משנה בבא בתרא ה יא
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא בתרא · פרק ה · משנה יא | >>
אמר רבן שמעון בן גמליאל, במה דברים אמורים? בלח.
אבל ביבשנט, אינו צריך.
וחייב להכריע לו טפח.
היה שוקל לו עין בעין, נותן לו גירומיוסב, אחד לעשרה בלח ואחד לעשרים ביבש.
מקום שנהגו למוד בדקה, לא ימוד בגסה.
בגסה, לא ימוד בדקהסו.
למחוק, לא יגדוש.
לגדוש, לא ימחוק.
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:
- בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּלַח; אֲבָל בְּיָבֵשׁ, אֵינוֹ צָרִיךְ.
- וְחַיָּב לְהַכְרִיעַ לוֹ טֶפַח.
- הָיָה שׁוֹקֵל לוֹ עַיִן בְּעַיִן, נוֹתֵן לוֹ גֵּרוּמָיו,
- אֶחָד לַעֲשָׂרָה בְּלַח,
- וְאֶחָד לְעֶשְׂרִים בְּיָבֵשׁ.
- מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָמֹד בַּדַּקָּה,
- לֹא יָמֹד בַּגַּסָּה;
- בַּגַּסָּה,
- לֹא יָמֹד בַּדַּקָּה.
- לִמְחֹק, לֹא יִגְדֹּשׁ;
- לִגְדֹּשׁ, לֹא יִמְחֹק:
אמר רבן שמעון בן גמליאל:
- במה דברים אמורים - בלח,
- אבל ביבש - אינו צריך.
- וחייב להכריע לו - טפח.
- היה שוקל לו עין בעין -
- נותן לו גירומין - אחד לעשרה בלח, ואחד לעשרים ביבש.
- מקום שנהגו למוד בדקה - לא ימוד בגסה,
- בגסה - לא ימוד בדקה,
- למחוק - לא יגדוש,
- לגדוש - לא ימחוק.
חייב להכריע לו טפח - במקום שנהגו, אבל במקום שלא נהגו ישקול עין בעין, כלומר שיעמוד קנה המאזנים בשווה.
וגירומיו - התוספת שהוא מוסיף במכר. ושיעורו עשירית ליטרא כשמוכר עשרה ליטרין מן הלח, וחצי עשירית ליטרא כשימכור עשרים ליטרין מן היבש.
וגסה - מידה גדולה.
ודקה - מידה קטנה.
למחוק - שימדוד ויסיר מה שעל שפת המידה.
ולגדוש - שמוסיף על מלוי המידה.
ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
וחייב להכריע טפח - ממשקל ליטרא ואילך ס. אבל פחות מליטרא אין צריך הכרע טפח סא:
היה שוקל עין בעין - כגון במקום שלא נהגו להכריע ומעמיד קנה המאזנים בשוה:
נותן לו את גרומיו - הכרעותיו סג. לכל עשרה ליטרא מוסיף לו עשירית ליטרא, שהוא אחד למאה סד כשימכור בלח. וביבש מוסיף [חצי] עשירית ליטרא לכל עשרים ליטרא:
למוד בדקה - במדה קטנה:
לא ימוד בגסה - במדה גדולה. דהוי פסידא דלוקח, שאין נותן לו אלא הכרע אחד סה והיה צריך ליתן לו הכרעות רבות:
למחוק - להסיר מה שעולה על שפת המדה:
לא יגדוש - ואף על פי שמוסיף לו בדמים סז:
לא ימחוק - ואף על פי שפוחת לו מן הדמים:
אמר רשב"ג וכו' אבל ביבש. כגון פירות כמון ופלפלין א"צ לקנח שלא נדבק בהן מאומה. הרשב"ם. ומדתנן אמר רשב"ג נראה דלא אתא לאפלוגי. וקשה שהרמב"ם כתב שאין הלכה כמותו. גם בחבורו פ"ח מהלכות גניבה לא העתיק בד"א וכו'. והטור כתב כן בשם הרמ"ה שאף לדבר יבש צריך לקנח המדות וכתב עליו הב"י שאינו מוצא לו טעם כיון דבדבר יבש אינו נדבק. מה יקנח. ע"כ. ומהר"ר ואלק כהן כתב שדבריו במדות שהם עמוקים ואבק נדבק בהן. ע"כ. וא"כ רשב"ג דפליג לא קאי אלא אמדות. דאי במשקלות אף ת"ק מודה ואין נראה כן מסדר המשנה. וצ"ע:
וחייב להכריע לו טפח. לשון הרשב"ם וחייב להכריע המאזנים מצד הבשר טפח. שיהא הבשר שוקל יותר מן הליטרא. ובגמרא מוקי לה במקום שנהגו להכריע. וה"ה לי' ליטרין ביחד להכריע טפח. כדאמרינן בברייתא בגמרא ונותן הכרע א' לכולן ע"כ. [ומ"ש הר"ב אבל פחות וכו' א"צ וכו'. כ"כ הרשב"ם דנ"ל כן משום דנפיש יותר מדאי הכרע טפח בדבר קל]:
נותן לו גירומיו. דאמר קרא (דברים כה) איפה שלמה וצדק. וצדק מיותר הוא למדרש אע"פ שאיפה שלמה מדדת צדק משלך ותן לו. גמרא:
גירומיו. פירש הר"ב הכרעותיו. וכן הגרמה דשחיטה נמי לשון הכרעה והטייה הוא שמכריע ומטה את הסכין חוץ למקום שחיטה. הרשב"ם:
אחד לעשרה בלח. לשון הר"ב שהוא אחד למאה. מדקתני אחד לעשרה בלח. ולא קתני א' מעשרה בלח דייקינן ליה בגמרא. הלכך חסורי מחסרא והכי קתני. אחד מעשרה לעשרה. וטורח היה לתנא להזכיר ב"פ עשרה וחיסר האחד ממתניתין דקתני אחד לעשרה בלח ואחד לעשרים ביבש. ונראה משום שהלח נדבק בכלי ואינו מטיף לו הכל. צריך להוסיף לו יותר מביבש. הרשב"ם:
בדקה לא ימוד בגסה. כתב הר"ב דהוי פסידא דלוקח שאין נותן לו אלא הכרע אחד והוסיף הרשב"ם ואפילו במקום שמוחקים נמי א"א למחוק כ"כ בצמצום:
לא ימוד בדקה. דמפסיד מוכר משום שאינו יכול למחוק כ"כ. (ובדקה) [צ"ל ובגסה] מוחק יותר. אי נמי משום שמודד לו בריוח. וכשמודד בגסה מכביד ומפסיד הקונה. הרשב"ם:
לא יגדוש. כתב הר"ב ואע"פ שמוסיף לו בדמים. ויליף לה בברייתא בגמרא מדכתיב איפה שלמה וצדק. ופירש הרשב"ם וצדק לאטפויי אתא מ"מ שאף זה יכול לבא לידי רמאות דאיכא דחזי במדידה ולא ידע לא בפחות ולא בתוספת ויאמרו כך המנהג. וירמה הלוקח את המוכר או המוכר את הלוקח:
(נט) (על המשנה) ביבש. כגון פירות כמון ופלפלין א"צ לקנח, שלא נדבק בהן מאומה. ועתוי"ט:
(ס) (על הברטנורא) וה"ה לעשרה ליטרין ביחד, כדאיתא בגמרא הכרע אחד לכולם. ומוקי לה במקום שנהגו להכריע:
(סא) (על הברטנורא) משום דנפיש יותר מדאי הכרע טפח בדבר קל. נ"ל. הרא"ש:
(סב) (על המשנה) נותן כו'. דאמר קרא איפה שלימה וצדק. וצדק מיותר הוא. למדרש אע"פ שאיפה שלימה מדדת, צדק משלך ותן, לו. גמרא:
(סג) (על הברטנורא) וכן הגרמה דשחיטה לשון הכרעה והטייה היא שמטה הסכין חוץ למקום שחיטה. הר"ש:
(סד) (על הברטנורא) מדלא קתני אחד מעשרה כו', דייקינן לה בגמרא דחסורי מחסרא והכי קתני, אחד מעשרה לעשרה כו'. ונראה מפני שהלח נדבק יותר ואינו מטיף לו הכל. צריך להוסיף לו יותר מביבש. הר"ש:
(סה) (על הברטנורא) ואפילו במקום שמוחקים, נמי א"א למחוק כ"כ בצמצום. הר"ש:
(סו) (על המשנה) בדקה. דמפסיד מוכר משום שאינו יכול למחוק כ"כ ובגסה מוחק יותר כו'. ר"ש:
(סז) (על הברטנורא) מדכתיב איפה כו' וצדק, לאטפויי אתא, מכל מקום, שאף זה יכול לבא לרמאות. דאיכא דחזי במדידה ולא ידע לא בפחות ולא בתוספות ויאמר כך המנהג. הר"ש:
בד"א בלח: קנוחים הללו בדבר לח כגון בשר יין ושמן אבל בדבר יבש כגון פירות כמון ופלפלין אינו צריך לקנח שלא נדבק בהן מאומה:
אחד לעשרה בלח: מתוך פי' רשב"ם ז"ל ותוס' ז"ל משמע דגרסינן לעשרה בלמד שכך כתבו אהא דאמר רב דגירומיו הוי אחד מעשרה בליטרא בלח לעשרה ליטרא דמלישנא דמתניתין דייק דקתני אחד לעשרה בלח ולא קתני אחד מעשרה בלח הלכך חסורי מחסרא והכי קתני אחד מעשרה לעשרה בלח וטורח הי' לתנא להזכיר שני פעמים עשרה וחסר האחד ע"כ. והקשו תוס' ז"ל ואם תאמר אמאי לא תני במתניתין אחד ממאה ונראה לרשב"א לפרש דלא מיחייב גירומיו כלל מדאורייתא אלא כששוקל עשר ליטרין אבל בפחות מכאן אינו חייב מדאורייתא ע"כ. וכן היא הגירסא בירושלמי בלמד. ובגמרא בעי' היכי קאמר אחד מעשרה בלח לעשרה דלח ואחד מעשרים ביבש לעשרים דיבש דהיינו ליבש חלק מד' מאות חלקים או דילמא אחד מעשרה לעשרה דלח ולעשרים דיבש דהיינו חלק אחד ממאתים בין ללח בין ליבש דואחד מעשרה דקאמר תנא ברישא אתרווייהו קאי אלא שלא רצה התנא לכפול לשונו וקאי בתיקו הלכך נוקי בחזקת מארי' ולא יתן ליבש אלא חלק אחד מד' מאות ונראה דמשום שהלח נדבק בכלי ואינו מטיף לו הכל צריך להוסיף לו יותר מביבש. וכתוב בספר מאירת עינים שם סימן רל"א וז"ל למוד בדקה וכו' פי' דקה כגון לוג וגסה כגון קב וכשמודד בדקה היה להלוקח עודף מעט לכל לוג דאי אפשר לצמצם משא"כ כשימדוד לו בקב דלא יהי' לו אלא עודף אחד לששה לוגין דרע ללוקח ובהפך הוא רע להמוכר ועיין פרישה שכתבתי שכן פי' רשב"ם ז"ל ושמלשון הטור לא משמע לי כן אלא גסה ודקה ר"ל בשניהם סאה או קב והיינו שאחד גדול יותר שתות מהשניה דמותר להוסיף כדלקמן ואמר שמקום שנהגו למדוד סאה קטנה לא ימדוד בהגדולה או אפכא אע"פ שרצה לנכות לו או להוסיף לפי ערך ע"ש ודוק עכ"ל ז"ל:
למחוק לא יגדוש: ואע"פ שמוסיף לו בדמים ועיין על זה שם בספר קרבן אהרן:
לגדוש לא ימחוק: ואע"פ שפוחת לו מן הדמים דאם עושין כן שמא יראו אותן אחרים ויאמרו כך המנהג כן וירמה הלוקח את המוכר או המוכר את הלוקח רשב"ם ז"ל. ובגמרא בברייתא יליף לה לכולהו מילתא מאיפה שלימה וצדק
יכין
אבל ביבש אינו צריך: ורבנן פליגי עלי' דעכ"פ חששינן לאבק שבו.
וחייב להכריע לו טפח: כשנהגו להכריע. ודוקא כשמכר ליטר' [רשב"ם ולטר' היינו לוג כך כתב רש"י ע"פ ירושלמי (עירובין דכ"ט א' ד"ה עוכל)], וכן מסתבר שיהיה חילוק בשיעור שקונה, דלא מסתבר דבקנה מעט יכריע לו כ"כ הרבה כאילו קונה הרבה, וגם לפעמים יהיה הכרעת טפח טפי מהמשקל שקנה, וגם השיעור לטרא בעצמו שכתב רבינו הרשב"ם לא ידענא מנ"ל. ועוד נ"ל דהכרעת טפח היינו רק במאכלים פשוטים שדרך חנווני למכרם, אבל לא בבשמים יקרים ככרכום קדה וקנמון צרי ואפרסמון:
היה שוקל לו עין בעין: ר"ל כשלא נהגו באותו מקום להכריע:
נותן לו גירומיו: [איבערגעוויכט] כדינו:
אחד לעשרה בלח: אמרינן בגמרא דהיינו חלק ק' ממה שקנה.
ואחד לעשרים ביבש: היינו חלק ת' ממה שקנה:
מקום שנהגו למוד בדקה: כל ליטר' בפני עצמה:
לא ימוד בגסה: הרבה ליטראות בבת אחת, דמפסיד לוקח ההכרעות:
לא ימוד בדקה: דמפסיד מוכר ההכרעות, או שמוסיף דמים עי"ז ונתאנה הלוקח:
למחוק: ר"ל שנהגו באותו מקום להסיר מה שלמעלה משפת המדה:
לא יגדוש: שלא ברצון הלוקח ולהוסיף דמים עבור שמגדיש, דלפעמים נתאנה הלוקח בזה:
לא ימחוק: אף שפוחת דמים, ומטעם הנ"ל [ועי' ב"מ ספ"ד]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
- בבלי פח ב | רמב"ם הלכות גניבה ח יב | שולחן ערוך חושן משפט רלא ידבבלי צ ב | רמב"ם הלכות מכירה יד ו | שולחן ערוך חושן משפט רלא כהבבלי צא א | רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות ה ט