תפארת ישראל על מעשר שני ה

משנה מעשר שני, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על מעשר שני · ה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

כרם רבעי:    שגדלו בו פירות בשנת ד' משנטעו שצריך להעלותן לירושלים או לפדותן כמע"ש וחושש שיכשלו בהם בנ"א בשביעית שמופקרים הפירות לכל אדם. ומסתפקא לן אי תנא נטע או כרם רבעי. ואנן קיי"ל דבחו"ל כל הפירות פודה בלא ברכה ואחר שיתלשן אפי' הן הרבה לוקח רק שוה פרוטה דהייינו מטבע או פירות ששוי' חצי שעורה כסף. ואומר זה יהיה פדיון על פירות אלו ושוחק הפדיון ומטילו לנהר [ י"ד רצ"ד ס"ו וז']:

מציינין אותו בקוזזות אדמה:    בונה אצלו ציון וסימן מרגבי אדמה להכיר עי"ז דאפשר היתר הנאתו כאדמה שעושה פירות ה"נ שרי לאחר פדיון:

ושל ערלה בחרסית:    חרס כתושה שאינה מגדלת פירות כל כך כמו שזרע לסי' כערלה שאסור בהנאה:

ושל קברות:    להזהיר לכהן ונזיר:

בסיד:    לבן כעצמות:

וממחה:    ממוגגו במים שיתלבן ביותר:

אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים:    שעושין סי' לכל אלה:

בשביעית:    שהכל הפקר אבל בשאר שנים דהנוטל פירותיו גזלן הוא הלעיטהו לרשע וימות [ב"ק ס"ט א']:

והצנועים:    כשהיה להן כרם רבעי:

מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות האלו:    לכשילקט דאלת"ה לא נתקן מה שנאכל אחר אמירתו. והא דלא פדו כל הכרס מיד משום דהיו רוצים להוליך הפירות עצמן לירושלים:

משנה ב

כרם רבעי היה עולה לירושלם מהלך יום אחד לכל צד:    ר"ל מהלך יום א' סביב ירושלים. היה צריך להעלות הפירות רבעי בעצמן לירושלי' ולא פדיונם ותקנו כך החכמי' כדי לעטר ירושלים בפירות:

ומשרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה:    ר"ל אפילו כרם שסמוך לחומה נפדה ולא יעלוהו שיפסידו לסוחרים בקלקול שער הפירות:

ותנאי היה הדבר:    בתחלה כשתקנו שצריך להעלותן:

שאימתי שירצו:    כשיתרבו הפירות. והוצרכו לתנאי דלא להוי כדבר שנאסר במנין דאין ב"ד שלאחריהן יכול לבטלו אא"כ גדול מהראשונים בחכמה ובמנין. ואולי לא יהיה הבית דין שלאחריהן גדול באלה יותר מהראשונים לבטל תקנתן ושיהיה חיוב דוקא להעלות:

רבי יוסי אומר משחרב בית המקדש:    ולא חששו לקשט ירושלים שביד אויב:

ותנאי היה אימתי שיבנה בית המקדש יחזור הדבר לכמות שהיה:    והוצרכו לתנאי זה גם כשהתרבו פירות שלא יהיו נראים כמבטלי דברי ב"ד הקודמים כך נ"ל:

משנה ג

בית שמאי אומרים אין לו חומש:    כשפודהו בעה"ב א"צ להוסיף חומש כמע"ש:

ואין לו ביעור:    א"צ לבערו מהבית כמע"ש עם שאר המעשרו' בשנת ד' וז' בשמיטה כמ"ז:

ויש לו עוללות:    ס"ל לב"ש דרבעי ממון בעלי' הוא. ולהכי חייב בפרט ועוללות לעניים ככל כרם כפ"ז דפאה מ"ג וד':

והעניים פודין לעצמן:    הרבעי לאכלו בירושלים:

ובית הלל אומרים כולו לגת:    ס"ל ממון גבוה הוא ופטור מפרט ועוללות ודורך הכל בגת ופודהו או מעלהו:

משנה ד

מניח את הסל:    הריקן שיתן אחר כך לתוכו הפירות שילקט אח"כ:

על פי שלשה:    הבקיאין לשום ההוצאות שיוציא:

ואומר כמה:    סלי' כזה:

אדם רוצה לפדות לו בסלע על מנת להוציא יציאות מביתו:    ר"ל על מנת שיתן הפודה שכר שמירה במחובר ושכר עידור ובצירה:

ומניח את המעות:    כפי ששמו:

משנה ה

ובשביעית:    שאסור לשמרו ולעדרו גם משכר לקיטה נמנעים בנ"א מדאין הכל בקיאין לומר כפרק ח' דשביעית משנה ד:

פודהו בשויו:    ומדא"צ לשום ההוצאות דהרי גם שכר לקיטה אסור [כשביעית פ"ח מ"ד]. אין צריך גם כן לשום כמה שוין:

ואם היה הכל מופקד:    בהפקירו בעלים השדה בשאר שני שמיטה:

אין לו:    לנכות:

בין שהוא שלו ובין שניתן לו במתנה:    כשעדיין סמדר דאחר כך אסור במתנה דקיימא לן כבית הלל סי' כ"א דממון גבוה הוא:

משנה ו

כיצד היה בעור נותנין תרומה ותרומת מעשר:    של שני' שעברו:

לבעלים:    לכהן:

ומעשר ראשון לבעליו:    ללוי:

ומעשר עני לבעליו:    לעני:

מתבערים בכל מקום:    ר"ל מאבדן מהעולם:

התבשיל:    ממע"ש ורבעי שאין ממשותן בעין:

ובית הלל אומרים הרי הוא כמבוער:    עי' מ"ש בס"ד [שביעית ספ"ז]:

משנה ז

בזמן הזה:    דקודם שעת ביעור אינו חייב עדיין לבערן אף שאין בהמק"ק:

והגיעה שעת הבעור:    שלא הי' יכול להעלותן לירושלים:

בית שמאי אומרים צריך לחללן על הכסף:    ומדאין בהמק"ק שוחקו ומטילו לנהר:

ובית הלל אומרים אחד שהן כסף ואחד שהן פירות:    ושוחקן ומטילן לנהר. והכי קיי"ל (שו"ע יו"ד, רצד):

משנה ח

אמר רבי יהודה בראשונה היו שולחין אצל בעלי בתים שבמדינות מהרו והתקינו את פירותיכם:    קצרו הפירות מהר ותנו תומ"ע לבעליהן:

עד שלא תגיע שעת הבעור:    ותצטרכו לאבד מהעולם הבכורים ומעשר שני:

עד שבא רבי עקיבא ולמד שכל הפירות שלא באו לעונת המעשרות:    כפ"ק דמעשר:

משנה ט

מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו:    וכבר נגמרו למעשר או שהפרישן כבר רק שלא נתנה עדיין לבעליהן:

צריך לקרוא להם שם:    ר"ל לקרוא שם מי יקבל המעשרות ולזכותן לו וכדמסיק בר"ג:

מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו באין בספינה:    ערב פסח היה והגיע הביעור ופירות שבביתו כבר נתן מהן ת"ג דחזקה לגורן שלא תעקר ממקומה עד שיפרישו ממנה ת"ג [כירושלמי פ"ג דמעשרות]. אבל לא הפריש עדיין המעשרות:

אמר רבן גמליאל עשור שאני עתיד למוד:    למעשר ראשון:

נתון ליהושע:    לוי היה ואף דקנסינהו עזרא שאני ר"י דלא היה עשיר ועזרא לא קנס רק לעשירים שהיה אפשר להם לעלות [ועי' מ"ש בס"ד פאה פ"ה סי' ח']. וצ"ל שהיה לו ר' זוז דאל"כ גם מעשר עני היה נותן לו [תוס' קדושין די"ז א']:

ומקומו:    של המעשר:

מושכר לו:    שיקנה המעשר אג"ק:

עשור אחר שאני עתיד למוד:    למעשר עני:

נתון לעקיבא בן יוסף:    גבאי עניים היה:

אמר רבי יהושע עשור שאני עתיד למוד:    ממעשר זה שאני חייב ליתן מעשר מן המעשר לכהן:

נתון לאלעזר בן עזריה:    כהן היה:

ונתקבלו זה מזה שכר:    שכר המקומות דשכירות נקנה בכסף משא"כ בחליפין בסודר אינו נקנה השכירות. ומה"ט גם במתנה לא היה אפשר:

משנה י

במנחה ביום טוב האחרון היו מתודין:    דהי' מבערן בעיו"ט ומשייר לעצמו כדי לאכל מעש"נ ורבעי בירושלים עד מנחה של יו"ט האחרון:

כיצד היה הודוי:    לכתחלה הי' צריך להיות בבהמ"ק ובדיעבד בכ"מ [כ(רמב"ם פי"א מהל' מעשר שני)]. ונקרא וודוי שבחטא אבותינו בעגל צריך לבער הקודש מהבית דלולא כן היה הכל לבכורות. והוודוי נאמר בכל לשון ואומר המקראות כמו שכתובים בתורה רק דתנא דריש לה הכא כוונת פרשת הוודוי:

זה מעשר שני ונטע רבעי:    שאלו נקראו קודש וצריכין ביעור מהעולם סתמא כב"ה לעיל [במ"ג]:

וגם נתתיו:    גם רבוי הוא:

מן הבית זו חלה:    דשאר מתנות דרך לחלקם בגורן:

משנה יא

הא אם:    נ"ל דבכל דבר שלא נזכר עוד אסורו במקום אחר ורק מן פרשה זו בעצמה הוא דילפינן לה קאמר גבה הא אם וכו' [ועיין לקמן סימן ס"ח]:

ולא מן הישן על החדש:    והא דדרש מככל מצותך ההקדמה. ומלא עברתי ממצותיך דרש מין אשאינו מינו ואינך ואימא איפכא ה"ט משום דכל מצותיך הרבה מצות משמע דכשצותני ב' מצות כגון מעשר ראשון ושני לא שניתי ממה שצויתני:

ולא שכחתי לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו:    שאמרתי ברכה בשם ומלכות בא"י אמ"ה אקבמ"צ וצונו להפריש תרומה ומעשרות. ורק אסמכתא בעלמא הוא דברכות דרבנן ואינן מעכבות:

משנה יב

אכלו באנינה אינו יכול להתודות:    ר"ל דוקא באנינות. דאו' והוא כל יום המיתה אפי' אחר קבורה אבל אנינות לילה או יום קבורה שאינו יום המיתה רק דרבנן הוא:

הפרישו בטומאה:    נראה לי דר"ל שהיה הטבל טהור והוא טמא וטימא למע"ש כשהפרישו ואי"ל דהטבל היה טמא דאז באמת מפרישו ופודהו:

אינו יכול להתודות:    והא דלא קאמר מלות הא אם וכו' רק בג' דברים דהיינו הא אם הקדים והא אם אכלו באנינות הא אם הפרישו בטומאה היינו לאשמעינן רבותא דבהקדמה הרי נתן כל מה שחייב ליתן. והא אם אכלו באנינות אפי' באנינות דרבנן. והא אם הפרישו בטומאה אף על גב דקרא לא הזכיר רק לא בערתי ממנו בטומאה. וכל שכן שאר דברים שוודאי מעכבין חוץ מברכה שהזכיר תנא וודאי ברכות אינן מעכבות ושמחתי ושימחתי שהוא דבר המסור ללב בנתנו לכל אחד מה שמחוייב לו וודאי גם כן אינו מעכב הווידוי:

ולא נתתי ממנו למת:    דאף דכל שאינו לצורך אכילה ושתייה גם לחי אסור נ"ל דעכ"פ בחי איכא תקנה שיאכל כנגדה ויתוודה משא"כ במת אינו יכול להתוודות. ובירוש' מוקי לה בסיכה למת דבחי מותר לסוך וכ"כ בבבלי [יבמות דע"ד א']:

הבאתיו לבית הבחירה:    היינו להבכורים:

שמחתי ושמחתי:    לאחרים שנתתי להם בפנים יפות ושמחה:

משנה יג

השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל בבנים ובבנות:    אע"ג דסתם ברכה היינו בממון וכדקאמרי' יברכך ד' בממון הכא את את קדריש מדהוה סגי בשיאמר וברך את עמך ישראל אלא ש"מ דאת ב' לשון עם הוא וה"ק וברך את עמך עם ישראל דהיינו עם ישראל קדושים דהיינו בבנים ובבנות:

משנה יד

מכאן אמרו:    מדכתיב האדמה אשר נתת לנו:

ר' יוסי אומר יש להם ערי מגרש:    ויתוודו אמעשרות שמשדי מגרשן:

משנה טו

יוחנן כהן גדול:    תרי יוחנן הוה א' שימש פ' שנה בכה"ג ונעשה צדוקי [כברכות דכ"ט א'] וזה שבכאן הוא שהי' אחר שמעון הצדיק:

העביר הודיות המעשר:    שלא יכול לומר נתתיו ללוי. דקנס עזרא ללוים מדלא עלו עמו תיקן ליתן גם המעשר לכהנים וביטל הוודוי דיש כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה:

אף הוא בטל את המעוררים:    שהיו מצעקים בכל יום בשיר הלוים עורה למה תישן ד' כאילו ח"ו יש שינה לפניו עמד וביטל מלומר כלל פסוק זה בשיר של יום. ואע"ג דבקרא נמי כתיב עורה למה תישן ה' התם דברה תורה כלשון בני אדם. אמנם הם היו צועקים בשירם מאמר זה והוא זלזול כבוד שמים:

ואת הנוקפים:    שהיו משרטין לקרבן בין קרניו שירד הדם בעיניו ויהא נוח לכפותו ובטלו מדמחזי כמום. וי"א מחשש ניקב קרום של מוח:

ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים:    חורשי נחושת וברזל הכו בפטיש בחוה"מ במלאכת דבר האבוד ואפ"ה בטלם מדאווש' מלתא טובא איכא זלזול מועד:

ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי:    דעד ימיו שאלו אם המוכר נאמן אם לאו והמדקדק במעשיו לא לקח מאינו נאמן דהיה צריך להפריש כל המעשרות ועמד הוא ותיקן שלא יעשרו דמאי רק תמ"ע ומע"ש ושאר מעשרות מפרישן לעצמו כמ"ש ריש דמאי. והנה צריך ליתן טעם בד' לשונות מתחלפות דנקט תנא בד' תקנות של יוחנן כהן גדול דהיינו העביר ביטל עד ימיו ובימיו. ונ"ל דבוודוי נקט העביר משום דתקנת עזרא למקנס הלוים לא היה אלא בדורו דוכי משום שלא עלו הם לקנסינהו לדורי דורות [ויש לחלק טובא מקנס בילגא סוף סוכה] אלא קנס זוטא קניס גם לדור אחרון שגם אז יהיה תולה ברצון הנותן למי שירצה יתן המעשר לכהן או ללוי. וכן כ' גם רכ"מ [מעשרות פ"א ה"ד]. ולפ"ז מי שבדורו של יוחנן היה נותן ללוי היה יכול שפיר להתוודות להכי נקט העביר ר"ל שלא יהיה הדבר חובה על כל איש ישראל. מה שאינו כן בעוררין ונוקפין נקט לשון ביטול מדבטלן לגמרי. מיהו דווקא בהנך תרתי שהיה דבר קבוע. וודוי בכל שנת ג' ועוררין ונוקפין כל יום ויום בביהמ"ק. שייך שפיר בהו לשון העביר או ביטל אבל פטיש מכה לא היה רק בעת הצורך לא שייך לומר גביה העביר או ביטל וגם לא היה שייך לומר בהו בימיו לא היה פטיש מכה דגם מקודם לפעמים לא היה פטיש מכה דהיינו בעת שלא היה צורך. אלא קאמר שעד ימיו היה פטיש מכה לפעמים ובימיו לא היה מכה כלל. משא"כ בדמאי קאמר שפיר התקנה שתיקן שלא יהא צריך לשאול דאילו הוה קאמר דעד ימיו היה צריך לשאול אכתי לא הוה ידעינן מה תיקן הוא: