עיקר תוי"ט על בבא בתרא ה
משנה בבא בתרא, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
(א) (על הברטנורא) מלשון זה יראה דאפילו לעיל נמי לא הוו בכלל מתנה והקדש אלא החשוב כקרקע, לאפוקי פירות תלושים וכ"ש מטלטלין דלא אע"פ שכשאמר היא וכל מה שבתוכה הכל מכור. ועתוי"ט:
(ב) (על המשנה) העבדים. שיש לו לבעל הספינה להנהיגה ולשמור פרקמטיא שלו בתוכו. ר"ש. ופשיטא היא. וכן האנתיקי כ"ש היא מן המרצופין. אלא משום סיפא בזמן שא"ל כו' נק. טינהו. תוספ'. ונ"י:
(ג) (על המשנה) מכר את הקרון לא כו'. ואפילו איכא דמים יתירים מודה ר"י משום דלעולם אין קרון ופרדות נקראים בשם אחד. נ"י:
(ד) (על הברטנורא) אבל מכר הפרדות אפילו אדוקין לא מכר הקרון. ועתוי"ט:
(ה) (על המשנה) הצמד. מפרש בגמרא דאיירי באתרא דקרי לצמדא צמדא ולבקר בקר ואיכא נמי דקרי לבקר צמדא. דאי באתרא דליכא דקרי לבקר צמדא, פשיטא, צמדא זבין ליה בבקר לא זבין ליה. ואי דקרי כלהו נמי לבקר צמדא, כלהו זבין ליה. ופירש הר"ש דבכה"ג ודאי הדמים מודיעים כו'. ועתוי"ט:
(ו) (על המשנה) לא כו'. ואפילו כשאדוקים בו נמי לא קנה. ר"ש. והר"י הלוי פירש דהכא נמי דוקא כשאין אדוקים, אבל באדוקים, מכורים. והכי מסתברא. טור:
(ז) (על המשנה) הצמד. דברי הכל היא. אלא דפליגי ר"י ורבנן בפירושא דהך מלתא. דלר"י זמנין מכר זמנין לא מכר, ולרבנן לעולם לא מכר. ר"ש. וכלומר דלא תקשה חכמים היינו ת"ק. ועתוי"ט:
(ח) (על הברטנורא) שהדבר ידוע שאינו נמכר במאתים זוז. משא"כ ס"ת בהמה ומרגליות דסברי חכמים במ"ט פ"ד דבבא מציעא דיש להן אונאה וממילא דה"ה דהוי נמי בטול מקח משום דהויין דברים שהדעת טועה בהן. נ"י:[ט] דתכשיטי חמור הוו וקני להו היכא דאיתנהו. תוספ':
(י) (על הברטנורא) דקסבר חמור לרכיבה קאי ולא למשאוי ואיבעי להו אי בעודן עליו מחלוקת כו'. ולא אפשיטא. הרי"ף והרא"ש. והיינו שהרב לא פירש בתחלה האיך מיירי ולסוף מסיק ואפילו היו עליו. אבל היא מטעם המע"ה. ועתוי"ט:
(יא) (על המשנה) נחום כו'. סבר סתם חמור למשאוי קאי. פירש הר"ש, וקנה כולן גם האוכף והמרדעת, דלטעון משאוי על גבה עשויין, אוכף ומרדעת בין לרכיבה בין למשאוי:
(יב) (על הברטנורא) לשון הר"ש דס"ל לר"י דהמוכר חמור סתם כו':
(יג) (על הברטנורא) ואע"ג דבנקבה מיירי נקט בנו ע"ש שהחמור בלשון זכר הוא. ועתוי"ט:
(יד) (על המשנה) בור. של מים המכונסים ר"ש:
(טו) (על הברטנורא) ואפילו למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, מ"מ היכא שאינן חוזרין ורוצין לקיים המקרן, צריך התנא לאשמעינן הדין. ועתוי"ט:
(טז) (על הברטנורא) וז"ל הר"ש, דרך היונים להוליד שני ולדות בכל חודש זכר ונקבה חוץ מחדש אדר שאין יולדות. והנהו ולדות גם הם לסוף שני חדשים עושין ולדות בכל חדש. וכל שני כו' שלא יברחו האמהות והוא שובכו לא מכר. הלכך מסתמא גם בריכה ראשונה של זו עיכב עם השובך, דזוהי קיום השובך:
(יז) (על המשנה) ג' נחילין. כי מט' ימים לט' ימים יוצא מן כוורת נחיל של דבורים ויושבין על ענף אילן ומביא כוורת חדשה ומכניסן לתוכה. הר"ש:
(יח) (על הברטנורא) מפני שמג' הראשונים ואילך הם גרועים. ומש"ה יקח מהם המוכר בסירוס לצורך כוורתו כדי שלא ישאר ריקן ויפסיד ולכן ישארו לו גם מן הטובים קצת כו'. נ"י:
(יט) (על הברטנורא) לפי שהוא לא מכר לו כוורת כדלקמן:
(כ) (על הברטנורא) אם המכירה היא לעולם. א"נ לעולמו של מכירה קאמר דהיינו שנה:
(כא) (על המשנה) חלות כו'. אם לקח חלות דבש. שהלוקח פירות כוורת אין החלות בכלל אלא הדבורים העושים פירות. והלוקח החלות מניח ב' חלות:
(כב) (על הברטנורא) כדי שלא תחרב כוורתו. שהוא לא מכר לו. הכוורת. ר"ש:
(כג) (על הברטנורא) הר"ש. ויש מפרשים ב' אגרופין. והוא יותר נכון. נ"י. וכן היא בפירוש הר"מ:
(כד) (על הברטנורא) עיין פ"ק דבכורים מ"ו והר"ב, דמספקא ליה אי קנה קרקע. אלא דהכא לא נפקא מינה בזה להכי סתם כאן:
(כה) (על הברטנורא) ומלה זו דומה לארמי. תרגום ואכות אותו טחון, ושפית יתיה:
(כו) (על הברטנורא) וכגון שיש בין הגזע לאילן כשעור המפורש לפנינו. הר"ש. וכתב הנ"י, ואע"פ שעל הלוקח להביא ראיה כי הוא המוציא, מיהת מייתי ליה לידי דינא ודיינא:
(כז) (על הברטנורא) פירוש אורה, מלקט. כמו וארוה כל עוברי דרך:
(כח) (על הברטנורא) שתהא ראויה המחרישה לחרוש בנתים. הר"ש:
(כט) (על הברטנורא) דחשיבי מפוזרים כדאשכחן בכלאים סוף פ"ד כו'. ואע"ג דהתם פסקו הר"מ והר"ב כר"מ ור"ש דסגי בח' על ח' כתב הנ"י תו"ל דשיעוראי דכלאים ודקנייה אינם שוים. ועתוי"ט:
(ל) (על המשנה) ישפה. דכיון דאין נטועין בשל מוכר כי אם בקרקע של לוקח, והמוכר לא שעבד לו קרקע שלו, אינו מניחן לכנס בשלו, מאחר שמזיקין לו. ר"ש:
(לא) (על המשנה) גסה. בגסה אין דרך למכור אלא כל אחד מאלו בפני עצמו. אבל בדקה דרך למכור הרגלים עם הראש דלא חשיבי כולי האי וכן הכבד עם הריאה אבל אפכא לא שהחשוב אינו דין שיהא טפל לשאינו חשוב. נ"י:
(לב) (על הברטנורא) ה"ה בכל השנויים בפרקין הללו, שאם יש מנהג ידוע שהולכין אחריו. הר"מ. ועתוי"ט:
(לג) (על הברטנורא) אבל התוספ' כתבו, קנה היא ריאה עם הלב:
(לד) (על המשנה) ד'. מנינא לא למעוטי מידי אתא. אלא להודיעך שצריך לתת טעם לכל הד' למה הם חלוקים זה מזה. ר"ש:
(לה) (על הברטנורא) כלומר אע"ג דלא נתאנה בדמים כלל, אפ"ה הוי כאונאה, לפי שיאמר דלא ניחא ליה ברעות אפילו בזול. ועתוי"ט:
(לו) (על המשנה) יפות. שהטעהו הלוקח וא"ל חטין הללו נחשבים רעות בעיר הזאת ובעבור זה מכרן, ואח"כ מצא שהיו מחשבין אותן ליפות. נ"י:
(לז) (על המשנה) שחמתית. עושים קמח מרובה. ולבנה עושה הפת יותר נאה ויפה. נ"י:
(לח) (על הברטנורא) לפי שהוא צריך עכשיו לחומץ:
(לט) (על הברטנורא) כן היא בר"ש, בבי"ת. אבל לא נקט מרה"ר. ובר"מ כתב מרה"ר לסמטא, בלמ"ד כו':
(מ) (על הברטנורא) לפי שאין לו רשות להניחן שם:
(מא) (על הברטנורא) ומלתא באפי נפשה היא. הר"ש. ועתוי"ט:
(מב) (על הברטנורא) ואע"ג דמתניתין במשאות גדולות ובפשתן נמי מי לא עבידי שליפי רברבי, שאני פשתן, דמשתמט כלומר שאפשר לשומטו מעט מעט ולהגביהו, ואין בו טורח. ולא אמרו משאות גדולות שא"צ הגבהה אלא בגון טעון של אגוזים או פלפלים או שקדים. והיה גדול שאין אחד יכול להגביה, ואם יתירו יתפרד ויהיה לו בו טורח גדול. הר"מ. ועתוי"ט:
(מג) (על הברטנורא) לשון הר"ש, דאין דרך להגביה מקתו אלא בדי ליטלו ולילך:
(מד) (על הברטנורא) הר"מ. ומפרש ליה בפשתן שנתייבש ועומד לתלוש דכתלוש דמי אפ"ה בתלישת והגבהת המקצת קנה השאר ע"י קנין השכירות. ועתוי"ט:
(מה) (על המשנה) ושמן. וה"ה לפירות. אלא אגב דבעי לאורויי בסיפא חייב להטיף ג' טפין נקט יין ושמן. ר"ש:
(מו) (על המשנה) והוקרו כו'. לאו דוקא. אלא שאין דרך לחזור בתנם. תוספ':
(מז) (על הברטנורא) דאי של לוקח, ראשון ראשון קנה כשיש שנתות במדה. וסתמא תנן אפילו במדה שיש לה שנתות. ואי דמוכר אפילו משנתמלאת לא קנה ואפילו ברשות לוקח, דכשם שכליו של לוקח אין קונות ברשות מוכר, כך כליו של מוכר אין קונות ברשות לוקח:
(מח) (על הברטנורא) הר"מ. ולאשמעינן דאפ"ה לא קנה אא"כ המדה אינה של מוכר. ועתוי"ט:
(מט) (על הברטנורא) הר"ש. ותימה, דא"כ אמאי שביק יוקרא חולא דאיירי בה. ופירש ריב"ם, שדרך הסרסור למדוד בשכר, ונשברה ע"י המדידה ובלא אונס. תוספ':
(נ) (על המשנה) של מוכר. לפי שנתיאשו הבעלים. הר"מ. ועתוי"ט:
(נא) (על הברטנורא) אבל בחיוב הפונדיון, לא קשיא, דכיון שעיכבו החנוני בידו נתחייב בחליפיו ובתשלומין גמורים כו'. דאם היה מחזיר אותו הפונדיון עצמו ה"נ דפטור. תוספ'. ועתוי"ט:
(נב) (על המשנה) שעל מנת כן כו'. ואפילו צלוחית שלקח למוד בה לאחרים לא מחייב ביה ר"י, דס"ל דלא הוי אלא שואל, וכי מחזירו למקום ששאלו משם די. גמרא:
(נג) (על המשנה) ומודים כו'. היכא דלא נטלה למוד בה לאחרים אפילו נטלה למוד לתינוק כו', וא"כ לא אפקה מרשות בעלים, ומש"ה פטור מן הצלוחית. ר"ש:
(נד) (על המשנה) חלוף כו'. סיטון פעם אחת בשנה. דכיון שמוכר תדיר אין המשקה נקרש בתוכו. אבל בעה"ב כו'. ר"ש. ועתוי"ט:
(נה) (על המשנה) חנוני כו' עד בשבת. ואפילו רשב"ג מודה. ר"ש ונ"י:
(נו) (על הברטנורא) במו ומחה ה' דמעה מעל כל פנים. ר"ש:
(נז) (על הברטנורא) כבשר ושמן ודבש ודג מליח מפני שנדבק בו מהלכלוך ומכביד המשקל. נ"י:
(נח) (על הברטנורא) לפי שיש להן בית קבול נדבק בהן יותר. הר"ש:
(נט) (על המשנה) ביבש. כגון פירות כמון ופלפלין א"צ לקנח, שלא נדבק בהן מאומה. ועתוי"ט:
(ס) (על הברטנורא) וה"ה לעשרה ליטרין ביחד, כדאיתא בגמרא הכרע אחד לכולם. ומוקי לה במקום שנהגו להכריע:
(סא) (על הברטנורא) משום דנפיש יותר מדאי הכרע טפח בדבר קל. נ"ל. הרא"ש:
(סב) (על המשנה) נותן כו'. דאמר קרא איפה שלימה וצדק. וצדק מיותר הוא. למדרש אע"פ שאיפה שלימה מדדת, צדק משלך ותן, לו. גמרא:
(סג) (על הברטנורא) וכן הגרמה דשחיטה לשון הכרעה והטייה היא שמטה הסכין חוץ למקום שחיטה. הר"ש:
(סד) (על הברטנורא) מדלא קתני אחד מעשרה כו', דייקינן לה בגמרא דחסורי מחסרא והכי קתני, אחד מעשרה לעשרה כו'. ונראה מפני שהלח נדבק יותר ואינו מטיף לו הכל. צריך להוסיף לו יותר מביבש. הר"ש:
(סה) (על הברטנורא) ואפילו במקום שמוחקים, נמי א"א למחוק כ"כ בצמצום. הר"ש:
(סו) (על המשנה) בדקה. דמפסיד מוכר משום שאינו יכול למחוק כ"כ ובגסה מוחק יותר כו'. ר"ש:
(סז) (על הברטנורא) מדכתיב איפה כו' וצדק, לאטפויי אתא, מכל מקום, שאף זה יכול לבא לרמאות. דאיכא דחזי במדידה ולא ידע לא בפחות ולא בתוספות ויאמר כך המנהג. הר"ש: