רמב"ם על בבא מציעא ד

<< · רמב"ם · על בבא מציעא · ד · >>

בבא מציעא פרק ד

• ראו גם: נוסח המשנה בבא מציעא ד רמבם

משנה א

והעיקר בכל זה מה שקדם לך פירושו בפרק ראשון מקדושין, כי קנייתו המטלטלין תהיה במשיכת הסחורה לא בנתינת הדמים.

והזהב והנחשת והמעות שאינם עוברים בכל מקום באותו מקום ובאותו זמן, והם הנקראים מעות הרעות, וכמו כן חתיכות כסף שאינן מצוירות והם הנקראים אסימון, כולם הם סחורות כנגד המעות שהם מטבע שלוקחין ומוכרין בהם.

ודע כי דינרי זהב, הדינרין המצוירין העוברים בהוצאה באותו זמן ובאותו מקום, גם הם דמים, ואין הפרש ביניהם ובין המעות, אלא הכל הם דמים לא פירות:

משנה ב

עיקר הדין והראוי שמעות קונות, אבל אמרו משיכה קונה גזרה שמא יאמר מוכר ללוקח נשרפו חטיך בעליה באונס, שאין המוכר חייב לשלם ללוקח, ולפיכך תעמוד הסחורה ברשות המוכר ובאחריותו עד שימשוך אותה הלוקח.

רבי שמעון אומר, כי כשיקבל המוכר הדמים ולא משך הלוקח סחורתו, אלא שהם בבית הלוקח ואותו בית מושכר למוכר, אין הלוקח יכול לחזור בו ולומר למוכר תן לי הדמים שמסרתי לך כי חזרתי בי מן המקח, אלא המוכר שהדמים תחת ידו אם רצה יקיים המכר, לפי שהבית שלו ומעיקרנו ודבר תורה מעות קונות, ונסתלק מה שנאמר גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה לפי שהסחורה היא בביתו, אם רצה לא יקיים המכר ויחזיר לו הדמים לפי שהסחורה בבית המושכר לו. וכמו כן אם מכר זה השוכר למשכיר סחורה והיא בזה הבית שעיקרו ללוקח, אם רצה גם הוא יתקיים בידו המכר לפי שהסחורה בביתו, ואם רצה חוזר בו לפי שהסחורה בשכירות המוכר. וזהו טעם רבי שמעון כל שהכסף בידו, ידו על העליונה.

ואין הלכה כרבי שמעון.

אבל הדין, שכל זמן שיכול המוכר לחזור בו יכול הלוקח גם הוא לחזור. וכל עוד שלא ימשוך הסחורה יכול כל אחד מהם לחזור כחבירו, הן שיחזיר המוכר הדמים ויקבל עליו מי שפרע, [או יתבע הלוקח הדמים שלו ויקח אותם אחר שקבל מי שפרע], והוא עניין מה שאמרו כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות. וכשהבית מעיקרו ללוקח והוא בשכירות המוכר, אין אחד משניהם יכול לחזור בו, אלא תתקיים המכירה בהיות הסחורה באותו הבית כמו שבארנו.

ואמרו מי שפרע - הוא צעקה על אותו האיש אשר חזר בדבורו, והוא דין מדיני אותו שלא קיים מה שפסק עמו, כי יש לו לצעוק אותה צעקה במעמד האיש ההוא, שהוא צועק עליו ובאיזהו מקום שירצה. וזה לשון אותה צעקה, מי שפרע מאנשי דור המבול, ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים, הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדבורו:

משנה ג

כשיקח מה ששווה ששה בחמשה, או מה ששווה ששה בשבעה, או מה ששווה שבעה בששה, כל אלה שתות הוא נקרא, ואונאה הוא.

אין הפרש בין שתות הדמים, או שתות הסחורה.

והלוקח והמוכר יחזיר כל אחד משניהם האונאה, [אלא שלוקח חוזר עד כדי שיראה לתגר או לקרובו, והמוכר יחזור באונאה] ואפילו אחר ימים רבים, וזהו מה שאמרו מוכר חוזר לעולם, כי לפי שאין הסחורה אצלו אינו יודע דמיה עד שיזדמן לו שיראה כמותה לידע דמיה.

ואין הלכה כרבי טרפון:

משנה ד

אמרו מי שהוטל עליו ידו על העליונה - הוא דעת רבי יהודה הנשיא, ואין הלכה כמותו.

אבל הדין הוא, שתות קנה ומחזיר אונאה, יתר על שתות בטל מקח, ולאותו שהונה משניהם יש לגרוע לו לחבירו:

משנה ה

וכבר בארנו פעמים רבות שהסלע ארבעה דינרין, ושש מעה כסף דינר, ומעה שני פונדיון, ופונדין שני איסרין.

והלכה כרבי שמעון:

משנה ו

אין כל בני אדם מכירין הדינרים ולפיכך נתנו לו זמן כדי שיראה לשולחני, ואם הוא בכפר עד ערבי שבתות עד שיכנסו לכרך ויראהו למכירים.

ומה שאמר אם היה מכירה ומקבלה ממנו אפילו לאחר שנים עשר חדש - זהו במידת חסידות, ואם לא רצה לקבלה אין לו עליו אלא תרעומת שאינה אלא נפש רעה. וזה הדין הוא ראוי במקומות שלוקחין שם המעות בלא משקל ואינם מקפידים בחסרונם, והנמנע מלקבל אותם הם מעט ועל דרך הכילות, אבל במקומות שמקפידין בחסרונם ואפילו פחות כמשקל שעורה ראוי להשלים לו משקל בלא ספק, והראיה על זה מה שאמר שאינה אלא נפש רעה:

משנה ז

ארבעה כסף - משקל ארבעה וששים שעורות.

וכשיהיה שיעור האונאה ארבעה כסף לסלע שהיא השתות חוזר האונאה, ואם הוא פחות אינה אונאה כמו שקדם. ואמנם החזיר זה הדין כדי לחבר מה שאמר ארבעה כסף עם מה שאמר שתי כסף בטענה. וכן ביאר התלמוד בזה.

ופרוטה - חצי שעורה מכסף.

ועניין הטענה וההודאה יתבאר במקומו במסכת שבועות:

משנה ח

כל זה מבואר.

ותוספת חומש זה בכל מה שזכר מהם הוא מן התורה, ויש מהם מה שלמדו עליהם, וכבר זכרנום במסכת ערלה ומסכת בכורים מסדר זרעים.

ודיני מעילה נתבארו במסכת מעילה:

משנה ט

אמר רחמנא "וכי תמכרו ממכר" וגו' "אל תונו"(ויקרא כה, יד), דבר הנקנה מיד ליד, יצאו קרקעות שאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות כמו שנאמר בהם "לרשת אחוזה"(ויקרא כה, מו), יצאו שטרות דאמר קרא "ממכר" דבר שגופו מכור וקנוי יצאו אלו שאין גופן קנוי ומכור אלא לראיה שבהם.

וכבר יתבאר עוד במה שיבוא מסדר זה מאיזה טעם אינו חייב בהם תשלומי ארבעה וחמשה, ונפטר שומר חנם ונושא שכר.

ואין הלכה כרבי שמעון, ולא כרבי יהודה:

משנה י

דע כי אונאת דברים בא עליו מקרא מיוחד והוא מה שנאמר "לא תונו איש את עמיתו, ויראת מאלהיך"(ויקרא כה, יז), והחמיר בה יותר מאונאת ממון כמו שאתה רואה שהזהיר והפחיד עליו. ועוד כי האדם יכול לעשות תחבולה בה, וזה כעניין שיעמוד על הממכר ויאמר שרוצה לקחתו ולא יקחהו ויאמר אין רצוני לקנות, או ישאל לאיש שאינו חכם שאלה מן החכמות שיפרש לו כדי לביישו ויאמר הייתי סבור שהוא חכם, או יספר סיפורים שיש בהם דופי וחרפה לחבירו ויאמר לא נתכוונתי למה שאתם חושבים, על זה נאמר "ויראת מאלהיך" שהוא יודע כוונתך ומה שחשבת בלבך. וזהו טעם מה שאמרו ז"ל כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו "ויראת מאלהיך". וכן תמצא בתורה, בכל מקום שנאמר "ויראת" הוא דבר שאין דייני בני אדם יכולין לדון עליו:

משנה יא

אמרו מקום שנהגו להטיל מים ביין, יטילו - העמיד זה בבית הגתות בלבד:

משנה יב

פיטס - הגגית הגדולה. ועוד יתבאר זה במסכת כלים (פרק ג הלכה ו).

ויש בקליפת הפול סימן, שהיו יודעים בו אם יתבשל מיד או לא יתבשל אלא בטורח גדול, כמו שהוא ידוע בעניין הפול. אבא שאול אוסר לבור את הגריסין כלומר להסיר קליפתן כדי להתלמד ממנו עליו, וחכמים מתירין לפי שהוא לא הכניס בתוכה דבר, אבל הוא אסור לקנות מה שנראה מן הכרי ויניח בתוכו הקליפה לפי שהוא גונב את העין.

ופרכוס - הוא התיקון והיפוי.

ואין הלכה כרבי יהודה, ולא כאבא שאול:

משנה בבא מציעא, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב