משנה בבא מציעא ד ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא מציעא · פרק ד · משנה ח | >>
חמשה חומשין הן כז.
האוכל תרומה, ותרומת מעשר, ותרומת מעשר של דמאי כח, והחלה, והביכורים, מוסיף חומש.
והפודה נטע רבעי ומעשר שני שלו, מוסיף חומש.
הפודה את הקדשו, מוסיף חומש.
הנהנה בשוה פרוטה מן ההקדש, מוסיף חומש.
והגוזל ל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו, מוסיף חומש.
חֲמִשָּׁה חֳמָשִׁין הֵן:
- הָאוֹכֵל תְּרוּמָה,
- וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר,
- וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי,
- וְהַחַלָּה,
- וְהַבִּכּוּרִים,
- מוֹסִיף חֹמֶשׁ.
- וְהַפּוֹדֶה נֶטַע רְבָעִי וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ,
- מוֹסִיף חֹמֶשׁ.
- הַפּוֹדֶה אֶת הֶקְדֵּשׁוֹ,
- מוֹסִיף חֹמֶשׁ.
- הַנֶּהֱנֶה בִּשְׁוֵה פְּרוּטָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ,
- מוֹסִיף חֹמֶשׁ.
- וְהַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה וְנִשְׁבַּע לוֹ,
- מוֹסִיף חֹמֶשׁ:
חמישה חומשין הן -
- האוכל תרומה, ותרומת מעשר,
- ותרומת מעשר של דמאי,
- והחלה, והבכורים - מוסיף חומש.
- הפודה נטע רבעי, ומעשר שני שלו - מוסיף חומש.
- הפודה את הקדשו - מוסיף חומש.
- והנהנה בשוה פרוטה מן ההקדש - מוסיף חומש.
- והגוזל את חברו שוה פרוטה, ונשבע לו - מוסיף חומש.
- האוכל תרומה, ותרומת מעשר,
כל זה מבואר.
ותוספת חומש זה בכל מה שזכר מהם הוא מן התורה, ויש מהם מה שלמדו עליהם, וכבר זכרנום במסכת ערלה ומסכת בכורים מסדר זרעים.
ודיני מעילה נתבארו במסכת מעילה:
האוכל תרומה - גדולה. זר שאכל תרומה גדולה בשוגג:
ותרומת מעשר - מעשר מן המעשר:
ותרומת מעשר של דמאי - הלוקח תבואה מעם הארץ, צריך להפריש תרומת מעשר, אבל לא תרומה גדולה, שהיו הכל זהירים בה:
והחלה והבכורים - בל הני חמשה חד נינהו, דכולהו איקרו תרומה, ומשם אחד הם באין:
נטע רבעי - גמר קודש קודש ממעשר שני דמוסיף חומש. ותרווייהו נמי חד חשיב להו, דמחד קרא נפקי כיון דממעשר יליף:
ומעשר שני שלו - דוקא. מוסיף חומש, דאיש ממעשרו כתיב:
הקדשו - ולא של אחרים, המקדיש כתיב:
הנהנה - בשוגג, חייב קרבן מעילה כט וחומש:
חמשה חומשין הן. הני כולהו מתניין בדוכתייהו אלא לאשמועינן דאין דין חומש אלא בהנך אי נמי איידי דחמש פרוטות דאיצטריך בהו משום מציאה כמ"ש לעיל:
ותרומת מעשר של דמאי. בגמרא אמרינן טעמא דמתניתין ר"מ היא דאמר עשו חכמים חזוק לדבריהם כשל תורה. ומייתי לה ממאי דשמעינן ליה כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין יוציא והולד ממזר. ואע"ג דאיסור אשת איש במיתת ב"ד ואיסור אכילת תרומה לזר במיתה בידי שמים. שם מיתה חד הוא [ובירושלמי שכתבתי ברפ"ב דערלה מייתי לה מדמחמיר ר' מאיר בכתמים ואין איסור נדה אלא כרת לא בידי ב"ד] אבל בחלול כסף על נחושת דאמר ר"מ במשנה ב' פ"ק דדמאי דמחללין אפילו שלא מדוחק אע"פ שאין כן בשל ודאי משום דמעשר שני דודאי ליתא אלא בלאו דלא תוכל לאכול בשעריך. הכי איתא בגמרא. ואין להקשות אמאי לא מייתי רישא דההיא דמחללין דתנן דמאי אין לו חומש [ופירשה הר"ב בפודה] משום דאיכא למדחי דאין לו חומש בין בפדיון מעשר בין באכילת זר לתרומת מעשר. ועל כרחך רבנן היא ולא ר"מ. והכי אמר רבי אימי בירושלמי דהתם. דההיא אף באכילה ורבנן היא. ודהכא ר"מ היא. אבל הר"ב לא פירשה כן. משום דכיון דלפי האמת ר"מ לא החמיר בלאו כדמוכח סיפא דמחללין הילכך ניחא ליה לפרשו בפדיון ואתיא אפילו כר"מ. והכי מתרץ לה ר' זירא בירושלמי דהתם. דההיא בפדיון והכא באכילה. אבל מסיים בה הכין. בדין היה תרומת מעשר של דמאי שלא יפריש עליה חומש. ולמה אמרו שיפריש. גדירה שאם את אומר לו שלא יפריש אף הוא אינו נוהג בה בקדושה. בדין היה מעשר שני של דמאי שיפריש טלו חומש. ולמה אמרו שלא יפריש מפני גדירו. שאם את אומר לו שיפריש אף הוא אינו מפריש כל עיקר. ולדבריו ככולי עלמא תרתי מתניתין. ולאו משום חומרא דר"מ חייבו בחומש דהכא אלא כדי שלא ינהגו בה שלא בקדושה. והא דקאמר בדין היה מעשר שני שיפריש עליו חומש היינו נמי כדי שלא ינהגו וכו' ולפיכך נראה בעיני שהר"ב תופס דברי ר' זירא דירוש' עיקר. משום דהשתא מתניתין דדמאי ודהכא ככולי עלמא. ותדע שכן הוא דעתו מדלא פירש בכאן דר"מ היא כדברי הבבלי. אלא משום דסבירא ליה דככולי עלמא היא ומטעם הירושלמי. וכן היא ג"כ דעת הרמב"ם שפסק למשנתינו זאת דהכא [פ"י מה"ת] בתרומת מעשר של דמאי לחייבו בחומש. וסיים בה בטעמא דר' זירא שאם לא יתחייב עליה חומש יזלזלו בה ולא יהיב טעמא דעשו חזוק וכו'. כגמרא דידן. משום דאי הכי מתניתין ר"מ היא. ולא היה פוסק כמותו כמו שכבר כתבתי ברפ"ב דערלה אדתנן התם התרומה ותרומת מעשר של דמאי עולים במאה וא' ומצטרפים וכו'. שהרמב"ם בפט"ו מה' מאכלות אסורות [הל' י"ז] השמיט ותרומת מעשר של דמאי מהאי טעמא. דבירושלמי אמרו ר"מ היא שאמר החמירו בדבריהם וכו' [דהיינו עשו חזוק דבגמרא דהכא] ולפיכך יהיב טעמא של הירושלמי דלפום האי טעמא מתניתין ככ"ע והלכתא היא. ולא דק הכ"מ שעל הטעם הזה שכתב הרמב"ם הראה מקום שהוא בפרק הזהב וכלומר בבבלי. דליתא אלא ר' זירא דירושלמי דדמאי היא. ואיכא בינייהו טובא. דלבבלי ר"מ היא ואינה הלכה. ולר' זירא דירושלמי. ככ"ע ואין חולק. ולא עוד אלא דלדבריו דברי הרמב"ם קשיין אהדדי דבהלכות תרומות פסק כר"מ. ובהל' מאכלות אסורות לא פסק כוותיה. אלא עיקרן של הדברים כמו שכתבתי:
וחלה ובכורים. כתב הר"ב כל הני חמשה חד נינהו דכולהו איקרו תרומה כמ"ש בפירושו ברפ"ב דערלה. ומשנה ב' פ"ד דמעילה:
נטע רבעי. כתב הר"ב גמר קדש קדש כמ"ש בפירושו משנה ו' פ"ז דפאה:
[הנהנה. פירש הר"ב חייב קרבן מעילה וכו'. וכ"כ רש"י ולא ידעתי אמאי הוצרכו לפרש שחייב קרבן. ועוד דלפ"ז קשה למה לא פירשו כמו כן לקמן בהגוזל שחייב קרבן שכמו כן חייב אשם גזילות כמו שחייב אשם מעילות. ומיהו בזה י"ל דאינו חייב אשם גזילות עד שישבע לשקר]:
והגוזל וכו' וכן [כופר] בפקדון וכו'. כדתנינן להו במ"ז פ"ט דב"ק והואיל ובחד קרא כתיבי בהדי הדדי לא הוצרך לשנותן כלל. ואע"ג דכופר בפקדון כתיב ברישא בקרא נקט גוזל משום דבלשון גוזל כללינהו נמי לכל כופר בין בפקדון בין בהלואה וכו'. ועוד דהכא נקט לה כלישנא דמתניתין [ז'] דפ"ט דב"ק והתם כדין שנאו לגזל ברישא משום ההוא פירקא דדיני גזילה. ובקרא נמי דוהשיב את הגזילה. כתיב גזל ברישא:
(כז) (על המשנה) ה' כו'. כולהו מתניין בדוכתייהו אלא לאשמעינן דתו לא:
(כח) (על המשנה) של דמאי. בגמרא אמרינן טעמא דמתניתין ר"מ היא דאמר עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה אבל הר"מ והר"ב דלא כתבו שאין הלכה (דהא בריש פ"ב דערלה השמיט הר"מ ותרומת מעשר של דמאי) נראה דס"ל דכ"ע היא. וטעמא כדפירש בירושלמי משום גזירה שלא ינהגו בה בקדושה. ועתוי"ט:
(כט) (על הברטנורא) לא ידעתי אמאי הוצרכו לפרש שחייב קרבן. ועתוי"ט:
(ל) (על המשנה) והגוזל כו'. וכן כופר בפקדון כדתנינן להו במ"ז פ"ט דב"ק. והואיל ובחד קרא כתיבי בהדי הדדי לא הוצרך לשנותן כלל. ועתוי"ט:
חמשה חומשים: מצאתי מנוקד חָמָשִים החי"ת והמ"ם בקמ"ץ. אלו הן. מחק הר' יהיסף ז"ל מלת אלו הן:
האוכל תרומה: זה שאכל כצ"ל בפי' רעז"ל:
ותרומת מעשר של דמאי: מוקי שמואל למתני' אליבא דר"מ דסבר בגט כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגט יוציא והולד ממזר והכא נמי גבי דמאי דרבנן עשו חכמים חזוק לדבריהם כשל תורה להוסיף חומש על תרומת מעשר של דמאי שאין הפרשתו אלא מדבריהם:
הפודה את הקדשו: בפירקין דף נ"ד. וביד פ"ז דהלכות ערכין סימן ב' ובפ"ט דהלכות שגגות סימן ח'. מצאתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל לגרוס בבא דהפודה את הקדשו מוסיף חומש קודם בבא דהפודה נטע רבעי ומעשר שני שלו מוסיף חומש:
יכין
האוכל תרומה: תרומה גדולה או וכו':
ותרומת מעשר של דמאי: ר"ל אפילו של דמאו דהיינו הלוקח תבואה מע"ה, מפריש מדרבנן תרומת מעשר, ולא ת"ג מדהכל זהירין בה [ועי' מ"ש ריש דמאי], ומתני' ר"מ היא דס"ל חכמים חזקו דבריהם כשל תורה:
והבכורים: הנהו כולהו כחד חשיב להו, דכולהו אקרי תרומה:
מוסיף חומש: באכל א' מאלו בשוגג, מוסיף בתשלומיו חומש יותר על מה שאכל:
והפודה נטע רבעי: פירות אילן בשנה ד' מנטיעתו שאסור לאכלן בלי פדייה חוץ מירושלים:
ומעשר שני שלו: ששניהן צריך להעלותן לירושלים, וכשירצה פודן ומעלה המעות. והנך ב' נמי כחד חשיב להו, דמחד קרא נפקי:
הפודה את הקדשו: ולא של אחר:
הנהנה בשוה פרוטה מן ההקדש: בשוגג:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת