תוספות יום טוב על בבא מציעא ד

<< · תוספות יום טוב · על בבא מציעא · ד · >>

משנה א

הזהב קונה את הכסף וכו'. כתב הר"ב מי שאין טבעו חשוב וחריף דין פירות יש לו ומשיכתו היא קיום דבר וכו' כלומר שיתחייב לו בדינרי כסף שהתנה עמו. ולא בתורת חליפין. דהיינו שכשמשך זה נקנים לו דינרי כסף וברשותו הם. דהא פירש הר"ב במשנה ו' פרק קמא דקדושין שאין קונין בפירות. ושאין המטבע נקנה בחליפין. אלא בתורת דמים איירינן. כלומר לחייבו בדינרי כסף. ומפרשינן הכי בגמרא דף מ"ה ע"ב. ואמרינן נמי דהא דתנן הזהב קונה את הכסף. תני הזהב מחייב. ומ"ש הר"ב קנה השני דינרי כסף בכל מקום שהם. לישנא דברייתא נקט. ומפרשינן בגמרא דלאו למימרא דקנאן להיות ברשותו בכל מקום שהם כדין חליפין. אלא בכל מקום שהוא כמות שהוא כדאמר ליה אי א"ל מארנקי חדשה יהיבנא לך לא מצי יהיב ליה מארנקי ישנה אע"ג דעדיפא מינייהו. מ"ט דא"ל לישנן קא בעינא להו:

הנחשת קונה את הכסף. גמרא. השתא לגבי דהבא דחשיב מיניה אמרת כסף טבעא הוי. לגבי נחשת דאיהו חשיב ואיהו חריף מיבעיא. איצטריך. סלקא דעתך אמינא הני פריטי באתרא דסגיי אינהו חריפי טפי מכספא אימא טבעא הוי. קמשמע לן. כיון דאיכא דוכתא דלא סגייא בה פירי הוו:

מעות הרעות. פירש הר"ב שנפסלו. וכתבו התוספות [ד"ה הזהב] תימה אמאי איצטריך למתני דמקרו פירי השתא נחשת דסגי טובא הוי פירי כל שכן מעות שנפסלו. לכך נראה דהמעות הרעות היינו שיוצאות קצת. ע"כ:

אסימון. פירש הר"ב שנעשה במדת המטבע וכו'. ואיצטריך לאשמועינן דהוי פירי אע"ג דאינו חסר כי אם מעט דבדבר מועט יטביעו הרבה מהם. תוספות [שם]:

מטלטלין קונים את המטבע וכו'. אשמועינן דקונין אפילו מטבע כמו מעות רעות ואסימון ודמקרי פירא לגבי כספא]. והם אינן קונין מטלטלין דמקרי טבעא לגבי מטלטלין. תוספות:

זה הכלל כל המטלטלין וכו'. בספרי הרי"ף והרא"ש ל"ג זה הכלל. וכן נראה דלא גרסינן ליה דזה הכלל משמע לכלול הדינין האמורין כבר. ולהוסיף עליהן בזה הכלל ודינין האמורין ליתנהו במטלטלין בלבד כדאמר זה הכלל אלא במטלטלין ומטבע ביחד. וכן בגמרא דף מ"ו תנן כל המטלטלין וכו' ואמר ריש לקיש ואפילו כיס וכו'. והיינו דכתבו הר"ב ורש"י והאי כל לאתויי ולא כתבו והאי זה הכלל לאתויי:

משנה ב

כיצד. הוא פירושא דזהב ונחושת קונים לכסף. וכסף אינו קונה אותם. ומפרש משום שאלו פירות לגבי כסף. ובפירות עושין המשיכה. נמוקי יוסף:

נתן לו מעות וכו' יכול לחזור. כתב הר"ב דדבר תורה מעות קונות כדאשכחן גבי הקדש וכו'. כך פירש רש"י דף מ"ו ע"ב [ד"ה סבר] וכן כתב בריש פרק ב' דבכורות דף י"ג [ד"ה הניח]. ומסיים בה דגמר הדיוט מהקדש ע"כ. ותימה לומר כן ועיין מ"ש בריש פ"ב דקדושין] וכן כתב נ"י דלא ילפינן הדיוט מהקדש. והכא לאו מקרא יליף אלא מסברא בעלמא. דבדין הוא שיהיו קונות. כיון שרוב הקנינים נעשים בכסף. ע"כ. והתוספות דבכורות [שם סוף ד"ה ד"ת] כתבו דשפיר יליף מקרא. מדכתיב (ויקרא כ"ה) או קנה מיד עמיתך. ואשכחן סתם קטן דקרא במעות. כדכתיב (ירמיה ל"ב) שדות בכסף יקנו. וכתיב (ויקרא כ"ה) מכסף מקנתו. ע"כ. [ומ"ש הר"ב דכתיב ונתן הכסף וקם לו. כבר כתבתי בזה פ"ק דקדושין משנה ו' בשם התוספות פרק מפנין דף [קכ"ח] ומ"ש הר"ב גזירה שמא יניח וכו' ותפול דליקה וכו' כלומר באונס דליכא לאשתלומי מבעל הדליקה. גמרא. ומ"ש לפיכך העמידום ברשותו לחזור בו ומשום הכי הפקיעו חכמים קנין דאורייתא כדתני רישא משך ולא נתן מעות קנה [ולא תקנו שיצטרך שניהם מעות ומשיכה] דאימשיכה לבדו לא תקנה יאמר לוקח למוכר נשרפו חטיך בעליה. תוספות [ד"ה נשרפה]. וכ"כ בפ"ק דקדושין סוף ד' כ"ח [ד"ה שמא]. וכתבו עוד וא"ת כיון דמעות אינן קונות. ניחוש שמא יאמר המוכר נשרפו מעותיך בעליה. ויש לומר דלהא ליכא למיחש דלכל הפחות יהא המוכר כשומר חנם) [ומעות] וכספים אין להם שמירה אלא בקרקע. והתם לא שייך למימר נשרפו מעותיך. ע"כ. ותמיהני על מהר"ר ואלק כהן ז"ל שחלק בסימן קצ"ח דבמעות אין טרחא בהצלתן כמו בפירות. דזו מנין לו דלפעמים יש טרחא יותר במעות מבפירות. וגם התוספות לא חלקו בכך. [ושוב הראוני שכדברי מהר"ר ואלק כ"כ התוספות דסוף פרק חלון [דף פ"א ד"ה שמא] וז"ל דמעות נוח לשומרן. ואין טורח בהצלתן כמו פירות. דאין יכול להציל אלא בטורח גדול. ע"כ]. ומ"ש הר"ב דכיון דאם יתיקרו וכו'. וכ"כ רש"י דף מ"ו ע"ב. וכתבו התוספות דף מ"ז ע"ב וא"ת וכי תקנו משיכה בשביל שאין מהוגנים. דטרח ומציל לפי שאם יוקירו יחזור ויקבל עליו מי שפרע שצדיקים לא יחזרו לעולם אפילו אם יוקירו. וי"ל דודאי לא תקנו אלא משום שאינם מהוגנים שיניחו פירות חבריהם לשרוף. ע"כ. וטעמא דלוקח יכול ג"כ לחזור כמ"ש הר"ב יכול לחזור בו זה וזה. פירש"י סוף ד' מ"ז דכל שכן כי מוקמת לחזרה נמי ברשות לוקח מסר נפשיה המוכר וטרח ומציל. שאם יראה הלוקח דליקה באה יאמר חוזרני בי. ע"כ. ומהשתא דמוקמינן לחזרה אף ברשות לוקח. לא היה צריך הר"ב לזה הטעם. ורש"י לא כתבו אלא קודם דאתמר הא דאמר רב חסדא כדרך שתקנו משיכה למוכרין כך תקנו משיכה ללקוחות. דאכתי לא ידעינן אלא דמוכר יכול לחזור. וכן פירש הטעם הזה בדרבי שמעון. כמו שאעתיק לקמן. אבל הר"ב שכבר כתב דשניהם יכולין לחזור. לא הוה ליה לכתוב זה הטעם. ואפשר דסבירא ליה דתחלת התקנה היתה למוכר בלבד. וכן כתב הרמב"ן בספר מלחמות ה'. לפיכך כתב טעם תחלת התקנה. אבל במשנה ד' פרק ה' דחולין לא כתבו. עיין מה שכתבתי במשנה ה' פ"ק דקדושין בטעם שאר קנינין. הגבהה. ומסירה. וחליפין:

מי שפרע מאנשי דור המבול וכו'. וכן הלשון בדברי הפוסקים בכמה מקומות ולפי שהשי"ת אינו מקבל הפרעון שאם חטאו לפניו מה פעלו לו לפיכך לא אמרו מי שנפרע מאנשי וכו' אלא שפרע מאנשי וכו' כלומר שפרע מהם חובם ולא לו:

רבי שמעון אומר כל שהכסף בידו וכו'. כתב הר"ב דאתא רבי שמעון למימר דזמנין דמי שהכסף [בידו] דהיינו המוכר וכו' כגון שהיתה עלייתו וכו' דטעמא מאי וכו' הכא דעלייה דלוקח היא וכו'. ואין הלכה כרבי שמעון. אלא אף על פי שעלייתו וכו' דבריו הללו אינם בעיני אלא דברי תימה דכיון דעלייתו מושכרת ביד המוכר. וליכא למימר גזירה שמא יאמר כו' למה אמרו שהמוכר יכול לחזור דכיון דבטל טעמא דיאמר נשרפו וכו'. ומשום הכי לוקח לא יכול לחזור. ואוקמא על דין תורה. דמעות קונות. הכי נמי מוכר לא יוכל לחזור. ואוקמא על ד"ת. שאם חכמים לא עשו תקנתא דמשיכה גבי לוקח. היכא דלא שייך טעמא. ה"נ לא יעשו תקנתם גבי מוכר היכא דלא שייך טעמא. ועוד דמה שפירש דזימנין דמי שהכסף וכו' אינו במשמע לישנא דרבי שמעון אלא משמעות דבריו הן. דלעולם כל שהכסף בידו וכו'. ועוד תימה על פסק שלו שאף על פי שעלייתו וכו' שניהם יכולים לחזור דאמאי כיון דבטל טעמא דגזירה שמא יאמר וכו'. ליבטל תקנתם לגמרי. ואי משום דאין הלכה כרבי שמעון לגבי תנא קמא. לא קשיא דתנא קמא לאו בהכי מיירי כלל בדין עלייה מושכרת. ורבי שמעון דאמר שאם היתה עלייתו מושכרת וכו'. דמוכר יכול לחזור ולא לוקח. אפשר דת"ק לא סבירא ליה כוותיה וס"ל דבכי האי גוונא אף המוכר אינו יכול לחזור. כיון דבטל טעמא דתקנתא. אבל אין ספק אצלי (אלא) שהטעה להר"ב ברייתא שבגמרא דף מ"ט ע"ב. תניא אמר ר"ש אימתי בזמן שהכסף והפירות ביד מוכר. אבל בכסף ביד מוכר ופירות ביד לוקח אינו יכול לחזור. ומוקמינן לה כגון שהיתה עלייה של לוקח מושכרת ביד מוכר. טעמא מאי תקינו רבנן וכו'. וסבור היה הר"ב דברייתא זו פירושא דדברי ר"ש דמתניתין היא. ודקאמר אימתי וכו' על דברי ת"ק. והיינו דכתב הר"ב דאתא ר"ש למימר דזמנין וכו'. ולא היא דברייתא זו לאו פירושא דמתניתין היא אלא ר"ש מהדר על דברי עצמו שבמשנה וקאמר אימתי וכו'. והשתא דבריו שבמשנה כמשמען כל שהכסף בידו וכו' כלומר לעולם לא תקנו חזרה אלא למי שהכסף בידו דהיינו המוכר. אבל לוקח לא יכול לחזור כלל. וכן אמרו בהדיא בגמרא סוף ד" מ"ז דאיכא בינייהו לר"ש ורבנן [הא] דאמר רב חסדא כדרך שתקנו משיכה למוכרין [לחזור בו המוכר כל זמן שלא משך הלוקח] כך תקנו משיכה בלקוחות [לחזור בו בשביל אותה תקנה עצמה דנשרפו חטיך דכל שכן וכו' כמ"ש לעיל] ר"ש לית ליה דרב חסדא [דסבירא ליה דיינו אם אמרינן חזרה במוכר דמכי מוקמת להו ברשותיה לחזור בו אם הוקרו. מסר נפשיה לאצולינהו. מימר אמר עדיין שכרי תלוי בהם שאם יתיקרו אחזור בי] ורבנן אית להו דרב חסדא. שמעינן מהכא דדברי ר"ש שבמשנה אמורין בעיקר תקנתא שלא תקנו אלא למוכר. ואהא קאמר ר"ש בברייתא דאימתי תקנו למוכר כשהכסף והפירות בידו. אבל כשהפירות ביד לוקח דהיינו שהעלייה מושכרת וכו' לא תקנו אף למוכר כלל ולא שייך כאן שום חזרה לשום אחד משניהם. ואהא לא שמעינן דפליגי רבנן עליה. ואדרבה כל הפוסקים כתבו דבנדון דעלייה מושכרת נשמע מדרבי שמעון לרבנן. דאף רבנן סבירא להו כיון דלא שייך טעמא דשמא יאמרו נשרפו וכו' דליכא תקנתא דמשיכה כלל אלא מעות קונות ושניהם אינם יכולים לחזור. ונמצאת למד שאין פירוש דברי ר"ש כפירוש הר"ב כלל. וגם הפסק שפסק בעלייה מושכרת וכו' ליתא כלל. ובטעמא דעלייה מושכרת דאמרינן לוקח טרח ומציל. פירש נמוקי יוסף בשם רבינו ירוחם לפי שהוא דר בבית תחת העלייה. וכ"כ תלמידי רשב"א שהוא דר באותו חצר. ע"כ. וכן נראה לי שהוא דעת הטור מדהתנה בדין אם המוכר השכיר ללוקח שיהא דר בו וכו'. והשוה דין זה לנדון דידן שהרי כתב וכן וכו'. ומהר"ר ואלק כהן ז"ל כתב דסברת הטור אע"פ שאינו דר בו. אלא טעמא דמסתמא מצוי הוא אצל ביתו. ולא ידעתי זו מנין לו. אלא נראה לי דלכולי עלמא אף לדעת הטור צריך שידור אצל העלייה:

[כל שהכסף בידו וכו'. פירש הר"ב דהיינו המוכר וכו'. וקשה מאי תיבת כל. ונ"ל דה"ק כל נושא שיזדמן. מן הראוי הוא מי שהכסף בידו וכו' הלכך מוכר שהכסף בידו מצי הדר ביה. כך מצאתי כתוב. וזה על דרך מה שאמרו בפ"ג דקדושין [דף ס"ד ע"ב וכן בפ"ב נ"א ע"ב] מאי בוגרות בוגרות דעלמא. עכ"ל בעל הב"י בספר הכללות שחבר על הליכות עולם]:

משנה ג

האונאה. עיין בריש מתניתין דלקמן:

ארבעה כסף מכ"ד לסלע. הוה מצי למתני כסף משש כסף לדינר. ויש לומר דמשום מתניתין ז' דקחשיב האונאה ד' כסף והטענה שתי כסף. וההודאה שוה פרוטה וכו' דפוחת והולך. ולא ניחא ליה למיתני הטענה ב' כסף. והאונאה כסף וההודאה שוה פרוטה. דבעי למתני הטענה וההודאה בהדי הדדי ושלא להפסיק ביניהם:

ארבעה כסף. משקל ס"ד שעורות. הרמב"ם משנה ז':

שתות למקח. פירש הר"ב אם היה המקח בדמי הסלע כו'. וכן לשון רש"י כלומר שהוא שוה סלע וליכח לפרושו דזבניה בעשרים דלפי זה נתאנה המוכר ובסיפא תנן עד מתי מותר להחזיר ומפרשינן לה בלוקח דמוכר לעולם חוזר אלא דזבניה בכ"ח. דבכלל שתות למקח בין שנתאנה מוכר דזבן שוה כ"ד בעשרים ובין דנתאנה לוקח דזבין שוה כ"ד בכ"ח הכי מסקי' בגמרא אליבא דרב דסבר שתוח מקח דוקא. אבל שמואל סבר שתות מעות נמי שנינו ולפי דלישנא דשתות מקח דייק טפי אליבא דרב פירשו רש"י והר"ב אליביה. אע"ג דהלכה כשמואל בדיני:

שתות. דאילו פחות משתות הוי מחילה. לפי שכן הוא דרך מקח וממכר שאין הלוקח והמוכר יכולין לכוין דמי המקח בצמצום. ודרך העולם למחול טעות עד שתות. טור סימן רכ"ז בשם הרא"ש:

מותר להחזיר. כתב הר"ב המקח או שיתן לו אונאתו. ועיין בפירושו למשנה דלקמן:

כדי שיראה לתגר וכו'. וא"ת א"כ נתת דבריך לשיעורין דלפעמים שהם רחוקים ממנו. ופעמים שהם קרובים. וי"ל דלעולם יש שיעור אחד לפי מה שמצוי רוב פעמים שיכול להראות לתגר או לקרובו ואם הם קרובים או רחוקים בשביל כך לא יתנו לו שהות לא פחות ולא יותר. תוספות:

משנה ד

אחד הלוקח ואחד המוכר וכו'. דתנו רבנן וכי תמכרו ממכר לעמיתך אל תונו. (ויקרא כ"ה) אין לי אלא שנתאנה לוקח נתאנה מוכר מנין. ת"ל או קנה אל תונו. וצריכא. דאי כתב רחמנא מוכר. משום דקים ליה בזבינתיה [כמה נתן בה ובמזיד הוא עושה] אבל לוקח דלא קים ליה בזבינתיה. אימא לא אזהריה רחמנא בלא תונו. ואי כתב רחמנא לוקח משום דקא קני. דאמרי אנשי זבנת קנית. אבל מוכר דאבודי אוביד דאמרי אנשי זבין אוביד [שיכלו המעות בהוצאה] אימא לא. צריכא. גמרא:

רבי יהודה אומר אין לתגר אונאה. כתב הר"ב מפני שהוא בקי. לישנא דברייתא. ומפורשת בגמרא דהיינו תגר ספסר שהוא קונה ומוכר מיד תמיד. דמידע זבינתיה כמה שוה שהרי לא שהה בין קנייתו למכירתו [רש"י]. ואחולי אחיל וכו':

תן לי מעותי. כתב הר"ב אם נתנאה לוקח. וה"ה למוכר כדתני רישא אחד הלוקח ואחד המוכר. אלא הכא שיורי שייריה. גמרא. ומ"ש הר"ב דהלכה שתות קנה. עיין במשנה ה' פי"א דכתובות. ועיין במשנה ו' פ"ה דב"ב [מ"ש בשם הרשב"ם. תו"ח]. ומ"ש יותר משתות בטל מקח. עיין בפירושו רפ"ה דב"ב:

משנה ה

כמה תהא הסלע חסרה. דלא דמי מטבע לטלית. דסלע כיון דלא סגי לא מחל. כדמפרש אביי בגמרא [משא"כ טלית דמחיל עד שתות. תו"ח].

כמה תהא וכו' לשון הר"ב מטבע היוצא ותמיד הוא שוחק [וחסר] כמה תחסר וכו'. כן ל' רש"י. ונתכוין למאי דאמרינן בגמרא דתנא מלמטה למעלה קחשיב סלע הפוחתת והולכת עד כמה וכו' דאי הוה חסרה כשיעור דתנינן למר כדאית לי' ולמר כדאית ליה הוי אונאה:

שני פונדיונים לדינר. והא דלא אמר מעה לדינר משום דרבי יהודה נקט פונדיון קאמר איהו שני פונדיונין תוספות:

משנה ו

עד מתי מותר להחזיר. דלא דמי לטלית דכל אינש קים ליה בגויה. כדמפרש רבא בגמרא [דף נ"ב ע"ב] :

משנה ז

האונאה ארבעה כסף כו'. כתב הר"ב חזר ושנאה משום דבעי למתני הטענה שתי כסף. גמרא וגם הרמב"ם לא העתיק יותר אבל בגמרא [פריך] דהא נמי תנינא במשנה רפ"ו דשבועות הטענה שתי כסף. ומשני סיפא איצטריכא ליה דקתני ה' פרוטות הן ולאו דכולהו אצטריכו דהודאה תנינא בשבועות וקדושי אשה בריש קדושין ומעילה בריש פ"ה דמס' מעילה. ונשבע לשקר משנה ה' פ"ט דב"ק אלא מציאה בלבד לא תנן לה בשום דוכתא. ועוד נ"ל דה"ק ה' פרוטות איצטריכו ליה כלומר לאשמועינן דתו לא ומש"ה אמר רב כהנא זאת אומרת אין אונאה לפרוטות. וללוי דאמר יש אונאה מתרץ הרא"ש אליביה דאיתא בכלל גזל:

פרוטה. פירש הר"ב ריש קדושין חצי שעורה כסף:

והטענה שתי כסף. ל' הר"ב שטענו שוה שתי מעות כסף וכו' ויכפור השאר. או זה יודה לו הכל כלומר יודה לו כל השאר. ועיין מה שאכתוב בכל זה ברפ"ו דשבועות. כי שם פירש הר"ב בענין אחר:

והמוצא שוה פרוטה. כתב הר"ב דכתיב אשר תאבד ממט פרט וכו'. הכי תניא פ"ב ד' כ"ז אשר תאבד פרט וכו' ופירש"י אשר תאבד שתהא קרויה אבדה:

יוליכנו אחריו וכו'. ל' הר"ב ולא ליד שלוחו. דכתיב ונתן לאשר אשם לו. ובפרשת נשא כתיב שנשנה שם דין נשבע לשקר משום ) גזל הגר שנתחדשה בו. וגם רש"י ונ"י כתבו לזה המקרא. ותמה אני דלא נקטי מקרא שבפרשה ראשונה דהוא בפרשת ויקרא לאשר הוא לו יתננו. וכן כתבוהו בפ"ט דב"ק מ"ה. וכן הוא שם בגמרא דף ק"ג [ע"ב]:

משנה ח

חמשה חומשין הן. הני כולהו מתניין בדוכתייהו אלא לאשמועינן דאין דין חומש אלא בהנך אי נמי איידי דחמש פרוטות דאיצטריך בהו משום מציאה כמ"ש לעיל:

ותרומת מעשר של דמאי. בגמרא אמרינן טעמא דמתניתין ר"מ היא דאמר עשו חכמים חזוק לדבריהם כשל תורה. ומייתי לה ממאי דשמעינן ליה כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין יוציא והולד ממזר. ואע"ג דאיסור אשת איש במיתת ב"ד ואיסור אכילת תרומה לזר במיתה בידי שמים. שם מיתה חד הוא [ובירושלמי שכתבתי ברפ"ב דערלה מייתי לה מדמחמיר ר' מאיר בכתמים ואין איסור נדה אלא כרת לא בידי ב"ד] אבל בחלול כסף על נחושת דאמר ר"מ במשנה ב' פ"ק דדמאי דמחללין אפילו שלא מדוחק אע"פ שאין כן בשל ודאי משום דמעשר שני דודאי ליתא אלא בלאו דלא תוכל לאכול בשעריך. הכי איתא בגמרא. ואין להקשות אמאי לא מייתי רישא דההיא דמחללין דתנן דמאי אין לו חומש [ופירשה הר"ב בפודה] משום דאיכא למדחי דאין לו חומש בין בפדיון מעשר בין באכילת זר לתרומת מעשר. ועל כרחך רבנן היא ולא ר"מ. והכי אמר רבי אימי בירושלמי דהתם. דההיא אף באכילה ורבנן היא. ודהכא ר"מ היא. אבל הר"ב לא פירשה כן. משום דכיון דלפי האמת ר"מ לא החמיר בלאו כדמוכח סיפא דמחללין הילכך ניחא ליה לפרשו בפדיון ואתיא אפילו כר"מ. והכי מתרץ לה ר' זירא בירושלמי דהתם. דההיא בפדיון והכא באכילה. אבל מסיים בה הכין. בדין היה תרומת מעשר של דמאי שלא יפריש עליה חומש. ולמה אמרו שיפריש. גדירה שאם את אומר לו שלא יפריש אף הוא אינו נוהג בה בקדושה. בדין היה מעשר שני של דמאי שיפריש טלו חומש. ולמה אמרו שלא יפריש מפני גדירו. שאם את אומר לו שיפריש אף הוא אינו מפריש כל עיקר. ולדבריו ככולי עלמא תרתי מתניתין. ולאו משום חומרא דר"מ חייבו בחומש דהכא אלא כדי שלא ינהגו בה שלא בקדושה. והא דקאמר בדין היה מעשר שני שיפריש עליו חומש היינו נמי כדי שלא ינהגו וכו' ולפיכך נראה בעיני שהר"ב תופס דברי ר' זירא דירוש' עיקר. משום דהשתא מתניתין דדמאי ודהכא ככולי עלמא. ותדע שכן הוא דעתו מדלא פירש בכאן דר"מ היא כדברי הבבלי. אלא משום דסבירא ליה דככולי עלמא היא ומטעם הירושלמי. וכן היא ג"כ דעת הרמב"ם שפסק למשנתינו זאת דהכא [פ"י מה"ת] בתרומת מעשר של דמאי לחייבו בחומש. וסיים בה בטעמא דר' זירא שאם לא יתחייב עליה חומש יזלזלו בה ולא יהיב טעמא דעשו חזוק וכו'. כגמרא דידן. משום דאי הכי מתניתין ר"מ היא. ולא היה פוסק כמותו כמו שכבר כתבתי ברפ"ב דערלה אדתנן התם התרומה ותרומת מעשר של דמאי עולים במאה וא' ומצטרפים וכו'. שהרמב"ם בפט"ו מה' מאכלות אסורות [הל' י"ז] השמיט ותרומת מעשר של דמאי מהאי טעמא. דבירושלמי אמרו ר"מ היא שאמר החמירו בדבריהם וכו' [דהיינו עשו חזוק דבגמרא דהכא] ולפיכך יהיב טעמא של הירושלמי דלפום האי טעמא מתניתין ככ"ע והלכתא היא. ולא דק הכ"מ שעל הטעם הזה שכתב הרמב"ם הראה מקום שהוא בפרק הזהב וכלומר בבבלי. דליתא אלא ר' זירא דירושלמי דדמאי היא. ואיכא בינייהו טובא. דלבבלי ר"מ היא ואינה הלכה. ולר' זירא דירושלמי. ככ"ע ואין חולק. ולא עוד אלא דלדבריו דברי הרמב"ם קשיין אהדדי דבהלכות תרומות פסק כר"מ. ובהל' מאכלות אסורות לא פסק כוותיה. אלא עיקרן של הדברים כמו שכתבתי:

וחלה ובכורים. כתב הר"ב כל הני חמשה חד נינהו דכולהו איקרו תרומה כמ"ש בפירושו ברפ"ב דערלה. ומשנה ב' פ"ד דמעילה:

נטע רבעי. כתב הר"ב גמר קדש קדש כמ"ש בפירושו משנה ו' פ"ז דפאה:

[הנהנה. פירש הר"ב חייב קרבן מעילה וכו'. וכ"כ רש"י ולא ידעתי אמאי הוצרכו לפרש שחייב קרבן. ועוד דלפ"ז קשה למה לא פירשו כמו כן לקמן בהגוזל שחייב קרבן שכמו כן חייב אשם גזילות כמו שחייב אשם מעילות. ומיהו בזה י"ל דאינו חייב אשם גזילות עד שישבע לשקר]:

והגוזל וכו' וכן [כופר] בפקדון וכו'. כדתנינן להו במ"ז פ"ט דב"ק והואיל ובחד קרא כתיבי בהדי הדדי לא הוצרך לשנותן כלל. ואע"ג דכופר בפקדון כתיב ברישא בקרא נקט גוזל משום דבלשון גוזל כללינהו נמי לכל כופר בין בפקדון בין בהלואה וכו'. ועוד דהכא נקט לה כלישנא דמתניתין [ז'] דפ"ט דב"ק והתם כדין שנאו לגזל ברישא משום ההוא פירקא דדיני גזילה. ובקרא נמי דוהשיב את הגזילה. כתיב גזל ברישא:

משנה ט

העבדים והשטרות והקרקעות. כתב הר"ב דאמר קרא וכי תמכרו וכו' מיד [ליד] יצאו קרקעות וכו' יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות וכו'. ויש לתמוה על סדר השנוי במשנתינו דכיון דעבדים וקרקעות כחדא אימעוטי לא הוה ליה להפסיק ביניהם בשטרות. [וגם כיון שעיקר מיעוט דמיד על הקרקעות. ועבדים הוקשו להם הוה ליה להקדים קרקעות לעבדים] ועוד דשטרות הוי ליה להקדים קודם לכולן. דהא בקרא גופיה נדרשים בממכר דקדים למיד. ועוד מטעם שכתבו תוספות בפ"ז דבבא קמא [דף ס"ג ע"א] דשטרות דמו טפי למעוטי כדמוכח בפרק בתרא דב"ק דלמאן דדריש רבויא ומיעוטא לא הוי ממעט אלא שטרות. ע"כ. ונ"ל דתנא דידן מסרך סריך בלישנא דמתניתין ה' פ"ו דשבועות דתנן על אלו אין נשבעין על העבדים וכו' והתם אמינא טעמא רבה דכבר כתבתי ברפ"ז דב"ק דהא דממעטי אלו מכפל [ואיתא התם בגמרא [דף מ"ב ע"ב] דכן בשבועה] משום דעיקר דרשא הוא דכל רבויא. וריבה הכל ודנקטיה בכלל ופרט וכלל משום שהיא דרשא שגורה וכמ"ש שם. ואמרינן התם דממעטינן לעבדים. ושטרות. וקרקעות. מחמור. שור. ושה ופירשו התוספות דאיצטריך מיעוט באפי נפשה לעבדים ולא סגי בהיקשא כיון דכתיב כל רבויא. ע"כ. ואמינא אנא דהא אתא תנא לאורויי לן והכניס שטרות בין עבדים לקרקעות. להורות באצבע לומר דטעמא דעבדים לא אמעיטו מהיקשא דקרקעות אלא צריכי מיעוט בפני עצמם משום דעיקר דרשא דכל רבויא הוא. וכבר כתבתי דשטרות יש להן דין קדימה לקרקעות לפיכך לא היה יכול לשנות ג"כ קרקעות. שטרות. ועבדים:

העבדים. כתב הר"ב שהוקשו לקרקעות כדפירש מ"ג פ"ק דקדושין:

והשטרות. המוכר שטרות לגבות חוב שבתוכן. רש"י:

והקרקעות. עמ"ש במ"ה פ"יא דכתובות:

אין להם תשלומי כפל. כבר כתבתי ברפ"ז דב"ק דכלל ופרט וכלל שכתב הר"ב אינה עקרית אלא כל רבויא וג' מעוטי איתנהו לעבדים שטרות וקרקעות. וכפל ושבועה. תרוייהו מחד קרא נפקי. וכמ"ש לעיל בסמוך. וכתבו התוספות דהתם. וא"ת וגניבה בקרקעות היכא שייכא. וי"ל במשיג גבול. א"נ במחובר לקרקע כי ההיא דעשרה גפנים טעונות [מ"ו פ"ו דשבועות] וטוען שנגנבו לו חמשה ונמצא שהוא גנבם. ע"כ. וההקדשות. כתב הר"ב אמר קרא רעהו. רעהו ולא הקדש. וכתבו התוספות ובריש מרובה ממעט מוגונב מבית האש ע"כ. וכ"כ הר"ב שם משנה ד'. ובפ"ו דשבועות דף מ"ב כתבו התוס' די"ל דעיקר קרא לא אתא אלא לדרוש וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב. וארעהו הוא דסמיך בפרק מרובה. א"נ התם בגנב עצמו. והכא איצטריך לטוען טענת גגב ע"כ. ול' הרמב"ם פ"ב מה' גניבה כתירוצם הראשון שכתב וז"ל גנב נכסי הקדש אינו משלם אלא הקרן בלבד שנא' (שמות כ"ב) ישלם שנים לרעהו. לרעהו ולא להקדש. וכן הגונב קדשים מבית בעליהן. בין קדשי קדשים. בין קדשים קלים. בין שאין הבעלים חייבים באחריותן וכו' הרי זה פטור מן הכפל וכו' שנאמר וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. ע"כ. וז"ש בין בקדשים קלים צריך לי עיון למאי דתנן במ"ב פ"ק דב"ק דנכסים שאין בהן מעילה והיינו קדשים קלים מרבינן להו דהוו ממונו. ופסקה הרמב"ם ברפ"ח מה' נזקי ממון. וכן נמי דייקינן אמ"ח פ"ב דקדושין המקדש בחלקו לאפוקי מחיים דמקרי ממונו. ומה לי בין נזקין וקדושין לתשלומי כפל. [ואין סברא כלל לומר דמיתורא דוגונב מבית האיש נפקא ליה דהא איצטריך ללא מבית הגנב]:

ולא תשלומי ארבעה וחמשה. כתב הר"ב אם גנב וטבח וכו'. ומשום הקדשות דשייך בהו שור ושה נקט. דאילו בעבדים וקרקעות לא שייך ד' וה' דאין תשלומי ד' וה' נוהגת אלא בשור ושה בלבד [כדתנן רפ"ז דב"ק. נימוקי יוסף. וכ"כ התוספות פ"ו דשבועות דף מ"ב:

שומר חנם אינו נשבע. הה"נ שאינו משלם במקום שהיה חייב בתשלומין במקום אחר דהיינו אם פשע בה אלא משום דבכתוב לא נאמרו תשלומין כלל בשומר חנם משום הכי לא הזכירו במשנה אלא אינו נשבע שהוא מה שנזכרבכתוב בשומר חנם. זו היא מסקנת הפוסקים:

אינו נשבע. עיין בפירש הר"ב פ"ו דשבועות מ"ה ובפירש הר"ב רפ"ב דשקלים:

ונושא שכר אינו משלם. ושואל ושוכר לא הוזכרו. עיין בפירש הר"ב פ"ו דשבועו' [מ"ה]:

רבי שמעון אומר קדשים שהוא חייב באחריותן. יש להן אונאה. וכן חולק ב[תשלומי] ד' וה' במשנה ד' פ"ז דב"ק. וממילא דחולק נמי בכפל דאי ליכא כפילא ליכא ארבעה וחמשה:

אמרו לו לא אמרו אלא את אלו. עיין מ"ש בסוף משנה א' פרק ה' דבבא בתרא:

משנה י

כך אונאה בדברים. כתב הר"ב שנאמר ולא תונו וגומר ויראת מאלהיך וכו'. שאין טובתן ורעתן מסורה להכיר אלא ללבו של מדבר וכו' שיכול הוא לומר לא עשיתי כי אם לטובה שהייתי חפץ לקנות מקח זה. ואין דייני בני אדם יכולין לדון עליו. לפיכך נאמר ויראת מאלהיך. הוי ירא מן היודע מחשבות אם לטובה אם לאונאה:

לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך. היינו זו אף זו דאפילו מעשה אבותיו אין לו להזכיר. תוספות:

משנה יא

באמת ביין התירו וכו' מפני וכו'. בכאן למדו בגמרא דכל באמת הלכה היא כמ"ש הר"ב בריש פרק ב' דתרומות. ופירש"י מדיהיב טעם למלתיה מפני שמשביחו ואין לגמגם בדבר. ונקט בה למחייב באמת שמע מינה כל היכא דתני באמת הלכה ואין לחסום ולגמגם בדבר:

מפני שהוא משביחו. לשון הר"ב קשה משביח את הרך פירש הרא"ש שמתקיים יותר. ע"כ. ובגמרא דבין הגתות שנו. ופירש"י שתוססין זה עם זה ונעשין טעם אחד. אבל לאחר הגתות שכבר כל אחד קלט ריחו וטעמו אין משביחו אלא פוגמו. עד כאן. ועיין בסיפא. מכל מקום אמרינן בגמרא דמקום שהכל טועמים קודם שיקנו שרי. שהרי יטעימנו תחלה:

אין מערבין שמרי יין ביין. פירש הר"ב שמרי יין של חבית זו וכו'. לפי ששמרי חבית זה מקלקלין חבית אחר. טור סימן רכ"ח:

מקום שנהגו להטיל מים ביין. כתב הר"ב דוקא בין הגתות. כדלעיל. וז"ל המגיד [פרק י"ח מה"מ הלכה ו'] שבזמן הגתות קולטות המים טעם היין. אבל שלא בין הגתות הוא נחשב כאילו הוא מזוג:

משנה יב

וחכמים מתירין. דאמר ליה אנא מפליגנא אמגוזי. ואת פליג שיסקי. גמרא:

בגונב את העין. אפשר דלהכי לא קרי ליה גונב העין ממש לומר שאע"פ שמודיעו שלא בירר אלא מעל פי מגורה דאפ"ה אסור לפי שאפשר שע"י שרואה בשעת המכירה על פי המגורה שכולן יפות ואין בהם פסולת מתוך כך לא יעלה על לבו תמיד שיש פסולת בו ולפיכך לא קורהו אלא כגונב את העין.

משנה בבא מציעא, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב