ברטנורא על בבא בתרא ה

משנה בבא בתרא, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

המוכר את הספינה - סתם:

מכר את התורן - עץ גבוה שתולין עליו את הנס. והנס הוא כמין וילון שתולין בתורן לנגד הרוח:

עוגין - ברזל שקושרין אותו בחבל וזורקין אותו בעומק המים לעכב ולעגן הספינה:

מנהיגים - אלו המשוטות שבהם מוליכין הספינה למקום שרוצים:

מרצופין - אמתחות שנותנים בהם הסחורה. אנתיקי. הפרקמטיא שבתוך הספינה. וכל הני דחשיב הכא דבמכר לא מכר, אם נתן והקדיש את הספינה לא הוו הנך בכלל המתנה וההקדש. ולא דמי לבור ודות וגת דפרקין דלעיל דכולהו מקרקעי נינהו ובטלי לגבי שדה לענין הקדש ומתנה, אבל הנך לא בטלי כלל:

פרדות - בהמות המושכות את הקרון. והוא שאין אדוקים בו בשעת המכירה. ואית דמפרשי, פרדות. עצים הנפרדים מן העגלה שמושכים את העגלה בהם. והוא שלא יהיו קשורים בה בשעת המכירה:

צמד - הוא העול שצומד ומחבר את השוורים יחד:

אין הדמים ראיה - והא דאמר דשתות קנה ומחזיר אונאה יותר משתות בטל מקח, הני מילי בכדי שהדעת טועה, דסבור הלוקח ששוה כך, והוי מקח טעות, אבל בכדי שאין הדעת טועה, כגון דקנה צמד ששוה זוז. במאתים , אמרינן במתנה נתנם לו ואין כאן בטול מקח. ואין הלכה כרבי יהודה:

(ב)

לא מכר את כליו - בכלים העשויים לרכיבה כגון אוכף ומרדעת, כולי עלמא לא פליגי דקנה אפילו אינם עליו בשעת מכירה. כי פליגי, בכלים של משאוי, כגון שק ודיסקיא, ת"ק סבר לא מכר הכלים של משאוי שעליו, ונחום המדי סבר מכר הכלים של משאוי שעליו. והלכה כתנא קמא ולא קנה הכלים של משאוי ואפילו היו עליו בשעת מכירה:

חמור זה - משמע במות שהוא עם כליו:

חמורך הוא - הוי כשואל לו חמורך הוא, מכור אותו לי. והוי כמוכר חמור סתם, ואין כליו מכורים ואפילו הן עליו בשעת מכירה. ואין הלכה כרבי יהודה:

(ג)

המוכר את החמור מכר את הסייח - בנו של חמור . ובגמרא מוקי לה כגון שאמר לו חמור מניקה אני מוכר לך. דחלב האתון למאי מהני, אלא ודאי היא ובנה קאמר ליה. וסיפא דאמר פרה מניקה אני מוכר לך לא קנה את בנה, דפרה לחלבה עומדת, ופרה וחלבה קאמר ליה:

מכר אשפה - מקום גבוה שלשה טפחים אי יותר, או עמוק שלשה טפחים או יותר, שרגיל להניח שם זבל בהמותיו:

מכר בור מכר מימיו - מתניתין יחידאה היא. ופליגי רבנן עלה ואמרי מכר בור לא מכר מימיו. והלכה כחכמים:

הלוקח פירות שובך - מה שילדו היונים כל השנה :

מפריח - הלוקח:

בריכה ראשונה - ויניחנה למוכר. וכל שני ולדות קרויין בריכה . ומניחן עם אמם כדי להיות לצוותא לאמם שלא יברחו:

פירות כוורת - דבורים הנולדים מן הכוורת זאת השנה. נוטל הלוקח שלשה נחילים, שלשה חבורות מוולדות הדבורים הראשונים היוצאים מן הכוורת ומכניסן לתוך הכוורת שלו. שהראשונים הם חשובים, ואחרון אחרון גרוע. ומשם ואילך מסרס, כלומר נוטל אחת ומניח אחת למוכר, כדי שיגדלו. ויתחברו עם האבות כדי שתתיישב הכוורת . וכן לעולם :

חלות דבש - הדבש עם השעוה יחד מעורבים עשוי חלות חלות:

מניח שתי חלות - שמתפרנסים הדבורים מהם כל ימות הגשמים :

גרופיות - ענפים . וחוזר וצומח:

(ד)

הקונה שני אילנות - סתמא, לא קנה קרקע כלל סביבותיו:

הגדילו - הרחיבו הענפים:

לא ישפה - לא יכרות אותם בעל הקרקע אע"פ שהצל שלהם מזיק לקרקע שלו, דכיון דאין לו קרקע לבעל האילנות הרי בעל הקרקע שעבד לו קרקעו לכל צרכן כל זמן שהם קיימים:

גזע - כל שהוא למעלה מן הארץ שרואה פני חמה:

שרשין - כל שהן למטה מן הארץ:

שלו - של בעל האילן. ולא שיניחנו שם ויגדל, דחיישינן שמא תגביה הקרקע עד שיתכסה האילן היוצא מן הגזע מקצתו בקרקע וייראו כשלשה אילנות , ויאמר לו הלוקח שלשה אילנות מכרת לי ויש לי קרקע, אלא יקוץ אותו וישרפנו:

ואם מתו - שיבש האילן:

אין לו קרקע - שיוכל ליטע אחר במקומו:

קנה קרקע - דחשיבי שדה האילן. וקנה בקרקע שיש בין אילן לאילן, ותחתיהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו, כדי שיכול לעמוד מלקט הפירות עם הסל שלו. והני מילי, כשיש בין אילן לאילן לא פחות מארבע אמות ולא יותר על שש עשרה אמה , אז קנה בקרקע שבין אילן לאילן ותחתיהן וחוצה להן כדאמרן. אבל אם יש בין אילן לאילן פחות מארבע אמות או יותר משש עזרה אמה, לא קנה קרקע:

(ה)

לא מכר את הרגלים - בתוספתא תניא, במה דברים אמורים במקום שלא נהגו, אבל במקום שנהגו הכל כמנהג המדינה :

מכר את הקנה - את הריאה. ונקראת על שם הקנה שלה :

(ו)

ארבע מדות - דינים חלוקים זה מזה:

מכר לו חטים יפות - התנה עמו שיתן לו חטין יפות ונמצאו רעות, הוי כאונאה , ולכך יכול לחזור בו מי שנתאנה בלבד, דהוא לוקח, אבל מוכר אינו יכול לחזור בו ואפילו הוקרו החטין הרבה:

אין אחד מהז יכול לחזור בו - ואפילו הוקרו או הוזלו. ולא מצי לוקח למימר אני ליפות נתכוונתי והאי דאמינא רעות משום דרע רע יאמר הקונה. וכן איפכא לא מצי מוכר למימר אני לרעות נתכוונתי והאי דאמינא יפות דדרך המוכר לומר לרע טוב:

שחמתית - אדומה. וכל חום (בראשית ל) מתרגמינן שחום:

ונמצאת לבנה - ואיכא דניחא ליה בהאי ואיכא דניחא ליה בהאי. וכל כהאי גוונא הוי מקח טעות לשניהם ושניהם יכולים לחזור. דאילו ביפות ונמצאו רעות כולי עלמא ניחא להו ביפות:

יין ונמצא חומץ - איכא דניחא ליה בחמרא ואיכא דניחא ליה בחלא :

(ז)

משך - מרשות הרבים בסמטא או בחצר של שניהם, קנה. אבל משיכה ברשות הרבים לא מהניא:

אע"פ שלא מדד - וכגון שפסק לו מתחלה הדמים בכך וכך יתן לו המדה. אבל לא פסק לו הדמים, אפי' מדד ומשך לא קנה, דלא סמכא דעתייהו, שהמוכר יכול להעלות הדמים כמו שרוצה, והקונה אומר איני קונה אלא בזול:

מדד - המוכר ללוקח ברשות הרבים, אפילו בכליו של לוקח, לא קנה, שאין כליו של אדם קונים לו ברשות הרבים . ואם לוקח עצמו מדד, אפילו ברשות הרבים קנה בהגבהה:

אם היה פקח - הלוקח:

שוכר את מקומו - אם הוא ברשות בעלים . ומקומו קונה לו. ובמשאות גדולות איירי דאין דרכן להגביה, לכך קני במשיכה:

עד שיטלטלנו - היינו הגבהה . ואורחא דמלתא נקט, דדרך מגביה לטלטל ממקום למקום :

ואם היה מחובר לקרקע - בגמרא מוקי לה כגון שאמר לו מוכר ללוקח לך ויפה לי קרקע כל שהוא וקני כל מה שעליה, דכיון ששכרו לעשות מלאכה בקרקע שלו ועשה בו מלאכה כל שהוא, קנה שכירותו, וקנה נמי אותו דבר שרוצה להקנות לו עם השכירות , לפיכך אם תלש כל שהוא קנה:

(ח)

עד שלא נתמלאה המדה למוכר - במידה שאינה של שניהם מיירי , והמשאיל השאילה לשניהם, והרי היא שאולה למוכר עד שימלאנה, ומשם ואילך היא שאולה ללוקח, לפיכך עד שלא נתמלאה המדה שהכלי שאול למוכר, לא קנה לוקח, ומשנתמלאה המדה שהכלי שאול ללוקח, קנה לוקח, שקנו לו כליו. ובסמטא מיירי או ברשות הלוקח :

היה סרסור ביניהם ונשברה החבית - והיתה החבית שלו:

נשברה לסרסור - ולא אמרינן שלוחו של לוקח הוא ונשברה ללוקח:

וחייב להטיף לו שלש טפין - המוכר ללוקח. מן הנדבק בדופני המדה לאחר שעירה היין והשמן:

הרכינה ומיצה - הטה את המדה על צדה לאחר שעירה השמן והיין והטיף שלש טפין, ונתאסף מיצת המדה לשולי הכלי. אל מקום אחד:

הרי הוא של מוכר - שהרי נתייאש הלוקח ממנו:

והחנוני אינו חייב להטיף שלש טפין - לפי שהוא טרוד, שמוכר כל שעה:

ר' יהודה אומר - לא אמרו שחנוני פטור מלהטיף שלש טפין, אלא ערב שבת עם חשיכה. ואין הלכה כר' יהודה:

(ט)

השולח בנו - קטן אצל החנוני ובידו פונדיון שהם שני איסרין, להביא לו באיסר שמן ואיסר אחד יתן לו, וכן עשה, ושבר התנוק את הצלוחית ונשפך השמן ואיבד את האיסר שנתן לו החנוני. חנוני חייב. בשמן ובצלוחית ובאיסר. דלא שלח האב את בנו הקטן אל החנוני אלא לאודועי ליה שהוא צריך לשמן, לא שישלח השמן על ידו. ובגמרא פריך, אמאי חייב החנוני על הצלוחית אבדה מדעת היא . שהרי הוא עצמו שלחה ביד בנו. ומשני, כגון שנטלה חנוני למוד בה שמן לאחרים, הלכך נעשה גזלן עליה וקמה ליה ברשותיה עד דמהדר לה למרה, ואע"ג דאהדרה לתינוק לא מפטר מינה:

רבי יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו - כי היכי דלשדר ליה חנוני ביד בנו:

שהוא פטור - מדמי צלוחית. ואין הלכה כר"י:

(י)

הסיטון - סוחר שקונה הרבה ביחד וחוזר ומוכר לחנונים מעט מעט:

מקנח מדותיו - בשביל היין והשמן שנקרש בתוכם והמדה מתמעטת:

ובעל הבית - שאינו מוכר תדיר כסיטון, מקנח פעם אחת בשנה:

פעמים בשבת - שהחנוני אינו חייב להטיף שלש טפין כמו שחייב הסיטון ובעל הבית, ומשתייר בכלי ונדבק בו:

וממחה - מקנח אבני משקלותיו ששוקל בהן דבר לח :

על כל משקל ומשקל - כל פעם ששוקל מקנח :

(יא)

וחייב להכריע טפח - ממשקל ליטרא ואילך . אבל פחות מליטרא אין צריך הכרע טפח :

היה שוקל עין בעין - כגון במקום שלא נהגו להכריע ומעמיד קנה המאזנים בשוה:

נותן לו את גרומיו - הכרעותיו . לכל עשרה ליטרא מוסיף לו עשירית ליטרא, שהוא אחד למאה כשימכור בלח. וביבש מוסיף [חצי] עשירית ליטרא לכל עשרים ליטרא:

למוד בדקה - במדה קטנה:

לא ימוד בגסה - במדה גדולה. דהוי פסידא דלוקח, שאין נותן לו אלא הכרע אחד והיה צריך ליתן לו הכרעות רבות:

למחוק - להסיר מה שעולה על שפת המדה:

לא יגדוש - ואף על פי שמוסיף לו בדמים :

לא ימחוק - ואף על פי שפוחת לו מן הדמים: