משנה מעשר שני ה י
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת מעשר שני · פרק ה · משנה י | >>
במנחה ביום טוב האחרוןיח היו מתוודיןיט.
כיצד היה הווידוי? "בערתי הקדש מן הבית" (דברים כו, יג), זה מעשר שני ונטע רבעי.
"נתתיו ללוי", זה מעשר לוי.
"וגם נתתיו", זו תרומה ותרומת מעשר.
"לגר ליתום ולאלמנה", זה מעשר עני, הלקט והשכחה והפאה, אף על פי שאינן מעכבין את הווידוי.
"מן הבית", זו חלה.
בַּמִּנְחָה בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן הָיוּ מִתְוַדִּין.
- כֵּיצַד הָיָה הַוִּדּוּי?
- "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת" (דברים כו), זֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְנֶטַע רְבָעִי.
- "נְתַתִּיו לַלֵּוִי", זֶה מַעְשַׂר לֵוִי.
- "וְגַם נְתַתִּיו", זוֹ תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר.
- "לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה", זֶה מַעְשַׂר עָנִי, הַלֶּקֶט, וְהַשִּׁכְחָה, וְהַפֵּאָה;
- אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַוִּדּוּי.
- "מִן הַבַּיִת", זוֹ חַלָּה:
במנחה ביום טוב - היו מתוודים.
- כיצד היה הווידוי? -
- "ביערתי הקודש מן הבית"(דברים כו יג) -
- זה מעשר שני, ונטע רבעי.
- "נתתיו ללוי" -
- זה מעשר לוי.
- "וגם נתתיו" -
- זו תרומה, ותרומת מעשר.
- "לגר ליתום ולאלמנה" -
- זה מעשר עני,
- ולקט, שכחה, ופאה,
- אף על פי, שאינן מעכבין את הווידוי.
- "מן הבית" -
- זו חלה.
- "ביערתי הקודש מן הבית"(דברים כו יג) -
כבר בארנו כי בכל מקום מעשר שני ונטע רבעי קודש.
ומעשר לוי - הוא מעשר ראשון.
ואמרו "וגם נתתיו ללוי" - יורה על מעלה שניה קדמה לו, לפי שמלת "וגם" אצלם תוספת כמו הנוסף עליו.
ומעשר עני ולקט ושכחה ופאה - הם חוקי גר יתום ואלמנה.
מן הבית - זו חלה לפי שאין שם חוק, יהיה במה שבבית בלבד אלא החלה החייבת בעיסה:
בי"ט האחרון. של פסח ובירושל' (הל' ה) פריך ויתודה בי"ט הראשון של פסח ומשני כדי שיהא לו מה לאכול ברגל ופריך ויתודה שחרית ומשני עד כאן מצוה לאכול:
זה מעשר שני ונטע רבעי. בירושל' (שם) דייק מדלא תני ביכורים ש"מ ר' שמעון היא דתנן (פ"ו מ"ב דכלאים) וחייבין בביעור ור"ש פוטר והא דלא תני להו בהדי תרומה ותרומת מעשר משום דבכלל תרומה נינהו דביכורין איקרי תרומה כדדרשי' ותרומת ידך אלו הביכורים:
נתתיו ללוי זה מעשר ראשון. ודייקינן בירושל' (שם) מכאן שאין נותנין מעשר לכהונה:
ביום טוב האחרון היו מתודין - ולא היו מתודין בי"ט ראשון מיד אחר הביעור, כדי שיהיה לו מה יאכל ברגל. הלכך ערב יום טוב ראשון היה מבער ומשייר עד יום אחרון:
זה מעשר שני ונטע רבעי - שנקראו קדש:
זה מעשר לוי - כלומר מעשר ראשון:
וגם נתתיו זו תרומה גדולה - וגם, תוספת הוא, משמע וגם נתתיו ללוי חוץ ממה שנתתי לכהן:
מן הבית זו חלה - שהיא נתרמה מן העיסה בתוך הבית:
במנחה ביום טוב האחרון. משום דאין זמן מאוחר ביום טוב אלא מנחה האחרון. ואיחרוהו לוידוי כל עוד שיכולים לאחרו. מטעם הירושלמי שהבאתי במשנה ו. ומכאן ראיה וגדולה היא אלי. שאין מחוייבין בסעודה שלישית ביום טוב דלא כסוברים שגם ביום טוב מחוייבים כמו שכתוב באורח חיים סימן תקכ"ט. שהירושלמי אומר על של שחרית עד כאן מצוה לוכל:
מתודין. כתב החכם מהר"ר עובדיה ספורנו בפרשת כי תבא שהוידוי על שבחטאינו ובעונות אבותינו הוצרכנו לבער הקדש מן הבית לבלתי תת אותם לבכורות שהיו ראוים לתרומות ומעשרות כאמרו (יחזקאל כ) ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם. ויאמר וגם נתתיו ללוי כמו ואע"פ שנתתיו ללוי וזולתו כמצותיך אעפ"כ אני מתפלל השקיפה לטובה במקום ההשקפה לרעה הראוי לעוני עכ"ד:
[*זה מעשר שני. עיין מה שכתבתי בשם הרמב"ם במשנה יג]:
זו תרומה ותרומת מעשר. לשון הר"ש. ובירושלמי דייק מדלא תני בכורים שמע מינה ר"ש היא דתנן וחייבים בביעור ור"ש פוטר [בפ"ב דבכורים ולעיל מ"ו] דהא לא תני להו בהדי תרומה ותרומ"ע משום דבכלל תרומה נינהו דבכורים אקרו תרומה כדדרשינן ותרומת ידך אלו בכורים עכ"ל. ורוצה לומר דאי אתיא כר"ש אתא שפיר דלא תנא להו משום דהוו בכלל תרומה שנתנין לכהן כמו התרומה אבל לרבנן מתבערים הוי ליה למתני. ונראה להגיה שצריך להיות והא דלא תנא וכו': אע"פ שאינן מעכבין. הרמב"ם בפרק י"א כתב אע"פ שאין לקט שכחה ופאה מעכבין:
(יח) (על המשנה) האחרון. משום דאין זמן מאוחר ביום טוב אלא מנחה האחרון, ואיחרוהו לוידוי כל עוד שיכולים לאחרו:
(יט) (על המשנה) מתודין. הוידוי על שבחטאינו ובעונות אבותינו הוצרכנו לבער הקודש מן הבית לבלתי תת אותם לבכורות שהיו ראויים לתרומה ומעשרות, כאמרו [יחזקאל כ] ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם. ויאמר וגם נתתיו כמו ואף על פי שנתתיו ללוי וזולתו, כמצותיך, אף על פי כן אני מתפלל השקיפה לטובה במקום ההשקפה לרעה הראוי לעוני. הר"ע ספורנו:באוני. האונן נקרא, האדם שימות לו אחד מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם. הר"מ שנאמר ושמחת בכל הטוב. הר"מ. ב"ד:
במנחה וכו': ובירושלמי פריך ויתודה שחרית ומשני עד כאן מצוה לאכול דאחר הוידוי אסור לאכול מעשר שני או נטע רבעי. ומצאתי שכתב בתוספת יו"ט ואיחרוהו לודוי כו' ומכאן ראיה וגדולה היא אלי כו'. ונלע"ד דאי מהא לא אריא דמאן דמחייב יכול לומר דאדרב' מכאן ראיה לחיובא דה"פ כיצד אפשר לו להתודות שחרית והרי עד המנחה ומנחה בכלל מצוה לאכול ויאכל סעודה שלישית ואח"כ יבוא להתודות וכדעת קצת פוסקים אלא מהא ליכא למשמע מידי. ומלת האחרון מחקה ה"ר יהוסף ז"ל מספרו וכתב שכן מצא:
בערתי הקדש זה מעשר שני ונטע רבעי: דתרווייהו איקרו קדש דכתיב קודש הלולים וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ קדש הוא לה'. ומשמע לעיל בירוש' דר' עקי' ס"ל כר"מ דשניהם ממון גבוה דאמר גבי נטע רבעי לא דברה תורה אלא כנגד היצר שלא יאמר אדם הרי ד' שנים מצטער אני בו חנם לכך נאמר להוסיף לכם תבואתו פי' שיוסיף פירותיו בחמישית וישלם לכם כל אותן פירות של שנים שאבדו מכם לשמי וכן נראה שפירש הר"ש שירילי"ו ז"ל. ובירוש' דייק מדלא תני בכורים בהדי מעשר שני ונטע רבעי ש"מ ר"ש היא דתנן בפ' שני דמסכת בכורים וחייבין בביעור ור"ש פוטר לבערה מן העולם אלא תנתן לכהן כתרומה והא דלא תני להו בהדי תרומה ותרומת מעשר משום דבכלל תרומה אינהו דבכורים איקרו תרומה כדדרשי' ותרומת ידך אלו הבכורים אבל בתוספתא מוסיף בכורים בהדי מעשר שני ונטע רבעי דיליפו להו רבנן מקרא דכתיב בערתי הקדש הקדש העליון במשמע דפרשת בכורים כתיבא לעיל מפרשת ודוי מעשר:
זה מעשר לוי: בירוש' מפ' דמדקרי ליה מעשר לוי ש"מ דקסבר האי תנא דמעשר ראשון ללוי ולא לכהן ואיכא מ"ד דהיינו דתני גבה יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר:
וגם נתתיו זו תרומה וכו': ועיין ברב המזרחי בסדר כי תבא שנתן טעם למה שינה רש"י ז"ל לשון משנתנו שפירש שם וגם נתתיו אלו התרומות והבכורים ולא הזכיר תרומת מעשר:
והלקט והשכחה והפאה וכו': דבכולהו כתיב לעני ולגר וגבי מעשר עני כתיב והגר והיתום והאלמנה:
אע"פ שאינם מעכבין את הודוי: משמע שאם חסר ולא נתנם דיכול להתודות וקשה דהא אמרי' בירוש' זאת אומרת שאם נשרף טבלו אסור כגון שהפריש מעשר שני ולא הספיק להפריש מעשר עני עד שנשרף אינו יכול להתודות דהא מתודה שהפרישו כדתנן במתני' ועוד הא קאמר ככל מצותך אשר צויתני אלא ה"פ דעל כל אחד מאלו אין מתודין ואין מעכבין דקאמר היינו אע"פ שקיימן אין עכוב בודוי לומר שלא עשה מצוה אם לא התודה דלא בעי ודוי לר"ש אלא במעשר שני ונטע רבעי ולרבנן אף בבכורים. אבל קשה לי על פי' זה חדא דקתני בתוספתא דלקט שכחה ופאה אין להן ודוי ומשמע דאין להם כניסה ויציאה בודוי דאפי' לא קיימן אין הודוי מעכב עליו וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכותיו המשנה כפשטה ועוד קשה לי כיון דפליגי תנאי בירושלמי על זה דאיכא מ"ד כל מצות מעכבות מלומר הודוי ואפי' אם הקדים תפלה של ראש לתפלה של יד ותנא דמתני' ס"ל כמ"ד דדוקא מצות שבפרשה מעכבין מנא להו דלקט שכחה ופאה לא מעכבי כיון דכתיב ככל מצותך אשר צויתני ונ"ל טעמו של דבר דכיון דכתיב בפרשה בערתי הקדש מן הבית כל דאיקרי קדש הוא דמעכב וכל הטובל אע"ג דאין בו תרומה מעכב דדרשינן ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' ודרשי' בפ' הנשרפין בעתידין ליתרם הכתוב מדבר ואסיקנא בפ' יש מותרות דאפי' מעשר עני נמי טביל מה שא"כ בלקט שכחה ופאה דלא טבלי ונשרף טבלו נמי שאני דטבל היה בידו. מן הבית זו חלה בדין הוא דלידרוש להאי דרשא מקמי וגם נתתיו ללוי כסדר המקרא אלא סדר הפרשת המעשרות נקיט ואזיל הר"ש שירילי"ו ז"ל. ופי' ה"ר יהוסף ז"ל וז"ל נ"ל לומר טעם שאינם מעכבין כי כל אלו אינם בכלל נתינה אלא צריכין עזיבה עכ"ל ז"ל:
יכין
במנחה ביום טוב האחרון היו מתודין: דהי' מבערן בעיו"ט ומשייר לעצמו כדי לאכל מעש"נ ורבעי בירושלים עד מנחה של יו"ט האחרון:
כיצד היה הודוי: לכתחלה הי' צריך להיות בבהמ"ק ובדיעבד בכ"מ [כ(רמב"ם פי"א מהל' מעשר שני)]. ונקרא וודוי שבחטא אבותינו בעגל צריך לבער הקודש מהבית דלולא כן היה הכל לבכורות. והוודוי נאמר בכל לשון ואומר המקראות כמו שכתובים בתורה רק דתנא דריש לה הכא כוונת פרשת הוודוי:
זה מעשר שני ונטע רבעי: שאלו נקראו קודש וצריכין ביעור מהעולם סתמא כב"ה לעיל [במ"ג]:
וגם נתתיו: גם רבוי הוא:
מן הבית זו חלה: דשאר מתנות דרך לחלקם בגורן:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת