מה שיוכה באבן ועץ וברזל. וזולת זה. ומכוה הכאה באש או [בדבר] שנתחמם באש כמו אבן וברזל חם ודומיהן. וקדח הנגע ההווה מליחה נשרפת כלהבת בגוף כמורסות והיציאות אשר ינקבו העור ויקרצוהו. והוא נגזר מאמרו כי אש קדחה באפי (דברים לב) ר"ל ההתלהבות. ע"כ. וברפ"ט אעתיק לשונו שבחבורו מהלכות טומאת צרעת [רפ"ה]. [וז"ש הר"ב לשון כקדוח אש המסים. פסוק בישעיה סי' ס"ד [א']]:

המורדין. פי' הר"ב שלא נתרפאו יפה וכו'. דבשחין כתיב ונרפא כו' דתניא בת"כ. שחין יכול מורד ת"ל ונרפא. יכול עד שנעשה צלקת. ת"ל שחין [דהל"ל ובשר אשר נרפא משחין. קרבן אהרן] הא כיצד נרפא ולא נרפא כשהוא אומר למטן צרבת השחין היא עד שיקרו' כקליפת השום. צלקת. הוא קרום חזק שנתרפא לגמרי. מכוה מורדת נמי כדתניא בת"כ מכות אש יכול מורדת ת"ל והיתה מחית המכוה יכול משתעשה צלקת. ת"ל מכות אש הא כיצד חיתה ולא חיתה כשהוא אומר למטה צרבת המכוה היא עד שתקרום כקליפת השום. הר"ש:

ואין מצטרפין בנגעים. לשון הר"ב אם היה חצי גריס נגע כו'. ול' הר"ש דאפי' רוב כגריס בעור הבשר. ומיעוטא בהו אין מצטרפים:

ואינם מיטמאין משום מחיה. פי' הר"ב דאם פרח בכולו כו' דכיון דהני לאו בני אטמויי נינהו אין זו מבוצרת לתוך השאת כדמוכח בתוספתא כ"כ הר"ש ולדבריו מכיון דתני בתר הכי ואין מעכבין את ההופך כולו לבן תקשה דא"כ מאי האי דאין מטמאין משום מחיה. הא אדרבא טהורי מטהרינן משום פרח בכולו וכי תימא דפרח מן הטהור טמא אכתי תקשה דלמנ"מ קתני דאין מיטמאין משום מחיה. הא אכתי טמא הוא כיון שפרח מן הטהור. והרמב"ם מפ' כאי נמי שכתב הר"ב:

חזר הראש והזקן ונקרחו. פי' הר"ב ונעשה כעור בשר. כדתנן בספ"י והיינו נמי דמפרש הרי אלו מיטמאין בנגעים בד' מראו' ומן התימה על הר"ש דמפרש ונקרחו שניתק השער ומיטמאין בנגעי' בנגעי נתק והדר מפרש דמטמא בד' מראות והא ודאי דליתא. כמ"ש ברפ"י ובסופו:

הרי אלו מיטמאין בנגעים. כתב הר"ב וה"ה דה"מ למתני נתפשטו הקמטים כו'. כדתנן בר"פ דלקמן בקמט ונגלה הר"ש:

ואינן מיטמאין משום מחיה. פי' הר"ב דנתקין מיטמאים בשער צהוב כו'. וכ"פ הר"ש אבל הרמב"ם כתב. כשיהיה שחין או מכוה בתוך הבהרת ואע"פ שהוא נעשה צרבת. הנה לא נחשוב אותו מחיה. ע"כ. והשתא הוה דומיא דאינו מיטמא משום מחיה דברישא. לפי' הרמב"ם דהתם:

והדלדולים שבראש ובזקן. פי' הר"ב דלית בהו שער. וכ"כ הר"ש. וז"ל הרמב"ם והדלדולין שבראש ושבזקן כאשר יתלו מהן יבלת ומורס' רכה ומראה [דמות] הבשר בלתי שער עלי' בלתי ספק שדיניהן כדין עור הבשר. ע"כ. ומלתא דפשיטא הוא. וק"ק דלמאי איצטריך למתנייה. ומצאתי למהר"ם שכתב וז"ל. נ"ל לפרש. הדלדולים היינו יש בני אדם בעלי רוב שער שאפי' הפנים והצואר יש בהן שער שלא כדרך רוב בני אדם ולשון הדלדולים הוי מל' זכר של רחלים שהי' שערו מדולדל [בבכורות] בפ' כל פסולי המוקדשים [מ"ג ד' ל"ה] פירש שערו מרובה ומדובלל. וגרסי' בתוספתא פ"ב איזהו הראש ואיזהו הזקן. מן הפרק של לחי ולמעלה זהו הראש מן הפרק של לחי ולמטה זהו הזקן. מותח את החוט מאוזן לאוזן. כל שמן החוט ולמעלה זהו ראש וכל שמן החוט ולמטה זהו הזקן. מאחריו מפיקה של פרקה ולמעלה זהו ראש. מפיקה של פרקה ולמטה. אע"ג שהוא מגדל שער. הרי הוא כעור הבשר לכל דבר והיינו דקתני במתני' הדלדולין שבראש ושבזקן אע"פ שמגדלין שער במקצת בני אדם. הרי הן כעור הבשר דבתר רובא אזלינן. עכ"ל:

נדונים כעור בשר. ל' הר"ב ומעכבים את הפריחה והנגע פושה לתוכן ומצטרפים לכגריס. וכן ל' הר"ש ול' הרמב"ם ) שתטמא בנגעי עור בשר ומעכב את ההופך כולו לבן. ע"כ. וחדא או תרי מגו אחריני נקטי דה"ה לשיטמאו בד' מראות ובמחיה ושער לבן: ורפי"ב בס"ד [ד"ה חוץ]: