משנה בבא מציעא ב רמבם

נוסח הרמב"ם

(א) אלו מציאות שלו - ואלו חייב להכריז?

אלו מציאות שלו?

מצא פירות מפוזרין, מעות מפוזרות,

כריכות ברשות הרבים, עיגולי דבלה,

כיכרות של נחתום, מחרוזות של דגים,

וחתיכות של בשר, וגיזי צמר הבאים ממדינתן,

ואניצי פשתן, ולשונות של ארגמן,

הרי אלו שלו.

רבי יהודה אומר:

כל דבר שיש בו שינוי - חייב להכריז.

כיצד?

מצא עיגול - ובתוכו חרס,

כיכר - ובתוכו מעות.

רבי שמעון בן אלעזר אומר:

כל כלי אנפוריה - אינו חייב להכריז.

(ב) אלו חייב להכריז?

מצא פירות בכלי, או כלי כמות שהוא,

מעות בכיס, או כיס כמות שהוא,

ציבורי פירות, ציבורי מעות,

שלשה מטבעות זה על גבי זה, כריכות ברשות היחיד,

וכיכרות של בעל הבית, וגיזי צמר הלקוחות מבית האומן,

כדי יין, וכדי שמן,

חייב להכריז.

(ג) מצא לאחר הגפה,

או לאחר הגדר - גוזלות מקושרין,

או בשבילין שבשדות,

הרי זה - לא יגע בהן.

מצא כלי באשפה -

אם מכוסה - לא יגע בו.

ואם מגולה - נוטל ומכריז.

מצא בגל, או בכותל ישן - הרי אלו שלו.

מצא בכותל חדש -

מחציו ולחוץ - שלו.

מחציו ולפנים - של בעל הבית.

אם היה משכירו לאחרים -

אפילו מצא בתוך הבית - הרי אלו שלו.

(ד) מצא בחנות - הרי אלו שלו.

בין תיבה לחנווני - הרי של חנווני.

לפני השולחני - הרי אלו שלו.

בין כיסא לשולחני - הרי אלו של שולחני.

לקח פירות מחברו,

או ששלח לו חברו פירות,

ומצא בתוכן מעות - הרי אלו שלו.

אם היו צרורים - נוטל ומכריז.

(ה) אף השמלה - היתה בכלל כל אלו,

ולמה יצאת?

להקיש אליה, לומר לך -

מה השמלה מיוחדת - שיש לה סימנין, ויש לה תובעין,

אף כל דבר - שיש לו סימנין, ויש לו תובעין,

חייב להכריז.

(ו) עד מתי חייב להכריז?

עד כדי שידעו בו שכנים - דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: שלשה רגלים,

ולאחר הרגל האחרון - שבעת ימים,

כדי שילך לביתו שלשה, ויחזור שלשה, ויכריז יום אחד.

(ז) אמר את האבידה - ולא אמר סימניה,

הרי זה - לא יתן לו.

הרמאי - אף על פי שאמר סימניה,

הרי זה - לא יתננה לו,

שנאמר: "עד דרוש אחיך אותו" (דברים כב ב),

עד שתדרוש את אחיך,

אם רמאי הוא - אם אינו רמאי.

כל דבר שהוא עושה ואוכל - יעשה ויאכל.

וכל דבר שאינו עושה ואוכל - ימכר,

שנאמר "והשבותו לו" (שם) - ראה היאך תשיבנו לו.

מה יהא בדמים?

רבי טרפון אומר: ישתמש בהן,

לפיכך אם אבדו - חייב באחריותן.

רבי עקיבה אומר: לא ישתמש בהן,

לפיכך אם אבדו - אינו חייב באחריותן.

(ח) מצא ספרים -

קורא בהן - אחת לשלשים יום.

ואם אינו יודע לקרות - גוללן.

אבל לא ילמד בהן - כתחילה,

ולא יקרא אחר עימו.

מצא כסות -

מנערה - אחת לשלשים יום,

שוטחה לצורכה - אבל לא לכבודו.

כלי כסף, וכלי נחושת -

ישתמש בהן לצורכן - אבל לא לשוחקן.

כלי זהב, וכלי זכוכית -

לא יגע בהן - עד שיבוא אליהו.

מצא שק, או קופה -

אם אין דרכו ליטול - הרי זה לא יטול.

(ט) איזו היא אבידה?

מצא חמור ופרה רועים בדרך - אין זו אבידה.

חמור וכליו הפוכים,

ופרה רצה בין הכרמים - הרי זו אבידה.

החזירה וברחה, החזירה וברחה,

אפילו ארבעה וחמישה פעמים - חייב להחזיר,

שנאמר: "השב תשיבנו לו" (שמות כג ד).

היה בטל מן הסלע -

לא יאמר לו: תן לי סלע,

אלא נותן לו שכרו - כפועל.

אם יש שם בית דין - מתנה עימו בפני בית דין.

ואם אין שם בפני מי יתנה - שלו קודם.

(י) מצאה ברפת - אינו חייב בה.

ברשות הרבים - חייב בה.

היתה בין הקברות - הרי זה לא יטמא לה.

ואם אמר לו אביו - היטמא,

או שאמר לו - אל תחזיר,

הרי זה - לא ישמע.

פרק וטען, פרק וטען,

אפילו ארבעה וחמישה פעמים - חייב,

שנאמר: "עזוב תעזוב" (שמות כג ה).

הלך וישב לו,

ואמר לו: הואיל ועליך מצוה, אם רצית לפרוק - פרוק,

פטור - שנאמר: "עימו" (שם).

היה זקן, או חולה - חייב.

מצוה מן התורה לפרוק - אבל לא לטעון.

רבי שמעון אומר: אף לטעון.

רבי יוסי הגלילי אומר:

אם היה עליו יתר ממשאו - אינו זקוק לו,

שנאמר: "תחת משאו" (שם),

משאוי - שהוא יכול לעמוד בו.

(יא) אבידתו, ואבידת אביו - שלו קודמת.

אבידתו, ואבידת רבו - שלו קודמת.

אבידת אביו, ואבידת רבו - של רבו קודמת לשל אביו,

שאביו - מביאו לחיי העולם הזה,

ורבו שלימדו חכמה - מביאו לחיי העולם הבא.

אם היה אביו, שקול כנגד רבו - אבידת אביו קודמת.

היה אביו ורבו - נושאים במשא,

מניח את של רבו - ואחר כך מניח את של אביו.

אביו ורבו שבויים בשביה -

פודה את רבו - ואחר כך פודה את אביו.

ואם היה אביו תלמיד חכמים -

פודה את אביו - ואחר כך פודה את רבו.

הדף הראשי של משנה בבא מציעא ב

משנה בבא מציעא, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב