משנה בבא מציעא ב יא

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא מציעא · פרק ב · משנה יא | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

אבידתו ואבידת אביו, אבידתו קודמת.

אבידתו ואבידת רבו, שלו קודמת.

אבידת אביו ואבידת רבו, של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא.

ואם אביו חכם [שקול כנגד רבו], של אביו קודמת.

היה אביו ורבו נושאין משאוימט, מניח את של רבו, ואחר כך מניח את של אביו.

היה אביו ורבו בבית השבי, פודה את רבו, ואחר כך פודה את אביו.

ואם היה אביו חכםנ, פודה את אביו, ואחר כך פודה את רבו.

נוסח הרמב"ם

אבידתו ואבידת אביו שלו קודמת אבידתו ואבידת רבו שלו קודמת אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת לשל אביו שאביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא אם היה אביו שקול כנגד רבו אבידת אביו קודמת היה אביו ורבו נושאים במשא מניח את של רבו ואחר כך מניח את של אביו אביו ורבו שבויים בשביה פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו ואם היה אביו תלמיד חכמים פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו.

פירוש הרמב"ם

אבדתו ואבדת אביו אבדתו קודמת כו': דע כי אפילו לא יפרש לו זולתי דבר אחד מן המשנה נקרא רבו אבל אינו מחויב להקדימו ולכבדו יותר מאביו כמו שנזכר באבדה ובשביה ולפרוק אלא אם כן היה רבו מובהק והוא שתהיה רוב חכמתו ממנו והרמז מן התורה שיש לאדם להקדים עצמו על זולתו הוא דאמר רחמנא אפס כי לא יהיה בך אביון כאלו אמר אין אתה חייב להסיר רעה מאחר אלא כשלא יבא לך כעין אותה רעה שהסירות ממנו כי אם תהיה בענין שאם תתן לאביון די מחסורו תשוב אתה עני כמוהו אינך חייב לתת לו וזה שאמרו ז"ל שלך קודם לשל כל אדם:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אבדתו קודמת - דאמר קרא (דברים טו): אפס כי לא יהיה בך אביון, הזהר שלא תהיה אתה אביון:

של רבו קודמת - והוא שיהיה רבו מובהק, שלמד רוב חכמתו ממנומח. וכן כל הנך רבו דאמרינן במתניתין שקודמין לאביו, אינן אלא ברבו מובהק:

פירוש תוספות יום טוב

של רבו קודמת. כתב הר"ב והוא שיהיה רבו מובהק שילמד רוב חכמתו ממנו. גמרא. ופירש"י אם מקרא מקרא ואם משנה משנה. ואם גמרא גמרא. וזה לשון הרמב"ם בריש פי"ב מהלכות אבדה שרוב חכמתו של תורה למד ממנו. ע"כ. ופירוש מובהק א) לשון תרגום מנגה נגדו [שמואל ב' כ"ב] מזיו יקריה מבהיקין שמי שמיא. ולפי שלשון מובהק שהוא מבנין הפעל. שנבנה על התולדה לפיכך נראה לי שכך פירושו של רבו מובהק. כלומר שהוא רבו של זה שנעשה מובהק. ומלת מובהק מוסב על התלמיד. ואמרם בעלמא סימן מובהק מוסב מלת מובהק על סימן. שהסימן הוא מובהק ובהיר ונוגה לו כשמש:

ואם אביו חכם. וכן היא גירסת הר"ב כדמוכח בהדיא מלשוט דסוף מסכת כריתות. וגירסא זו נראה לי שהיתה לו להרמב"ם כשחבר הלכות תלמוד תורה. שכך כתב בפ"ה [שם] ואם היה אביו תלמיד חכם [אע"פ שאינו שקול כנגד רבו משיב אבידתו. ואחר כך משיב אבדת רבו] אבל נ"א גרסינן ואם היה אביו שקול כנגד רבו. וזו היתה גרסתו בהלכות אבידה פרק י"ב והיא עקרית. שכך העתיקו הפוסקים ב):

היה אביו או רבו נושאין משאוי וכו'. הכא לא גרסינן כלל ואם היה אביו וכו' וכתב ב"י ביורה דעה סימן רמ"ב דאפשר דאפילו אם אביו שקול כרבו רבו קודם דכיון שאין שם סכנת גוף ולא הפסד ממון אלא להניח לו מעצבו הוה ליה ככבוד לחוד. וחייב בכבוד רבו יותר מבכבוד אביו. אלא מדתנן בסוף כריתות אם זכה הבן לפני הרב וכו' שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו. משמע דאם אביו שקול כרבו שאז אין האב חייב בכבוד הרב. שאין לו להקדים רבו לאביו והדבר צריך לי תלמוד. ע"כ. והטור כתב בשם הרא"ש דלענין לפדותו. ולפרוק משאו. אם הוא חכם קודם אפילו אינו שקול כרבו. אבל לא ראיתי כן בפסקיו שלא כתב אלא לפדותו בלחוד. ומלשון הר"ב שבסוף כריתות שכתב ולפרוק עמו אע"פ שאינו שקול וכו'. נראה ודאי דהוא הדין וא"נ כל שכן הוא במשא עצמו. וכל שכן שלשון הרמב"ם [בפירושו] שם הוא לפרוק מעליו. ולפיכך נראה שגם הר"ב לזה נתכוין. והיינו הך דהכא גופא:

ואם היה אביו חכם פודה וכו'. ה"ג. וכתב ב"י דטעמא דמלתא משום דבפדיון שהם סכנת נפשות כיון שאביו תלמיד חכם אע"פ שאינו שקול כרבו. חייב להציל נפשו מני שחת. קודם כל אדם. אבל אבדתו שאינו אלא הפסד ממון. אם אינו שקול כרבו אם יעבור על דעת אביו מעט. אין רע. עד כאן:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(מח) (על הברטנורא) אם מקרא מקרא ואם משנה משנה ואם גמרא גמרא. רש"י. ומובהק, לשון תרגום. מנוגה נגדו [ש"ב כב] מזיו יקריה מבהיקין שמי שמיא כו'. ונ"ל שמלת מובהק מוסב על התלמוד או על הסימן שהוא בהיר ונוגה לו. ועתוי"ט:

(מט) (על המשנה) משאוי. ולענין אם אביו חכם או שקול כרבו מחלוקת הפוסקים [בטוש"ע יו"ד סימן רמ"ב] ולשון הר"ב סוף מסכת כריתות מוכח דהאב קודם ואע"פ שאינו שקול כו' ולשון הר"מ שם בהדיא כן הוא. ועתוי"ט:

(נ) (על המשנה) חכם כו'. ה"ג וכתב ב"י דטעמא משום דפדיון שהם סכנת נפשות כיון שאביו ת"ח אע"פ שאינו שקול כרבו חייב להציל נפשו מני שחת קודם כל אדם אבל אבדתו שאינו אלא הפסד ממון. אם אינו שקול כרבו, רבו קודם:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

אבידתו וכו':    פ"ד מיתות דף ס"ד:

אבידתו קודמת:    דאמר קרא אפס כי לא יהיה בך אביון הזהר וכו' ובפ"ד מיתות דף ס"ד אמרינן דמדכתיב אפס נפקא לן דאי לאו לאזהרה אתא אלא להבטחה שמבטיחן שלא יהיה בהן אביונים ניכתוב לא יהיה בך אביון מדכתיב אפס לאזהרה אתא כלומר אפס וחדל וכלה עניות ממך אפס לשון חדלה וכלייה כמו כי אפס כסף ע"כ. ובגמ' אמר רב כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך פי' אעפ"כ יש לו לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם אם לא בהפסד מוכיח ואם תמיד מדקדק פורק מעליו עול גמ"ח וצדקה וסוף שיצטרך לבריות:

אבידת אביו ואבידת רבו וכו':    עד סוף הפרק בהלכות ת"ת רפ"ה גם ברפי"ב מהלכות גזלה. ובטור יורה דעה סימן רמ"ב ובחשן משפט סימן רס"ד:

של רבו קודמת:    והוא שיהיה רבו מובהק אם מקרא אם משנה אם תלמוד ומתני' דקתני ורבו שלמדו חכמה ר"ל רוב חכמתו וז"ל הרמב"ם ז"ל ברפי"ב מהלכות אבידה שרוב חכמתו של תורה למד ממנו ע"כ:

שאביו הביאו וכו':    ורבו שלמדו חכמה מביאו וכו' גרסי' והטעם מובן. ופלוגתא דתנאי ואמוראי היא בירושלמי דפירקין ודס"פ בתרא דהוריות דגרסי' התם תני איזהו רבו שלמדו חכמה כל שפתח לו תחלה דברי ר"מ ר' יהודה אומר כל שרוב תלמידו ממנו ר' יוסי אומר כל שהאיר עיניו במשנתו רב כר"מ ור' יוחנן כר' יהודה ושמואל כר' יוסי ע"כ. אבל בגמרא דילן גרסי' הכי ת"ר רבו שלמדו חכמה ולא רבו שלמדו מקרא ומשנה דברי ר"מ פי' שלמדו חכמה תלמוד דהיינו טעמי משנה ולהבין הסותרות זו את זו ולתרצם או לומר הא מני חכם פלוני הוא ובגמ' איתא דשמואל קרע מאניה אההיא מרבנן דאסבריה מתני' דבפ"ג דתמיד אחד יורד לאמת שחי ואחד פותח כיון:

ואם היה אביו שקול כנגד רבו:    [הגהה לא משמע כן מפי' רעז"ל סוף מסכת כריתות] גרסינן ברישא וכן הוא ג"כ בהרמב"ם ז"ל בהלכות אבידה אע"פ שאינה כן בהלכות ת"ת פ"ה אבל בסיפא גרסי' ואם היה אביו חכם וכן הוא בירושלמי וכתב הרא"ש ז"ל דכך היא גרסת הרב אלפס ז"ל ונראה דלענין פדיון נפשות לא בעינן שקולין כמו לענין השבה ע"כ. [הגה"ה הטור כתב בשם אביו הרא"ש ז"ל דלענין לפדותו ולפרק משאו אם אביו חכם הוא קודם אפילו אינו שקול כרבו ע"כ]. וכתב עליו הבית יוסף שם סוף סימן רמ"ב דף רצ"ג ע"ב וכן משמע ודאי לישנא דמתני' דבהאי נקט אם היה אביו שקול כנגד רבו ובהאי נקט אם היה אביו תלמיד חכם וטעמא דמילתא דבפדיון שהם בסכנת הגוף כיון שאביו ת"ח אע"פ שאינו שקול כרבו חייב להציל נפשו מני שחת קודם כל אדם אבל אבידתו שאינו אלא הפסד ממון אם אינו שקול כרבו אם יעבור על דעת אביו מעט אין רע. ובהיו נושאין משאו משמע לי דאפי' אם אביו שקול כרבו רבו קודם דכיון שאין סכנת גוף ולא הפסד ממון אלא להניח לו מעצבו ה"ל ככבוד לחוד וחייב בכבוד רבו יותר מכבוד אביו אלא מדתנן בסוף מסכת כריתות אם זכה הבן לפני הרב הרב קודם את האב בכל מקום שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו לא משמע הכי דכיון דמהאי טעמא הוא דכבוד רבו קודם לשל אביו כשאביו הוא שקול כרבו כיון שאין אביו חייב בכבוד הרב אין לו להקדים כבוד רבו לכבוד אביו והדבר צריך לי עיון עד כאן לשונו ז"ל. ובספר הלבוש שם ביו"ד סי' רמ"ב סעיף ל"ד מצאתי כתוב וז"ל והא דלגבי השבת אבידה רבו קודם לאביו אפילו אביו ת"ח אא"כ הוא שקול כרבו וגבי פירוק משאו ופדיונו אם אביו ת"ח הוא קודם לרב אפילו אם אינו שקול כרבו טעמא דמילתא נ"ל דגבי השבת אבידה כיון שאינו אלא הפסד ממון ואינו עובר ע"ד אביו אלא מעט לפיכך אע"פ שאביו ת"ח אם אינו שקול כרבו אחז"ל שיקדים כבוד הרב שהוא כבוד תורה לכבוד האב שהרי מן הדין גם האב חייב לכבד את הרב הזה שהוא גדול ממנו ואפשר לומר שגם האב מוחל לבנו בזה כיון שיודע שהרב גדול ממנו אבל אם הוא שקול כמותו שיש לגבי האב תרתי כבוד אב וכבוד תורה והאב אינו מוחל בזה לבנו דלמה ימחול לו כיון שהוא גדול כמו הרב לפיכך האב קודם אבל בפירוק משא ופדיון שבויים שיש בהם צערא דגופא לפיכך אם אין האב ת"ח הרב קודם דכבוד תורה עדיף אבל אם האב ת"ח אע"פ שאינו שקול כמו הרב מ"מ כיון שיש לבן גבי אב תרתי כיבוד אב וכבוד תורה אע"פ שאינו גדול כמו הרב אמרו שיקדים האב דכיון דאית ליה צער דגופו ודאי אינו מוחל לבן בשביל כבוד הרב אע"פ שהרב גדול ממנו עד כאן לשונו ז"ל:

תפארת ישראל

יכין

אבדתו ואבדת אביו אבדתו קודמת:    כששוויין שוה, דכיבוד רק משל אב [כי"ד ר"מ], [ונ"ל דבאביו כאן ומצוה ולבקש אבידתו, של אביו קודמת, דהרי אפילו בזורק ארנקי שלו לים מחוייב לשתוק. ואף דיש לחלק, דהכא גרע מדמפסיד בעצמו. י"ל דהכא עדיף מדמצווהו וחייב בכבודו לשמוע בקולו, וגם הכא עדיף דהאב מרוויח עי"ז, ולא גרע הך עדיפותא, מעדיפות שוייא, שאז היה חייב להחזיר. ועכ"פ פשוט דחייב האב לשלם לו אבידתו [כי"ד ר"מ ח']. ולתוס' הכא, דוקא בשגוף האב נהנה מההפסד. כגון שא"ל שחוט לי בהמתך, חייב לשמוע בקולו, ולא בא"ל הניח אבידתך ותן לי לאכול]:

:    ודוקא ברבו מובהק, שרוב חכמתו ממנו. מיהו בשילם אביו או אחר שכר לימודו, הן קודמין לרבו [(שו"ע יו"ד, רמב)]:

ואם אביו חכם:    שקול כרבו:

של אביו קודמת:    אף דרבו הביאו לעה"ב אפ"ה מדאביו חכם, ודאי גם הוא למדו בינקותו וסייע להביאו לעה"ב:

ואם היה אביו חכם:    אף שאינו שקול כרבו, מדאיכא צערה דגופא בהנך תרתי, אביו קודם [שם], ונ"ל דנקט ג' בבי, דבאבידה איכא הפסד ממון, ובמשא מיירי, במשא שאינה כבדה, וליכא אלא אבידת הכבוד [כמגילה כ"ח א'] ולהכי לא מחלק גבה בין שהיה חכם או לא, דבכל גוונא רבו קודם, ובפדיון דיש צער בגוף אין חילוק בין שאביו שקול כרבו או לא:

בועז


הלכתא גבירתא

פירושים נוספים

בבלי לג א  שולחן ערוך חושן משפט רסד א