משנה בבא מציעא ד ט
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא מציעא · פרק ד · משנה ט | >>
אלו דברים שאין להם אונאה.
העבדים, והשטרות לא, והקרקעות לב, וההקדשות.
אין להן לא תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה.
שומר חנם אינו נשבע לד ונושא שכר אינו משלם.
רבי שמעון אומר, קדשים שהוא חייב באחריותן, יש להן אונאה לה, ושאינו חייב באחריותן, אין להן אונאה.
רבי יהודה אומר, אף המוכר ספר תורה, בהמה ומרגלית, אין להם אונאה.
אמרו לו, לא אמרו אלא את אלו.
אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם אוֹנָאָה:
- הָעֲבָדִים,
- וְהַשְּׁטָרוֹת,
- וְהַקַּרְקָעוֹת,
- וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת.
- אֵין לָהֶן לֹא תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל,
- וְלֹא תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה;
- שׁוֹמֵר חִנָּם אֵינוֹ נִשְׁבָּע,
- וְנוֹשֵׂא שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- קָדָשִׁים שֶׁהוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה;
- וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, אֵין לָהֶן אוֹנָאָה.
- קָדָשִׁים שֶׁהוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה;
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- אַף הַמּוֹכֵר סֵפֶר תּוֹרָה, בְּהֵמָה וּמַרְגָּלִית,
- אֵין לָהֶם אוֹנָאָה.
- אָמְרוּ לוֹ:
- לֹא אָמְרוּ אֶלָּא אֶת אֵלּוּ:
- אַף הַמּוֹכֵר סֵפֶר תּוֹרָה, בְּהֵמָה וּמַרְגָּלִית,
אלו דברים שאין להם אונאה -
- העבדים, והשטרות, והקרקעות, וההקדשות.
- אין בהן -
- לא תשלומי כפל,
- ולא תשלומי ארבעה וחמישה,
- שומר חינם - אינו נשבע,
- ונושא שכר - אינו משלם.
- אין בהן -
- רבי שמעון אומר:
- קדשים שהוא חייב באחריותן - יש להם הוניה,
- ושאינו חייב באחריותן - אין להם הוניה.
- רבי יהודה אומר:
- אף המוכר ספר תורה, ובהמה, ומרגלית - אין להם אונאה.
- אמרו לו:
- לא אמרו - אלא את אלו.
אמר רחמנא "וכי תמכרו ממכר" וגו' "אל תונו"(ויקרא כה, יד), דבר הנקנה מיד ליד, יצאו קרקעות שאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות כמו שנאמר בהם "לרשת אחוזה"(ויקרא כה, מו), יצאו שטרות דאמר קרא "ממכר" דבר שגופו מכור וקנוי יצאו אלו שאין גופן קנוי ומכור אלא לראיה שבהם.
וכבר יתבאר עוד במה שיבוא מסדר זה מאיזה טעם אינו חייב בהם תשלומי ארבעה וחמשה, ונפטר שומר חנם ונושא שכר.
ואין הלכה כרבי שמעון, ולא כרבי יהודה:
אלו דברים שאין להם אונאה וכו' - דאמר קרא (ויקרא כה). וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד, יצאו קרקעות שאינן מיטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות. דכתיב וכי תמכרו ממכר, דבר שגופו מכור וגופו קנוי, יצאו שטרות שאינם עומדים אלא לראיה שבהן. הקדשות, אמר קרא אחיו, אחיו ולא הקדש:
לא תשלומי כפל - דכתיב בטוען טענת גנב (שמות כב) על כל דבר פשע, כלל. על שור על חמור וכו', פרט. על כל אבדה, חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון. יצאו קרקעות שאינן מיטלטלין. יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות. יצאו שטרות שאע"פ שהם מיטלטלין אין גופן ממון. הקדשות, אמר קרא רעהו, רעהו ולא הקדש לג:
ולא תששלומי ארבעה וחמשה - אם גנב וטבח ומכר שור או שה של הקדש. דתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא תשלומי שלשה לשה וארבעה לשור, דכיון דאמעיט מכפל, בציר להו חדא, שהכפל בטובח ומוכר בכלל תשלומי ארבעה וחמשה הן:
נושא שכר אינו משלם - דכתיב (שם) כי יתן איש אל רעהו, כלל. חמור או שור או שה, פרט. וכל בהמה לשמור, חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וכו'. הקדשות, אמר קרא רעהו, ולא הקדש:
קדששים שחייב באחריותן - אמר הרי עלי עולה והפרישה והוממה ומכרה:
יש להם אונאה - דכיון דאם מתה או נגנבה חייב באחריותה, דיליה היא, ואל תונו איש את אחיו קרינא ביה:
ושאינו חייב באחריותן - כגון דאמר הרי זו:
אף המוכר ספר תורה - לפי שאין קץ לדמיה:
מרגלית ובהמה - מפני שאדם רוצה לזווגן. מי שיש לו שור יפה לחרישה מחזר על אחר שכמותו [לצמדו עמו בעול] שאם בא להצמיד תחת העול שור חלש עם הבריא מקלקל את הבריא, וכן מרגלית נאה למלאות עם חברתה בזהב מן היחידית. ואין הלכה לא בר' יהודה ולא בר' שמעון:
העבדים והשטרות והקרקעות. כתב הר"ב דאמר קרא וכי תמכרו וכו' מיד [ליד] יצאו קרקעות וכו' יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות וכו'. ויש לתמוה על סדר השנוי במשנתינו דכיון דעבדים וקרקעות כחדא אימעוטי לא הוה ליה להפסיק ביניהם בשטרות. [וגם כיון שעיקר מיעוט דמיד על הקרקעות. ועבדים הוקשו להם הוה ליה להקדים קרקעות לעבדים] ועוד דשטרות הוי ליה להקדים קודם לכולן. דהא בקרא גופיה נדרשים בממכר דקדים למיד. ועוד מטעם שכתבו תוספות בפ"ז דבבא קמא [דף ס"ג ע"א] דשטרות דמו טפי למעוטי כדמוכח בפרק בתרא דב"ק דלמאן דדריש רבויא ומיעוטא לא הוי ממעט אלא שטרות. ע"כ. ונ"ל דתנא דידן מסרך סריך בלישנא דמתניתין ה' פ"ו דשבועות דתנן על אלו אין נשבעין על העבדים וכו' והתם אמינא טעמא רבה דכבר כתבתי ברפ"ז דב"ק דהא דממעטי אלו מכפל [ואיתא התם בגמרא [דף מ"ב ע"ב] דכן בשבועה] משום דעיקר דרשא הוא דכל רבויא. וריבה הכל ודנקטיה בכלל ופרט וכלל משום שהיא דרשא שגורה וכמ"ש שם. ואמרינן התם דממעטינן לעבדים. ושטרות. וקרקעות. מחמור. שור. ושה ופירשו התוספות דאיצטריך מיעוט באפי נפשה לעבדים ולא סגי בהיקשא כיון דכתיב כל רבויא. ע"כ. ואמינא אנא דהא אתא תנא לאורויי לן והכניס שטרות בין עבדים לקרקעות. להורות באצבע לומר דטעמא דעבדים לא אמעיטו מהיקשא דקרקעות אלא צריכי מיעוט בפני עצמם משום דעיקר דרשא דכל רבויא הוא. וכבר כתבתי דשטרות יש להן דין קדימה לקרקעות לפיכך לא היה יכול לשנות ג"כ קרקעות. שטרות. ועבדים:
העבדים. כתב הר"ב שהוקשו לקרקעות כדפירש מ"ג פ"ק דקדושין:
והשטרות. המוכר שטרות לגבות חוב שבתוכן. רש"י:
והקרקעות. עמ"ש במ"ה פ"יא דכתובות:
אין להם תשלומי כפל. כבר כתבתי ברפ"ז דב"ק דכלל ופרט וכלל שכתב הר"ב אינה עקרית אלא כל רבויא וג' מעוטי איתנהו לעבדים שטרות וקרקעות. וכפל ושבועה. תרוייהו מחד קרא נפקי. וכמ"ש לעיל בסמוך. וכתבו התוספות דהתם. וא"ת וגניבה בקרקעות היכא שייכא. וי"ל במשיג גבול. א"נ במחובר לקרקע כי ההיא דעשרה גפנים טעונות [מ"ו פ"ו דשבועות] וטוען שנגנבו לו חמשה ונמצא שהוא גנבם. ע"כ. וההקדשות. כתב הר"ב אמר קרא רעהו. רעהו ולא הקדש. וכתבו התוספות ובריש מרובה ממעט מוגונב מבית האש ע"כ. וכ"כ הר"ב שם משנה ד'. ובפ"ו דשבועות דף מ"ב כתבו התוס' די"ל דעיקר קרא לא אתא אלא לדרוש וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב. וארעהו הוא דסמיך בפרק מרובה. א"נ התם בגנב עצמו. והכא איצטריך לטוען טענת גגב ע"כ. ול' הרמב"ם פ"ב מה' גניבה כתירוצם הראשון שכתב וז"ל גנב נכסי הקדש אינו משלם אלא הקרן בלבד שנא' (שמות כ"ב) ישלם שנים לרעהו. לרעהו ולא להקדש. וכן הגונב קדשים מבית בעליהן. בין קדשי קדשים. בין קדשים קלים. בין שאין הבעלים חייבים באחריותן וכו' הרי זה פטור מן הכפל וכו' שנאמר וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. ע"כ. וז"ש בין בקדשים קלים צריך לי עיון למאי דתנן במ"ב פ"ק דב"ק דנכסים שאין בהן מעילה והיינו קדשים קלים מרבינן להו דהוו ממונו. ופסקה הרמב"ם ברפ"ח מה' נזקי ממון. וכן נמי דייקינן אמ"ח פ"ב דקדושין המקדש בחלקו לאפוקי מחיים דמקרי ממונו. ומה לי בין נזקין וקדושין לתשלומי כפל. [ואין סברא כלל לומר דמיתורא דוגונב מבית האיש נפקא ליה דהא איצטריך ללא מבית הגנב]:
ולא תשלומי ארבעה וחמשה. כתב הר"ב אם גנב וטבח וכו'. ומשום הקדשות דשייך בהו שור ושה נקט. דאילו בעבדים וקרקעות לא שייך ד' וה' דאין תשלומי ד' וה' נוהגת אלא בשור ושה בלבד [כדתנן רפ"ז דב"ק. נימוקי יוסף. וכ"כ התוספות פ"ו דשבועות דף מ"ב:
שומר חנם אינו נשבע. הה"נ שאינו משלם במקום שהיה חייב בתשלומין במקום אחר דהיינו אם פשע בה אלא משום דבכתוב לא נאמרו תשלומין כלל בשומר חנם משום הכי לא הזכירו במשנה אלא אינו נשבע שהוא מה שנזכרבכתוב בשומר חנם. זו היא מסקנת הפוסקים:
אינו נשבע. עיין בפירש הר"ב פ"ו דשבועות מ"ה ובפירש הר"ב רפ"ב דשקלים:
ונושא שכר אינו משלם. ושואל ושוכר לא הוזכרו. עיין בפירש הר"ב פ"ו דשבועו' [מ"ה]:
רבי שמעון אומר קדשים שהוא חייב באחריותן. יש להן אונאה. וכן חולק ב[תשלומי] ד' וה' במשנה ד' פ"ז דב"ק. וממילא דחולק נמי בכפל דאי ליכא כפילא ליכא ארבעה וחמשה:
אמרו לו לא אמרו אלא את אלו. עיין מ"ש בסוף משנה א' פרק ה' דבבא בתרא:
(לא) (על המשנה) והשטרות. המוכר שטרות לגבות חוב שבתוכן. רש"י:
(לב) (על המשנה) והקרקעות. במשיג גבול. א"נ שגנב גפנים טעונות. תוס':
(לג) (על הברטנורא) ובריש מרובה ממעט מוגונב מבית האיש. וי"ל כו'. א"נ התם בגנב עצמו והכא איצטריך לטוען טענת גנב. תוספ'. ועתוי"ט:
(לד) (על המשנה) אינו נשבע. ה"ה נמי שאינו משלם כו' אם פשע בה. אלא משום דבכתוב לא נאמרו תשלומין כלל בש"ח מש"ה לא הזכירו במשנה אלא אינו נשבע. פוסקים:
(לה) (על המשנה) אונאה. וכן חולק בתשלומי ד' וה' במ"ד פ"ז דב"ק. וממילא דחולק נמי בכפל דאי ליכא כפילא ליכא ד' וה':
אלו דברים שאין להם הוניי': פ' כיצד מערימין (תמורה דף כ"ז) ובת"כ פרשה ג' דפ' בהר סיני. וכתב הרמב"ם ז"ל בר"פ ראשון דהלכות שלוחין דלא אמרו שהאונאה במטלטלין שתות והעבדים והשטרות והקרקעות אין בהן אונאה אלא במוכר שלו או קונה לעצמו אבל שליח שטעה בכולם בכל שהוא חוזר ע"כ. וי"ס דגרסי ואלו בויו. אמר המלקט נלע"ד אי גרסינן אלו ניחא ואי גרסינן ואלו אפשר לומר דמוסיף אמאי דתני לעיל מינה חמש פרוטות הן ופריך בגמרא וליתני נמי האונאה פרוטה ומשני רב כהנא זאת אומרת אין אונאה לפרוטות וכדכתבינן לעיל והדר תנא ואלו דברים ג"כ שאין להן אונאה וכו'. וכל אלו שאין להם הונאה מפ' ר' יוחנן בירושלמי דפ' אלמנה נזונת ובלבד דבר שאינו מופלג ע"כ וכמו שכתבתי שם סימן ד':
העבדים: מפ' בנ"י בפ' הגוזל עצים דף ל"ה שבכל דברי תורה עבדא כמקרקעי דמי כשבועה ואונאה ותשלומי כפל ודיני שומרים ופדיון בכור שבכל אלו הוציאו מהן קרקעות בכלל ופרט ועבדים שהוקשו להן אבל לענין אם נקנין מטלטלין אגב העבדים תלוי בלשון בני אדם אם קורין לעבדים מטלטלין ומטעם זה אין גובין הבעלי חובות מן המטלטלין מפני שאין דעתו של מלוה עליהן שיכול להבריח המטלטלין ע"כ וע"ש עוד:
השטרות אין להם אונאה: המוכר שטרות לחברו לגבות חוב שבתוכו ויטלנו לעצמו. וי"א דאונאה אין בהן עד כדי חצי שויין ולא חצי שויין בכלל כגון שמכר שוה מאה בקצ"ט או שוה ק"ק במאה ואחד אבל ביותר כגון שוה ק' במאתים או יותר או שוה מאתים במאה או פחות קרוי בטול מקח וחוזר וצריך להחזיר לו מעותיו ממר איסרלן ז"ל והלשון מועתק מספר הלבוש. בסימן ס"ו סעיף ל"ח דח"מ ואיתיה ג"כ שם סימן רכ"ז סעיף כ"ט. [הגהה הקשה הר"ן ז"ל כיון דמכירת שטרות מדרבנן בלבד אבל מן התורה אין להם צד מכירה א"כ היכי ממעטינן בהזהב שטרות מאונאה וי"ל דעיקר קרא למעוטי עבדים וקרקעות אתא ואפ"ה מפקי שטרות מאונאה לפי שאין בכלל הכתוב אלא דבר המיטלטל וגופו ממון אבל מידי אחרינא לא הלכך שטרות למכירה דרבנן וכיון שאין גופן ממון אין להם אונאה ע"כ]. ועיין עוד בטור ח"מ סימן ס"ו שדברי הר"ן ז"ל אלו מיוסדין על דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל בפרק ששי מהלכות מכירה דס"ל דמכירת שטרות מדרבנן אבל ר"ת ז"ל שסובר דמכירת שטרות דאורייתא עיין על טעמו שהובא שם בבית יוסף סימן ס"ו וגם הריטב"א ז"ל בשם כל רבותיו חלקו על הרמב"ם ז"ל וס"ל דמכירת שטרות דאורייתא מיעשה לי' מכירת שטרות מאונאה מקרא דוכי תמכור ממכר דרשינן כל דבר המטלטל וגופו ממון יצאו שטרות וכו' ש"מ אונאה הוא דלית בהו אבל מכירתן מכירה ואפילו מכרו לגוי מכירתו מכירה ויש לגוי כח הישראל שמכרו לו ועיין עוד שם:
וההקדשות: גזבר המוכר הקדש או המוכר עולתו שנפל בה מום:
ש"ח אינו נשבע: פי' רש"י ז"ל לא הזקיקתו תורה לישבע על אלו שאינם מטלטלין וגופן ממון דונקרב בעל הבית וגומר במטלטל וגופו ממון הוא והך שבועה בש"ח היא לישבע שלא פשע בה. נראה מדבריו ז"ל דמשבועה הוא דפטרי' רחמנא אבל היכא דודאי ידעינן דפשע משלם וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' שני מהלכות שכירות וכן כתב הראב"ד ז"ל וטעמייהו משום דפושע כמזיק ומש"ה לא קתני ש"ח אינו משלם אלא אינו נשבע. אבל הריא"ף ז"ל כתב בתשובה המפקיד שטרות אצל חברו ומודה שפשע בהם ונאבדו פטור מן התשלומין שהרי התורה פטרתו וכתב הרשב"א ז"ל שכן עיקר ונראה שכן דעת הרנב"ר ז"ל שכתב בחדושיו שכן דעת הר"ר יהוסף הלוי ז"ל והא דקתני ש"ח אינו נשבע ולא קתני אינו משלם היינו משום שלא הוזכרו תשלומין בפרשת ש"ח אלא שבועה וכאן לא הזכיר אלא מה שנכתב לכל אחד בפרשתו אבל ה"ה שפטור בכולן בין בתשלומין בין משבועה ומה שאמרו דפושע מזיק הוא אינו כן שהרי פשיעה בבעלים פטור ואילו מזיק בבעלים חייב [הגה"ה כן דעת הרא"ש ז"ל] וכתבו האחרונים ז"ל דשואל נמי פטור מטעם כלל ופרט וכלל זה דויו דוכי ישאל מוסיף על ענין ראשון והא דלא קתני במתני' שואל אינו משלם משום דסיפא ד' וה' לא קאי אלא אהקדשות ובהקדשות לא שייך שאלה והא דפטרינן הכא משבועה אפילו משבועה שאינה ברשותו הוא דפטור מדמקשי בגמרא עלה דהא מבני העיר ששלחו שקליהם נשבעין לגזברין דבר"פ שני דשקלים ולא פרקינן ההיא בשבועה שאינה ברשותו אבל אם קנו מידו שאם יקלקלו בשמירתן ישלם הא ודאי ישלם שהרי שעבד נכסיו לכך וכן הלכתא עכ"ל נמקי יוסף. ובמה שכתב ז"ל וכן כתב הראב"ד ז"ל אם אינו באיזו תשובה נ"ל שיש טעות סופר שהרי הראב"ד ז"ל חילק על הרמב"ם ז"ל בהשגות ועיין ג"כ בהר"ן ז"ל בפ' שבועת הדיינים או שמא הראב"ד שבכאן הוא הרב אב ב"ד. ומ"מ עיין בטור חשן המשפט סוף סימן ס"ו בבית יוסף שכתוב שם וכן מצאתי בפירוש הראב"ד וכן הרמב"ן ז"ל דרי"ף כתב שפטור ודבריו נראין וכו'. וגם הרא"ש ז"ל דעתו כדעת הריא"ף ז"ל ותירץ כדכתבינן לעיל. וכתב דדוקא שפשע בשמירתו ונגנבו או שאבדו אבל אם השליכן לנהר לא. וז"ל תוס' ז"ל ש"ח אינו נשבע נראה דה"ה דאינו משלם דאפילו ש"ש אם פשע נראה דלא משלם מדפריך לקמן וכו' עד והא דלא קתני אינו משלם דהוי רבותא טפי משום דעיקרה בשבועות פ' שבועת הדיינין ונסבה אגררא דהתם ע"כ. ובגמרא ש"ח אינו נשבע מנא ה"מ דתנו רבנן כי יתן איש אל רעהו כלל כסף או כלים פרט לשמור חזר וכלל כלל ופרט וכלל מה הפרט מפורש וכו' הקדשות רעהו כתיב ולא של הקדש. ור' יוסי הגלילי ס"ל בפ"ק דב"ק דף י"ב ובכמה דוכתי אחריני דנשבעין על קדשים קלים כגון שלמים שהן ממונו של בעלים הואיל וחייב באחריותן וקרינן בהו רעהו דכתיב ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו והאי בה' יתירא לדרשא בה' וכחש בעמיתו וכחש וחייב עליהם כדין שבועת הפקדון:
נושא שכר אינו משלם: אם נגנבו ממנו וכתב הרא"ש ז"ל ונהי דאינו משלם שכרו מיהא מפסיד עד שישבע ששימר כראוי ואם קנו מידו שיתחייב כדין שומר חייב ע"כ ובהכי מיתרצא מתני' ולא פליגא אברייתא דמייתי בגמרא דהא ודאי כיון שקנו מידו שאם יקלקל בשמירתו ישלם שלם ישלם שהרי הוריד עצמו ושעבד נכסיו לכך. [הגה"ה וכן דעת הרי"ף והראב"ד ור"י בעל התוס' והרמב"ן והרשב"א ז"ל וגם הר"י מיגאש ז"ל וס"ל דאפילו בפשיעה פטור הש"ש מלשלם אכן הרמב"ם ז"ל ס"ל שחייבי' אם פשעו. וכמו שכתוב לעיל]. ועיין בפי' רעז"ל סוף סימן ה' דפ' ששי דשבועות ששם נתן טעם אמאי לא הוזכרו שואל ושוכר:
ר' יהודה אומר אף ס"ת וכו': כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל ואיתא פ' המוכר את הספינה (בבא בתרא דף ע"ח.) ומפ' בגמרא עד כדי דמיהן דהיינו כפלים ס"ל לר' יהודא דאין להם אונאה ומדקאמר אף משמע דקרקעות נמי אית להו האי שיעורא דאין אונאה לקרקעות עד פלגא אבל מפלגא ואילך מיקרי בטול מקח תוס' בשם ר"ת ז"ל ועיין ברב אלפס ז"ל. וצ"ע לע"ד אמאי נקט תנא עבדים ברישא דמתני' דקרקעות ה"ל למנקט ואח"כ עבדים שהוקשו להם ואי משום דאתיא מדרשא חביבא לי' א"כ ליתני עבדים וקרקעות ובתר הכי שטרות או לינקוט כסדר המקרא וכי תמכרו ממכר או קנה פרט לשטרות שאין גופן לא מכור ולא קנוי או קנה מיד פרט לקרקעות ולעבדים שהוקשו להם עמיתך פרט להקדש. אח"כ ראיתי שהרמב"ם ז"ל נקט שם בהלכות מכירה פ"ז גם בפי"ג גם ברפ"ה דהלכות טוען ונטען גם בפי"א דהלכות בכורים נקט סדרא הכי קרקעות ועבדים שטרו' והקדשות ואמתני' צריך לתת טעם לסדרא דנקט ועד הנה לא מצאתי בעניות דעתי טעם הגון. אחר זמן רב בא לידי ספר תוספות יום טוב והילך כל לשונו [ועיין בתוי"ט]:
אמרו לו לא אמרו אלא אלו: קשיא לי אמרו לו היינו ת"ק כדמקשה תלמודא בכמה דוכתי חד מינייהו בר"פ בתרא דר"ה וחד בפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ג) אההיא ברייתא דמייתי התם וכן תוס' ז"ל הרגישו כזה בר"פ האשה שלום גבי אמרו לו אחת זו ואחת זו תנשא ואפשר לומר דת"ק היינו ר' יהודה בן בתירא דקאמר בברייתא אף המוכר סוס וסייף וחטיטוס דהיינו תריס במלחמה אין להם אונאה מפני שיש בהן חיי נפש ותנא במתני' עבדים וכו' דאית להו קריין מן התורה ובחיי נפש לא קמיירי אבל ה"ה דג"כ הן אין להם אונאה ותנא דא"ל ס"ל דוקא בעבדים שטרות קרקעות והקדשות דאית להו קראי מן התורה הוא דאין להם אונאה אבל סוס וסייף וחטיטוס וכ"ש ס"ת בהמה ומרגלית יש להם אונאה והיינו לא אמרו אלא אלו בדוקא כך נלפע"ד וכן משמע קצת מפסק רבינו האי גאון ז"ל שהובא ברב אלפס ז"ל. וביד ר"פ שני דהלכות גניבה וסימן ב' ובפ' י"ב דהלכות מכירה סימן ח' י"א ובפי"ג סימן ח' י"ג ובר"פ שני דהלכות שכירות ובטור ח"מ סוף סימן ס"ו וסימן רכ"ז וסימן ש"א וסימן ש"ן:
יכין
וההקדשות: הקדש גבוה, אבל של עניים או של ביהכ"נ וכדומה הכל חולין הוא. וי"א דבנתאנה באלו דמתני' יותר מחצי שוויין נתבטל המקח [רכ"ז]:
אין להן תשלומי כפל: כשגנבן:
ולא תשלומי ארבעה וחמשה: הקדישות שטבחן או מכרן הגנב:
שומר חנם אינו נשבע: ה"ה שאין בהם שום שד"א, רק יקט ש"ח, מדבו מפירש השבועה בתורה תחלה. מיהו ע"י גלגול משביעו גם באלו שד"א, וכ"כ בכל גוונא משביעו בהן עכ"פ שבועה דרבנן [ח"מ צ"ה]:
ונושא שכר אינו משלם: ה"ה כל שומר כשחייב לשלם, בהנך פטור. ולא נקט שואל. מדלא שייך שאלה בהקדש. מיהו בפשיעה י"א דחייב לשלם, מדהו"ל כמזיק. ואע"ג דתני בש"ש דפטור מלשלם, עכ"פ מפסיד שכרו עד שישבע ששמר כראוי [ח"מ ס"ו וש"א]:
רבי שמעון אומר קדשים שהוא חייב באחריותן: שאמר הרי עלי קרבן והפרישו והומם ומכרו:
יש להן אונאה: וה"ה כפל וד' וה', דמדחייב באחריותו, כדיליה דמי:
ושאינו חייב באחריותן: שאמר כשהקדישה הרי זו והומם ומכרו:
רבי יהודה אומר אף המוכר ספר תורה: דיקרה היא מפנינים ואי אפשר שיתאנה בה:
ומרגלית: מדרגיל לתת בעדן יותר משוויין כדי לזווגן להשוה להם:
אמרו לו לא אמרו אלא את אלו: עבדים וכו'. וכן הלכה [רכ"ז]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת