פתיחת התפריט הראשי

משנה בבא מציעא ב י

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא מציעא · פרק ב · משנה י | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

מצאה ברפת - אינו חייב בה, ברשות הרבים - חייב בהמ.

ואם היתה בבית הקברות לא יטמא לה.

אם אמר לו אביו 'היטמא', או שאמר לו 'אל תחזירמג', לא ישמע לו.

פרק וטען, פרק וטען, אפילו ארבעה וחמשה פעמים, חייב, שנאמר (שמות כג ה): "עזוב תעזוב".

הלך וישב לו ואמר 'הואיל ועליך מצוה, אם רצונך לפרוק פרוק', פטור, שנאמר "עמו". אם היה זקן או חולה, חייב מה.

מצוה מן התורה לפרוק, אבל לא לטעון. רבי שמעון אומרמז אף לטעון.

רבי יוסי הגלילי אומר אם היה עליו יתר על משאו, אין זקוק לו, שנאמר, "תחת משאו", משאוי שיכול לעמוד בו.

נוסח הרמב"ם

מצאה ברפת אינו חייב בה ברשות הרבים חייב בה הייתה בין הקברות הרי זה לא ייטמא לה ואם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר הרי זה לא ישמע פרק וטען פרק וטען אפילו ארבעה וחמישה פעמים חייב שנאמר עזוב תעזוב (שמות כג ה) הלך וישב לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק פרוק פטור שנאמר עימו (שם) היה זקן או חולה חייב מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון רבי שמעון אומר אף לטעון רבי יוסי הגלילי אומר אם היה עליו יתר ממשאו אינו זקוק לו שנאמר תחת משאו (שם) משאוי שהוא יכל לעמוד בו.

פירוש הרמב"ם

מצא ברפת אין חייב בה ברה"ר חייב בה כו': כבר ידעת כי פרישת הכהן או נזיר מן הטומאה היא עשה ולא תעשה נאמר בכהן וקדשתו ונאמר בנזיר קדוש הוא וזו מצות עשה ואמר בכהי לנפש לא יטמא ובנזיר כתיב ועל כל נפשות מת לא יבא ובחזרת האבדה עשה בלבד הוא שנאמר השב תשיבם לאחיך ומעיקרנו אין עשה דוחה לא תעשה ועשה ואמר רחמנא איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולן חייבין בכבודי ולכן אינו חייב בכבוד אב ואם אם אמרו לו לעבור על מצוה מן המצות. ומצוה מן התורה לפרוק בחנם ולטעון בשכר ור"ש אומר זה וזה בחנם ואין הלכה כר"ש ולא כרבי יוסי. ומן המבואר שמה שאמר זקן או חולה הוא שב לבעל המשא. ומה שאמר חייב רצה לומר כי הפוגע בו חייב שיפרוק המשא הוא לבדו ולא יטריח לבעל המשא שיפרוק עמו אם הוא חלש הגוף:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מצאה ברפת - אע"פ שאינה משתמרת בה, כגון שאינה נעולהלט:

ואם היתה בבית הקברות - והוא כהןמא, לא יטמא לה. שהשבת אבדה עשה, השב תשיבם לאחיךמב; ובטומאת כהן, עשה דקדושים יהיו (ויקרא כא), ולא תעשה דלנפש לא יטמא בעמיו (שם), ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה:

או שאמר לו אל תחזיר - והאבידה במקום שמצוה להחזיר, הרי זה לא ישמע לו, דכתיב (ויקרא יט): איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, שאם אביך אומר לך חלל את השבת, אל תשמע לומד. וכן בשאר כל המצות:

הלר וישב לו - בעל החמור:

מצוה מן התורה לפרוק - בחנם:

אבל לא לטעון - בחנםמו, אלא בשכר:

ר"ש אומר אף לטעון - בחנם. ואין הלכה כרבי שמעון:

רבי יוסי הגלילי אומר וכו' - ואין הלכה כרבי יוסי:

פירוש תוספות יום טוב

מצאה ברפת. פירש הר"ב אע"פ שאינה משתמרת בה כגון שאינה נעולה. וגם אינה מתעה הבהמה להרגילה לברוח כדאיתא בגמרא. ופירוש הטור סימן רס"א כגון שאין לו פתחים בכל ארבע רוחותיו:

ברשות הרבים חייב בה. כגון שניכר בה שהיא הולכת תועה. דהא אמרינן לעיל דדוקא רצה בדרך ואפה לגבי דברא חייב להחזיר. הא לאו הכי לא. והראב"ד ז"ל פירש דהכא מיירי בסרטיא שבוקעין בה אנשים הרבה. ומאימתן היא בורחת או שמא יקחוה אנשים שאינם מהוגנים אבל לעיל מיירי בשביל של רבים שאין רבים בוקעין בו. הרא"ש:

ואם היה בית הקברות. ס"א בין הקברות. וכן העתיק הש"ע ריש סימן רע"ב. והר"ב כתב בבית הקברות. וכן העתיק הרמב"ם ריש פי"ג מהלכות רוצח. ומה שכתב הר"ב והוא כהן וכו' לישנא דגמרא דף ל'. והרמב"ם כתב או נזיר דאיכא ג"כ עשה ולא תעשה. שנאמר בנזיר (במדבר ו') קדוש יהיה. ונאמר (שם) על נפש מת לא יבא. ומ"ש הר"ב שהשבת אבדה עשה וכו'. גמרא. וכתב רש"י דף ל' ואע"ג דלא תעשה נמי איכא [דלא תוכל להתעלם] אין נא תעשה מועיל לדחות לא תעשה אלא עשה הוא דקא דחי ליה כדאמרינן ביבמות [דף כ"א ע"ב]. ע"כ. וכך כתב הרי"ף:

או שאמר לו אל תחזיר. פירוש אלא עסוק בדבורי להביא לי גוזלות וכיוצא בזה. המגיד סוף פי"א מהלכות אבדה:

לא ישמע לו. כתב הר"ב דכתיב איש אמו וגו' שאם אביך וכו' אל תשמע לו. מאני ה' [דסיפא דקרא] יליף אף ע"פ שאמרתי לך ירא את אביך. אני [ה'] אדון לשניכם. ואם אמר לך אביך עבור על דברי לחלל שבת אל תשמע לו. נ"י. ואם תאמר למה לי קרא הא הוי השבת אבדה עשה ולא תעשה כמה שכתב לעיל ולא אתי עשה דכבוד אב ודחי לעשה ולא תעשה. הא מילתא מיפרשה בגמרא משום דסלקא דעתך אמינא הואיל והקיש כבוד אב ואם לכבודו של מקום שנאמר כאן (דברים ה') כבד את אביך ואת אמך ונאמר להלן (משלי ג') כבד את ה' מהונך. הלכך לציית ליה. קא משמע לן דלא לשמע ליה:

אפילו ארבעה וחמשה פעמים. שנאמר עזוב. עיין מ"ש במשנה דלעיל:

אם היה זקן או חולה. רוצה לומר בעל המשא. חייב. רוצה לומר הפוגע בו חייב שיפרוק המשא הוא לבדו. ולא יטריח לבעל המשא שיפרוק עמו. הרמב"ם:

מצוה מן התורה לפרוק. כתב הר"ב בחנם אא"כ הוא עסוק במלאכה. ודינו כמו בהשבת אבדה [דלעיל]. הרא"ש:

אבל לא לטעון. אלא בשכר כדכתב הר"ב. בגמרא יליף ליה דאי לאו הכי לכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה ואנא אמינא ומה טעינה דלית בה צער בעל חיים וליכא חסרון כיס חייב. פריקה דאית בה צער בעל חיים וחסרון כיס לא כ"ש אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא לומר לך פריקה בחנם. טעינה בשכר:

רבי שמעון אומר אף לטעון פירש הר"ב בחנם. וטעמא מפרש בגמרא דסבירא ליה דלא מסיימי קראי למשמעות טעינה. הילכך אי כתיב חד הוי אמינא לפריקה אתאי ורבנן אמאי לא מסיימי קראי. הכא כתיב (שמות כ"ג) רובץ תחת משאו. משמע שצריך לפרוק. התם כתיב (דברים כ"ב) נופלים בדרך. דרמו אינהו וטעונייהו באורחא משמע וצריך לטעון המשא. ור' שמעון נופלים בדרך אינהו וטעונייהו עלוייהו משמע:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(לט) (על הברטנורא) וגם אינה מתעה הבהמה להרגילה לברוח. בגמרא. ופירש הטור כגון שאין לו פתחים בכל ד' רוחותיו:

(מ) (על המשנה) חייב. כגון שניכר בה שהיא הולכת תועה. דהא אמרינן לעיל דדוקא רצה בדרך ואפה לגבי דברא חייב להחזיר. הא לאו הכי לא. ועתוי"ט:

(מא) (על הברטנורא) והר"מ כתב או נזיר דאיכא ג"כ עשה ול"ת. שנאמר בנזיר קדוש יהיה ונאמר על נפש מת לא יבא:

(מב) (על הברטנורא) ואע"ג דלא תעשה נמי איכא. לא תוכל להתעלם, אין ל"ת מועיל לדחות ל"ת, אלא עשה הוא דקא דחי ליה. רש"י. וכ"כ הרי"ף:

(מג) (על המשנה) אל כו'. אלא עסוק בדבורי להביא לי גוזלות וכיוצא בזה. הה"מ:

(מד) (על הברטנורא) מאני ה' דסיפא דקרא יליף אע"פ שאמרתי לך ירא את אביך אני ה' אדון לשניכם כו'. נ"י. ועתוי"ט:

(מה) (על המשנה) חייב. לפרוק בעצמו, ולא יטריח לבעל המשא שיפרוק עמו. הר"מ:

(מו) (על הברטנורא) אלא אם כן הוא עסוק במלאכה. ודינו כמו בהשבת אבידה דלעיל. הרא"ש:

(מז) (על המשנה) רש"א. פליגי בדרשא דקרא בגמרא. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

מצאה ברפת אין חייב בה:    מפר' בגמ' דמיירי ברפת שאינה משתמרת כגון שהיא פתוחה שאם באת לצאת יוצאה רק שאינה מתעה הבהמה לצאת ולברוח שאם אפשר לה לברוח חייב בה:

בר"ה חייב בה:    כגון שניכר בה שהיא הולכת תועה דהא אמרינן לעיל בגמרא דדוקא רצה בדרך ואפ"ה [דוקא] לגבי דברא חייב להחזיר הא לאו הכי לא והראב"ד ז"ל פי' דהכא מיירי בסרטיא שבוקעים בה אנשים ומאימתן היא בורחת או שמא יקחו האנשים שאינם מהוגנים אבל לעיל מיירי בשביל של רבים שאין הרבים בוקעים בו ודאמרינן ברפת אין חייב בה דוקא בעומדת בתוך התחום ובר"ה אפי' בתוך התחום חייב בה הרא"ש ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל פסק שם פט"ו דהלכות גזלה ואבידה סי' ה' וז"ל מצא פרה בר"ה אם עומדת חוץ לתחום חייב להחזיר כלישנא בתרא דגמ' שכן מצאתי מוגה בספר מדוייק אבל הבית יוסף כתב בסימן רס"א דחשן המשפט דהרא"ש ובנו בעל הטור ז"ל כתבו כלישנא קמא והרי"ף והרמב"ם והרב המגיד ז"ל כתבו לא זה ולא אותו ותמה עליהם ז"ל ואני בע"ד נפלאתי הרבה ממנו דאת"ל שראה ההגהה הלזו ולא ערבה לו ולא ישרה בעיניו לאיזה טעם שיהיה הריני רואה שהרב המגיד ז"ל כתבו וז"ל מצא וכו' משנה וחוץ לתחום בדוקא הא תוך התחום אינו חייב להחזיר וכן מפורש בלישנא בתרא דגמ' ע"כ וגם בסמוך לזה גבי או שהיתה ברפת כתב ורפת אפילו חוץ לתחום נמי כדאיתא בגמ' ע"כ וצ"ע לע"ד:

ואם היתה בבית הקברות:    אית דגרסי ואם היה בית הקברות ואית דגרסי בין הקברות. ועיין במ"ש בשם הר"ן ז"ל בפ' אלו נערות:

או שא"ל אביו אל תחזיר:    הילך לשון הרמב"ם ז"ל שם ספי"א דהלכות אבידה ראה את האבידה וא"ל אביו אל תחזירנה יחזיר ולא יקבל ממנו שאם קבל מאביו בעת שקיים מ"ע של כבד את אביך בטל עשה של השב תשיבם ועבר על לא תוכל להתעלם ע"כ. וכתב שם המגיד משנה וא"ל אביו אל תחזירנה פי' אלא עסוק בדבורי להביא לי גוזלות וכיוצא בזה יחזיר ואל יקבל ממנו ע"כ:

אם רצונך:    ס"א אם רצית:

מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון רש"א אף לטעון:    בגמרא מפרש טעמייהו דאי ס"ד כר"ש דזו וזו בחנם ליכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה ואנא אמינא ומה טעינה דלית בה צער בע"ח וליכא חסרון כיס אם לא יטעון חייב פריקה דאית בה צער בע"א וחסרון כיס שהבהמה נשברת תחת משאה לא כ"ש אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא לומר לך פריקה בחנם טעינה בשכר הלכך אי לא כתב פריקה ואתיא מקל וחומר מטעינה ה"א דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה טעינה בשכר אף פריקה בשכר. ור"ש מ"ט משום דלא מסיימי קראי למשמעות טעינה הלכך אי כתיב חד היא לפריקה אתא ורבנן אמאי לא מסיימי הכא כתיב רובץ תחת משאו דמשמע שצריך לפרוק התם כתיב נופלים בדרך דרמו טוענייהו באורחא משמע ור"ש נופלים בדרך אינהו וטוענייהו עילוייהו משמע. אמר רבא מדברי שניהם נלמוד דצער בע"ח מדאורייתא מדקאמרי תרוייהו פריקה עדיפא דאפי' ר"ש לא אמר דאיצטריך למיכתב פריקה אלא משום דלא מסיים קרא לטעינה אבל אי הוו מסיימי קראי הוה דרשינן קל וחומר ומה טעינה דליכא צער בע"ח חייב פריקה דאיכא צער ב"ח לא כ"ש ש"מ צער בע"ח דאורייתא ומש"ה אפילו אם היה עליו יותר ממשאו זקוק לו ור' יוסי הגלילי ס"ל צער בע"ח דרבנן ומש"ה אמר דאם היה עליו יותר ממשאו אין זקוק לו. וכתוב בנמקי יוסף בשם הרנב"ר ז"ל דכיון דאיכא בפריקה צער בע"ח אפילו בטל מן הסלע חייב בחנם אבל טעינה הוי לה כשאר אבידה דבשכר כל שלא היה בטל אבל אם הי' בטל בחנם וע"ש עוד. וביד רפי"ג דהלכות רוצח ושמירת נפש עד סוף סימן ח' ( פ"יג מהל' רוצח). ובטור ח"מ סימן רס"א וסימן רס"ו וסימן ער"ב:

תפארת ישראל

יכין

מצאה ברפת:    שאינה משתמרת ואינה מתאבדת:

אין חייב בה:    וברפת חוץ לתחום י"א דחייב, והכל לפי הענין [(שו"ע חו"מ רס, א)]:

ואם היתה בית הקברות:    והוא כהן או כזיר:

לא יטמא לה:    דאין עשה אע"ג דאיכא לא תעשה בהדה, דוחה ללא תעשה ועשה, ובעבר, לוקין עלה:

אם אמר לו אביו היטמא:    אף דהשתא הו"ל ב' עשה, מורא אב והשבת אבידה:

או שאמר לו אל תחזיר:    והאבידה במקום שמחוייב להחזיר, וקמ"ל אף דהו"ל שב ואל תעשה:

לא ישמע לו:    דאסור לשמוע בקול האבות כשיצוו לחטוא:

פרק וטען:    הרואה בהמת חבירו רובצת תחת משאה, תוך רס"ו אמה וד' טפחים ממנו, דאז חייב לעזרה [(שו"ע חו"מ, רעב)]:

עזוב תעזוב:    עי' סי' ע"ב:

הלך:    בעל הבהמה:

זקן:    ת"ח:

או הולה חייב:    חייב הפוגעו לפרוק לבדו., וה"ה באין בעליה שם. ובבהמת עכו"ם והמשא של ישראל, ועכו"ם מחמר אחריה, י"א דפטור וי"א דאפילו בהמה ומשא של עכו"ם חייב לעזור, משום צער בע"ח, דקיי"ל דהוה דאורייתא [שם]:

מצוה מן התורה לפרוק:    בחנם:

אבל לא לטעון:    אבל בשכר חייב [שם]:

משאוי שיכול לעמוד בו:    מדהוי סגי למכתב תחת משא ולא קיי"ל כן:

בועז


הלכתא גבירתא

פירושים נוספים