מלאכת שלמה על בבא מציעא ד
<< · מלאכת שלמה · על בבא מציעא · ד · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
הזהב קונה את הכסף: גמרא מתני ליה רבי לר"ש בריה הזהב קונה את הכסף א"ל רבי שנית לנו בילדותך הכסף קונה את הזהב ותחזור ותשנה לנו בזקנותך הזהב קונה את הכסף והוא בילדותו סבר דהבא דחשיב הוי טיבעא כספא דלא חשיב הוי פירא וקני ליה פירא לטבעא ובזקנותו סבר כספא דחריף הוי טיבעא דהבא דלא חריף הוי פירא וקני ליה פירא לטיבעא. והר"ר יהוסף ז"ל כתב יש ס"א דגרסי הכסף קונה את הזהב והזהב אינו קונה את הכסף ע"כ. ובירושלמי אכתי הגרסא בריש פירקין במתני' הכסף קונה את הזהב וקאמר עלה זהו כללו של דבר כל הירוד מחברו קונה את חברו א"ר חייא בר אשי מאן תניתה ר"ש בן רבי א"ל אבוי חזור בך ותני כהדא הזהב קונה את הכסף א"ל לינא חזור בי דעד דהוה חילך עלך אתניתני הכסף קונה את הזהב מילתיה דרבי אמרה זהב כפירות מתניתא אמרה כסף כפירות ע"כ. וכתוב בספר מישרים נתיב י' ח"ג הזהב קונה את הכסף כגון אם נתן לו דינר זהב בכ"ה דינרין כסף קנה כסף כל מקום שהוא ולאו למימרא דקנאן להיות ברשותו בכל מקום שהן כדין חליפין אלא מפ' בגמרא נקנה כסף כמות שהוא שאם א"ל מארנקי חדשה אינו נותן לו מישנה אע"ג דעדיפי מינייהו שאומר לו שכך היה צריך דליישנן קבעי להו ע"כ:
מעות הרעות: הראב"ד והרשב"א ז"ל פירשו מעות משופות ואדומות:
אסימון: יש מי שפירש שהוא מטבע שיש עליו צורה אלא שנסדקה צורתו ואינו יוצא ואינו עומד אלא למשקל שאינו חשוב מחמת צורתו:
מטלטלין קונין את המטבע: ומטבע אינו קונה את המטלטלין וכל המטלטלין קונין זה את זה. כך מצאתי מוגה וגם בהרי"ף והרא"ש ז"ל ליתיה וגם הר"ר יהוסף ז"ל מחקו אבל בירושלמי איתיה לזה הכלל וכן נמי גרסינן לה בירושלמי דפ"ק דקדושין דף ס'. וכתוב ברש"י ובנמקי יוסף כל המטלטלין קונין זה את זה בין בתורת חליפין שהחליף אלו באלו כיון שמשך האחד קונה חברו את שלו בין בתורת דמים בכמה תתן את שלך בכך וכך וחזר ואמר לו בכמה תתן את שלך בכך וכך ונתרצו ומשך האחד נתקיימו הדברים ע"כ. ומ"מ אי גרסי' ליה לזה הכלל צ"ע לאתויי מאי דממלת כל משמע דקאמר ר"ל ואפיל כיס מלא מעות בכיס מלא מעות ומוקמי' לה בגמרא בחד פסלתו מלכות וחד פסלתו מדינה וצריכא דאי אשמועי פסלתו מלכות משום דלא סגי כלל מש"ה הוי פירא אבל פסלתו מדינה שהם מאליהם שנאוהו אבל במדינה אחרת סגי לי' אימא אכתי מטבע הוא ואין מטבע נקנה בחליפין ואי אשמעי' פסלתו מדינה משום דלא סגי כלל לא בצינעא ולא בפרהסיא אבל פסלתו מלכות דסגי לי' בצנעא אימא אכתי מטבע הוא ואין מטבע נקנה בחליפין צריכא ע"כ. אבל זה הכלל אכתי לא ידעינן לאתויי מאי. ובר"פ הגוזל קמא כתבתי דדייקי' בגמרא על זה הכלל כל הגזלנים דהתם זה הכלל באפי נפשי' וכל באפי נפשי' אפשר דלסימנא בעלמא נקטיה כדתריץ תלמודא על זה הכלל כל יום שיש בו מוסף ואינו יום טוב קורין ד' דבר"פ הקורא עומד כמו שכתבתי שם. וכתבו תוס' ז"ל הנחשת קונה את הכסף האי איצטריך דאע"ג דבאתרא דסגי פריטי חריפי טפי אפ"ה היו פירא משום דאיכא אתרא דלא מסגו כדאמרינן בגמרא. אך תימא אמאי איצטריך למיתני דמעות הרעות שנפסלו דמיקרו פירי השתא נחשת דסגי טובא הוי פירי כ"ש מעות שנפסלו ותו דכל המטלטלין קונין זה את זה מוקי בגמרא במעות חד פסלתו מלכות וחד פסלתו מדינה כ"ש דמעות שנפסלו דמיקרו פירי לגבי כסף לכך נראה דמעות הרעות היינו שיוצאות קצת ואסימון איצטריך לפי' רש"י ז"ל דמפ' אסימון הוי שעשוי כתיקון המטבע היוצאה בעיר ואין חסר רק צורה אשמועינן דאפ"ה הוי פירא אע"ג דאינו חסר כי אם מעט דבדבר מועט יטביעו הרבה מהם. ולר"ת דמפ' מכח קושיא דאסימון יש עליו צורה ואינה יוצאה בהוצאה צריך לומר שיוצאת בדוחק לא כ"כ בדוחק כמו מעות הרעות. ומטלטלין קונין מטבע אשמעינן דקונין אפילו מטבע כמו מעותהרעות ואסימון דמיקרי פירי לגבי כספא ולגבי מטלטלין מיקרי טיבעא עכ"ל ז"ל. וז"ל נ"י ז"ל המטלטלין קונין את המטבע הסכימו האחרונים ז"ל דהאי מטבע אי אפשר שיהיה המטבע שאמרנו שהוא כספא דא"כ פשיטא השתא לגבי דהבא כספא הוי טיבעא לגבי מטלטלין מיבעיא אלא ממטבע זהב ונחשת קאמר דאע"ג דהוי פירא לגבי כספא לגבי מטלטלין הוו טיבעא וכן דעת הרי"ף ור"ח והרמב"ם ז"ל בפ' עשירי מהלכות מכירה. ומנחשת לגבי דהבא לא איתבריר במתני' איזה מהן הוי טיבעא גבי חברו אבל בירושלמי משמע דנחשא לגבי דהבא פירא הוי וכן דעת הרמב"ן ז"ל וכן נראה דעת הרנב"ר ז"ל. ולפי זה צריך ליישב מתני' דנקט נחשא בתר דהבא דהשתא דהבא דעדיף מיני' הוי פירא לגבי כספא נחשא דהוי פירא לגבי דהבא מיבעיא דהוי פירא לגבי כספא. ומיהו אפשר דטעמא דנקטיה תנא לרבותא ודרך לא זו אף זו הוי מטעמא דאמרי' בגמרא סד"א הני פריטי באתרא דסגו אינהו חריפי טפי מכספא ואימא טיבעא הוו קמ"ל כיון דאיכא דוכתא דלא סגו פירא הוו וממילא משתמע דדהבא דחשיב בכל מקום הוי טיבעא לגבי נחשא לענין דינא אלא דתנא דנקט נחשא לרבותא הוא משום דמשמע דהוי טיבעא טפי משום אותם מקומות כדאמרן. מעות הרעות לפי מה שפי' רש"י ז"ל שנפסלו אפשר לפרש שנפסלו מחמת שהן רעים וא"כ הוי שפיר לא זו אף זו שהרי עד השתא הוי מטבע חריף וגם עכשיו יוצאין קצת ואפ"ה כיון דלא חריפי עכשיו הוו פירא לגבי היפין וכן אסימון הוי רבותא משום שהוא עכשיו מטבע חשוב שיקבעו בו הצורה ואפ"ה כל עוד שאין עליו הצורה הוי פירא לגבי אחר שקבעו בו הצורה וכן אם נשברה צורתן נאמר דעדיף טפי ממעות הרעות ונראה שכל אלו הוו טיבעא לגבי מטלטלי ופירי מדתניא בתוספתא וכו' ע"ש ובסוף דבריו כתב לפיכך נ"ל לפי פי' רש"י ז"ל דאסימון בכלל מטלטלין קונין את המטבע אלא דאי תנא מטלטלין לבד שמא לא הייתי כולל אסימון בכלל מטלטלין לכך התחיל בהך בבא אסימון קונה וכו' ולא הוי לא זו אף זו מבבות שלמעלה אלא בבא באנפי נפשה עם המטלטלין קונים וכו' עכ"ל ז"ל. וז"ל הרא"ש ז"ל ויראה לי דנחשת הוי פירא לגבי דהבא דנהי דאהני לכספא חריפות לבטל חשיבות הזהב ולשווי' פירא שאני כספא דאיהי' נמי חשיב וגם חריף טפי דסגי בכל דוכתא אבל נחשת דלא חשיב אע"ג דסגי בכל אתרא לא אהני לי' חריפותי' לבטל חשיבות הזהב וכן משמע סדרא דמתני' דאחרון אחרון גריע וחשיב פירא טפי מן הראשון נחשת גריעא מזהב ומעות הרעות גריעי מנחשת ואסימון גריע ממעות הרעות שנסדקו ע"כ. ובספר הרמזים לבנו בעל הטורים ז"ל נחשת קונה את הכסף וכ"ש שקונה זהב ע"כ. וביד רפ"ה דהלכות מכירה ובפ' ששי מסימן ג' עד סוף סימן ה'. ובטור ח"מ סימן ר"ג. וכתוב שם בבית יוסף שכתב רבינו ירוחם ז"ל בנתיב י' ח"ג וכתב ר"ח הא דאמרינן דמטלטלין קונין זה את זה בחליפין דוקא כששמו כל אחד בפני עצמו שאם לא עשו שומא לכל אחד בדמים ידועים לו לא סמכי למיקני אהדדי וגדולי האחרונים ז"ל חלקו עליו וכתבו דבין שאינו מקפיד עליהן בין מקפיד בשומתן קנה בתורת חליפין וכל הנישום דמים באחר פירשו שרגילין לשומו אבל לא שמו אותן וכן עיקר ע"כ:
כיצד: ועיין על מלת כיצד בר"פ ששי דברכות. ונלע"ד דלדעת רבינו האי גאון ז"ל דס"ל דדהבא פירא הוי אפילו לגבי מטלטלי ומיקני בחליפין מתני' אתיא כפשטה שפיר טפי:
נתן לו מעות וכו': פ' כל הגט (גיטין דף ל') ותוס' פ' המפקיד (בבא מציעא דף מ"ג:)
אבל אמרו חכמים וכו': ק"ק לע"ד מאחר דקיימא לן הלכתא כותי' דרבא דאמר דמילט נמי לייטינן לי' אמאי לא קתני מתני' בהדיא אבל אמרו חכמים שיקבל עליו מי שפרע או מטילין עליו מי שפרע או אוררין אותו כמו שהיא ברפ"ז דהלכות מכירה וביותר לדעת הרא"ש ז"ל שכתב שהדיין אומר לו לנוכח מי שפרע וכו' הוא יפרע ממך אם אינך עומד בדיבורך. ואפשר לומר שבא להשמיענו שאע"פ שב"ד שבדורו לא אררוהו כבר הוא מאורר מפי א' עליון. וראיתי שמחק הר"ר יהוסף ז"ל מלות ומדור הפלגה והוא גם הגיה ממי שאינו עומד בדבריו וכתוב בספר מפה על השלחן ובספר הלבוש שם בחשן משפט סי' ר"ד שאומרים לו כן ברבים אולי יחזור מן החזרה ויקיים מאמרו ע"כ. בפי' רעז"ל ואתא ר"ש למימר דזימנין דמי שהכסף בידו דהיינו מוכר שקבל את הכסף ידו על העליונה ובידו לקיים את המכר אם ירצה ואין הלוקח יכול לחזור בו כגון וכו' ע"כ. אמר המלקט כתב החכם הר"ר אפרים אשכנזי ז"ל עכ"ל רש"י ז"ל ואין כתוב שם דזימנין וגם כגון וכו' אבל בהרמב"ם ז"ל איתיה ומה שפי' כגון וכו' פירוש זה אין לו הבנה וז"ל הגמרא ר"ש אומר כל שהכסף בידו ידו על העליונה תניא א"ר שמעון אימתי בזמן שהכסף והפירות ביד המוכר אבל כסף ביד מוכר ופירות ביד לוקח אינו יכול לחזור בו ופריך פשיטא ומשני אמר רבא הב"ע כגון שהיתה עליי' של לוקח מושכרת ביד מוכר טעמא מאי אמור רבנן וכו' ופי' רש"י ז"ל אימתי יש חזרה בדבר בזמן שהכסף והפירות ביד מוכר דיכול מוכר לחזור בו דאוקמינהו רבנן ברשותי' לחזרה כי היכי דליטרח וליציל ע"כ. א"כ משמע דלא כפי' הרמב"ם ז"ל ורעז"ל. ונ"ל ליישב שהן סוברים דאימתי לא בא לפרש דבריו רק בא לחלוק על ת"ק ואומר אימתי דאף לוקח יכול לחזור בו בזמן שהכסף וכו' אבל כשהפירות ביד לוקח אינו יכול לחזור בו פי' הלוקח ולכן מיושב מה שאמר כל שהכסף בידו ולא אמר כל שהכסף והפירות בידו עכ"ל ז"ל. בפי' רעז"ל איהו טרח ומייתי לה. אמר המלקט כן הלשון בגמרא אבל במפרשים ובפוסקים הלשון כן טרח ומציל לה. וכתב הרשב"א ז"ל דה"ה אם הי' ביתו של מוכר מושכר ללוקח כיון דאיהו קאי תמן הרי הוא בידו להציל ע"כ בנמקי יוסף ומצאתי להאי והוא הדין גם בפסקי הרא"ש ז"ל. וביד פ' שלישי דהלכות מכירה סימן ו' וברפ"ז. ובטור ח"מ סימן קצ"ח וסימן ר"ד:
ההונייה: כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל כל מלת האונאה בכל מקום שהוא שנוי:
ארבעה כסף: שהן משקל ס"ד שעורות הרמב"ם ז"ל:
שתות למקח: מסקינן בגמרא דבין שתות מקח בין שתות מעות מיקרי שתות למקח. שתות מעות הוי כשנתאנה לוקח שנתן ששה בשוה חמשה שהאונאה הוא דינר שהוא שתות המעות. שתות מקח הוי כשנתאנה מוכר שמכר שוה שיתא בחמשא שהאונאה שהוא דינר הוא שתות המקח נמקי יוסף. והיא דעת שמואל בגמרא דס"ל דלא אמרינן מחילה ובטול מקח אלא היכא דליכא שתות משני צדדין פי' במקח או במעית כגון שוה חמשה בד' או שוה ד' בחמשה דהוי יותר משתות ובטל מקח וכגון שוה ז' בתמניא או שוה תמניא בז' הוי פחות משתות והוי מחילה. וביד שם פי"ב סימן ה' ו' ח' ט' י'. וכולה מתני' עד סוף פירקין שנויה בת"כ פרשה ג ורפ"ד דפרשת בהר סיני. שתות לְמֶקַח נקד הר"ר יהוסף ז"ל המי"ם בסגו"ל וכתב ס"א למַקח המם בפתח:
אמר להם מותר להחזיר כל היום אמרו יניח לנו ר"ט במקומנו: כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל ומחק מלת לו:
אחד הלוקח ואחד המוכר יש להם הונייה כשם שאונאה להדיוט וכו': בפירקין דף נ"א קודם מקומה ומשמע בין שההדיוט מוכר או שהוא לוקח ואוקימנא לה דוקא ביריעות שאורגין ומוכרין אותן וה"ה כל סחורה אבל מאני תשמישתי' דבעל הבית דהיינו הדיוט דתנן במתני' אין אונאה ללוקח ממנו דמידע ידע הלוקח דמאני תשמישתי' יקירי עלי' ואי לאו דמי יתירי לא הוה מזבין להו אבל אם נתאנה המוכר עצמו אע"פ שהוא בעל הבית הדיוט בכל מידי יש לו אונאה ועיין עוד בנמקי יוסף:
מי שחוטל עליו וכו': בפירקין דף מ"ט ובדף נ' ברייתא:
ידו לעליונה: כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל:
תן לי מעותי: אם נתאנה לוקח ומתני' ר' יהודה עכ"ל רעז"ל. אמר המלקט ר' יהודה הנשיא ואע"ג שהוא דבר בברייתא כשנתאנה מוכר דאמר יד מוכר על העליונה ומתני' קתני באונאת לוקח שיורי שיירי תנא דידן למוכר דייקא נמי דקתני רישא אחד הלוקח ואחד המוכר וקא מפ' ללוקח. עוד בסוף פי' רעז"ל אלא אם האונאה שתות קנה ומחזיר אונאה יותר משתות בטל מקח. אמר המלקט כר' נתן בר פלוגתי' דר' יהודה הנשיא וכן פסק רבא דר' נתן דיינא ונחית לעומקא דדינא. וביד פי"ב דהלכות מכירה סימן ד' ה'. ובטור ח"מ סימן רכ"ז:
במה תהא הסלע חסרה ולא יהא בה הונייה וכו': אלמא בהני שיעורי לא הויא אונאה עד דאיכא טפי ובגמרא פריך ורמינהי עד כמה תהא הסלע חסרה ויהא בה אונאה וכו' אלמא בהני שיעורי הויא אונאה ותירץ רב פפא לעולם אימא לך בהני שיעורי הוי אונאה ולא יהא דקתני במתני' לאו אשיעורא קאי אלא אפחות מכשיעור קאי ומלמטה למעלה קחשיב וה"ק סלע הפוחתת והולכת עד כמה יכול להוציאה עד שתפחת שיעור כך וכך ומכיון שהגיעה לשיעור זה יהא בה אונאה ותנא ברא דנקט ויהא בה מלמעלה למטה קחשיב סלע שפחתה כמה פחתה להיות בה אונאה ומפ' כל פחיתה גדולה שבה כגון שבע אוסרות או שש או חמש הויא אונאה עד ד' והיא בכלל אבל לתנא דידן אין ד' בכלל לא יהא ועל כרחך לא מיתוקמא אלא בהכי:
ארבע אוסרות מאיסר לדינר: כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל. ובגמרא בעי מ"ש גבי טלית דהיינו סתם סחורה דתנן בהו לעיל שתות למקח ול"פ תנאי ומ"ש הכא גבי סלע דפליגי זה אומר בכה וזה אומר בכה ואוקי רבא למתני' דקתני בשאר סחורה שתות כר' שמעון דגבי סלע נמי אית לי' שתות דשמנה פונדיונות הוי שתות הסלע דהוי מ"ח פונדיונין בסלע. ואביי תירץ טלית עד שתות מחיל איניש דאמרי אינשי עשיק לגביך ושוי אכריסיך אבל סלע כיון שאינו יוצא בהוצאה לא מחיל. וכתוב בנ"י וקיימא לן כרבא דאמר דסתם מתני' דלעיל דגבי סחורה כר"ש ואע"ג דה"ל סתם ואח"כ מחלוקת וקיימא לן בהחולץ דאין הלכה כסתם אין למדין מן הכללות כל היכא דאמורא בתרא מפיק לי' מההוא כללא ואיהו רבא גופא אמר הלכתא פחות משתות נקנה מקח שתות קנה ומחזיר אונאה יתר על שתות בטל מקח וכדכתיבנא לעיל. וכתבו תוס ז"ל אי גרסי' בברייתא עד כמה אתי שפיר דחשיב מלמעלה למטה וסבר עד ועד בכלל אבל אי לא גרסי' עד לא הוה צריך למימר דחשיב מלמעלה למטה אלא כמשמעו כמה יהא אונאה ד' איסרין ואגב דקאמר לתנא דידן מלמטה למעלה נקט לתנא ברא מלמעלה למטה עכ"ל ז"ל. וביד שם פי"ב סימן י'. ובטור חשן משפט סימן רכ"ז:
עד מתי מותר להחזיר בכרכים וכו': בגמרא בעי מאי שנא [בסלע] דמפליג בין כפרים לכרכים ומ"ש גבי טלית דלא מפליג דקתני בכדי שיראה לתגר או לקרובו ל"ש כרך ול"ש כפר ותירץ אביי כי תנן נמי מתני' בטלית בכרכים תנן ורבא אמר טלית כל איניש קים לי' בגווה סלע כיון דלא סגי עד שיראה לשלחני הלכך בכרכים דאיכא שלחני עד שיראה לשלחני בכפרים דליכא שלחני עד ע"ש דסלקין לשוקא:
שאינו אלא נפש רעה: הר"ר יהוסף ז"ל הגיה שאינה אלא נפש רעה וכתב שכן מצא בכל הספרים. ובגמרא אמר רב פפא ש"מ האי מאן דמוקי אנפשי' אזוזא כשמוצא בו איזה פגם מיקרי נפש רעה וכתבו תוס' ז"ל אחסרה כדי אונאה קאי וכו' ורב פפא בא להוסיף אפילו שאר מטבעות ע"כ. וכתוב ברא"ש ז"ל הלכך נראה כדברי המפרשים דהא דקאמר ונותנה למעשר שני קאי אכמה תהא הסלע חסרה ולא תהא בה אונאה דהיינו פחות מכדי אונאה וכן כתב הראב"ד ז"ל וכך היא שיטת רב אלפס ולדברי המפרשים דנותנה למעשר שני אכדי אונאה קאי צריכין לפרש פחתה יותר מכדי אונאה אסור להוציאה ביפה ומותר לקיימה ע"כ. וז"ל נמקי יוסף ונותנה למעשר שני דקתני מתני' ארישא דמתני' דלעיל קאי דקתני עד כמה תהא חסרה ולא תהא בה אונאה דקא פסקא דמתני' דלעיל וה"ק דכיון שאין בה כדי אונאה נותנה למעשר בשוויי' דאי הוה כדי אונאה פסיקנא לעיל כרב הונא דאמר יקוץ וה"ל כאסימון ומעות הרעות דאין מחללין עליהן מעשר שני אלא ודאי לא חסרה כדי אונאה ומש"ה אשמעי' רב פפא דכיון דמתני' קאמר דמחללין עליהן מעשר שני א"כ סלע יפה הוי ומי שמעמיד עצמו מלקבלה מיקרי נפש רעה ואי לאו הא דרב פפא ממתני' לא הוה שמעינן דמיקרי נפש רעה אלא מי שאינו מקבלה אפילו בשוה דמי' קמ"ל רב פפא דאפילו מי שאינו מקבלה בשלימה נמצא עכשיו שאין פחות מכדי אונאה של סלע דומה לפחות מכדי אונאה שבטלית דבטלית אין לו לקבל ובסלע אם אינו מקבל נפש רעה מיקרי ומיהו נפש רעה הוא דמיקרי אבל מיכף לא כייפינן עכ"ל ז"ל. וביד פי"ב דהלכות מכירה סימן י"א י"ב. ובטור ח"מ סימן רכ"ז. וכתוב במגיד משנה שם פי"ב וז"ל ולפי הנראה לי בגמרא בין שהסלע חסרה כ"כ שאינו יכול להוציאה אפילו ע"י הדחק בין שיכול להוציאה ע"י הדחק אחר הזמן הנזכר בגמרא ונתבאר למעלה אינו חייב להחליפה מן הדין אבל מלשון המחבר נראה שדעתו שהמשנה היא דוקא ביכול להוציאה אבל באין יכול להוציאה אף ע"י הדחק שהיא חסרה כ"כ חייב להחליפה וביכול להוציאה אינו חייב אלא א"כ ממדת חסידות וצריך עיון ע"כ:
ההוניי' ד' כסף: בפי' רעז"ל וחזר ושנאה משום דבעי למיתני הטענה שתי כסף. אמר המלקט ואהא נמי פריך בגמרא הא נמי תנינא ברפ"ו דמסכת שבועות שבועת הדיינים הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ומשני סיפא איצטריכא לי' דקתני חמש פרוטות הן [הגהה נר' שר"ל מניינא אתא לאשמועי' דחמש פרוטות ותו לא וכדמפרש ואזיל לרב כהנא כדאית ליה וללוי כדאית ליה ובתוספת יום טוב כתב עוד דאפשר דמשום מציאה דלא מתנייא בשום דוכתא תננהו לכולהו ע"כ]. ופריך בגמרא וליתני נמי האונאה פרוטה כגון אם היה המקח בשש פרוטות ותירץ רב כהנא זאת אומרת אין אונאה לפרוטות בפחות מאיסר שהוא מטבע של כסף כן פי' רש"י ז"ל וכתב עליו הרא"ש ז"ל ונ"ל דלא דק דאין מטבע של כסף פחותה ממעה ולהכי קתני במתני' האונאה ד' כסף מעשרים וד' כסף לסלע ולא פירש שם המטבע לפי שידוע היה להם שאין מטבע של כסף פחותה ממעה וכן נמי הטענה שתי כסף זהו שתי מעות דדרשינן התם פ' שבועת הדיינים מה כלים שנים אף כסף שנים ואם היה מטבע של כסף פחותה ממעה אמאי בעינן שתי מעות נפרש מטבע הפחות והכי נמי תניא בתוספתא עכ"ל ז"ל. וכן פי' רש"י ז"ל עצמו בפ' האשה נקנית (קידושין דף י"א) דמעה היא מטבע הפחותה שבצורי ע"כ ולוי אמר יש אונאה לפרוטות וכן תני לוי במתניתי' חמש פרוטות הן האונאה פרוטה וההודאה פרוטה וקדושי אשה בפרוטה וגזל בפרוטה וישיבת הדיינים בפרוטה פי' רש"י ז"ל למי שיש לו עדים או שחייב מודה ודוחהו מלשלם ישבו הדיינים ויכופו אותו ע"כ. והא דלא קתני במתני' אונאה כתוב בהרא"ש ז"ל דמתרץ לוי דהוי בכלל גזל והוא פוסק הלכתא כלוי דאמר דיש אונאה לפרוטות אבל רב אלפס והרמב"ם ז"ל שם פי"ב דהלכות מכירה פסקו כרב כהנא דפשטא דמתני' דייקא כותי' ומתני' דלא קתני נמי ישיבת הדיינים מתרץ תלמודא משום דאיתי' בכלל גזל וכי היכי דגזל ליתי' כלל בפחות מש"פ הה"נ ישיבת הדיינים אפילו בגמר התביעה:
ההודאה שוה פרוטה: תוס' רפ"ק דקדושין. ועיין במ"ש ר"פ שבועת הדיינים דרבינו עובדי' ז"ל קשה דידי' אדידי':
המוצא שוה פרוטה חייב להכריז: ופרוטה היינו חצי שעורה של כסף ומפרש בגמרא אע"ג דזיל בין מציאה להכרזה ובירושלמי דפירקי' ודפ"ד דמסכת מעשר שני איכא מאן דס"ל דשש פרוטות הן דמוסיף קרנו של מעשר שני בפרוטה שאם אין בקרנו של המעשר שני ש"פ אינו מוסיף חומש ואיכא מאן דס"ל ז' פרוטות דמוסיף דאם אין בחומשו של מעשר שני שוה פרוטה אינו מוסיף חומש עליו ואידך דאין קרקע נקנה בפחות מש"פ ותנא דידן לא חשיב הני תרתי דאההיא דחומש דבעי פרוטה משני בגמרא דילן דבקרנא מיירי בחומשא לא קמיירי ואידך דקרקע נמי יש לומר דכיון דקרקע מקדושי אשה ילפינן כדאיתא בפ"ק דקידושין וקדושי אשה דכסף הוא גמרינן קיחה קיחה וא"כ הא אשמעינן דכסף דעפרון פרוטה הוי ותו לא צריך כן תירץ הרב ר' שלמה שיריליו ז"ל. ועיין בתוספות פ"ק דגיטין דף י"ב דלמאי דמפרש רש"י ז"ל התם דאין הקדש חל על פחות מש"פ הקשו דא"כ ניתני הכא שש פרוטות הן:
חמשה חומשים: מצאתי מנוקד חָמָשִים החי"ת והמ"ם בקמ"ץ. אלו הן. מחק הר' יהיסף ז"ל מלת אלו הן:
האוכל תרומה: זה שאכל כצ"ל בפי' רעז"ל:
ותרומת מעשר של דמאי: מוקי שמואל למתני' אליבא דר"מ דסבר בגט כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגט יוציא והולד ממזר והכא נמי גבי דמאי דרבנן עשו חכמים חזוק לדבריהם כשל תורה להוסיף חומש על תרומת מעשר של דמאי שאין הפרשתו אלא מדבריהם:
הפודה את הקדשו: בפירקין דף נ"ד. וביד פ"ז דהלכות ערכין סימן ב' ובפ"ט דהלכות שגגות סימן ח'. מצאתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל לגרוס בבא דהפודה את הקדשו מוסיף חומש קודם בבא דהפודה נטע רבעי ומעשר שני שלו מוסיף חומש:
אלו דברים שאין להם הוניי': פ' כיצד מערימין (תמורה דף כ"ז) ובת"כ פרשה ג' דפ' בהר סיני. וכתב הרמב"ם ז"ל בר"פ ראשון דהלכות שלוחין דלא אמרו שהאונאה במטלטלין שתות והעבדים והשטרות והקרקעות אין בהן אונאה אלא במוכר שלו או קונה לעצמו אבל שליח שטעה בכולם בכל שהוא חוזר ע"כ. וי"ס דגרסי ואלו בויו. אמר המלקט נלע"ד אי גרסינן אלו ניחא ואי גרסינן ואלו אפשר לומר דמוסיף אמאי דתני לעיל מינה חמש פרוטות הן ופריך בגמרא וליתני נמי האונאה פרוטה ומשני רב כהנא זאת אומרת אין אונאה לפרוטות וכדכתבינן לעיל והדר תנא ואלו דברים ג"כ שאין להן אונאה וכו'. וכל אלו שאין להם הונאה מפ' ר' יוחנן בירושלמי דפ' אלמנה נזונת ובלבד דבר שאינו מופלג ע"כ וכמו שכתבתי שם סימן ד':
העבדים: מפ' בנ"י בפ' הגוזל עצים דף ל"ה שבכל דברי תורה עבדא כמקרקעי דמי כשבועה ואונאה ותשלומי כפל ודיני שומרים ופדיון בכור שבכל אלו הוציאו מהן קרקעות בכלל ופרט ועבדים שהוקשו להן אבל לענין אם נקנין מטלטלין אגב העבדים תלוי בלשון בני אדם אם קורין לעבדים מטלטלין ומטעם זה אין גובין הבעלי חובות מן המטלטלין מפני שאין דעתו של מלוה עליהן שיכול להבריח המטלטלין ע"כ וע"ש עוד:
השטרות אין להם אונאה: המוכר שטרות לחברו לגבות חוב שבתוכו ויטלנו לעצמו. וי"א דאונאה אין בהן עד כדי חצי שויין ולא חצי שויין בכלל כגון שמכר שוה מאה בקצ"ט או שוה ק"ק במאה ואחד אבל ביותר כגון שוה ק' במאתים או יותר או שוה מאתים במאה או פחות קרוי בטול מקח וחוזר וצריך להחזיר לו מעותיו ממר איסרלן ז"ל והלשון מועתק מספר הלבוש. בסימן ס"ו סעיף ל"ח דח"מ ואיתיה ג"כ שם סימן רכ"ז סעיף כ"ט. [הגהה הקשה הר"ן ז"ל כיון דמכירת שטרות מדרבנן בלבד אבל מן התורה אין להם צד מכירה א"כ היכי ממעטינן בהזהב שטרות מאונאה וי"ל דעיקר קרא למעוטי עבדים וקרקעות אתא ואפ"ה מפקי שטרות מאונאה לפי שאין בכלל הכתוב אלא דבר המיטלטל וגופו ממון אבל מידי אחרינא לא הלכך שטרות למכירה דרבנן וכיון שאין גופן ממון אין להם אונאה ע"כ]. ועיין עוד בטור ח"מ סימן ס"ו שדברי הר"ן ז"ל אלו מיוסדין על דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל בפרק ששי מהלכות מכירה דס"ל דמכירת שטרות מדרבנן אבל ר"ת ז"ל שסובר דמכירת שטרות דאורייתא עיין על טעמו שהובא שם בבית יוסף סימן ס"ו וגם הריטב"א ז"ל בשם כל רבותיו חלקו על הרמב"ם ז"ל וס"ל דמכירת שטרות דאורייתא מיעשה לי' מכירת שטרות מאונאה מקרא דוכי תמכור ממכר דרשינן כל דבר המטלטל וגופו ממון יצאו שטרות וכו' ש"מ אונאה הוא דלית בהו אבל מכירתן מכירה ואפילו מכרו לגוי מכירתו מכירה ויש לגוי כח הישראל שמכרו לו ועיין עוד שם:
וההקדשות: גזבר המוכר הקדש או המוכר עולתו שנפל בה מום:
ש"ח אינו נשבע: פי' רש"י ז"ל לא הזקיקתו תורה לישבע על אלו שאינם מטלטלין וגופן ממון דונקרב בעל הבית וגומר במטלטל וגופו ממון הוא והך שבועה בש"ח היא לישבע שלא פשע בה. נראה מדבריו ז"ל דמשבועה הוא דפטרי' רחמנא אבל היכא דודאי ידעינן דפשע משלם וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' שני מהלכות שכירות וכן כתב הראב"ד ז"ל וטעמייהו משום דפושע כמזיק ומש"ה לא קתני ש"ח אינו משלם אלא אינו נשבע. אבל הריא"ף ז"ל כתב בתשובה המפקיד שטרות אצל חברו ומודה שפשע בהם ונאבדו פטור מן התשלומין שהרי התורה פטרתו וכתב הרשב"א ז"ל שכן עיקר ונראה שכן דעת הרנב"ר ז"ל שכתב בחדושיו שכן דעת הר"ר יהוסף הלוי ז"ל והא דקתני ש"ח אינו נשבע ולא קתני אינו משלם היינו משום שלא הוזכרו תשלומין בפרשת ש"ח אלא שבועה וכאן לא הזכיר אלא מה שנכתב לכל אחד בפרשתו אבל ה"ה שפטור בכולן בין בתשלומין בין משבועה ומה שאמרו דפושע מזיק הוא אינו כן שהרי פשיעה בבעלים פטור ואילו מזיק בבעלים חייב [הגה"ה כן דעת הרא"ש ז"ל] וכתבו האחרונים ז"ל דשואל נמי פטור מטעם כלל ופרט וכלל זה דויו דוכי ישאל מוסיף על ענין ראשון והא דלא קתני במתני' שואל אינו משלם משום דסיפא ד' וה' לא קאי אלא אהקדשות ובהקדשות לא שייך שאלה והא דפטרינן הכא משבועה אפילו משבועה שאינה ברשותו הוא דפטור מדמקשי בגמרא עלה דהא מבני העיר ששלחו שקליהם נשבעין לגזברין דבר"פ שני דשקלים ולא פרקינן ההיא בשבועה שאינה ברשותו אבל אם קנו מידו שאם יקלקלו בשמירתן ישלם הא ודאי ישלם שהרי שעבד נכסיו לכך וכן הלכתא עכ"ל נמקי יוסף. ובמה שכתב ז"ל וכן כתב הראב"ד ז"ל אם אינו באיזו תשובה נ"ל שיש טעות סופר שהרי הראב"ד ז"ל חילק על הרמב"ם ז"ל בהשגות ועיין ג"כ בהר"ן ז"ל בפ' שבועת הדיינים או שמא הראב"ד שבכאן הוא הרב אב ב"ד. ומ"מ עיין בטור חשן המשפט סוף סימן ס"ו בבית יוסף שכתוב שם וכן מצאתי בפירוש הראב"ד וכן הרמב"ן ז"ל דרי"ף כתב שפטור ודבריו נראין וכו'. וגם הרא"ש ז"ל דעתו כדעת הריא"ף ז"ל ותירץ כדכתבינן לעיל. וכתב דדוקא שפשע בשמירתו ונגנבו או שאבדו אבל אם השליכן לנהר לא. וז"ל תוס' ז"ל ש"ח אינו נשבע נראה דה"ה דאינו משלם דאפילו ש"ש אם פשע נראה דלא משלם מדפריך לקמן וכו' עד והא דלא קתני אינו משלם דהוי רבותא טפי משום דעיקרה בשבועות פ' שבועת הדיינין ונסבה אגררא דהתם ע"כ. ובגמרא ש"ח אינו נשבע מנא ה"מ דתנו רבנן כי יתן איש אל רעהו כלל כסף או כלים פרט לשמור חזר וכלל כלל ופרט וכלל מה הפרט מפורש וכו' הקדשות רעהו כתיב ולא של הקדש. ור' יוסי הגלילי ס"ל בפ"ק דב"ק דף י"ב ובכמה דוכתי אחריני דנשבעין על קדשים קלים כגון שלמים שהן ממונו של בעלים הואיל וחייב באחריותן וקרינן בהו רעהו דכתיב ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו והאי בה' יתירא לדרשא בה' וכחש בעמיתו וכחש וחייב עליהם כדין שבועת הפקדון:
נושא שכר אינו משלם: אם נגנבו ממנו וכתב הרא"ש ז"ל ונהי דאינו משלם שכרו מיהא מפסיד עד שישבע ששימר כראוי ואם קנו מידו שיתחייב כדין שומר חייב ע"כ ובהכי מיתרצא מתני' ולא פליגא אברייתא דמייתי בגמרא דהא ודאי כיון שקנו מידו שאם יקלקל בשמירתו ישלם שלם ישלם שהרי הוריד עצמו ושעבד נכסיו לכך. [הגה"ה וכן דעת הרי"ף והראב"ד ור"י בעל התוס' והרמב"ן והרשב"א ז"ל וגם הר"י מיגאש ז"ל וס"ל דאפילו בפשיעה פטור הש"ש מלשלם אכן הרמב"ם ז"ל ס"ל שחייבי' אם פשעו. וכמו שכתוב לעיל]. ועיין בפי' רעז"ל סוף סימן ה' דפ' ששי דשבועות ששם נתן טעם אמאי לא הוזכרו שואל ושוכר:
ר' יהודה אומר אף ס"ת וכו': כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל ואיתא פ' המוכר את הספינה (בבא בתרא דף ע"ח.) ומפ' בגמרא עד כדי דמיהן דהיינו כפלים ס"ל לר' יהודא דאין להם אונאה ומדקאמר אף משמע דקרקעות נמי אית להו האי שיעורא דאין אונאה לקרקעות עד פלגא אבל מפלגא ואילך מיקרי בטול מקח תוס' בשם ר"ת ז"ל ועיין ברב אלפס ז"ל. וצ"ע לע"ד אמאי נקט תנא עבדים ברישא דמתני' דקרקעות ה"ל למנקט ואח"כ עבדים שהוקשו להם ואי משום דאתיא מדרשא חביבא לי' א"כ ליתני עבדים וקרקעות ובתר הכי שטרות או לינקוט כסדר המקרא וכי תמכרו ממכר או קנה פרט לשטרות שאין גופן לא מכור ולא קנוי או קנה מיד פרט לקרקעות ולעבדים שהוקשו להם עמיתך פרט להקדש. אח"כ ראיתי שהרמב"ם ז"ל נקט שם בהלכות מכירה פ"ז גם בפי"ג גם ברפ"ה דהלכות טוען ונטען גם בפי"א דהלכות בכורים נקט סדרא הכי קרקעות ועבדים שטרו' והקדשות ואמתני' צריך לתת טעם לסדרא דנקט ועד הנה לא מצאתי בעניות דעתי טעם הגון. אחר זמן רב בא לידי ספר תוספות יום טוב והילך כל לשונו [ועיין בתוי"ט]:
אמרו לו לא אמרו אלא אלו: קשיא לי אמרו לו היינו ת"ק כדמקשה תלמודא בכמה דוכתי חד מינייהו בר"פ בתרא דר"ה וחד בפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ג) אההיא ברייתא דמייתי התם וכן תוס' ז"ל הרגישו כזה בר"פ האשה שלום גבי אמרו לו אחת זו ואחת זו תנשא ואפשר לומר דת"ק היינו ר' יהודה בן בתירא דקאמר בברייתא אף המוכר סוס וסייף וחטיטוס דהיינו תריס במלחמה אין להם אונאה מפני שיש בהן חיי נפש ותנא במתני' עבדים וכו' דאית להו קריין מן התורה ובחיי נפש לא קמיירי אבל ה"ה דג"כ הן אין להם אונאה ותנא דא"ל ס"ל דוקא בעבדים שטרות קרקעות והקדשות דאית להו קראי מן התורה הוא דאין להם אונאה אבל סוס וסייף וחטיטוס וכ"ש ס"ת בהמה ומרגלית יש להם אונאה והיינו לא אמרו אלא אלו בדוקא כך נלפע"ד וכן משמע קצת מפסק רבינו האי גאון ז"ל שהובא ברב אלפס ז"ל. וביד ר"פ שני דהלכות גניבה וסימן ב' ובפ' י"ב דהלכות מכירה סימן ח' י"א ובפי"ג סימן ח' י"ג ובר"פ שני דהלכות שכירות ובטור ח"מ סוף סימן ס"ו וסימן רכ"ז וסימן ש"א וסימן ש"ן:
כשם שהונייה במקח וממכר כך הונייה בדברים: שנאמר לא תונו איש את עמיתו וכתוב בנ"י מהא דאמרינן בגמרא דעם שאתך בתורה ובמצות אל תונו דליפינן לי' מקרא דלא תונו איש את עמיתו למדנו שלא הזהיר הכתוב באונאת דברים אלא ירא ה' ואמרו במדרש אם הונה עצמך מותר אתה להונהו שזה אינו קרוי עמיתך ואמרינן במסכת מגילה בגמרא האי מאן דסני שומעני' שרי לבזוייה בגימל ושין ע"כ:
אם היה בעל תשובה וכו': ספ"ז דהלכות תשובה. וכולה מתני' פי"ד דהלכות מכירה סימן י"ב י"ג:
ואם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך: היינו לא זו אף זו דאפילו מעשה אבותיו אין לו להזכיר. ועיין בספר קרבן [אהרן] פ"ח דפ' קדושים ובפ"ד דפ' בהר סיני:
באמת ביין התירו לערב וכו': גמרא אמר ר' אלעזר עדה אמרה כל באמת אמרו שבמשנה הלכה היא מדיהיב טעמא למילתי' מפני שמשביחו ואין לגמגם בדבר ונקט בה למיתני באמת ש"מ כל היכא דתני באמת הלכה ואין להסס ולגמגם בדבר:
מפני שמשביחו: גמרא אמר רב נחמן ובין הגתות שנו דמשביחו שתוססין זה עם זה ונעשים טעם אחד אבל לאחר הגתות שכבר קלט כל אחד ואחד ריחו וטעמו אין משביחו אלא פוגמו והשתא דקא מיערבי שלא בין הגתות אמר רב פפא דידעי וקא מחלי שכבר הוחזקו לערב רב אחא ברי' דרב איקא אמר הא מני ר' אחא היא דתניא ר' אחא מתיר בדבר הנטעם פי' שאדם טועם קודם שלוקחו ויכול להבחין שנתערב בו. וכתוב בנ"י ופי' רש"י ז"ל דדוקא קשה ברך כשמכר לו רך אבל אם מכר לו קשה לא יערב עמו רך וכן הדין בפירות דוקא נקט חדשים בישנים אבל ישנים בחדשים שפיר דמי עכ"ל ז"ל. וז"ל הרא"ש ז"ל אין מערבין פירות בפירות פי' מעט פירות רעים בהרבה פירות יפים כדי למוכרן בתורת יפין וניכר בהן. אפילו חדשים בחדשים ואין צריך לומר חדשים בישנים לפי שישנים טובים לאכילה יותר ונ"ל שאם קנה ממנו חדשים שאסור לערב בהן ישנים אפילו שטובים יותר לאכילה לפי שזה שקונה חדשים הוא רוצה ליישנם וישנים אין ראויין ליישנם ויתקלקלו ורש"י ז"ל לא פירש כן. [הגהה שהוא ז"ל פי' דישנים מותר לערב בחדשים כדכתיבנא כבר]. באמת ביין התירו לערב קשה ברך אע"פ שהרך הוא טוב יותר לשתות וגם דמיו יותר יקרים מן הקשה אפ"ה מותר לערב בין הגתות לפי שכשנותנין מעט קשה ברך הוא משביח ומתקיים יותר וכ"ש רך בקשה שהוא משביחו. אין מערבין שמרי יין של חבית זו ביין של חבית אחרת אפילו קונה ממנו שתי חביות של יין לפי ששמרי יין זה מקלקלין יין אחר אבל נותן לו שמרי אותה חבית אפילו קנה ממנו יין הרבה כך וכך מדות מערב השמרים עם היין ונותן לו עכ"ל ז"ל:
שאינו אלא לרמות בו: י"ג לרמות בו את אחרים: והכל כמנהג המדינה אם מחצה מחצה אם שליש שליש אם רביע רביע. וביד שם בפ' י"ח סימן ה' ו' דהלכות מכירה:
פיטס: בסמך ס"א בתי"ו ומ"ם ס"א בתיו וסמך:
רבי יהודה אומר לא יחלק וכו': פ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ"א:)
קְלִיוֹת: גרסינן בנקודת חירק בלמד וכן הוא במכלול עלה נ"ז:
וחכמים מתירין: דאמר להו אני מחלק אגוזים ואתה חלק שקדים או אפרסקין:
ולא יפחות את השער וחכמים אומרים זכור לטוב: כתב [כאן נמחק איזה תיבות בכ"י] ז"ל נ"ל דהאי מדברי ר' יהודה היא ע"כ:
לא יבור את הגריסין: פי' הרמב"ם ז"ל יש בקליפת הפול סימן שהיו יודעין בו אם יתבשל מיד או לא יתבשל אלא בטורח כמו שהוא ידוע בענין הפול. אבא שאול אוסר לבור את הגריסין כלומר להסיר את קליפתו כדי להתלמד ממנו וחכמים מתירין לפי שהוא לא הכניס בתוכה דבר ע"כ:
וחכמים מתירין: היינו ר' אחא דמתיר נמי בדבר הנראה וכמו שפירש רעז"ל:
אלא כגונב את העין: כתוב בתוספת י"ט אפשר דלהכי לא קרי לי' גונב העין ממש לומר שאע"פ שמודיעו שלא בירר אלא ע"פ מגורה דאפ"ה אסור לפי שאפשר שע"י שרואה בשעת המכירה ע"פ המגירה שכולן יפות ואין בהן פסולת מתוך כך לא יעלה על לבו תמיד שיש פסול בו ולפיכך אינו קורהו אלא כגונב את העין ע"כ:
ולא את הכלים: מוקמינן לה בגמרא בעתיקי אבל בחדתי שרי. וביד שם בהלכות מכירה פי"ח סימן ב' ד' ז'. ובטור ח"מ סימן רכ"ח: