ברטנורא על בבא מציעא ד

משנה בבא מציעא, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

הזהב קונה את הכסף - כל דבר שהוא חשוב להיות מטבע וחריף לינתן בהוצאה, דין מעות יש לו, ואינו קונה את שכנגדו שאינו חשוב מטבע ואינו חריף בהוצאה כמותו. ומי שאין טבעו חשוב וחריף, דין פירות יש לו, ומשיכתו הוא קיום דבר. לפיכך מכי משך האחד דינרי זהב, קנה השני דינרי כסף בכל מקום שהם , ואין אחד מהם יכול לחזור בו. דדינרי זהב הוו פירות לגבי דינרי כסף:

והכסף אינו קונה את הזהב - דדינרי כסף שהם חריפים בהוצאה, דין מעות יש להם לגבי דינרי זהב. ואם משך האחד דינר כסף, לא קנה האחר דינר זהב עד שימשוך, דמעות אינן קונות. והיינו טעמא נמי שנחושת קונה את הכסף, דפרוטות של נחושת שאין טיבען חשוב כל כך, הוו פירי לגבי דינרי כסף, והכסף אינו קונה את הנחושת:

מעות הרעות - שנפסלו :

אסימון - שנעשה במדת המטבע היוצא אלא שעדיין לא טבעו עליו צורה :

כל המיטלטלין קונין זה את זה - אם החליף אלו באלו, כיון שמשך האחד קנה חבירו. והאי כל , לאתויי אפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות:

(ב)

נתן לו מעות ולא משר הימנו פירות יכול לחזור בו - זה וזה. ותקנת חכמים היא. דדבר תורה מעות קונות, כדאשכחן גבי הקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו , ומה טעם אמרו משיכה קונה ולא מעות, גזירה שמא יניח לוקח מקחו בבית מוכר זמן מרובה ותפול דליקה בשכונת המוכר ולא יחוש לטרוח ולהציל , לפיכך העמידום ברשותו לחזור בו אם ירצה, דכיון דאם יתייקרו ברשותו יתיקר ויחזור בו מן המכר ויהא השכר שלו, כדידיה חשיב להו וטרח ומציל :

אבל אמרו מי שפרע וכו' - אע"פ שיכול לחזור בו, אוררין אותו בבית דין ואומרים עליו מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה ומן המצריים ששטפו בים, הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו, ואחר כך מחזיר לו את מעותיו:

רבי שמעון אומר כל שהכסף בידו ידו על העליונה - רבי שמעון אמלתיה דתנא קמא קאי דאמר נתן לו מעות ולא משך ממנו פירות יבול לחזור בו בין מוכר בין לוקח ואתא רבי שמעון למימר דזמנין דמי שהכסף בידו דהיינו המוכר שקבל את הכסף ידו על העליונה, ובידו לקיים את המכר אם ירצה ואין הלוקח יכול לחזור בו, כגון שהיתה עלייתו של לוקח שבורה אצל המוכר, דהשתא אם המוכר רוצה שיהיה המכר קיים אין הלוקח יכול לחזור בו אף על פי שלא משך, דטעמא מאי אמור רבנן משיכה קונה ולא מעות, גזירה שמא יאמר לו מובר ללוקח נשרפו חטיך בעליה, הכא דעליה דלוקח היא אי נפלה דליקה איהו טרח ומייתי לה. ואין הלכה כרבי שמעון. אלא אף על פי שעלייתו של לוקח שכורה אצל המוכר, כל זמן שלא משך יכול לחזור בו בין לוקח בין מוכר :

(ג)

האונאה ארבעה כסף - ארבעה מעות כסף שהם שש מעות בדינר, והסלע ארבע דינרין:

מעשרים וארבע כסף לסלע - אם היה המקח בדמי הסלע שהוא עשרים וארבע מעות דהשתא הויא אונאה שתות למקח, חייב להשיב לו כל אונאתו ארבעה כסף:

עד מתי מותר להחזיר - מי שנתאנה. והא דנקט לשון מותר, לאשמועינן דליכא אפילו מי שפרע להחזיר המקח או שיתן לו אונאתו:

עד כדי שיראה - המקח לתגר או לאחד מקרוביו. ואם שהה יותר, מחל על אונאתו. והמוכר לעולם חוזר, שהרי אין המקח בידו שיוכל להראות לתגר או לקרובו אם נתאנה. ואם נודע שבא לידו דבר כיוצא בממכרו וידע שטעה ושתק ולא תבע, אינו יכול לחזור ולתבוע, שהרי מחל:

ושמחו תגרי לוד - שהיו בקיאין בסחורה ומוכרין ביוקר. ואין הלבה כר' טרפון:

(ד)

אין אונאה לתגר - מפני שהוא בקי ומסתמא אחולי אחיל גביה, והאי דזבנא הכי, משום דאתרמי ליה זבינא אחריתי. והשתא הוא דקבעי למיהדר ביה ואין הלבה כר' יהודה:

מי שהוטל עליו ידו על העליונה - מי שנתאנה:

תן לי מעותי - אם נתאנה לוקח . ומתניתין רבי יהודה הנשיא היא. ולית הלכתא כוותיה, אלא אם האונאה שתות, קנה ומחזיר אונאה. יותר משתות, בטל מקח:

(ה)

כמה תהא סלע חסרה - מטבע היוצא ותמיד הוא שוחק וחסר, במה תחסר ואם הוציאה לא תהא אונאה:

ארבע איסרין - לסלע:

איסר לדינר - והוא אחד מן עשרים וארבע בו. דשש מעה כסף הוא דינר, מעה שני פונדיונים, פונדיון שני איסרין:

ארבעה פונדיונים - אחד משנים עשר:

שמונה פונדיונות - שתות. כשאר אונאה. וכן הלכה:

(ו)

בכרכים - שיש שם שלחני. עד בדי שיראה לשולחני:

בכפרים - שאין שם שלחני:

עד ערבי שבתות - שבא להוציא בערב שבת לסעודת שבת, אז ידע אם יוכל להוציאה ויקבלוה ממנו:

ואם היה מכירה - הכי קאמר, ואם חסיד הוא ורוצה לעשות לפנים משורת הדין, אם מכיר שהיא הסלע שנתן לו, יקבלנה ממנו אפילו לאחר שנים עשר חודש:

ואין לו עליו אלא תרעומת - הכי קאמר, ואחר שאינו חסיד ולא רצה לקבלה ממנו, אין לזה עליו אלא תרעומת. דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שלא החזירו בזמנו:

ונותנה למעשר שני - אחסרה כדי אונאה קאי. ונותנה למעשר שני בשוויה ואינו חושש משום אסימון שאין מעשר שני מתחלל אלא במטבע שיש בו צורה, דשם מטבע יש עליו, דמי שאינו לוקחה בשוויה בתורת מטבע אלא כמו נסכא של כסף, אינו אלא נפש רעה:

(ז)

האונאה ארבעה כסף - למקח סלע שהוא עשרים וארבע מעות כסף. נמצא האונאה שתות כדאמרן. וחזר ושנאה משום דבעי למתני הטענה שתי כסף :

והטענה שתי כסף - שאין שבועת הדיינים על טענה שהיא פחותה משתי כסף, שטענו שוה שתי מעות כסף יש לי בידך, וזה יודה לו מהם שוה פרוטה ויכפור השאר, או יודה לו הכל ויכפור פרוטה:

וההודאה שוה פרוטה - להיות הודאה במקצת ויתחייב שבועה:

המוצא שוה פרוטה - אבל בציר מהכי אינו חייב להכריז, דכתיב (דברים כב) אשר תאבד ממנו, פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה:

יוליכנו אחריו - אם הודה שנשבע לשקר, דאז אין לו כפרה עד שיחזירנו לידו ממש ולא ליד שלוחו, דכתיב (במדבר ה) ונתן לאשר אשם לו:

(ח)

האוכל תרומה - גדולה. זר שאכל תרומה גדולה בשוגג:

ותרומת מעשר - מעשר מן המעשר:

ותרומת מעשר של דמאי - הלוקח תבואה מעם הארץ, צריך להפריש תרומת מעשר, אבל לא תרומה גדולה, שהיו הכל זהירים בה:

והחלה והבכורים - בל הני חמשה חד נינהו, דכולהו איקרו תרומה, ומשם אחד הם באין:

נטע רבעי - גמר קודש קודש ממעשר שני דמוסיף חומש. ותרווייהו נמי חד חשיב להו, דמחד קרא נפקי כיון דממעשר יליף:

ומעשר שני שלו - דוקא. מוסיף חומש, דאיש ממעשרו כתיב:

הקדשו - ולא של אחרים, המקדיש כתיב:

הנהנה - בשוגג, חייב קרבן מעילה וחומש:

(ט)

אלו דברים שאין להם אונאה וכו' - דאמר קרא (ויקרא כה). וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד, יצאו קרקעות שאינן מיטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות. דכתיב וכי תמכרו ממכר, דבר שגופו מכור וגופו קנוי, יצאו שטרות שאינם עומדים אלא לראיה שבהן. הקדשות, אמר קרא אחיו, אחיו ולא הקדש:

לא תשלומי כפל - דכתיב בטוען טענת גנב (שמות כב) על כל דבר פשע, כלל. על שור על חמור וכו', פרט. על כל אבדה, חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון. יצאו קרקעות שאינן מיטלטלין. יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות. יצאו שטרות שאע"פ שהם מיטלטלין אין גופן ממון. הקדשות, אמר קרא רעהו, רעהו ולא הקדש :

ולא תששלומי ארבעה וחמשה - אם גנב וטבח ומכר שור או שה של הקדש. דתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא תשלומי שלשה לשה וארבעה לשור, דכיון דאמעיט מכפל, בציר להו חדא, שהכפל בטובח ומוכר בכלל תשלומי ארבעה וחמשה הן:

נושא שכר אינו משלם - דכתיב (שם) כי יתן איש אל רעהו, כלל. חמור או שור או שה, פרט. וכל בהמה לשמור, חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וכו'. הקדשות, אמר קרא רעהו, ולא הקדש:

קדששים שחייב באחריותן - אמר הרי עלי עולה והפרישה והוממה ומכרה:

יש להם אונאה - דכיון דאם מתה או נגנבה חייב באחריותה, דיליה היא, ואל תונו איש את אחיו קרינא ביה:

ושאינו חייב באחריותן - כגון דאמר הרי זו:

אף המוכר ספר תורה - לפי שאין קץ לדמיה:

מרגלית ובהמה - מפני שאדם רוצה לזווגן. מי שיש לו שור יפה לחרישה מחזר על אחר שכמותו [לצמדו עמו בעול] שאם בא להצמיד תחת העול שור חלש עם הבריא מקלקל את הבריא, וכן מרגלית נאה למלאות עם חברתה בזהב מן היחידית. ואין הלכה לא בר' יהודה ולא בר' שמעון:

(י)

כך אונאה בדברים - שנאמר (ויקרא כה) ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך, זה נאמר באונאת דברים שאין טובתן ורעתן מסורה להביר אלא ללבו של מדבר שיודע אם לרעה מתכוין אם לטובה :

(יא)

אין מערבין פירות בפירות - בעל הבית האומר לחבירו פירות שדה פלוני אני מוכר לך, לא יערבם בפירות שדה אחר:

ואין צריך לומר חדשים בישנים - פסק למכור לו ישנים, לא יערב עמהם חדשים. שהישנים יבשים ועושים קמח יותר מן החדשים:

מפני שמשביחו - קשה משביח את הרך , לפיכך פסק עמו רך מערב בו קשה, אבל פסק עמו קשה לא יערב בו את הרך:

אין מערבין שמרי יין - של חבית זו ביין של חבית אחרת :

אבל נותן לו את שמריו - של יין עצמו:

לא ימכרנו בחנות - פרוטה פרוטה:

אלא אם כן הודיעו - לכל אחד ואחד מהן, מים מעורבין בו:

ולא לתגר - לא ימכרנו ביחד ואף ע"פ שהודיעו, לפי שאינו לוקחו אלא לרמות ולמכרו בחנות:

מקום שנהגו להטיל מים ביין - דוקא בין הגתות יטיל. דכיון שנהגו אין כאן טעות, שכל היינות בחזקת כן:

(יב)

התגר נוטל מחמש גרנות - שהכל יודעים בו שלא גדלו בשדותיו ומבני אדם הרבה לוקח ובחזקת כן לוקחים ממנו:

מגורה - אוצר שאוגרין בו תבואה. גורן, הוא שדשין בו את התבואה. ודרך התגר לקנות מבעלי בתים בשעת הגורן ולהכניס למגורה שלו:

פיטס - גיגית גדולה:

ובלבד שלא יתכוין לערבן - להוציא קול לקנות הרוב ממקום משובח ולערב בו ממקום אחר ושכניו סבורים שכל הפירות מאותו מקום:

ולא יפחות את השער - למכור בזול. מפני שהוא מרגיל לבא אצלו ומקפח מזונות חביריו:

זכור לטוב - שמתוך כך אוצרי פירות מוכרין בזול. וכן הלכה:

גריסין - פולין גרוסות בריחים, אחת לשתים:

לא יבור - את הפסולת. לפי שמתוך שנראות יפות הוא מעלה את דמיהן הרבה מדמי הפסולת שנטל מהן:

וחכמים מתירין - שיכול הלוקח לראות ולהבחין כמה דמי הפסולת שנברר, מאלו שישנן באחרים. וטוב לו להעלות בדמיהן של אלו שהן מבוררים מפני הטורח. והלכה כחכמים:

שלא יבור מעל פי המגורה - למעלה להראות יפות, ואת הפסולת שבתוכו לא בירר:

לפי שאינו אלא כגונב את העין - בברירתו:

מפרכסין - מתקנין ומיפין:

לא את האדם - עבד כנעני העומד לימכר: