רמב"ם על בבא בתרא ה
<< · רמב"ם · על בבא בתרא · ה · >>
בבא בתרא פרק ה
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה בבא בתרא ה רמבם
התורן - הוא עץ גבוה שתולין עליו הנס.
והנס - בלשון גמרא וילון, ובלשון הפסוק "קלע", וכן בערבי "קלאע".
עוגין - הברזלים שקושרין אותם בחבלים, ומשליכין אותם בים כדי להעמיד הספינה.
מנהיגים - אלו המשוטות.
ומרצופין - אמתחות שנושאין בהם הסחורות בספינות, יש מהן עשוין משער או מעורות ומנעורת הפשתן או מעץ.
אנתיקי - הסחורות עצמן שנושאין בספינה.
וקרון - מין מן העגלות.
ופרדות - עצים הנפרדים ממנו שמושכות אותו. ובלבד שיהיו הפרדות נבדלות ממנו בשעת המכירה. ויש מפרשין הפרדות קבוץ פרדה, כלומר הבהמות שמושכות את הקרון.
צמד - הוא העול שבצוארי השורים המחבר אותם.
וזה שאמרנו אין הדמים ראיה - לעניין קיום המכר, אבל להיות בו דין אונאה או בטול מקח הדמים ראיה, ובלבד שיהיו הדמים בקירוב.
אבל אם יש ביניהם הרחקה יתרה אין בהם אונאה ולא בטול מקח, לפי שהריחוק הגדול אין טועים בכיוצא בו. וזה עיקר גדול וזכור אותו כי יש לנו לומר ברצונו נתן לו מתנה.
ואין הלכה כרבי יהודה:
אמנם הכלים העשויים לרכיבה כגון האוכף והמרדעת דברי הכל מכורין, בין שהן עליו בשעת המכר בין שאינם עליו.
אבל כלי הטעינה יש בהם מחלוקת. חכמים אומרים, אינם מכורין במכירתו, אפילו הם עליו בשעת מכירה.
והלכה כחכמים:
זהו כשאמר "פרה מניקה אני מוכר לך, חמור מניקה אני מוכר לך", וידוע שחלב האתון לא יצלח לכל, אם כן לאיזה תועלת אמר חמור מניקה אלא כדי שימכור הסיח עמה.
ואמר מכר בור מכר מימיו - הוא דעת יחיד והוא דחוי.
ואמרו מפריח בריכה ראשונה - הטעם כדי שישובו לשובך ויישבו אותו.
נחיל - ולדות הדבורים, להכניסם בכוורת אחרת.
ואמר נוטל שלשה נחילות - זה אחר זה.
ואחר כך נוטל פעם אחת האפרוחים, ויניח האפרוחים פעם שניה כדי שיגדלו ויתחברו עם האבות כדי ליישב הכוורת, כך יעשה תמיד. וזה פירוש מסרס נגזר מ"סריס" כלומר כורת.
וחלות דבש - הם הבתים שעושים הדבורים מן השעוה, ויצניעו בהם הדבש.
ושתי גרופיות - שיעור שני טפחים על הארץ:
לא ישפה - לא יכרות, רוצה לומר אין ראוי ללוקח שיכרות הענף הצומח. ואין הלכה, שנחוש שימשוך שרשו בקרקע ויעלה אילן שלישי, ויאמר לו שלשה אילנות מכרת לי ויש לי קרקע, ולפיכך חייב הלוקח שישפה. ומלה זו דומה לארמי, תרגום "ואכות אותו"(דברים ט, כא), "טחון ושפית יתיה".
וגזע - הוא הנראה מן האילן למעלה מן הארץ, ושרשיו - מה שתחת לארץ.
ואמרו הגדילו ישפה - לפי שיאמר לו המוכר כיון שיש לך קרקע ואיני יכול לטעון עליך בו אחר שיש לך שלשה אילנות, למה תניח הענפים שמתפשטים וממלאים שאר קרקעי.
ומה שאמר יש לו קרקע - שיעור אותו קרקע שהוא רחוק אילן מאילן וחוץ לאילנות, שיעור שיעמוד אורה הפירות וסלו שמאסף בו. וזהו כשיהיה רחוק אילן מאילן מארבע אמות עד שש עשרה אמות, אבל היה בין אילן לאילן פחות מארבע אמות או יותר משש עשרה אמה, אין לו מן הקרקע סביבות כל אילן אלא מלא האורה וסלו חוצה לו:
בהמה גסה - הבקר בלבד:
שחמתית - חיטים אדומים.
והטעם בזה כי כשיהיו רעות ואמר לו הלוקח אני מתרצה בו ואין המוכר יכול להחזירם, אבל חומץ ונמצא יין, או יין ונמצא חומץ וכיוצא בהן יש לכל אחד מהם לחזור בו, לפי שיש בני אדם שרוצין יין יותר מחומץ, ואפשר שיהיה המוכר יצטרך לחומץ ולא יצטרך ליין:
יש אצלנו עיקר במקח וממכר ראוי שתדע אותו ואז תבין ענייני הלכה זו מן העיקרים ההם. ואלו הן:
- משיכה קונה בסימטא, ובחצר של שניהם.
- מסירה קונה ברשות הרבים, ובחצר שאינה של שניהם.
- והגבהה (ומשיכה אין קונין במסירה. ועיקר אחר והוא שכל מה שאמרנו) קונה בכל מקום.
- והמקום שנקנין בו המטלטלין במסירה אין מועיל בו המשיכה, והמקום שמועיל בו המשיכה אין קונין בו במסירה.
- ועיקר אחר והוא, שכל מה שאמרנו כל מקום שהוא קונה במשיכה ואפילו במקום שתועיל בו המשיכה זהו בדבר שאי אפשר בו הגבהה, אבל דברים שיתכן בהם הגבהה אינן נקנין אלא בהגבהה.
- וכן כשישכור המקום שאותן הפירות בו, חזר אותו מקום כשלו וקנה אותן פירות.
- ועיקר אחר והוא, שכליו של אדם כל מקום שיש לו רשות להניחו קונה, ולפיכך אין קונין לו כליו לא ברשות הרבים ולא ברשות היחיד של מוכר, אלא אם כן אמר לו מוכר "זיל קני" או אם לקח ממנו את הכלי והגביהו קודם שיקבל הפירות הלקוחים מאותו האיש בעצמו, לפי שבשביל הנאה שהיתה לו במכירת הכלי אין מקפיד עליו במקומו.
ואלה הפירות שמדברת בהן המשנה בכאן הם ברשות הרבים, ולפיכך כשמדד ולא משך לא קנה, ואפילו היה אותו הדבר בכליו של לוקח, לפי שאינו קונה ברשות הרבים כמו שקבענוהו עיקר. וזהו כשהמוכר הוא המודד, אבל אם מדד הלוקח קנה בהגבהה כמו שאמרנו. אבל אם מדד המוכר ללוקח בסימטא יקנה.
ואמרו משך - רצה לומר משך מרשות הרבים לרשותו או לסימטא, לפי שהמשיכה ברשות הרבים אינה מועלת.
ודע כי אפילו משך קצת החפץ והוציאו מרשות הרבים קנה, כיון שאפשר באלה הפירות הגבהה, אלא אם היו משואות גדולות כמו שאמרנו בעיקרנו. ולפיכך אמרו בפשתן לא קנה עד שיטלטלנו לפי שאף על פי שהמשואות גדולות אפשר להגביהן מעט מעט ולא יתפזר, ולפיכך אין נקנין במשיכה אלא בהגבהה.
ועיקר גם כן אצלנו כל העומד ליבצר כבצור דמי, ולכן הפשתן המחובר לקרקע כשיבש במקומו וצריך לתלשו דינו כדין המטלטלין.
וכבר פירש התלמוד מה שאמר בכאן ותלש ממנה כל שהוא קנה - זהו כשיאמר לו "יפה לי קרקע כל שהוא וקנה כל מה שעליה", ולפיכך זה שקנאו הוא כדרך שכירות לפי ששכרו לעבודת זה המקום בדבר ידוע, וכשעבד כמו שפסק עמו קנה שכירותו וקנה אותו הדבר הידוע.
וזכור כל אלה העיקרים שהבאתי בזה המקום, ואל יליזו מעיניך:
הוקרו - שהוסיפו דמיהם.
הוזלו - שפחתו דמיהן.
וסרסור - הוא איש אחד סוחר שלוקח מבעל הבית ומוכר לאיניש מעלמא. וזה כשהיתה המידה של סרסור ובסימטא או ברשות הלוקח, והתבונן זה בעיקרים שהקדמנו.
הרכינה - רוצה לומר הרכין המידה, ומה שיתמצה ממנו לבעל החנות לפי שנתיאשו הבעלים.
ומה שאמר רבי יהודה פטור - רוצה לומר מליתן שלש טיפין, לדוחק השעה.
ואין הלכה כרבי יהודה:
זה הבן הוא קטן בשנים בלא ספק.
וחכמים אומרים, שלא שלח לו בנו אלא להודיעו כדי שישלח לו עם מי שראוי לשלוח לו, ולפיכך חייב החנוני כשנתן לו השמן או כשאין לו שמן ונתן לו איסר ליקח בו מזולתו.
ומה שחייבו חכמים החנוני לשלם הצלוחית, זהו כשיקחנה מיד הקטן למדוד בה לשאר בני אדם, לפי שהוא שאלה שלא מדעת, ושואל שלא מדעת חייב באחריות אותו הדבר שעבר עליו, ולפיכך הוא חייב באחריות הצלוחית. אבל כשיתן השמן בה כשהיא בידו ושבר אותה התינוק, הוא פטור מדמי הצלוחית.
ואין הלכה כרבי יהודה:
סיטון - הוא המחלק הסחורות של בעלי הסחורות על בעלי החנויות.
ומקנח - שמסיר החלודה, ומה שנדבק בכלי.
וממחה - שרוחץ במים:
חייב להכריע לו טפח - במקום שנהגו, אבל במקום שלא נהגו ישקול עין בעין, כלומר שיעמוד קנה המאזנים בשווה.
וגירומיו - התוספת שהוא מוסיף במכר. ושיעורו עשירית ליטרא כשמוכר עשרה ליטרין מן הלח, וחצי עשירית ליטרא כשימכור עשרים ליטרין מן היבש.
וגסה - מידה גדולה.
ודקה - מידה קטנה.
למחוק - שימדוד ויסיר מה שעל שפת המידה.
ולגדוש - שמוסיף על מלוי המידה.
ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
משנה בבא בתרא, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב